בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הנה היא באה

עם סדרה חדשה בערוץ 2, תפיסה עצמית שנעה בין הומו לדראג קווין, מגוון ססגוני של טרלולים נפשיים, דמיון פרוע, חוש הומור סוחף, שפתיים ושדיים שלא מן העולם הזה וטונה של כריזמה, מוכנה דורית בר אור להיות כוכבת

תגובות

ביום חמישי התקשרה דורית בר אור בבכי קורע לב. איגי, כלבת המחמד שלה ושל בן זוגה, נדרסה ומתה מפצעיה בדרך לבית החולים הווטרינרי. "היא עוד נשמה באוטו", אמרה בר אור כשנפגשנו כעבור יומיים. "זו טראומה. היא היתה מכלבות הטראש האלו שחיות עד גיל 100. בת 16 והולכת הכי כמו כוסית על עקבים בבזל".

בר אור, בת 33, השחקנית עם תווי הפנים המעניינים ביותר מקרב בנות דורה, ואישיות ססגונית תואמת, חיכתה שנים לבכי המר הזה. בפגישתנו הקודמת היא שטחה את קשייה להגיר דמעות מחוץ לבמה. "אני לא בוכה בכלל, כבר שנים. פעם הייתי בוכה בקלות, משיר טוב ברדיו הייתי מייללת. היום, כשפוגעים בי, אני נעלבת, אבל לא בוכה. אני פוחדת לאבד שליטה, שאם אתן לעצמי ליפול ולהיות חלשה לא אקום משם. אני במצב תמידי של להחזיק, לא להיפגע, כל הזמן עם השריון, שלא יראו שאני מפחדת בקרב".

איך זה קרה?

"זה התחיל לפני ארבע-חמש שנים, מטראומה מאוד קשה שהיתה לי. הרגשתי שאני דקה מהקבר. שם נעצרו לי הדמעות. אני לא רוצה לפרט, אבל זה משהו גדול שאנשים התפרקו לידי, ואמרתי לעצמי שאני לא יכולה להישבר. הייתי הכי חברה ולויאלית ופעם ראשונה שזה לא היה עלי. לא עצרתי לרגע לראות מה זה עושה לי, כי גם אני חוויתי חוויה נורא קשה שהיא לא לגילי".

במקום הבכי החלו להופיע שלל בעיות רפואיות. "וירוסים בבטן, חיידקים, הדבר הכי פסיכוסומטי בעולם. הגוף שלי לא עיכל מהשוק. הייתי בבתי חולים, וכל הזמן שאלו אותי אם קרה משהו בחיים. הכחשתי, כי כביכול לי לא קרה כלום. גילו שיש לי צליאק (רגישות לחלבון גלוטן המצוי בדגנים רבים) ושאני רגישה ללקטוז. עכשיו אני על כדורים כדי לאזן את בלוטת התריס.

"צליאק זה מחלה זוועה. אתה גומר ארוחה ותוך דקה אתה רעב כי זה לא נספג. התחלתי לאכול כפול. יום אחד לפני שנתיים אכלתי גלידה דיאט כמו סתומה, ושכחתי שזה חלב רזה, עתיר לקטוז. התנפחה לי הבטן לרמה מטורפת, התפתלתי על הרצפה, ערומה, התכווצויות מטורפות, לא יכולה לקום להתלבש. חבר בא לקחת אותי לבית חולים, וכשהגעתי לשם הפקידה במיון אמרה לי: 'לא חמודה, חדר יולדות זה מסביב'".

עד היום גורם לה לחץ נפשי לכאבים. ביום רביעי שעבר, ערב הקרנת הבכורה החגיגית של הסדרה החדשה שלה, "על קצות אצבעות", לפת אותה גבה. בר אור כבר צברה ניסיון מכובד בתיאטרון, בקולנוע ובטלוויזיה, עם תפקידי מפתח בסדרות כמו "שמש" ו"אהבה זה כואב". אבל ההתרגשות הפעם היתה כבדה מבעבר, כיוון ש"על קצות האצבעות" היא הסדרה הראשונה שבה היא לא רק שחקנית אלא גם יוצרת-שותפה.

באירוע, שנערך בסינמטק תל אביב, היא דווקא נראתה זוהרת. לבושה בשמלה שחורה קצרצרה ובסנדלים בסגנון רומי, היא התנשקה, התחבקה בלבביות ושפעה חיוכים. "חיכיתי שההקרנה תיגמר כבר", היא אמרה לאחר מכן. "קשה לי עם ההמתנה ללא נודע, הלחץ הזה, שהחברים שלי יאהבו את זה, יצחקו, יתנו לי את המחמאות שלי". מהשידור הראשון בטלוויזיה, ביום שלישי, היא דווקא לא מתרגשת. "מה אכפת לי מה חושבים אנשים בבית? אני לא מכירה אותם. אכפת לי מה יחשבו ההורים והחברים שלי".

אני עם הדרמות שלי

"על קצות האצבעות" יצאה לדרך לפני כשנתיים, כשמנהלי הזכיינית קשת פנו ליונתן קוניאק וביקשו גרסה טלוויזיונית מודרנית לסיפור סינדרלה. קוניאק בדיוק סיים לעבוד עם בר אור על תוכנית הריאליטי "48 שעות", בעריכתו ובהגשתה (לצד עידו רוזנבלום), והציע לה להצטרף ככותבת לסדרה המתהווה. "הייתי אז בורה בעניין הכתיבה, לא ידעתי איך לגשת לזה. צריך פה טכניקה וטקטיקה, לדעת איך לרגש בשתי דקות ואיך להצחיק בשלוש שניות. זו היתה מבחינתי מתנה גדולה, האפשרות ללמוד ממנו בחינם".

בתקופת העבודה על הסדרה הפסיקה להופיע בתיאטרון. אבל גם אם אפשר היה להוציא את בר אור מהבמה, היה קשה להוציא את הבמה מבר אור. "במהלך העבודה על התסריט הייתי עם טרנינג בבית, לא מתלבשת ולא יפה ואין לי מחיאות כפיים. בהתחלה הייתי משגעת את ג'וני. כותבת משהו ומתקשרת 70 פעם. 'קראת? איך היה?'" קוניאק מאשר. "דורית נורא רגילה שמתפעלים ממנה כשחקנית, ובאיזשהו שלב צרחתי עליה שתניח לי", הוא אומר. "אמרתי לה: 'אני לא יכול למחוא לך כפיים כל פעם'".

"הכתיבה שלי באה מהקישקע, אני מאוד חושפת מעצמי, לפעמים יותר מדי", ממשיכה בר אור. "אם אין לך הקישקע ולא תתחבר לכאב, לא יעזור כלום. בהתחלה גם הייתי כותבת הכי מבולגן שיש, ג'וני לא היה מבין מלה, כאילו סייקו-וואקו שלחה לו אי מייל. אבל גם כל משוגע הוא הדבר הכי הגיוני שיש. ואני יודעת מה זה בתי משוגעים כי סבתא שלי שם. אל תיכנס לזה. היא הדבר שהכי קרוב לי בעולם".

בחלוף הזמן הצטרפו לפרויקט התסריטאית תמי שם טוב והבמאי גל זייד, שגם שיכנע את בר אור לגלם את אחת הדמויות, העבריינית האופנתית אורלה. "בהתחלה לא רציתי לשחק בזה. אמרתי לג'וני: 'אני גמרתי עם אגו, אני לא בן אדם קטן שצריך מחיאות כפיים כדי להרגיש שאוהבים אותו, אני רוצה לכוון את הפוקוס על היוצרת'. אבל גל אמר שאני חייבת לשחק. נו, סתומה, אמרתי לעצמי, אם אפשר לעשות עוד קומבינה כספית מהצד, למה לא? אז גל שיגע אותי ואני חייבת לו אלף תודות. גם היו לי קשרים אז יכולתי להגדיל את הדמות".

במרכז הסדרה ניצבות דמויותיהן של האם השתלטנית אופירה (תחייה דנון, דודתו של האקס המיתולוגי של בר אור, יובל סגל); בתה הביולוגית, ברית (אנה זאיקין) שנדחפת על ידי האם לקריירת דוגמנות בניגוד לרצונה; ושתי בנותיה החורגות, דני (דנה עדיני), רקדנית ראשית בלהקת בלט, ואורלה (בר אור), פושעת נמלטת המסתתרת בירוחם.

מערכת היחסים בין האם לבתה הביולוגית, אומרת בר אור - בעצמה נצר למשפחה בת שלוש אחיות שגדלה בצל אם דומיננטית - "ממש לא דומה" למה שהיא חוותה בבית. "אמא שלי בחיים לא דחפה אותי ולא רצתה שאהיה הכי טובה כי היא מראש ידעה שאני הכי טובה". עם זאת, היא מודה, "יש בסדרה משפטים של אמא שלי. למשל, אופירה אומרת לברית: 'אני לא מבינה מאיפה חוסר הביטחון הזה, ממני קיבלת רק חיזוקים'. בסדרה מערכת היחסים ביניהן נורא מעוותת, וכשהאמא אומרת את זה היא נשמעת שטן. אבל גם אני, באמת קיבלתי מאמא שלי רק חיזוקים ויצאתי חסרת ביטחון".

ל"מערכת היחסים הכי מדהימה" בין בר אור לאמה, פאיה, יש צד אפל. הבת לא מוכנה להשלים עם העובדה שאמה לא תחיה לנצח. "עד היום אסור לאמא שלי להגיד שכואב לה, וכשהיא חולה אני שונאת אותה. כשהייתי קטנה, אמרתי לה את אחד המשפטים הכי מזעזעים: 'את יודעת מה החלום שלי? שאני אמות לפנייך, כי אני לא אחיה יום אחד אם תמותי'. זאת פעם ראשונה שאני זוכרת שהיא הרימה את הקול. היא נבהלה, והתחילה להסביר לי שזו דרך הטבע ואמרה 'אל תגידי את זה בחיים'. תבין את האובססיה שלי אליה".

זה לא התסביך היחיד שפיתחה בר אור בצעירותה. "הייתי שקרנית פתולוגית. המצאתי דברים ברמה שנחתו אצלי עב"מים בגינה. ההורים לא ידעו איך לאכול את זה, והרופא אמר להם שזה הדמיון המפותח שלי, שאני חייבת להוציא את זה, ושלא יעירו כי אז הילד מבין שאסור לדמיין. היום אני בן אדם מאוד אמין. מקסימום אפשר להגיד שאני גוזמאית, כי אני אספר סיפור בצורה יותר צבעונית ומצחיקה. אולי אני מוסיפה איזו בדיחה קטנה שלא קרתה. אני סטורי-טלר".

הנשים הן המנוע של העלילה ב"על קצות האצבעות", אבל רובן יוצאות די רע.

"הנשים בסדרה הן עלובות, כמו כולנו".

את עלובה?

"הרבה פעמים. מטומטם מי שחושב שהוא לא עלוב. חוץ מזה שיש שם קריצה לאורך כל הסדרה. אשה שתעשה הכל כדי להשיג את הגבר שלה, זה נשגב בעיני. כמה פעמים הייתי אובססיווית על אנשים שלא שמו עלי. אבל ברגע שאני עם הגבר, זה הורג את הפנטזיה. המזל הוא שעם זיו, תוך חמש דקות כבר היינו ביחד, אז עוד לא הספקתי לפתח פנטזיה".

זיו הוא זיו שני, בן זוגה בשנה האחרונה, עסקן לילה ומבעלי מועדון ה-TLV. "זיו מבחינתי הוא איש עסקים, הוא לא קשור לאנשי לילה במובן של סמים ואגו. זה כסף נטו", אומרת בר אור. הם הכירו בשידוך שרקמה חברה משותפת. "לא ידעתי לפני כן מי הוא, וכשנפגשנו, אחרי חמש דקות התנשקנו. הוא לא ראה אף אחד ממטר, הזיז את כולם תק תק תק, ניגש למטרה ודפק לי צרפתית. וגברים לא מעזים להתחיל איתי!"

האידיליה הרומנטית נסדקה מעט בשבוע שעבר. "יום אחד התעוררנו וגילינו בעיתונים שאנחנו פרודים", משחזרת בר אור. "זה משהו שהתחיל והתגלגל. רבתי עם זיו ואחרי זה יצאתי עם חברים והתעצבנתי וכעסתי, וישר אני עם הדרמות שלי, ומישהו אולי פירש את זה קצת אחרת. אבל חזרתי הביתה והכל בסדר. חס וחלילה לא נפרדנו ואנחנו ביחד והכל מושלם".

על מה רבתם?

"על מלפפון חמוץ. קניתי בחומץ במקום במלח".

עוד כתבה על שחקנית עלובה

בר אור נולדה בתל אביב לאמא בעלת מספרה ואב בעל עסק לשיווק והפצת עיתונים. בילדותה עברה המשפחה לרמת השרון, ובהמשך להרצליה פיתוח, שם זכתה לכינוי החיבה דודו, כמו הציפור. את שתי אחיותיה הגדולות, האחת רואת חשבון והשנייה בעסקי השיש, בר אור מתארת כ"מדהימות, עם תארים מפה עד להודעה חדשה, גאונות".

היא לעומתן לא השלימה בגרות, ואת בית ספר יסודי זוכרת כטראומה הגדולה בחייה. "כשיהיו לי ילדים, לא הייתי רוצה לשלוח אותם לבית ספר. המורים דפקו לי את החיים, ומאז גם יש לי בעיה עם סמכות. אם אדע שהילדים שלי יעברו עשירית ממה שעברתי, אין סיכוי שאביא".

בגיל ההתבגרות החלה ללכת לפסיכולוגית, "כי רציתי תשומת לב, והיו לי בעיות, מצבי רוח. כמו שחקניות שאומרות היום שהן בחרדות ולוקחות כדורים, רציתי לעשות פוזות של עמוקה, גותית. ראיתי בסרטים וזה נראה לי מגניב. שיקרתי לה רוב הזמן ועד שהיא כבר אמרה לי משהו, אמרתי לה שהיא מטומטמת. היא הסבירה שהבעיות שלי עם הגוף שלי נובעות מזה שנולדתי עם שש אצבעות ביד ימין, ושעשו לי ניתוח כשהייתי קטנה. אבל אולי הבעיות שלי נובעות מכך שגדלתי בחברה תובענית וחולנית בקשר ליופי ולרוזי?"

לצד הפסיכולוגיה גילתה גם את מועדוני תל אביב, והיתה עם השנים לבליינית אדוקה. במסגרת זו הכירה את אורי שטרק, אייקון הלילה, והוא ששיכנע אותה ללמוד משחק. בר אור נרשמה לסטודיו של יורם לוינשטיין, שם גם הכירה את סגל. כבר במהלך לימודיה החלה להופיע בתיאטרון, ובהמשך כיכבה בהצגות בקאמרי ובבית ליסין והופיעה בסדרות וסרטים ("מוכרחים להיות שמח", "אין לה אלוהים"). למרות הקילומטראז' המרשים, היא נחשבת עדיין לשחקנית ברנז'אית, סוד תל-אביבי - לא מישהי שמסעודה משדרות תדליק טלוויזיה בשבילה. חלק מההסבר טמון אולי בחשדנות הרבה שהיא מגלה כלפי כללי המשחק הסלבריטאי. "אם הייתי יכולה לא הייתי מתראיינת בחיים", היא מדגימה. "מה אכפת לאנשים מי אני ומה אני? כמה שיודעים עלי פחות, ככה אני יכולה למכור מנעד יותר גדול של דברים. אז עוד כתבה על שחקנית עלובה שסובלת מחרדות? די, משעמם. זאתי עם הכדורים ואת ההיא אנסו. יאללה, תתקדמו, כולנו פועלים מאותו מקום של חוסר ביטחון מאוד גדול".

היא גם משתדלת לטענתה להימנע מאירועים יח"צניים, בהם סלבריטיז מחייכים למצלמה בתמורה לסושי ותמונה ב"פנאי פלוס". "כשאתה ואני פותחים 'פנאי פלוס', אנחנו מסתכלים על זה באותה צורה. זה נראה לי עולם אחר לגמרי שלא קשור לחיים שלי, ואת רוב המצולמים שם אני לא מכירה. אלה אנשים שהתפרסמו בלי קשר לכלום, ושבשביל להישאר בתודעה הולכים לכל פתיחה, גם לפתיחה של מעטפה".

גם על הסגנון המרופט של הסצנה המקומית היא מלינה. "בכל מקום בעולם שחקנים הם מודל לחיקוי, ומה הם לובשים ואיך הם נראים ואיזה ניתוחים. ורק פה אנחנו הולכים בכפכפי אצבע כמו בשוק הכרמל".

אולי יותר טוב, מתאים לשרשרת הפלסטיק שלך.

"אוי חמודה, אל תטעי, את תצאי מאוד עלובה כשתגידי את ה'שרשרת פלסטיק' הזאת. את לא מבינה אז סתמי".

אז מאיפה השרשרת?

"לא מגלה. מהשוק של החיים. באחרונה גם התחלתי לעצב בגדים. עכשיו אני לובשת אוברול משי שעיצבתי עם חברה. הגעתי למצב שכבר לא מגניב לי לקנות, ואם יש משהו נחמד אז כבר כל העולם איתו. והקטע הוא שאני גם מוכרת, בהזמנה אישית, ואנשים רוצים לקנות. אבל אני לא מוכנה למכור. האוברול הזה, למשל, נמכר, אבל בסוף לא נתתי. זו חרדת נטישה. בגדים זה סוג של אמנות בעיני, אבל אני גם אתלהב משמלה שאני מוצאת בשוק הפשפשים. זה כמו שתיקח איי-פוד של מישהו ותדע עליו חצי ממה שצריך לדעת עליו".

מה יש באיי-פוד שלך?

"אוי, דיכאוני נורא".

דיכאונות, היא אומרת, מלווים אותה כל חייה. "אני חושבת שהם אחלה. אחד הדברים הטובים בהם הוא שתעשה הכל כדי לא לחזור לשם. זה מאוד שטחי לא להיות בדיכאון. אתה רואה חדשות ונכנס לדיכאון. בכלל, אושר מוערך יתר על המידה. מעבר לזה, אני בוחרת שלא לענות לך. אני לא צריכה למכור את עצמי בזכות הדיכאונות שלי. כל עוד רוצים לקנות ממך משהו שאת לא צריכה לעבוד קשה בשבילו, אל תתאמצי. אני לא במקום שאני צריכה בשביל הכתבה לצאת מהארון ולהגיד שאני הומו".

את באמת קצת הומו.

"קצת הומו? אני ההומואית הכי גדולה בתל אביב, חמודה, אם עוד לא הבנת את זה. אין יותר הומואית ממני וזה פשוט חבל שאני בגוף של אשה. אני התחלתי את האפטרים הראשונים בשנות ה-90 עם שירזי, שהוא גם אחד החברים הכי טובים שלי. הייתי מסתובבת איתו לחפש תחפושות ותלבושות לברמנים, ובאיזשהו מקום זה להיות חלק ממהפכה. היום אני כבר לא הולכת לאפטרים, זה לא מחמיא לי לעור הפנים. אני מעדיפה לשבת ב'קנטינה'. אבל יש לי גאוות אם כשאני רואה את הדיסק החדש של דנה אינטרנשיונל, והופעתי בקליפ שלה ל'לאב בוי', והייתי חברה טובה של מיקי בוגנים כבר לפני עשר שנים, לפני שזה נהיה המותג הגדול 'מיקי בוגנים'".

בתקופות הרווקות תיחזקת צי של לאב בויז?

"אני לא מתעניינת בסקו... בסטוצים. איך קוראים לדבר הדוחה הזה? אני לא יכולה עם הדבר השקרי הזה, שאם אתה שוכב עם מישהו הוא כאילו אוהב אותך. אני גם מאוד לא אוהבת את העולם המודרני שאנשים יכולים לעשות בו סקס דרך מחשב. זה מפחיד, כל עולם הקדמה שמנטרל את הרגש".

בטח, תיגע

אדי מילר (יפתח קליין): "אמרו לך פעם שאת נראית כמו דראג קווין?"

אורלה (דורית בר אור): "שאלו אותך פעם 'אתה בטוח שאתה בפנים?'"

(דיאלוג אופייני מ"על קצות האצבעות")

"על קצות האצבעות" מרבה לעסוק בדימויי גוף. "מה זה הפיזי ואיך הוא מגדיר אותנו", מגדיר זאת קוניאק. העלילה ממוקמת כאמור בשדות המחול, האופנה והפשע, בהם הגוף הוא כלי עבודה מרכזי. הרקדנית הראשית נפגעת בתאונה והופכת לנכה; ואילו אורלה מריצה תדיר ויצים משעשעים הנוגעים לגופה. "זה אמיתי?" שואל אותה יובל, הרקדן הגיי שאת בן זוגו היא גונבת בפרק השני. "מה, השדיים או השפתיים?" היא מגיבה.

הסיטואציה הזאת לקוחה מחייה של בר אור. "כן, שאלו אותי את זה. אבל אורלה אינה דמות אוטוביוגרפית. הדבר הכי דומה ביני לאורלה זה שאנחנו נראות דומה, ויש לנו אותו הומור. בשאר הדברים - כלום".

וזה אמיתי?

"בטח, תיגע, ספונג'".

אמרו לך פעם שאת נראית כמו דראג קווין?

"לא, אבל זה משהו שאני אומרת לעצמי. דראג קווין מבחינתי זה משהו גדול מהחיים, אם כי היום מישהי עם טיפה אודם היא כבר סוג של דראג קווין. יש בי משהו מוגזם ומוקצן - בחוצפה, בוויברציות. זה מצחיק אותי, אני אוהבת לרדת על עצמי. יכולתי להיות יותר עדינה וחסודה ואני בוחרת שלא. אני לא בן אדם צעקני וגם נורא התמתנתי לאורך השנים".

את יום הולדתה ה-33 היא תחגוג במאי ("בא לי למות"), והיא כבר מרבה לקונן על הצלוליטיס והקמטים שאין לה ("זה נגד עין הרע"). לקח זמן עד שלמדה להשלים עם גופה. "כשהייתי יותר צעירה רציתי לשנות הכל, לא להשאיר זכר. אולי את השדיים הייתי משאירה. אם אנשים לא היו מזהים אותי, הייתי מרימה את החולצה ואז היו אומרים: 'אהלן דורית, מה העניינים?' אבל היום כבר התרגלתי לפרצוף הזה, השלמתי איתו". לפיכך גם אין לה בעיה להתפשט מול מצלמה. "זה יותר קל מלהגיד טקסט. ב'מוכרחים להיות שמח' של ג'ולי שלז רואים את השדיים".

גם עם המחשוף הזה רואים.

"אה, אחלה".

גבר מהג'ונגל

כיף עם דורית בר אור. היא שנונה ומצחיקה, קשקשנית בעלת אוצר מלים ייחודי, ואפילו למאניירות האובסס וחוסר הביטחון העצמי ("אתה אוהב אותי? התגעגעת אלי?") אפשר להתרגל. אלא שבניגוד לתדמית השרלילה התל-אביבית קלת הדעת, היא אוחזת בדעות שמרניות בכל הנוגע ליחסים בין המינים. יש לה תיאוריה שלמה על מגדר ואתניות, שאותה אפשר לסכם בתמציתיות במשפט: "מאמא, אי אפשר להתחרות עם הרוסיות".

"אל תבין את זה אישית עלי, אבל אני לא יודעת איך לא עשו בערוץ 8 תוכנית על הנשים הרוסיות", היא אומרת, ומתגאה בשורשיה הסובייטיים (אמה ילידת ליטא, אביה גרוזיני). "ילדה ישראלית, מגיל קטן מחנכים אותה שאם תשתמשי ב'זה' שלך לא יהיה לך כבוד, ויגידו שאת שרמוטה. אבל אשה רוסייה נהנית מסקס כמו גבר. אין לה רגשי נחיתות ולכן הגבר שלה מרגיש גבר שבגברים.

"זה לא שהיא אשה קטנה וכנועה, היא אשה דעתנית ולא טיפשה בכלל. אבל יש לה דרך מאוד מתוחכמת לתפוס את הגבר שלה ולהגדיל אותו. ברגע שאני אגיד לך כמה אתה יפה ומושלם, סביר להניח שתרצה להיות איתי. הרבה נשים אומרות: 'אני משפיטה אותו, חסר לו שזה וזה'. אבל אז הוא יילך ממנה. גבר צריך להרגיש גבר, ואשה מרגישה אשה כשהיא הכי קטנה בעולם".

לא נשמע טוב.

"אני מעריצה נשים, מ-ע-רי-צה. ואולי זה פרימיטיווי להגיד את זה, כי באיזשהו מקום אנחנו יותר חכמות, אבל אל תקחו לי את הלהיות-אשה. סליחה, אתה הגבר ואתה תשלם הרבה פעמים. ועם כל הקריירה, אין יותר מאושרת ממני כשאני מכינה ארוחת ערב לגבר שלי, אפילו שעבדתי יותר קשה ממנו ושבימים טובים אני משתכרת יותר ממנו. אם הייתי רוצה ללבוש את המכנסיים בבית, הייתי נהיית לסבית".

מאוד המאה ה-18 מצדך. את, עם הפה הגדול שלך, לא אמורה להיות קצת יותר משוחררת ופחות תלותית?

"אני יכולה להיות משוחררת ועצמאית ולדאוג לעצמי ולהיות הדוברת של הפמיניסטיות. אני לא צריכה לשרוף חזיות, אני פשוט לא קונה אותן. אבל בסופו של דבר כשאני שוכבת על הספה בסוף יום עבודה, אני רוצה את הגבר שלי שירים אותי. לא סתם נועם מ'הישרדות' יקבל עכשיו קמפיינים לקסטרו ושמסטרו. כמה שנתפתח ונהיה מתוחכמות ונוכל לצטט את ניטשה, זה בולשיט. הגבר צריך לסחוב אותי בג'ונגל ולבנות לי את הסירה".

מה את אוהבת בזיו?

"הכל. שהוא גבר. אני חושבת שהוא הגבר האחרון עלי אדמות".

הוא קונה לך מלא מתנות?

"הוא מפנק ואני לא מדברת על זה. אני לא רוצה לעשות לו פרומושן".

למה לא? מערכות היחסים שלך נגמרות בדרך כלל רע?

"כשהייתי ילדה כן, בשנים האחרונות ממש לא".

מה יותר חשוב לך בגבר, שיהיה עשיר או חתיך?

"לא זה ולא זה. זיו דווקא חתיך, אבל תמיד היתה לי נטייה להידלק על מכוערים".

יובל סגל לא בדיוק כעור.

"אני לא מאמינה שעדיין שואלים אותי על יובל. כי זה אקס מיתולוגי, אה? הוא מדהים, והיינו ארבע שנים ביחד, ועברנו את כל המקצוע הזה ביחד, אבל היינו אנשים נורא שונים וראינו דברים אחרת. עם יובל הרגשתי שאני לא נפרדת מבן-זוג אלא מחבר טוב, וזה נורא כאב. ישבנו שלושה ימים מחובקים ובכינו, לא האמנו שלא נהיה ביחד. אני עדיין מתקשרת אליו הרבה פעמים, ואני מכירה את מיה אשתו, שהרבה יותר מתאימה לו ממני, ויש להם ילדים מדהימים, למות למות".

את מקנאת בו שהוא נשוי עם ילדים?

"אני מאושרת בשבילו. להתחתן זה לא הבעיה, גם המכוערת המחוצ'קנת מכיתה ג'-2 התחתנה בסוף. השאלה עם מי".

שחקנים הם בני זוג נוראים.

"בטוח. אני לא אשה סטנדרטית, לא בן אדם שלבן-זוג שלו קל להיות איתו. תשומת הלב שאני דורשת והצורך שלי להיות במרכז העניינים מאיימים לפעמים על הגבריות של הבן-אדם. לכן זה צריך להיות גבר עם הרבה ביטחון, שמפנה את הבמה. וזיו הכי לא מאוים ממני בעולם".

אחת הבעיות שלה עם מערכות יחסים היא שהכל מתגמד ליד תועפות האהבה שהיא מקבלת על הבמה. "שש שנים הייתי בתיאטרון כל ערב. זה מעוות, תחשוב שבכל פעם שסיימתי לעבוד אנשים מחאו כפיים. תחשוב שאתה גומר יום עבודה, מסדר את השולחן, ואז כל המשרד נעמד, מוחא לך כפיים וכולם אומרים 'כל הכבוד'. עכשיו, כשאני לא על הבמה, אני לא מבינה למה לא מוחאים לי כפיים ברחוב. באיזשהו מקום אני זונה של קהל. יש לך פצע מבעבע ומדמם, ומחיאות הכפיים הן היוד. אתה צריך לעבור ניתוח, ובסך הכל אתה שם יוד. זה הוביל לכך שלא הייתי מסוגלת שבן אדם מולי, אחד על אחד, יגיד לי שהוא אוהב אותי. לא הרגשתי את זה, זה היה נורא קטן".

מהו בדיוק הפצע הזה שהוביל אותך למשחק?

"איזה סוג של מחלת נפש לא ברורה. אני לא יודעת מה לענות לך, אין לי כל המשפטים הגדולים האלה של אנסו אותי וזה. לא משנה שבאמת אנסו אותי, כלבים, אבל זה סיפור ישן".

היא מתבדחת, אבל רק למחצה. בגיל חמש התנפלו עליה כמה כלבים, לאחר שדבק בה הריח של כלבתה המיוחמת. "הייתי בטראומה מזה וגימגמתי הרבה שנים. שנים לא יכולתי להגיד ר' ו-צ', הייתי מתביישת להכיר אנשים חדשים כי כששאלו אותי איך קוראים לי, הייתי אומרת דואית. אבל גם על זה היה אסור להעיר לי, ועם הזמן זה עבר".

גם היום היא מתקשה להכיר אנשים חדשים. "בשנים האחרונות אני מסתובבת עם פמליה של הרבה חברים, ולכן נדיר שאכיר מישהו חדש. חברים זה אחד הדברים שהכי חשובים לי בחיים. אני חיה מהחברים שלי ומשגעת אותם. זה תחליף לקהל. יותר מעניין להצחיק את מיקי בוגנים, יעל פוליאקוב, יעל רייך, מוטי רייף, ג'וני קוניאק. יש הרבה אנשים בפמליה הזאת, ועם כולם אני מתחזקת קשר יומיומי. אני קמה בבוקר ומתחילה טלפונים לרשימה שמסתכמת בכ-15 איש. וזה אותו סיפור לספר 15 פעם, ותמיד קרייססים. אני גם יודעת כל אחד בערך מתי הוא קם, ומחלקת לפי זה. אני חברה נהדרת, החלום שלי זה שתהיה לי חברה כמוני. גם הם מתקשרים אלי, זה לא רק אני אובססיווית".

כשהחברים והחברות החלו ללדת בזה אחר זה, לפני כשנה, היא הרגישה שהיא מתרחקת. "כאילו שמחתי, אבל לא יכולתי לחייך, לבכות, כלום. התאבנתי, נלחצתי, פחדתי, בצורה אגואיסטית ומאוד מגעילה. זה חברים הכי טובים שאני מדברת איתם 20 שעות ביום ומשגעת להם את החיים. כולם היו 'אוי זה מהמם', ואני 'יאללה ביי'. אחרי ארבעה חודשים טרחתי לבוא לראות את הילד. לא יכולתי לחשוב שיש להם בחיים משהו יותר חשוב ממני. מז'תומרת שרייך צריכה להניק ולא יכולה לדבר איתי?"

הם לא נעלבו ממך?

"לא, כי באיזשהו מקום הם ריחמו עלי שהם התחתנו וילדים ודודו נשארה רווקה. אז אם הם מרחמים עלי, אני ארחם עלי הכי הרבה".

עזוב, לא מעניין

"גם ככה אני מתאבלת עליך,

לפחות אם תמות אלבש שחורים

אבוא לקברך בלי הזמנה

אהיה אלמנה למופת

אז אולי כבר תמות"

(מתוך "תמות", דורית בר אור)

לצד הכתיבה לטלוויזיה, כותבת בר אור גם שירים. "תמות" התפרסם בירחון "360 מעלות", לצד הפקת אופנה שבה צולמה כאלמנה. בקרוב צפוי להתפרסם שיר נוסף שלה, "אני שונאת אותך".

"על מה אני מתאבלת?" מפרשת המשוררת. "זה נכתב על הכלאה של כמה בחורים, שאחד מהם, אגב, באמת מת. זה הית' לדג'ר, ובא לי למות מזה".

לקראת הסיפור של דורית בר אור על הית לדג'ר, כדאי אולי לעשות מה שעושים לפעמים בטלוויזיה ולחזור, בפלאש-בק מהדהד, לשתי שורות קודמות שלה: "מקסימום אפשר להגיד שאני גוזמאית, כי אני אספר סיפור בצורה יותר צבעונית ומצחיקה. אולי אני מוסיפה איזו בדיחה קטנה שלא קרתה. אני סטורי-טלר". מכאן והלאה הכדור בידי המאזין. ירצה, ירוויח אמיתה. לא ירצה, ירוויח צ'יזבט.

הית' לדג'ר?!

"הית' לדג'ר. היה לי רומן קטן בפראג עם הדבר המושלם הזה. כשהוא מת, אתה לא מבין כמה התקשרו אלי. כל החברים ידעו, הייתי אלמנה".

איך בכלל הכרתם?

"לדג'ר הצטלם בפראג לסרט 'האחים גרים', עם מאט דיימון, ואני הייתי בעיר בביקור אצל חבר טוב שלי, רומן, שהתחבר עם ההפקה שלהם, ופעם אחת יצאנו לאותו מקום. לא זיהיתי שזה לדג'ר, וכשיצאתי מהמקום הוא רדף אחרי המונית שלי. שיחקתי אותה קשה להשגה והוא שאל אותי לאן אני הולכת. הייתי קולית, חשבתי שאני בתל אביב. בסוף הוא הוציא אותי מהמונית והמשכנו. הוא פשוט היה חתיך ברמות על. בוא נגיד שכשהוא מת לא התפלאתי. הוא הבחור עם הכי הרבה סטייל שיש, אבל סטייל שקשור לביבים. עזוב, לא מעניין".

זה אמיתי, אני צריך להאמין לזה?

"נשבעת לך בחיים שלי, אל תכתוב מצדי".*

musaf@haaretz.co.il



דורית בר אור. אמא שלי בחיים לא דחפה אותי ולא רצתה שאהיה הכי טובה כי היא מראש ידעה שאני הכי טובה


ב"על קצות האצבעות". היום כבר התרגלתי לפרצוף הזה, השלמתי איתו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו