בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מלך מרוקו

הוא ניצל ממוות בזכות מוחמד החמישי, העז לבצע שירים נועזים בחברה שמרנית, שימש כחזן בבתי כנסת אבל היה נסיך חיי הלילה של קזבלנקה, שומר מסורת שנשים היו נופלות לרגליו. סמי אלמגריבי, גדול הזמרים של יהדות מרוקו ואיש רב פנים, מת החודש בקנדה

תגובות

אלמגריבי מעניק חתימות למעריציו. לא היה בית במרוקו שלא היו בו תקליטים שלו (צילומים באדיבות יולנד אמזלג, מונטריאול)

כשנפוצו השמועות על כך שסמי אלמגריבי מנהל רומן עם אשה ממשפחת המלוכה איימו מקורביה לרצוח אותו. למזלו מעריץ אחד שלו, במקרה המלך מוחמד החמישי בכבודו ובעצמו, עימת אותו עם הרינונים שנפוצו בארמון. אלמגריבי הכחיש הכל וטען שהאשה חיזרה אחריו. הגרסה הזאת אמנם הצילה את חייו אבל חייבה אותו לעזוב את הממלכה. "יום אחד בתחילת שנות ה-50 הזמין אותי סמי בדחיפות למשרד התזמורת", משחזר אליאס קקון, אז נגן אקורדיון בתזמורת "סמי בויז" מקזבלנקה, והיום נגן התזמורת האנדלוסית הישראלית. "הוא אמר לי 'בקרוב תשמע שהייתי עם אשה נשואה ממשפחת המלך. אז הנה אני נשבע לך: לא היה בינינו כלום. אתה מכיר אותי הכי טוב מכולם, חסרות לי יהודיות שאלך עם מוסלמית?' הוא גם אמר, 'רק בגלל שהמלך אוהב אותי הוא השאיר אותי בחיים ולא ייתן לאף אחד לפגוע בי. המלך האמין לי, אבל ביקש ממני לעזוב את מרוקו'. סמי נסע לפאריס ונשאר שם כמה חודשים".

אבל האגדה קיבלה חיים משל עצמה ולפיה לפני שנחשף הרומן הקדיש אלמגריבי לאהובתו הסודית שבארמון את להיטו "החלוק שלך פתוח, גברת" (כפתנק מחלול, יא-לאלה). שיר שבו הזמר מפלרטט עם אשה שנרמז כי היא שייכת למישהו אחר. "זמרים שקינאו בהצלחה שלו הוציאו עליו לשון הרע", נזעק משה מלול, בנקאי מירושלים, שהעריץ את אלמגריבי בילדותו והפך לחבר אישי שלו בישראל. "הוא סיפר לי שכשהיה מופיע בארמון, ציווה המלך על כל הנגנים, חוץ ממנו, להרכיב משקפיים כהים, כדי שלא יצליבו מבטים עם הנשים היפות שהקיפו את המלך. זאת אומרת - מוחמד החמישי סמך עליו. והבן שלו, המלך חסן אהב אותו עוד יותר, וגם המלך הנוכחי, מוחמד השישי הזמין אותו להופיע במרוקו".

עד מפתיע לרומן המיוחס לאלמגריבי הוא שמואל פלאטו-שרון. בסוף שנות ה-70 גייס אותו המיליונר הצרפתי להופעות לפני בוחרים יוצאי צפון אפריקה במסגרת מסע הבחירות שלו לכנסת, והשניים אף נסעו יחד לביקור אצל המלך חסן בארמון ברבאט. "אתה לא מאמין איך המלך קיבל אותו", מספר פלאטו-שרון, "הוא היה משוגע עליו. אבל סמי מאוד חשש לא לפגוש שם איזו אשה מהמשפחה של המלך, שהיה לו רומן איתה. באיזה שלב הם נפגשו וזה היה קטע מביך, אבל הכל עבר בשקט. תשמע, הוא היה גבר יפה שמשך נשים, אה? כוכב גדול, מאוד אטרקטיווי, אנחנו בילינו הרבה מאוד ביחד".

לפני מעט יותר מחודש, ב-9 במארס, מת אלמגריבי בגיל 86 במונטריאול שבקנדה, שבה התגורר מאז שעזב את ישראל ב-96'. העיתונים ותחנות הרדיו והטלוויזיה במרוקו דיווחו על מותו בהבלטה. התקשורת הישראלית התעלמה.

בהלוויה השתתפו מאות אנשים, מרביתם חברי הקהילה הספרדית במונטריאול, שאלמגריבי שימש שליח הציבור שלה ב-12 השנים האחרונות. "הוא הפסיק לשיר, רק כשהפסיק לדבר", ספד לו הרב הספרדי הראשי של מונטריאול, דוד סבח. בין המשתתפים בהלוויה היה גם שגריר מרוקו בקנדה, מוחמד טאנג'י, שהוציא הודעת אבל רשמית ובצעד יוצא דופן קרא פסוקי קוראן על הקבר הפתוח בבית הקברות היהודי, ואמר: "אני מתפלל בקוראן לאלוהים שלו כולנו שייכים, ואליו אנחנו חוזרים".

בתו, רוני אמזלג, מספרת שבהלוויה השתתפו אנשים שכלל לא הכירה: "במאי אלג'יראי, שהתחיל לעשות עליו סרט אבל לא הספיק לראיין אותו; אדם שאבא מימן את כל הוצאות הקבורה של הוריו; קיבלנו איגרת תנחומים מקרן סיוע לעיוורים שאבא הקים בישראל, ואנחנו לא ידענו על קיומה".

מספיד נוסף הוא הבלשן והמוסיקולוג, ד"ר מוחמד אל מדלאווי, מאוניברסיטת רבאט, שחקר את המורשת המוסיקלית של יהדות מרוקו "כל המרוקאים הושפעו מהמוות שלו", אמר השבוע בשיחה ממרוקו. "כולנו הערכנו את היכולת המקצועית שלו, את הרפרטואר שלו. ככל שחולף הזמן אנחנו מבינים יותר את ההשפעה שלו על התרבות שלנו". אלמגריבי נולד ב-1922 כשלמה אמזלג (אלמגריבי היה שם הבמה שלו), בעיר הנמל סאפי שלחופי האוקיינוס האטלנטי. אמו נפטרה כשהיה בן 14 בלבד, הצעיר מבין שלושה אחים. לאחר מות אמו, עבר אביו עם ילדיו לעיירה סאליי שליד רבאט הבירה, שם הוא נישא לאלמנה מקזבלנקה, שגם לה היו שלושה ילדים. בני הזוג הקימו משפחה חדשה והביאו לעולם עוד שלושה ילדים. את לימודיו השלים אלמגריבי בתיכון אליאנס שבסאליי ולמד נגינה בעוד, הכלי שחיבר אותו לנצח עם אהבת חייו, מסודי כהן.

"סמי היה בן 21 ואני בת 20", סיפרה השבוע מסודי כהן-אמזלג בשיחת טלפון מביתה שבמונטריאול. "אבא שלי הביא אותו אלינו הביתה ואמר: 'בואו תראו מוסיקאי צעיר'. סמי ניגן אצלנו כל הלילה. הוא הבחין בי ואני בו, נדלקנו, אבל לא העזנו לדבר. הוא התחיל לבוא אלינו כל יום, ואחרי חודש ביקש את ידי. אבא נטה להסכים אבל אמר לו, 'בתנאי שהבת שלי לא תישאר לבד בלילות', כי הוא ידע שסמי מוסיקאי שנוהג לבלות הרבה", משחזרת מסודי במרוקאית את הרגעים שבהם נקבע מסלול חייה, "סמי מיד הבטיח לאבא שאין לו מה לחשוש, 'אני איש ישר ממשפחה טובה, הבת שלך לא תהיה עצובה לעולם, אני בחיים לא אפגע בה'. התחתנו ועברנו לדירה ברבאט. ב-49' אחרי שנולדו לנו שתי בנות סמי ביקש שניסע לפאריס כדי להכיר מוסיקה חדשה. הוא נפגש שם עם מוסיקאי בשם מדרומי שהתרשם ממנו והפיק לו תקליט. חזרנו לקזבלנקה וסמי הציג את התקליט לערבי בשם שייח רדואן שהיה לו מועדון במרכז העיר. סמי הופיע במועדון של רדואן, ולימד אותו לייצר תקליטים בטכנולוגיה שהבאנו מצרפת. הם התחילו לשכפל תקליטים ומכרו אלפים, וככה נולדה האגדה שקוראים לה סמי אלמגריבי". זמן קצר לאחר שחזרו למרוקו מת אביו בסלאיי. סמי נהפך לאפוטרופוס של המשפחה המורחבת, העביר את כולם לקזבלנקה ושם נולדו לו עוד ארבעה ילדים.

כשאלמגריבי התחיל להתפרסם פנו אליו אנשיו של המלך מוחמד. "הם אמרו לנו, 'אף פעם לא שמענו שירים כאלה, אנחנו רוצים שתשיר לפני המלך'. מאז הוא הוזמן לכל אירוע בארמון", מספרת אשתו. אבל ב-55' כשמרוקו נאבקה על עצמאותה מצרפת עזבו יהודים רבים לישראל, צרפת ומקומות אחרים בעולם. משפחת אמזלג נסעה לפאריס, ומשפחת המלך הוגלתה על ידי הצרפתים למדגסקר. במארס 56' קיבלה מרוקו את עצמאותה, והמלך מוחמד בא לפאריס והתגורר לזמן קצר ברובע סן ז'רמן. האקורדיוניסט קקון, התלווה אז לפגישה שקיים אלמגריבי עם המלך הגולה: "המלך אמר לו: 'אם אני חוזר - גם אתה יכול לחזור, אין מה לפחד יותר'. סמי השיב לו מיד 'אם ביקשת - אני חוזר'. לכבוד החזרה הוא כתב את השיר 'אלף הנייה והנייה' (עם המלים: הללו ושבחו, המלך חזר), שהפך בן לילה ללהיט ענק במרוקו".

בניגוד לטינה ששררה ברחוב כלפי יהודים, שמרה משפחת המלוכה על יחס אוהד לקהילה, ובמיוחד למנהיגיה. "כילדים זכינו להרבה מאוד חוויות עם אבא בחצר המלך", מספרת בתו השנייה, מרים בן חמו, המתגוררת באשדוד. "ביום ההולדת החמישי של הנסיכה אמינה, בת הזקונים מאשתו השנייה של המלך מוחמד, הוצבו בארמון ברבאט במות בידור עם תזמורות, קרקס, אמנים מספרד, פורטוגל, צרפת, ונציגים של שבטים מאפריקה. אנחנו, חמשת הילדים של סמי אלמגריבי, הופענו עם שיר מיוחד שאבא חיבר לכבוד הנסיכה. המלך היה ביציע הכבוד, מוקף בנשים שהוסתרו בווילון. כשירדנו מהבמה ביקשו מאיתנו לגשת למלך, והוא נתן לכל אחד מאיתנו ביד שלוש מטבעות זהב במתנה".

בביתו הענקי של אלמגריבי בקזבלנקה שכן אולפן ההקלטות שלו, ואמנים באו ויצאו בו, מספר קקון: "אבא שלי היה מתופף בתזמורת סלונית ואני ניגנתי איתו באקורדיון. יום אחד הוא הציע לסמי להקים תזמורת מודרנית ולנגן איתה את המוסיקה שלו. ככה הכרנו. סמי התחיל ללמד אותי את המוסיקה המגרבית שבה התמחה. הוא היה פרפקציוניסט. החזרות איתו היו אינסופיות ומתישות, אבל אני התאהבתי במוסיקה".

תוך זמן קצר התגבשה תזמורת של עשרה נגנים שנקראה "סמי בויז". "הוא קבע את הכללים והקפיד בכל הפרטים הקטנים. בניגוד לתזמורות הרגילות שניגנו יצירה אחת או שתיים, שוב ושוב לאורך כל ההופעה, סמי בנה רפורטואר מגוון של יצירות קצרות. הוא דרש שנופיע בתלבושת אחידה - חליפה, עניבה או פפיון, נעליים מבריקות וגרביים לבנים - וערך לנו ביקורות קבועות. הוא אסר עלינו לנגן בלהקות אחרות, שמר על הרכב התזמורת ולא נעזר בנגנים מחליפים. סמי גם אסר עלינו לקבל 'גראמה', טיפים מהקהל, והיה אומר לנו, 'אצלי אין גראמה, זה תזמורת ולא להקה של חאפלות. אני משלם לכם - וזהו'. הוא באמת היה משלם טוב, והמעטפות התקבלו תמיד בזמן, אבל הוא דרש מכל נגן לחתום על חוזה שחייב אותו לעמוד בכל הדרישות ולוחות הזמנים".

בשנות ה-50 ה"סמי בויז" מילאו אולמות במרוקו, במיוחד בקזבלנקה, שהיתה עיר תוססת בעלת צביון צרפתי ושימשה כחלון הראווה של מרוקו לעולם המודרני. אלפים גדשו בכל ערב את רחובותיה ואתרי הבילויים שלה. שמות המועדונים הועתקו מפאריס: "לידו", "רויאל", "בולרו" ועוד, וגרסאות הכיסוי שהושמעו בהם נעו בין שארל אזנאבור הצרפתי ועבד אל וואהב המצרי. הקהל היה חילוני, מכל הדתות, במוצאי שבת וחג נכחו בקהל יהודים רבים.

"הכוכבים הכי גדולים היו אלמגריבי וסלים הלאלי", מספר המוסיקולוג, ד"ר אבי עילם-אמזלג מאוניברסיטת חיפה. "להלאלי, שהיה בוהמיין יוצא דופן, היו עשרות להיטי ענק, ובראשם שיר החתונות הידוע, 'דור ביה יא-סיבני' (חפש אותה יא-זקן). אלמגריבי היה הרבה יותר ממוסד, הוא ביצע להיטים שהיו נכסי צאן ברזל כמו 'שיר השוק השחור' מימי מלחמת העולם השנייה, 'לוקאן אנדו לי מליאנין' (אילו היו לי מיליונים) שהושפע מהעולם הקפיטליסטי החדש, או 'כפתנק מחלול' - השיר שסיבך אותו עם חצר המלך".

אבל מעל כולם ניצב השיר "עומרי מא ננסאק יא-מאמא" (לעולם לא אשכח אותך אמא). אלמגריבי כתב אותו לאמו שממנה התייתם כשהיה ילד, אלא שהשיר ביטא גם את הניתוק מהמולדת והפך להמנונם של המרוקאים שעלו לישראל בשנות ה-50. "בקרב העולים ממרוקו", מספר עילם-אמזלג, "התפתח אז ז'אנר שלם של שירי פרידה ('פארקאת') מאוד עצובים וכואבים שביטאו געגועים למרוקו".

משה מלול, חבר של הזמר שמתגורר היום בירושלים, נזכר איך כילד קטן בכל פעם שאלמגריבי היה מוציא תקליט חדש, הוא נהג להתיישב בפתח חנות התקליטים בעיר פס, להקשיב ולרשום את המלים. "וכשהוא היה בא להופיע, אני הייתי יושב על גדר מחוץ לאולם, יכולתי רק לחלום איך זה נראה מבפנים. הוא נראה כמו שחקן קולנוע מהוליווד. הערבים מתו עליו, היו לו קטעי נגינה ארוכים בע?ד שנמשכו עשר דקות ולוו בסיפורים שהוא נהג להקריא. הוא ידע כל ערבית שקיימת: מגרבית, מצרית, לבנונית, תוניסאית, אלג'יראית. ב-54' באמת הזמינו אותו להופיע ברדיו של אלג'יריה, הוא קיבל שם תעודה ומדליה והקהל הריע לו בשידור חי. גם אצלנו בפס, אנשים שרצו להכניס כסף מאירועים היו מביאים אותו להופיע".

אבל לפס היתה כוכבת משלה, זוהרה אלפסיה.

"פעם זוהרה בעצמה אמרה לי עליו: 'אנחנו כולם גדלנו על השירים שלו. הוא המורה שלנו'. גם סמי מאוד כיבד אותה, הרי הוא זה שאירגן לכבודה באשקלון ערב ענק כשהיא היתה מבוגרת מאוד".

לא רק זוהרה העריצה את אלמגריבי, גם מי שנחשבת לממשיכת דרכה, הזמרת ריימונד אבקסיס: "מי אני בכלל? אלמגריבי היה הכי מוכשר, הכי אהוב והכי אצילי מבין כל הזמרים במרוקו". ריימונד - אמה של השחקנית והדוגמנית יעל אבקסיס - בקושי הכירה אותו כשעזבה ב-52' את מרוקו, בגיל עשר, ולמעשה פגשה אותו לראשונה בשנות ה-70, אצל המפיקים המוסיקליים האחים אזולאי שייצגו את שניהם. אלמגריבי דמיין אותה כבלונדינית גבוהה לבושה בהידור ומאופרת, והופתע לגלות אשה בג'ינס וטי-שירט. מאז התהדקו הקשרים המקצועיים ביניהם והיא הירבתה להופיע איתו, בין היתר במונטריאול, לוס אנג'לס, פאריס ומרקש. "בפעם הראשונה שהוזמנתי להופיע בחג של בית המלוכה ב-81', מאוד חששתי, כי לא היו לי שירים משלי. בתקופה ההיא הקלטתי שירים שגנבתי מסמי וכל שאר הזמרים הגדולים. השירים היחידים שהיו שלי היו שירי חאפלות ושיכורים, שלא יכולתי להרשות לעצמי לשיר לפני המלך חסן. ואיך אני אבצע שירים של אלמגריבי, כאשר הוא בעצמו יהיה הזמר הראשי באירוע?

"התחלתי לרמוז שאני מבטלת את בואי, והקונסול הישראלי אמר לי, 'המלך שמע תקליט שלך והוא רוצה אותך, נקודה'. התקשר אלי עיתונאי ואמר לי שכל מרוקו סקרנית לראות אותי. אחרי החזרה הראשונה ברבאט נהייתי חולה מרוב התרגשות. בהפקה הרגישו בזה והציבו אותי להופיע לפני סמי, כדי שלא אהרוס את הערב. אחרי שביצעתי את השיר שלי לא נתנו לי לרדת ושרתי עוד שיר ועוד שיר. רק באחת בלילה סמי עלה להופיע. למחרת נסענו יחד לארמון במרקש וסמי אמר לי 'אני גאה בך אפילו שכמעט גנבת לי את ההצגה, אבל אני לא מציע לך להמשיך במקצוע כי זה מקום קשה מאוד לאשה'. הוא אמר את זה מדאגה של חבר, לא מקנאה, כי סמי היה איש תרבותי".

ה"סמי בויז" עם אלמגריבי במרכז. כמו כוכב הוליוודי

מצד אחד, הגבר יפה התואר ואהוב הנשים נהנה מכבוד של מלכים ומחיי לילה סוערים, במיוחד בתקופות שבהן חי בקזבלנקה ובפאריס; מצד שני, אלמגריבי היה איש משפחה ושליח ציבור דתי שהיה מחוזר על ידי בתי הכנסת של גדולי הרבנים הספרדים בעולם. בלהיט המאוחר שלו, "שאלוני אל נאש" (אנשים שואלים אותי) הוא מתמודד עם הביקורת על השניות הזאת באישיותו. "כבר בקזבלנקה רבי דוד בוזגלו הגדול היה מזמין אותו לבית הכנסת שלו", מספרת אשתו מסודי. "סמי ניסה להתחמק והשיב שהוא מופיע במועדונים ונוסע בשבת, אבל בוזגלו התעקש וסמי התחזק באמונתו הדתית. האמת היא שגם ככה הוא אף פעם לא עשה יותר מדי שטויות", היא מעידה אחרי 65 שנות נישואים. "הוא היה הולך לשיר כדי להתפרנס ואני תמיד הייתי שמחה בו, ומעולם לא הקשיתי עליו".

בתה, מרים בן חמו מאשדוד, מחדדת את הדברים: "אבא היה זמר מצליח וגבר יפה שנשים תמיד מתו עליו, אבל אמא היתה הגיבורה. היא ידעה להבין אותו, והוא מצדו לא נסחף. אמא הרבתה ללכת למופעים וראתה מקרוב איך נשים היו טורפות אותו בעיניים. באחת ההופעות היא ישבה ליד שולחן ולידה ישבה אשה צעירה שאמרה לחברתה, 'אם הייתי מכירה את אשתו הייתי הורגת אותה'. אמא סיפרה לנו על זה בהומור רב. אבא לא אהב את הדיבורים האלה, הוא החדיר בנו ערכים של כיבוד הזולת והתנגד מאוד לרכילות".

בכל הסיפורים על מסודי היא מתוארת כאשה שניצבת מאחורי הגבר הנאה והמצליח, מומחית במוסיקה בעצמה, אמנית בישול ומארחת מושלמת. אורחיו הרבים של בעלה זכו לאכול אצלה ארוחות שנמשכו שעות ארוכות וכללו נדידה בין כל חלקי הבית. האירוח החל באפריטיף ומחווה מוסיקלית בחדר קבלת הפנים, נמשך בשולחן עמוס תבשילים בחדר האוכל ונגמר בקינוח שהוגש "בחדר הערבי", שבו התרווחו האורחים על כרים מוזהבים וניגנו מוסיקה. "סמי לא היה יוצא לרחוב אם הוא לא לבוש טיפ-טופ, מסורק ומגולח למשעי", מספר עילם-אמזלג, "ואשתו בדקה הכל עד לפרטים הקטנים, כולל צחצוח הנעליים, רכיסת השרוכים, קשר העניבה. היא היתה כל כך מסורה עד שתיפקדה כמעט כמו אמא, והוא לא היה אדם קל". התיאור הזה מקובל על מסודי, שמוסיפה: "אני הייתי כמו מזכירה בשבילו, כדי שהוא יהיה הכי מיוחד והכי טוב בעולם. על כל שיר הוא התייעץ איתי, וכאשר היו לי הערות: 'זה ארוך מדי, זה כבד', הוא שמע לי. הוא ידע שאני רוצה רק בטובתו".

ב-59' עזב אלמגריבי סופית את מרוקו. הוא הקים בפאריס חברת תקליטים, "סמיפון", והקליט בעיקר לקהילה היהודית. יהודים מכל העולם הזמינו אותו להופיע בשמחות ובחגים, בנותיו זוכרות אותו טס לשווייץ, אלג'יריה, ונצואלה, ארצות הברית, קנדה וישראל.

אלמגריבי שמר תמיד פינה חמה בלבו לישראל שבה היו לו אלפי מעריצים. רפאל אזולאי, המייסד של חברת "קוליפון", ומהראשונים בארץ שהקליטו מוסיקה מזרחית, נסע כבר ב-62' עם בנו איזק לפגוש את אלמגריבי בחנות התקליטים שלו ברחוב זדקוף 5 בפאריס. "הגענו איתו להסכמה בעל פה על ייצוג והפצה בארץ", שיחזר השבוע איזק אזולאי. "בהמשך הצענו לו להופיע בארץ והוא הסכים. ביום שהוא בא אירגנו אוטובוסים מיפו וירושלים שהביאו מעריצים שלו לקבל את פניו בשדה התעופה. זה היה מחזה בלתי נשכח, אנשים מבוגרים בכו מרוב אושר כשהם ראו אותו".

ההופעה הראשונה היתה בבנייני האומה. אלמגריבי הופיע רק באולמות גדולים, כולל היכל התרבות, וסירב להופיע בחתונות או חאפלות (למעט עריכת חופות). אחיו, רפי אמזלג, מחולון מספר: "באחד הביקורים שלו בתחילת שנות ה-70 נסדק העוד שלו. הוא קיבל מידע על ערבי מנצרת שמייצר כלי נגינה, וביקש ממני לקחת אותו אליו. הגענו לאיזה כוך בקסבה של נצרת, והבן-אדם נתן לו כלי לנסות. סמי, לבוש בהידור כמו תמיד, ישב על שרפרף בחוץ והחל לבדוק את העוד. הוא ניגן משהו של עבד אל וואהב ולאט-לאט התאספו סביבו אנשים פעורי פה, הוא נהנה מזה ונתן קונצרט שלם, שם בסמטה".

אחרי אחת מההופעות שלו במגדל העמק, אירח אותו ראש העיר אז, שאול עמור ביחד עם שר החוץ לשעבר, דוד לוי מבית שאן הסמוכה. "אלמגריבי היה אליל הזמר שלנו במשך יותר מדור", אמר לוי השבוע. "ביצירה שלו יש פסיפס מוסיקלי שכבש את כל הלבבות, לא היה בית במרוקו שלא היו בו תקליטים שלו, הבחורות הצעירות השתגעו עליו. אני זוכר הופעות שלו בשנות ה-50. היינו חבורת צעירים שהערצנו והצטלמנו איתו. חבל שהמטען שלי נשרף בעלייה לארץ, היו לי תמונות נהדרות שלנו מההופעות שלו". ב-67' עבר אלמגריבי להתגורר במונטריאול אחרי שקיבל הצעת עבודה קוסמת לשמש כשליח הציבור הראשי של בית הכנסת היוקרתי ליוצאי ספרד ופורטוגל. אבל כעבור 20 שנה, ב-87', הוא עלה לישראל מקנדה והתיישב באשדוד "כשר בממשלה ביקרתי במונטריאול והוזמנתי לבית הכנסת הספרדי, והנה הוא החזן", מספר דוד לוי. "אמרתי לו, 'ראית הכל, שרת בכל הבמות, הגיע הזמן שתשיר למולדת שלך, תבוא, תעלה'". מוטי מלכא, שהיה אז מנהל המתנ"ס העירוני, מספר: "באותה שנה הגשתי לראש העיר, אריה אזולאי, תוכנית להקים מרכז לפיוט ולשירה. ראש העיר אמר לי, 'קיבלת, ותדע שיש לך גם מתנה', ורמז לי שאני חייב להעסיק את אלמגריבי. הסכמתי מיד, הוא הרי היה אמן גדול שהתאים בדיוק לתוכניות שלנו, אבל סיקרן אותי מדוע אזולאי נידב לי אותו. התברר לי, שהרב הראשי של העיר, הרב חיים פינטו, הביא אותו לאשדוד כדי שישמש חזן בבית הכנסת שלו והתחייב לשלם לו. כשזה לא הסתדר, הוא פנה לראש העיר שימצא פתרון וככה זה התגלגל אל המתנ"ס. בדיעבד זה יצא רק לטובה. בפסח, אפריל 88', ערכנו את הקונצרט הראשון לכבודו של אלמגריבי, ובניצוחו".

אלמגריבי הנחיל למוסיקה האנדלוסית בישראל את היחס המקצועני "נגמרו החאפלות והאלתורים", מספר מלכא, שמשמש כיום כמנהל קרן התזמורת האנדלוסית, "הוא קבע רפרטואר מוקפד, עיצב תלבושות ודרש הפקה מקצועית. יום אחד ישבתי במשרד עם אנשים ואלמגריבי נכנס, גורר באוזן נגן מסוים ואומר לי: 'אדון מנהל, כאן עובדים לפי זמנים? עכשיו שש ורבע, קבענו שש, הוא מגיע רק עכשיו'. הנגן, אדם מבוגר ואב לשישה ילדים, לא פצה פה וחזר לעבוד".

הרפרטואר של אלמגריבי כלל מוסיקה אנדלוסית, אלג'ירית, תוניסאית ושארקית (סגנון השירה של אום כולתום, עבד אל וואהב ופאריד אל אטרש). "הסגנון המוסיקלי שלו בתזמורת התבסס על העיבוד המזרחי הקלאסי ולא על המערבי", מסביר מלכא. "הוא דרש נאמנות מוחלטת למקורות".

אז איך זה שהוא הביא נגנים עולים מברית המועצות לשעבר?

"בשלב מסוים הוא אמר לי, 'מוטי, יש פה עולים מרוסיה, מוסיקאים מצוינים שמחפשים עבודה, אני יכול לצרף אותם?' היה מרתק לראות אותו מראיין אותם, עובד איתם שעות ארוכות על רבעי טונים, והיו פעמים שהוא סייע להם כלכלית מכיסו".

אלמגריבי התגורר בפנטהאוס מול הים באשדוד. אשתו, שאירחה ללא הפסקה חברים ובני משפחה מהארץ ומחו"ל, העסיקה עוזרת קבועה במטבח ומנהל משק בית. "מאז שהפך לחזן הוא ניהל את סדר היום שלו לפי הלכות הרמב"ם", מתאר מלכא, "איך קמים, מאיזה צד, מה לובשים קודם, מה לאכול, מתי לישון, ושוב, על איזה צד נרדמים. כל בוקר אשתו היתה מכינה ארוחה אורגנית עם לחם משעורה, סופגנייה קלה, דבש ופירות יבשים. צהריים הוא סעד תמיד בבית - אין דבר כזה לאכול בחוץ. אחרי הארוחה היה עוטה כיסוי שחור על עיניו, מקשיב לחדשות בצרפתית ומשתיים עד שלוש היה פורש למנוחה".

אלמגריבי גם היה בעל סף רגישות גבוה ולדברי מלכא זו אחת מהסיבות שגרמו לו לעזוב את הארץ ב-96' ולחזור למונטריאול: הוא נפגע מכך שלא נתנו לו לנצח על התזמורת האנדלוסית. "בשנים שלפני ההקמה הרשמית הוא היה המנצח הראשי בקונצרטים שערכה תזמורת המרכז לפיוט ושירה", מתאר מלכא. "אבל בקונצרט סוף השנה ב-94' הודעתי - בשעה שאלמגריבי לצדי - שאבי עילם-אמזלג יהיה המנצח הראשי במבנה החדש של התזמורת, כ'אנדלוסית הישראלית', עשיתי זאת בחוסר רגישות, והיום אני מצטער על כך".

מלכא לא שמע ממנו מלה רעה, אבל כעבור שנתיים הוא עזב את הארץ וחזר לקנדה. "רק בדיעבד קלטנו עד כמה הוא נפגע. כדי לפייס אותו הזמנו אותו לקונצרטים בארץ. הוא הופיע כמה פעמים כסולן וקצר הרבה מאוד תשואות. השיא היה בקונצרט הצדעה שערכנו לו לרגל הגיעו לגבורות: 1,700 איש במרכז לאמנויות הבמה בתל אביב עמדו על רגליהם והריעו לו ממושכות".

כשמלכא מייחס לאלמגריבי את התואר "המנצח הראשון" הוא מקפיץ מיד אדם אחר שטוען לקרדיט, עילם-אמזלג: "במשך שנים מלכא אמר שאלמגריבי היה המנצח הראשון כדי להמעיט בערכי. הרי אני נאלצתי לעזוב ב-2003 בעקבות זה שדרשתי ממנו להתפטר לאחר שיצא דו"ח ביקורת על אי סדרים בניהול התזמורת. באורח פלא התחלתי לשמוע אז שאלמגריבי הוא המנצח הראשון. כשהתזמורת קיבלה את פרס ישראל לא הזמינו אותי לטקס, וגם לוועדת הפרס מלכא נתן מידע מוטעה על כך שאלמגריבי היה כביכול המנצח הראשון. סמי היה חבר אישי שלי, מלחין מצוין, זמר אהוב, אבל לא מנצח, כי הוא לא ידע לנצח".

נדמה כי מהטענות האלו אלמגריבי נפגע ועזב את ישראל, אבל שתיים מבנותיו גרות כאן כבר שנים רבות. מרים היתה נשואה לסגן ראש העיר אשדוד, אלי בן חמו, שנפטר לפני כמה שנים. ובאחד מביקורי המשפחה בארץ, בתחילת שנות ה-70, נישאה בתו רוני לחבר גרעין של עולים מצפון אפריקה שהתיישבו בקיבוץ צאלים. כיום מנהלת רוני אמזלג את חנות הכלבו של הקיבוץ. "אבא חי איתי כאן במשך שמונה חודשים תמימים, הוא מאוד אהב את הפרחים והכלבים, וצילם בלי הפסקה. בעיקר הוא היה מוקסם מהטבע והנוף המדברי, הוא הרי נולד וגדל במדבר".

גם בשנותיו האחרונות אלמגריבי היה מוסיקאי פורה, ובגיל 80 הקים בקנדה תזמורת אנדלוסית מקומית עם סולנים מרוקאים שבאו לשיר איתו מכל העולם. את הלהיט האחרון, כתב בעצמו ועל עצמו: "אני בן שמונים שנה/ שישים שנה במוסיקה/ הכרתי אמנים גדולים/ יהודים ומוסלמים", הוא שר, והמקהלה ענתה לו: "תחיה לנו יא-סמי עד מאה ועשרים". לפני חודש מת בגיל 86.*



אלמגריבי. פסיפס מוסיקלי שכבש את כל הלבבות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו