בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

רחוב תרפ"ט פינת השוהדא

40 שנה אחרי כניסת המתנחלים לחברון בערב פסח חזר אליה כתב "הארץ" צבי בראל, שהיה סגן המושל הצבאי בעיר. בין בית הדסה למערת המכפלה, הוא נזכר בעימותים עם משה לוינגר, שהיה מטיח בו שהוא אבי אבות הטומאה; באליעזר ברואריס שהיה מנפנף בגרזן; ובחנן פורת שנתן את האות למבצע ההשתלטות על מתחם אברהם אבינו. מה באמת השתנה מאז? חברון התוססת הפכה לעיר רפאים בחסות הצבא

תגובות

"שבת שלום לכם" מברך החייל עטוי הקסדה שמסתירה את מצחו ושוליה מגיעים עד עיניו. החייל יושב בעמדת שמירה שמותקנת במרכז חברון, בפתחו של "רחוב שפירא" שמוביל אל סמטה אחרת שפעם נודעה בשם "סמטת תנובה". מי שירצה פעם ללמוד את קורותיו של הכיבוש, טוב יעשה אם יאסוף כבר עכשיו את השמות האקזוטיים שהעניק צה"ל לאתרי הכיבוש.

"צומת הכבשים", "צומת הזכוכית", "כיכר גרוס", "כיכר השוטר" או "סמטת תנובה" הם ציוני דרך ששייכים לדורות שטבעו אותם תוך כדי כיבוש. מין אינטימיות גיאוגרפית של מי ש"שייך" לאותה חוויה שהולידה את ציון המקום. תחילתם כקוד בקשר שנוצר בדרך אגב, אבל תמיד נושא איתו זיכרון של אירוע, וסופם ציון מקום סתמי לדורות שבאו אחרי "הכובשים הראשונים". ארבעים שנה אחרי שראשוני המתנחלים באו לחגוג את הפסח הראשון בחברון, במלון פארק שבעליו היה פהד קואסמה, שלימים נבחר לראשות העיר ונהרג בפעולת התנקשות בירדן, חברון היא כבר אנציקלופדיה של ציוני מקום כאלה.

"מנין אתם?" תמה החייל. השאלה הזאת חזרה עוד כמה וכמה פעמים כאשר עברנו את מאות המטרים הספורים שמפרידים בין מערת המכפלה לבין בניין הדסה שבמעלה רחוב השוהדא. את השאלה הזאת ליווה מבט של תימהון למראה שני טיפוסים שאינם שייכים ל"ישוב היהודי". שניים, הצלם דן קינן ואנוכי, שאינם חובשי כיפה, ללא זקנים שחורים שרק צימחו, בלי טלית וציצית, שאינם לבושים במכנסיים שחורים וחולצה לבנה ואינם ממלמלים דבר תפילה בלכתם ברחוב. מנגד, אלה גם אינם שניים שעטויים בכאפייה, לבושים בחולצת משבצות מהוהה ומכנסי טרלין מפוספסים. כלומר לא מסוג האוכלוסייה שטיול של שבת בגטו היהודי השמור ביותר בעולם אסור עליה ממילא.

הדילמה של החיילים מובנת: לברך או לעצור? הכי בטוח זה לבקש תעודת זהות שאותה אין שום צורך לבקש מן "התושבים הרגילים", כלומר ממי שנראה כצמח טבעי בשממה הדוממת של מה שקרוי "הישוב היהודי של חברון", או מערבי מקרי שנקלע שלא בטובתו לאתר. ארבע פעמים נשלפה התעודה המזהה. ארבע פעמים פלט מכשיר הקשר הרעשני את השמות, כתריסר חיילים עסקו בפעולה החיונית הזאת ופעם אחת גם כמעט נעצרנו.

"'רובע יהודי' נכתב במרכאות, על שום שבארץ ישראל אין רבעים יהודיים; בגלות קיימים רבעים. בוורשה, בתלמסן, בקזבלנקה, שכנו רבעים יהודיים בשולי הערים, לאות בידוד והשפלה. בארץ ישראל יש ערים יהודיות, ואם קיימים רבעים הרי שאלה רבעים מוסלמיים, נוצריים, ארמניים. הערה זו יפה לכל הערים בא"י, כחברון". כך כתב ד"ר יוסי שרביט ב"ספר חגי", שיצא בהוצאת קרן חגי וישיבת ניר קרית ארבע. אבל אין ביטוי שהולם יותר את האתר הזה, שבו מתגוררים יהודים בלב חברון, מאשר "גטו".

"אתם יודעים על שום מה נקרא הרחוב הזה רחוב שפירא?" ממשיך החייל ההוא. מאחוריו, על הקיר תלוי לוח זיכרון אשר מנציח את שמו של הרב שלמה יצחק שפירא, שנהרג בהתקפת מחבל בספטמבר 2002. החייל שיודע לספר את פרטי המקרה, מסביר כיצד יצא המחבל החברוני מ"שער 5", אותו פתח שהספרה חמש רוססה עליו בצבע שחור, ואיך ירה והרג את הרב ופצע את ילדיו. אירוע טרגי שהביא בעקבותיו לפלישה לבית נוסף בהמשך הרחוב.

"עכשיו קוראים לרחוב הזה רחוב שפירא", הוא מסיים את ההסבר. אלא שבקצה קיר האבנים החומות העצום, בפינת אותו רחוב, כמה מטרים מלוח ההנצחה של הרב שפירא, אני רואה כתובת דהויה באותו ריסוס שחור. "רחוב בן ציון טבגר" רשום בה ואפילו את תואר הפרופסור לא הוסיפו לצדו. "אתה יודע מיהו בן ציון טבגר?" שאלתי את החייל. "לא", הוא השיב, "אני רק יודע שזה היה השם של הרחוב לפני שהוחלף לרחוב שפירא".

כך חולפת לה תהילת עולם. את בן ציון טבגר הכרתי ב-1976, כשעוד הייתי מטרד, כלומר קצין ממשל צבאי צעיר בחברון, שהיה בטוח שצה"ל מנהל את העניינים. בחברון היו אז כ-75-80 אלף תושבים שמתוכם רק כמה עשרות משפחות יהודיות, וגם הן התגוררו בתוך הגטו החדש שהוקם בקרית ארבע. על מגורים בתוך העיר עצמה איש עוד לא חלם. הורדות הידיים בין הממשל למתנחלים היו אז רק בתוך מערת המכפלה. אמנם כמה שנים קודם לכן, כשעברו המתנחלים מן הקרוונים שהוצבו עבורם בחצר הממשל הצבאי אל בתי הקבע בקרית ארבע, ספג סגן המושל סטירה מצלצלת מידיה של מרים לוינגר, אשת הרב, משום שניסה למנוע את כניסת משפחתה לפני שהבניין הושלם, אבל הכל נסלח אז. הרי בסך הכל היתה זו משפחה כבודה שעברה סערת רוחות של מעבר דירה.

גם כאשר הצטוויתי, לילה אחד באותה שנה, לעצור כמה מן המתנחלים שהתפרעו במערת המכפלה ואף הגעתי עם מחלקה של חיילי מילואים לבצע את המשימה, לא נראה תמוה כאשר החליטו השכנים לנעול את שערי קרית ארבע עלינו ולכלוא אותנו בתוכה עד שנוותר על המשימה. שיחת קצרה במכשיר הקשר עם מפקד החטיבה, מפקד החטיבה עם מפקד האזור, מפקד האזור עם שר הביטחון - והוראת המעצר בוטלה והשער נפתח. הכל היה אז פשוט ומהיר.

הדרג המדיני אישר

עוד 100 מטרים, עוד ג'יפ ושלושה חיילים, עוד עמדת תצפית ומצלמת טלוויזיה במעגל סגור, חייל יחיד שומר על פתח בית הקברות המוסלמי ברחוב השוהדא, ילד ערבי מציץ אלינו מתוך חלון מכוסה סבכה כאילו היה חיה מסוכנת, חמש ילדות יהודיות מצחקות להן ליד גדר בית הקברות ורוח קלה מעיפה כמה ניירות על הכביש. על הקיר ציור דהוי, חלקו שחור-אפור, שמתאר בסמליות את הטבח שהתרחש כאן בתרפ"ט ולידו גרפיטי צבעוני, עליז, של "גואלי" מרכז חברון: ילדים ואברכים חובשי כיפות וציצית ובית כנסת חדש. בציור, כמו ברחוב, אין שום ערבי. עוד כמה צעדים קדימה, עוד פתח חסום באשפה וחוטי תיל בין רחוב שוהדא לרחוב שלאלה הישן, עוד מעבר אטום שאינו מאפשר לערבים לנוע בין הרחובות שמתחתיו - ואנחנו מול בניין הדסה.

צהלת הילדים בחצר הבניין העתיק הזה, שנבנה בשנת 1893, ואברכים דוברי אנגלית שמזכירים לילדים כי "הם יביאו את הגאולה", מנערים את האבק מעוד מאבק אלים שהתנהל כאן בין הצבא למתנחלים ושסופו, כצפוי, היה הפסד לצבא. שמונה שנים אחרי הפסח של מלון פארק וכחמש שנים אחרי המעבר לקרית ארבע, הפך בית הדסה למלת קוד של משימה יומית בחדר המבצעים של הממשל הצבאי בחברון. כיבושו על ידי המתנחלים לא היה עניין פשוט, וזאת - לא בגלל שאלות חוקיות, שמעולם לא הטרידו. על "מצוות הגאולה" נאבקו ביניהם הרבנים משה לוינגר ומאיר כהנא. פעם זה היה מביא את אנשיו ופעם זה, ואלה התכתשו עם אלה כאשר הצבא היה מעין שופט קו: עוצר ומשחרר גם מאלה וגם מאלה.

שיטת לוינגר היתה יעילה יותר. תחילה היה יורד מדי בוקר מניין מתפללים ומתחיל בתפילת שחרית ברחוב הראשי מול הבניין. צה"ל הוזעק כיאות למקום, שהרי אלה מתפללים יהודים במרכז הומה של העיר חברון וצריך לשמור עליהם. אחרי כחצי שעה המניין התפזר והצבא יכול היה להתפנות למשימות הביטחון השוטף. כך במשך ימים עד שהתברר שלא רק שהתפילה מתארכת מן הרגיל, אלא שמספר המתפללים צמח באופן שחסם את מעבר המכוניות ברחוב הראשי.

וכך, בכל בוקר בין השעה שבע לשמונה בבוקר, שעת השיא שבה משאיות וטנדרים עמוסי סחורות, אוטובוסים גדושי פועלים ותלמידים, רופאים ומורים במכוניות פרטיות, ממהרים ליעדיהם, הם נדרשו לעצור בצומת הסואן ביותר בחברון ולהמתין עד סיום התפילה. בקשת המושל הצבאי מהמתפללים להתחשב לא עזרה, דרישת המושל לחדול מן התפילה במקום נענתה בחיוך, ולבסוף, גם החיילים שנשלחו לפנות את המתפללים נענו במידה ראויה של התנגדות בכוח.

משונה, בכל פעם ש"סיור הדסה", כפי שכונתה אז המשימה, ירד לסלק את המתפללים, הוא היה מוצא אותם בעיצומה של תפילת שמונה-עשרה, ובתפילת שמונה-עשרה כידוע אסור לזוז. עברו כמה ימים עד שהבנו שגם "תפילת שמונה-עשרה" היא קוד וההוראה היתה לפנות את המתפללים, לא חשוב באיזו תפילה מדובר. "אתה אבי אבות הטומאה", געה לעברי משה לוינגר כשהבין שאין בכוונתנו לוותר לכבודה של תפילת שמונה-עשרה. יחד עם המלה "טומאה" ניתזה מפיו גם טיפת רוק. חלק מחבורת המתפללים הועלה אחר כבוד על המשאית לכיוון תחנת המשטרה, האחרים נמלטו. איש כצפוי לא נעצר.

למחרת התחדשה התפילה ברחוב ואחרי כמה שבועות הופתענו למצוא קבוצה של נשים וילדים בתוך החצר של בניין הדסה. בתוך תקופה קצרה גם התקבלה ההוראה השגורה מן "הדרג המדיני": יש להתיר תפילות במקום, ואחר כך גם נבנה ארמון לתפארת מעל הבניין המקורי. והצבא? אז הצבא נשך את שפתיו. היום, כך נראה, כבר אין צורך עוד בנשיכת השפתיים. צריך היה לשמוע בשבת האחרונה את הדיון המסעיר בין האברך הצעיר שיצא מבניין הדסה לבין הקצין בג'יפ הסיור, על מכבי תל אביב או שמא היה זה על הפועל, להבחין בסוכריות שחילק אברך אחר שהיה בדרכו אל תל רומיידה לשני החיילים בעמדת השמירה שצמודה לבניין הדסה, כדי להבין מי עובד אצל מי.

בשבת ראינו גם פטנט חברוני ייחודי: דרך חד סטרית להולכי דרך. למשל, יהודי הולך מן העיר חברון אל מערת המכפלה דרך הקסבה של חברון. איש אינו מונע מן היהודי להיכנס לעיר לאורך הכביש הראשי או מאחת הסמטאות הרבות של העיר. אבל קצת לפני המסגד הבנוי מעל מערת המכפלה מותקן שער מסתובב שלפניו גלאי מתכות. חייל עומד בפתח ובוחן את העוברים בשער. עד כאן הכל כרגיל. ואז הפתעה: אם עברת את השער ונכנסת לרחבת מערת המכפלה ועכשיו ברצונך לחזור אל העיר חברון, לא תוכל. למה? ככה.

הסיבה ההגיונית היחידה היא, שצה"ל מבקש למנוע מיהודים להסתובב בעיר חברון עצמה. אבל הרי הרגע הגיע המבקר מתוך העיר, אז מה ההיגיון? "שמתנחלים לא ייכנסו אל תוך העיר", הסביר לי אחד החיילים, "הם עלולים לעשות בעיות". מעניין, ומה הם עשו במשך 40 השנים האחרונות? ומה הם עושים ליד בניין הדסה? בשכונת אברהם אבינו?

אה, שכונת אברהם אבינו. אכן תואר הולם למקבץ גושי המגורים שצמחו על גביו של דיר העזים שהסתיר פעם את שרידיו של בית הכנסת העתיק על שם אברהם אבינו. גם כאן לא יכול צה"ל להתגאות במורשת הקרב שלו מול המתנחלים.

אתה עומד לי בדרך

הפעם השיטה היתה שונה. תחילה הגיע הפיתוי. מפה ישנה של העיר העתיקה של חברון הונחה בחגיגיות על שולחנו של המושל. חנן פורת וקצין המטה לארכיאולוגיה בממשל הצבאי הזמינו אותנו לרכון מעליה ולראות את סימון מגן-דוד עליה, אות לכך שזהו אתר יהודי. אולי בית כנסת. פורת ביקש רק דבר קטן והגיוני, תמיד זה רק דבר קטן והגיוני: לסלק את דיר העזים ולנקות את הזבל הרב שהצטבר במקום. ועוד דבר קטן: להציב במקום שלט קטן "מקום קדוש". זהו.

מכתבים יצאו בהולים אל המפקדה וממנה כרגיל אל שר הביטחון, שהרי היה זה אז ממשל מתחשב שיודע שכל תזוזה של אבן בחברון פירושה סערת רוחות, ולכן כל החלטה על כל אבן היא החלטה מדינית. אל חברון בא היועץ לענייני ערבים, קצין בדרגת אלוף-משנה שמוצא פיו הכריע בכל עניין שקשור ל"אוכלוסייה", כלומר לערבים. אחרי התבוססות ברפש הדיר נפלה הכרעה חיובית.

בתמימותנו הרגילה חשבנו להעביר את עבודת הניקוי למע"צ, להציב שלט ובזה לסיים את הסיפור. אבל זה היה רק הפיתוי. אחריו באה ההצעה. מדוע שמע"צ יעסוק בניקוי, הוא הרי יפעיל פועלים ערבים שאולי אין להם שום רגישות למקום וחשוב מכך, בקרית ארבע יש מובטלים יהודים לא מעטים - יעסקו הם בניקוי ובכך ירוויחו כולם. אפילו לא צריך לגייס תקציב מיוחד לשם כך, יש תורמים.

שוב הינהן הממשל בראשו ואל הדיר ירדו שני חופרים יהודים. אחד פרופסור לפיזיקה ושמו בן ציון טבגר, שחקר ברוסיה מצב מוצק של שכבות דקות, ועוזרו, אליעזר ברואריס. כאן התחיל השלב הבא בתוכנית: טבגר וברואריס לא רק חפרו וניקו, הסיעו מריצות ושפכו את תכולתן אל חצרות השכנים הערבים, הם גם החליטו לישון באתר כדי לשמור עליו. על לוח המשימות בחדר המבצעים בממשל נוספה כיאות עוד משימה חשובה: "סיור טבגר". יעודו לעבור באתר החפירות ולבדוק שהשניים עדיין בחיים.

אל סיורי צה"ל התייחסו השניים כאל מטרד במקרה הטוב. כשניסיתי יום אחד לבקש מטבגר שלא ירוקן את המריצה בחצר השכנים, ראיתי כיצד גלגל המריצה נוסע הישר אל רגלי. "אתה עומד לי בדרך", הוא אמר בנזיפה, כשהוא מסתכל דרכי. בפעמים הבאות הוא כבר לא דיבר איתי או עם כל איש ממשל אחר. בינינו לבינו היה מתווך ראוי: משה לוינגר. לוינגר הסכים איתנו שאכן מדובר ב"איש קשה", אבל הסביר שמטרתו ראויה וצריך להיות סובלנים. ברואריס לעומתו היה איש שיחה שהזכיר לנו בכל פעם שאנחנו אוהבי ערבים ושונאי יהודים, ושאנחנו כמו הקג"ב ואפילו יותר גרועים, כי הם גויים.

לברואריס היה תחביב לשעות שבהן לא חפר. הוא נהג להסתובב בחברון מצויד בגרזן שאותו היה מנופף מול העוברים והשבים. לפעמים היה מכניס אגרוף בפרצופו של מישהו או סתם "נתקל" בסחורה על אחד הדוכנים. בפורים הוא תקע בפיו מערכת שיניים מאיימות וכך הסתובב ברחובות העיר. "סיור ברואריס", עוד משימה שנוספה לטבלה, היה כבר מיועד לגברתנים שבמילואימניקים, כי ברואריס היה איש חזק וכדי לעצרו היה צורך בארבעה-חמישה חיילים.

"תתביישו לכם", הוא היה נוזף בנו, "לעצור יהודי לפני כל הערבים האלה. עכשיו הם שמחים". זאת היתה גם טענתו של לוינגר. הוא הבין שקשה לנו עם ברואריס, אבל "למה לעצור יהודי ברחוב?" הוא הבטיח להביא אותו למשטרה כל אימת שיידרש לחקירה.

בינתיים התקדמו היטב החפירות בבית הכנסת אברהם אבינו. כלומר התוכנית לעבור מ"ניקוי עם שלט" למתחם, התפתחה כראוי. יסודות בית הכנסת נחשפו, מעליהם הונח כיסוי זמני, מין רשת הסוואה וברזנט, ועכשיו הגיע הזמן לעבור לשלב הבא: דריסת הרגל.

לקראת ראש השנה הגיע אלינו מכתב הבקשה הצפוי, לאשר תפילה בבית הכנסת שנחשף. תמיד נקלענו לאותה מלכודת כשהגיעו מכתבי הבקשה הללו. האמנו שיש בכוחנו גם לומר "לא", או לפחות להתמקח. עוד לא הטמענו בממשל את העובדה, שמכתב בקשה מן המתנחלים כמוהו כצו.

חששנו מן התפילה הזאת. במפקדה חששו לא פחות והניחו כי כפשרה יש לאשר רק תפילת שחרית של מניין מתפללים בלבד בבוקר ראש השנה. הזמנו את הרב לוינגר כדי לספר לו על הצעת הפשרה. לוינגר נע בכיסאו. "איני יכול להיות אחראי על הקהל", הוא הסביר. "ואם יבואו יותר ממניין? ואם ירצו להישאר לתפילת מנחה?" פתאום לוינגר לא יכול להיות אחראי והבנו שאנחנו בצרה. ואז תפנית: גם "הדרג המדיני", כלומר שר הביטחון שמעון פרס, החליט להיות איתן כסלע. "לא לאפשר יותר ממניין ורק תפילת שחרית" - הגיעה ההנחיה. סוף סוף התקבלה הוראה נחרצת, חדה וברורה. גיבוי מדיני כזה קשה היה להיזכר מתי ניתן לנו.

שר הביטחון התפרץ

שתי פלוגות של חיילי מילואים נפרשו בסביבת בית הכנסת. חמ"ל הוקם על גג שוק הירקות שצופה על המתחם, קומנדקרים וג'יפים סיירו אחוזי התלהבות, והכל היה מוכן וערוך לקראת ניצחון הצבא. שר הביטחון כיבד את המעמד בנוכחותו ואנחנו, ליד המפקד העליון, הרגשנו בטוחים יותר מאי פעם.

בתוך זמן קצר החל השיטפון. יהודים עטופי טליתות הגיעו מכל כיוון. מן הקסבה ומאזור מערת המכפלה, מן הגבעות ומן הרחוב הראשי, בית הכנסת התמלא במתפללים שלא היתה להם שום כוונה להישמע לשום הוראה. הסתכלתי בפרס. האיש הרגוע הזה היה אפור על סף התפוצצות. "להוציא אותם מיד", הוא דרש. שני חיילים ניגשו אל המתפללים וביקשו מהם לעזוב את האתר. החיילים נדחפו בגסות, "אנחנו באמצע תפילה, אינכם רואים?"

"תוציאו אותם בכוח", התפרץ שר הביטחון. הפקודה ניתנה. חיילי המילואים עטו על המתפללים, משכו אותם בכוח, גררו אותם מן הרחבה וניסו למלא את הפקודה. ראש השנה או לא, החיילים חטפו מכות ודחיפות, אבל בסופה של השעה פונה אתר בית הכנסת. התסכול של השבועות האחרונים, הזלזול בחיילים, הקללות שהם חטפו - הכל יצא באותו פינוי.

ואז בא הדיון בכנסת. "מי הורה להוציא את המתפללים בכוח בזמן תפילה?" שאלו חברי הכנסת שמקורבים למתנחלים. "מי גרר מתפללים על טליתותיהם?" הם זעמו. חיכינו למוצא פיו של השר שלנו, שיעמוד איתן ויבקש את עלבון הצבא. "אף אחד לא הורה להוציא את המתפללים עם טליתותיהם", הוא שיקר. הרי הוא עמד לידי, על גג השוק, במו פיו הוא הורה ובמו עיניו הוא ראה ולא עצר.

בשבת האחרונה חזרתי אל אותו שוק ירקות שנסגר, ועל הקיר שפונה אל הרחוב תלוי שלט בעברית ובאנגלית שמודיע כי "מבנים אלה נבנו על אדמה שנקנתה על ידי הקהילה היהודית בחברון בשנת תקס"ז 1807 ונגזלה על ידי הערבים אחרי שרצחו 67 מיהודי חברון בתרפ"ט 1928. אנו דורשים צדק, השיבו לנו את רכושנו הגזול".

מאות חנויות של חברונים נסגרו, נאטמו או ננטשו מאז. הגטו היהודי הפך את חברון לגטו ערבי. שוק הירקות העתיק עצמו לפאתי חברון, המשפחות הערביות שנותרו בסביבת הרובע היהודי כלואות עכשיו בתוך בתים שאין אליהם גישה, מסוגרות מאחורי חלונות שעליהם מותקנות סבכות ברזל. 116 מחסומים בתוך העיר חברון מונעים מעבר חופשי והופכים את החיים בה לסבל מתמשך. רק צהלת ילדים שקוראים "אנו נביא את הגאולה" סודקת את השממה הזאת.

"אפשר לראות תעודת זהות", שאל-תבע שוב החייל האתיופי ליד המעבר ברחוב "דוד המלך", שמה המפואר של הסמטה שמוליכה ממערת המכפלה אל שכונת אברהם אבינו. חשבתי אז על בן ציון טבגר, מה הוא היה עושה אילו ביקשנו ממנו תעודת זהות. דוחף אותנו? מקלל? לא. הוא פשוט היה מסתכל דרכנו. ניסיתי את הפטנט. "תעצור אדוני", ביקש עמיתו, חייל ממוצא רוסי, "תעודת זהות בבקשה". המשכתי ללכת, פעם אחת להרגיש כמו מתנחל. "אדוני בבקשה תעצור!"

"תעצור אותי אם אתה רוצה", עניתי, "תוציא לי צו מעצר". מכשיר הקשר שלו רטן וגנח. נזכרתי איך הרגשתי כשלוינגר ועמיתיו גיחכו נוכח פקודות הצבא ולפתע לא ריחמתי על החייל. זה היה הרגע שלי להיות מתנחל. "אני יכול לעכב אותך לעשרים דקות בלי צו מעצר" - הוא השתמש בנשק יום הדין. הבנתי. זה נשקו של הצבא מול מתנחלים מתפרעים. עשרים דקות של עיכוב. המשכתי ללכת. איזו הרגשה נפלאה להיות מתנחל. *

■ עדכון (3.5.2016): הכתבה שלעיל פורסמה בשנת 2008. בעת האחרונה העלה מר אליעזר ברויער (ברואריס) טענות לפיהן לא התבקשה תגובתו טרם פרסום הכתבה. לטענתו, הדברים לא אירעו באופן שתואר בכתבה. בכלל זאת ביקש אליעזר ברויער למסור כי בגין דברים דומים לאלה שתוארו בכתבה הוא הועמד לדין וזוכה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו