בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תשכחו מטנקים, זה הכול אנשים

הגנרל רופרט סמית מאמין שכיום אין במלחמות צבאות שמתעמתים זה מול זה, אלא מציאות שבה האזרחים ברחובות ובבתים - הם שדה הקרב. אם ישראל היתה מבינה את זה, הוא אומר, תוצאות מלחמת לבנון השנייה היו שונות

תגובות

הסירוב לא יכול היה לבוא בעיתוי אירוני יותר. בספטמבר 2006 מסר מו"ל ישראלי גדול וחשוב לגנרל הבריטי רופרט סמית, הודעה בנוסח "הספר שלך לא מתאים לציבור הישראלי". קשה להאמין כמה קוצר ראות היה בהודעה זו, שבאה כחודש לאחר סיום מלחמת לבנון השנייה.

אפשר, וזו כמובן רק השערה, שאם ספרו של הגנרל היה דווקא רואה אור בישראל ובמיוחד אם היו קוראים אותו אלופי המטה הכללי ושרים בממשלה, הם לא היו ששים לצאת למלחמה וזו היתה נמנעת או שתוצאותיה היו אחרות.

ספרו של סמית, "The Utility of Force", שניתן לתרגמו לעברית כ"התועלת שבעוצמה" או "השימוש בכוח", מנסה לאפיין את "אמנות המלחמה בעולם המודרני", ולעמוד על השינויים שחלו באותה "אמנות" של הפעלת הכוח הצבאי.

לדבריו, השינוי החשוב ביותר שאנשי צבא רבים במערב (וכנראה גם בישראל) אינם מודעים לו, הוא שאופייה של המלחמה השתנה. הוא פותח את ספרו במשפט הפרובוקטיווי ש"המלחמה לא קיימת עוד". סמית טוען כי "כמובן שעימות, סכסוך ולחימה קיימים בכל העולם ונראים במיוחד בעיראק, באפגניסטאן, בקונגו או בשטחים הפלשתיניים ולמדינות יש עדיין כוחות מזוינים שהם משתמשים בהם כסמל של עוצמה. ובכל זאת, המלחמה כפי שהיא מוכרת באופן תודעתי, מלחמה כקרב בשדה מערכה בין אנשים למכונות, מלחמה כאירוע מכריע ביחסים בינלאומיים, מלחמה כזו אינה קיימת עוד".

האזרחים הם מטרות

הדעה המקובלת היא שגנרלים וצבאות מתכוננים למלחמה הקודמת. "לא נכון", כותב סמית, "הם נערכים למלחמה הלא נכונה". כהוכחה מובהקת לכך, הוא מספר על ניסיונו האישי: "אני תוצר של חינוך של מכונת המלחמה המתועשת שהייתה נחוצה למלחמה הקרה, אך כל המלחמות שנלחמתי בהן וכל המבצעים שהשתתפתי בהם לא היו של המלחמה הקרה".

דוגמה לשינוי המתחולל באמנות המלחמה המסורתית היא הטנק. לטענתו, קרב הטנקים המשמעותי האחרון שידע העולם, קרב טנקים במובן ש"תצורות משוריינות של שני צבאות מתמרנים זה נגד זה כשהם מסתייעים בארטילריה ובחיל האוויר", היה במלחמת יום הכיפורים ב-1973 בסיני וברמת הגולן בין צה"ל לצבאות סוריה ומצרים. מאז יוצרו ואוחסנו עוד עשרות אלפי טנקים, במיוחד בידי צבאות נאט"ו וברית ורשה, אך השימוש שנעשה בטנק בשלושים ומשהו השנים שחלפו מאז אותה מלחמה היה אחר לחלוטין ולא למטרה שלשמה הוא יועד.

יחידות שריון, כפי שראינו במלחמת המפרץ הראשונה בעיראק (1991) ובמלחמה השנייה ב-2003 ובצ'צ'ניה (2000) "שימשו אמצעי עזר לתמיכה בעוצמה אווירית ולארטילריה או ששימשו כלי רכב משוריינים לחיל הרגלים במבצעים בסביבה עירונית", כפי שהאמריקאים משתמשים בהם בעיראק או צה"ל בשטחים.

שני מושגי המפתח בתזה שלו הם אותה "מלחמה מתועשת", שאינה קיימה עוד למעשה והוחלפה במה שהוא מגדיר "מלחמה בקרב האנשים". לפי הגדרתו, מלחמה מתועשת מאופיינת על ידי שימוש בטכנולוגיה ובמסה, ואילו "מלחמה בקרב אנשים" היא גם "תיאור גרפי של מצבי לחימה מודרניים" אך גם "מסגרת מושגית". המושג נועד להגדיר את העובדה שבמלחמות החדשות אין עוד "שדה קרב תחום שבו צבאות מתעמתים זה מול זה" ומתפתחת מציאות שבה "אנשים ברחובות, בבתים ובשדות הם שדה הקרב. מגע צבאי יכול להתרחש בכל מקום, בנוכחות אזרחים, נגד אזרחים ובהגנה על אזרחים. האזרחים הם המטרות, שאותן צריך לנצח, לא פחות מהיריב הצבאי".

זה פחות או יותר מה שקרה לצה"ל במלחמת לבנון השנייה ומה שקורה כמעט מדי יום ביומו בעזה. מפקדים בצה"ל ומומחים אחרים קובלים בהקשר זה על "מלחמה א-סימטרית", מלחמה בין כוח צבאי מאורגן לכוחות גרילה או ארגוני טרור. אך סמית מלגלג על השימוש במונח זה. לדבריו, ההגדרה הזו היא לא יותר מתירוץ המעיד על מנטליות של "מפסידנים". זאת משום שבכל קרב ובכל מלחמה יש לחתור להשגת יתרון א-סימטרי. יש לנצל את חולשות היריב ונקודות התורפה שלו כמנוף או נקודת משען ולתרגם אותם להצלחה ולהישגים. את זה יודעים לעשות היטב ארגוני הגרילה והטרור המוצאים עצמם מול כוח חזק ועדיף. אבל הוא סבור שאת החתירה ל"א-סימטריות", צריכים לאמץ גם החזקים.

במלים אחרות, יש לחתור לניצחון ולהישגים גם אם היריב מנסה לקבוע כללי משחק הנוחים לו. לשם כך, מציע סמית, יש להיערך כראוי למערכה, בעיקר לנתח את המציאות הצפויה ולהבין את הנגזרת הפוליטית מהפעלת הכוח. את זה, לדבריו, ישראל לא הבינה כשהחליטה לצאת למלחמת לבנון השנייה בעקבות תקרית חטיפת החיילים ביולי 2006.

רופרט סמית נולד באנגליה ב-1943. הוא בנו של טייס מניו זילנד, שבא לבריטניה במלחמת העולם השנייה ועשה קריירה גם לאחריה בחיל האוויר המלכותי של בריטניה. סמית, שמעיד על עצמו כי לא ממש הצטיין בלימודיו ולא התאקלם בבתי הספר שבהם למד, התנדב בגיל 18 לשרת בגדוד צנחנים. במסגרתו הוא שירת בתפקידי קצונה עד שהגיע לדרגת מפקד הגדוד. כקצין בצבא הבריטי, בתקופת הדמדומים הקולוניאלית, הוא הספיק לשרת בשנות השישים והשבעים בבחריין, מלזיה, קפריסין, קניה, צפון אירלנד ומדינות נוספות. בין לבין הוא הספיק להשלים לימודים ולרכוש השכלה בבתי ספר למטה ולפיקוד, כולל זה המפורסם בסנדהארסט.

בשנות השמונים הוא היה לראש מטה של דיוויזיה (אוגדה) בריטית בגרמניה ואחר כך למפקד הדיוויזיה המשוריינת, שלחמה בעיראק ב-1991. על אותה מלחמה של בעלות הברית נגד סדאם חוסיין הוא אומר כי מה שכתב זמן לאחריה תקף גם כיום: "נלחצנו מההצלחה שלנו יותר מאשר ממה שהאויב עשה לנו".

ב-1995 התמנה למפקד כוחות האו"ם בבוסניה וכעבור ארבע שנים היה סגן מפקד נאט"ו במלחמה נגד סרביה. תחת פיקודו ופיקודו של המפקד העליון של נאט"ו, הגנרל האמריקאי ווס קלרק, התנהלה המערכה, שכללה יותר מחודשיים של הפצצות אוויריות על יעדים בסרביה. אחד הכישלונות הגדולים של אותן הפצצות היתה הפגיעה בשגרירות סין בבלגרד. גנרל סמית מסביר, בלי להתנער מאחריותו, כי הכישלון נבע מטעות אמריקאית. לדבריו, במערכה נעשה שימוש במפות ישנות שבהן הוגדר המבנה שהותקף כ"מחסן צבאי", בלי לדעת כי בינתיים עברה לשכון בבניין שגרירות סין - אף שעובדה זו צוינה במפות רגילות לתיירים. המערכה בפיקודו היא שכפתה על מנהיג יוגוסלוויה סלובודן מילושוביץ להפסיק את פעילותו הצבאית בקוסובו ובסופו של דבר, גרמה להדחתו מהשלטון.

הדימוי בעיני הציבור

מקריאת הספר ומשיחה עמו השבוע בתל אביב (בת זוגו היא ד"ר אילנה בית אל) עולה תמונה של גנרל חושב. הוא מצטט בספרו מ"מבנה המהפכות המדעיות" של קון כדי להצביע על קיבעון מחשבתי שאוחז באנשי צבא.

התזה של רופרט סמית בדבר ההתכוננות של אנשי צבא למלחמה הלא נכונה, יכולה בהחלט לשמש חומר למחשבה למעצבי תורות הלחימה של ישראל לקראת האתגרים הצפויים מול חיזבאללה בלבנון וחמאס בעזה.

היעדרו של ניתוח ראוי וחוסר ההבנה לתפקיד המרכזי שממלאת התקשורת בשדה הקרב המודרני הביאו לכך שישראל נתפשת מאז כמי שהפסידה במלחמה וחסן נסראללה, מנהיג חיזבאללה - כמנצח. זאת, על אף שגנרל סמית כותב במפורש כי בפועל תוצאות המלחמה היו שונות: "בסיום הקרבות איבד חיזבאללה רבים מאנשיו וציוד רב, אין לו עוד החופש של פעולה צבאית בדרום לבנון, שממנו נהנה קודם לכן, וחיזבאללה הודה בטעותו כי המעיט מהערכתו בדבר עוצמת התגובה הישראלית, שגרמה לאובדן קשה של חיי אדם ורכוש". מדוע זה קרה? תוהה הגנרל הבריטי. כי אולי, מה שחשוב ב"מלחמה בין אנשים", הוא לא תוצאות הקרב אלא עיצוב הדימוי של המלחמה והאופן שבו אותו דימוי מתקבע בתודעת הציבור.



פגיעת קטיושה בנהריה, במלחמת לבנון השנייה. למטוה: הגנרל הבריטי סמית, השבוע



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו