בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עקמת נעורים

בשכונת נוה שרת מסתובבים עשרות נערים שרובם נשרו מבית ספר ומוכרים היטב למשטרה. כתב "הארץ" התלווה אליהם לשלושה חודשים של שיטוט חסר תכלית, פריצה למכוניות ומכות עם הצפונים מצהלה. בימי ראשון קוראים עליהם בעיתון ולא מבינים למה

תגובות

"יש אלימות שזה עניין של כבוד, ויש אלימות שזה נגד זקנים וכאלה שזה גועל נפש. נגד בחורות, אונס, זה הכי זה גועל נפש. אבל בנאדם שמקלל אותך, שפוגע בכבוד שלך, אז אלימות יכולה להיות טובה. לא טובה, אבל זו הדרך של בני אדם לפעמים לסגור חשבון. אלה אנשים שמקבלים את מה שמגיע להם" (יובל)

את הסקודה של הבילוש שנסעה בכיוון הבית שלו זיהה יובל אוטומטית, כמעט כמו שמזהים חבר קרוב על פי צורת ההליכה. הבלשים נהגו לאט, משהו בין הרכלנית של השכונה שמנסה לא להחמיץ שום התרחשות והבריון המקומי שמשתדל שאף אחד לא יחמיץ אותו. כל הנערים בחבורת נוה שרת יודעים לזהות את הסקודות האזרחיות של הבילוש, ובדרך כלל גם את הבלשים. ואז אמא שלו התקשרה. באו הנה שוטרים וחיפשו אותך, אמרה לו. יובל התרגז. לא היתה שום דרך לקשור אותו למסיבה, אלא אם כן לירן אמר את השם שלו. גם כך נראה היה שלשוטרים אין עליו כלום, אבל זה היה יום שישי, והוא ידע שאם ייעצר הוא לא יראה שופט עד יום ראשון ולכן כיבה את הטלפון. גם במהלך השבת היה רגוע. אז מישהו אמר שהוא היה שם, אז מה? זו לא פעם ראשונה שהמשטרה רוצה לחקור אותו. הוא יכחיש הכל.

ביום ראשון ההוא לפני כשנה ושלושה חודשים תפס יובל (כל השמות בכתבה בדויים), בן כמעט 18 היום, מונית ונסע למשטרה. הוא ניגש ישר למחלק בילוש. שני בלשים ישבו בכניסה. "אוהו! הנה מולנר הבא", אמר אחד מהם. יובל התעלם. אחרי שלוש שעות המתנה הכניסו אותו לחדר החקירות - סתם איזה משרד עם חלון. חוקרת נוער, בחורה גבוהה עם שיער חום ומשקפיים שלבשה בגדים אזרחיים, שאלה אותו איפה היה ביום חמישי בלילה. יובל אמר שנסע על האופנוע שלו לבד למסיבה בתל אביב. בתום החקירה הכניסו אותו לתא מעצר. החדר הסריח משתן, ועל הקירות היו שמות של עצורים קודמים, כתובים בחרא. אבל יובל לא פחד. אחרי עוד כמה שעות הוציאו אותו שוב, הפעם לחקירה אצל חוקר הנוער הראשי.

החוקר היה רגוע. הוא פתח קלסר והתחיל להקריא עדויות מתוכו: "אמרתי ליובל, 'תעלה, בוא ניסע'. נתתי לו קסדה שחורה ונסענו לשכונה". ומעדות אחרת: "יובל ניגש אלי בשכונה ואמר לי שהוא עשה את זה בשבילי. הוא אמר לי, 'הילד קיבל את מה שמגיע לו'". יובל הודה. לא היה לו עוד מה לעשות. הכי הרבה, חשב, ייקחו אותו לאבו כביר לכמה ימים ואחר כך הוא יישב במעצר בית כמה ימים וזהו. החוקר הגיש לו את הדף שעליו כתב את התצהיר ויובל חתם. השוטרים החזירו אותו לתא המעצר. אמא שלו באה להביא לו כמה דברים, היא לא בכתה לידו אבל הוא ראה שהעיניים שלה אדומות. בשמונה בערב לקחו אותו לאבו כביר.

עד למעצרו היה יובל מבלה את רוב זמנו עם חבורת נוה שרת - כ-15 נערים בהרכב משתנה בין הגילאים 15-19. בלב הגינה ברחוב רמה שבה הם נפגשים מדי ערב מוצב גלעד שעליו כתוב "לזכרו של פליקס קריב שנקטף בדמי ימיו, י' בתשרי תשנ"ט". פליקס היה בחור חזק ומקובל, עד שפעם אחת במוצאי יום כיפור מנע מנער בן 17 וחצי לדקור מישהו שחשד בו שהתחיל עם החברה שלו. הנבגד-לכאורה דקר את פליקס פעמים רבות עד שמת. במפגשים הליליים מדברים על עניינים טריוויאליים: קצת בנות, קצת מורשת קרב על מעשי קונדס שונים, קצת עבודה, אבל בעיקר מחליפים סיפורים על הנעשה בשכונה.

ליובל היו ציונים לא רעים עד כיתה י'. אחר כך את רוב זמנו הוא היה מבלה בשכונה, נשאר בחוץ עם החברים עד שתיים, שלוש, ארבע בבוקר. בכיתה י"א נשר, או בלשון החבורה "פרש" מהלימודים. הוריו של יובל מחזיקים במשרות מכובדות. הוא בקלות היה יכול להפוך לאחד מנערי צהלה הסמוכה, גם בגלל שבניגוד לרוב הנערים בחבורה הוא אשכנזי, אבל החברות בנוה שרת נראתה לו אמיתית יותר מאשר זו שמציעות שכונות היוקרה. את דני, בן 20, וגלעד, בן 16, יובל מכיר מגיל צעיר והשלושה הפכו לקבוצה קטנה ומלוכדת. לפעמים בערב הם היו יושבים ומשתעממים, ומישהו היה אומר, "בואו נעשה סיבוב". הם היו הולכים לאזורים של העשירים, שיכון דן או צהלה, ומחפשים מכוניות. אחד היה עומד ומשגיח, שני היה לוקח פלאג של אוטו, זורק אותו על חלון המכונית ואז רוכן פנימה דרך החלון ומפרק את המערכת. ככה הם היו עוברים שתיים-שלוש מכוניות. כל מערכת מוכרים ב-400-500 שקל. מדי פעם היו השלושה מעורבים גם בקטטה.

השם "אבו כביר" נשמע מאיים לאזרח מן השורה. אבל יובל לא אזרח מן השורה. הוא אמנם מעולם לא נעצר קודם (רק עוכב לחקירה), אבל הוא שמע מרפאל ומאחרים שהיו שם שאין סיבה לחשוש ולכן חש ביטחון כשיצא ממכונית המשטרה, אז לפני שנה ורבע, אזוק בידיו וברגליו, והובל לקבלה. אולי אפילו יותר מסתם ביטחון, כי עמידתו המופנמת והשפופה בדרך כלל הזדקפה וסנטרו הורם, אולי בגאווה. אך בכל זאת לבו דפק. הכניסו אותו לתא בקומה המיועדת לקטינים. היה שם עוד נער ובחור ערבי, ויותר מאוחר הכניסו אחד שהואשם בעבירת מין, מה שגיבש מעט את השלושה שעה שהתנכלו לו. אחרי כחודש באבו כביר הועבר לכלא הקטינים "אופק".

יובל הגיע למעצר בגלל ליל ה-18 בינואר 2007, אז נסע עם שני חברים ל"מסיבה של ערסים" באזור התחנה המרכזית בתל אביב. יובל דאג להתחמש. בדרך הוא קיבל טלפון שכמה נערים מדרום העיר הרביצו לכמה מנערי השכונה מחוץ למסיבה בבית של איזה ילד בשיכון דן ולאחד מהם, גבאי, בכלל פוצצו את הצורה. האמת היא שיובל לא היה חבר קרוב במיוחד של גבאי וגם לא של אף אחד מהילדים האחרים שחטפו, אבל הם התקשרו אליו, מה שאומר שהם רואים בו מנהיג או משהו. לכל הפחות אחד שאפשר לסמוך עליו שיבוא לעזור, וכזה שגם מסוגל. השלושה הסתובבו וחזרו צפונה. כשהגיעו לשיכון דן, הם מצאו שם התקהלות. כוחות תגבור נוספים מנוה שרת כבר היו במקום. יובל היה עצבני. איך זה שהחארות מהדרום מעיזים לבוא הנה, לאזור שלהם, ולפגוע ככה בכבוד של השכונה? הוא יצא מהמכונית, ולירן ניגש אליו בריצה. "הנה, ההוא שם זה זה שהרביץ לגבאי".

יובל הסתכל אל קו החזית שם עמדו ילדי הדרום, חלקם חמושים בקרשים, ומולם ילדי השכונה, אוחזים גם הם בקרשים. הדרומים הבינו כנראה שהם במיעוט, והתחילו להתפזר. יובל הסתכל על הבחור שעליו הצביע לירן. הוא היה בערך בגילו. יובל הכניס יד לכיס והוציא את הסכין המתקפלת. הוא פתח אותה, והחזיק אותה ביד שמוטה לצד הירך. הוא התקרב בהליכה מדודה אל יריבו. זה הבחין בו, אבל לא ברח. הוא סתם עמד והסתכל. יובל כיוון למקום בו חשב שדקירה תוביל לפציעה חמורה אך לא למוות. בתנועה חלקה ומהירה אחת הוא הניף את היד האוחזת בסכין מהירך אל בטן יריבו. פנימה-החוצה. מאוחר יותר למד שפגע בכבד.

הנדקר התחיל לרוץ והתמוטט אחרי כמה מטרים על שפת הכביש. ניידות משטרה, שכנראה כבר הוזמנו למקום על ידי מישהו מהשכנים כשהתחילו המכות, הגיעו בתוך שניות. אחד החברים של יובל עבר לידו רכוב על קטנוע והגיש לו קסדה שחורה, "תעלה, בוא ניסע". הוא קיפל את הסכין והחזיר אותה לכיס, ואז חבש את הקסדה והם נסעו. בשכונה הוא פגש בגבאי החבול. "אל תדאג", אמר לו יובל. "הילד קיבל את מה שמגיע לו. תדע שעשיתי את זה בשבילך". בבוקר הוא שמע בחדשות שמצבו של הנדקר בינוני, והוקל לו כשהבין שמצבו לא קשה.

בספטמבר האחרון, אחרי שמונה חודשים במעצר בית, עמד יובל לפני השופט צבי גורפינקל בבית המשפט המחוזי של תל אביב והקשיב להקראת גזר הדין. הוא קיבל שנה מאסר בפועל, וגם זה רק מפאת גילו הצעיר. יובל יכול היה לדחות את ריצוי העונש עד לפסיקה בערעור שהגיש על חומרתו, אבל הוא אמר לשופט שהוא מעדיף להתחיל את המאסר מיד. אחרי כשבועיים ב"אופק" הוא שוחרר שוב למעצר בית וכעת הוא ממתין לתוצאות הערעור. התביעה וההגנה סיכמו שהערעור יידחה לדצמבר, ועד אז יובל ישתתף בסדנה לניהול כעסים.

*

"יש סטודנטים שלומדים ולומדים, ובסוף הם נהגי מוניות ולא עושים כלום עם התארים שלהם ולא עושים כלום עם הזיוני-שכל שהם עושים. לומדים ארבע שנים ובסוף אתה רואה אותם נהגי מוניות. בתכלס אם אני מכיתה ט' הייתי מתחיל לעבוד, היה לי עכשיו אוטו. הייתי עומד על איזה ב-מ-וו" (דני)

בדרום גובלת נוה שרת באזור ההיי-טק של רמת החי"ל, מצפון וממערב שוכנות צהלה ושאר שכונות הלוויין היוקרתיות של תל אביב. את השכונה חוצה רחוב הצנחנים, שמצדו האחד גרים חסידי גור ומצדו האחר גרים המרוקאים, התוניסאים והטריפוליטאים - חלקם עוד פה מאז ימי השכונה כמעברת "יד המעביר". בגדול, אפשר לומר שנוה שרת כבר אינה שכונת מצוקה. מיקומה הנדל"ני הנחשק ותעשיית ההיי-טק הקרובה חילחלו פנימה, לתושבים הוותיקים הצטרפו סטודנטים שחיפשו דיור זול בתל אביב, והרוסים שהגיעו בשנות התשעים והשיפוצים שעשתה פה העירייה שיפרו את המוניטין של השכונה. אבל רוחם של הרצל אביטן, שמעיה אנג'ל ואחרים שהסתובבו כאן בשנות השמונים עדיין מרחפת במקום. העוני, המצוקה ותרבות הפשע, גם אם התמעטו, עדיין קיימים פה. מתוך 300 הנערים בשכונה, לא כולל החרדים, כ-70 בקשר עם מחלקת קידום נוער של עיריית תל אביב, ובשנה האחרונה נפתחו לכ-15 מהם תיקים פליליים (רובם לבעלי הרשעות קודמות).

בנוה שרת מתקיימים עולמות שונים זה לצד זה באדישות מוחלטת. העובדים של "נס" ו"קומברס" באים למרכז המסחרי ברחוב הצנחנים כדי לאכול פלאפל כשנמאס להם מהמזללות של מגדלי עתידים. כמה מטרים משם, מעברו השני של המרכז, מרצדס ספורט כסופה של עבריין צמרת, ועל הספסלים ברחבה שליד הפלאפל כמה מתושבי השכונה. רובם מובטלים וחיים על ביטוח לאומי, וקצתם ייצאו לעבוד רק בערב, כפועלי ניקיון באותן חברות היי-טק של רמת החי"ל. אם נקלעים לשכונה בשתיים בלילה אפשר למצוא במרכז כמה מהתושבים, קבועים שם כמו פריטי נוף. הם יושבים על הספסלים ועל כיסאות שהביאו לשם, מעין תחליף לספות ולכורסאות הסלון, ומדברים. אם מוצאים את הדרך לגינות הציבוריות פוגשים בקבוצות הנערים.

חבורת הגינה ברחוב רמה לא מרבה לצאת לבלות. הקולנוע קצת יקר בשבילם, קריאה משעממת אותם (אולי פרט לספר אחד שנראה שכל נערי השכונה קראו - "המוח", מאת שודד הכספות יצחק דרורי), והמועדונים מציבים בפניהם כמה בעיות. ראשית, הם יקרים. שנית, כפי שילדי השכונה רואים את זה, יש שני סוגי מועדונים: כאלו של "צפונים", שאליהם לא נותנים להם להיכנס, וכאלה של "ערסים" שאליהם נותנים להם להיכנס אבל מטרתם הלא מוצהרת היא לתת הזדמנויות ללכת מכות. הנערים מסבירים שכל שיטת המכות השתנתה בשנים האחרונות. פעם היה מנצח מי שהיה חזק או מיומן יותר, היום מנצח השרוט יותר, או במלים אחרות בעל ההמצאה, כלומר זה שבמקום לתת אגרוף או בעיטה מרים כיסא או שובר בקבוק בירה. כלי הנשק המאולתר העדיף והנפוץ ביותר נקרא פשוט "קרש" - חפץ קהה כלשהו שנמצא בהישג יד. מי שלא סומך על כושר האלתור שלו מביא סכין.

בקבוצה חסרת ההיררכיה של הילדים דני הוא הדבר הקרוב ביותר למנהיג, אבל אולי זה רק בגלל גילו המבוגר יחסית. בצבא היה דני כמה חודשים. הוא נשלח לשריון, נפקד, נכלא, והועבר לבסיס צריפין. הוא ברח גם משם, נכלא שוב ושוחרר מהשירות. בצבא דני היה אחד מהבלתי-נראים, אבל פה בשכונה הוא מלך. פצצת אנרגיה בגוף קטן, צנום, עם שפם דק ושרשרת זהב. הוא מהיר להתרגז, מהיר לפעול, מהיר לסלוח ומאוד מהיר לדבר.

ברגע ההוא בקיץ שעבר כשקיבל את הטלפון דני קפץ. הוא לא צעק את הידיעה, אלא מילמל אותה, וכך היא עברה בין כולם. אמזלג, בן 14 מהשכונה, היה בשכונת צהלה וחטף סיגריה בעין ממישהו מכפר סבא. לאמזלג יש נטייה מעצבנת להסתבך, אבל נאמנות היא נאמנות, וחוץ מזה, נראה שדני חי בשביל רגעים כאלה. כבר ראיתי אותו מזנק במצבים דומים שהתבררו כאזעקות שווא, ובכל פעם הזעם שלו על הפגיעה בכבוד השכונה אמיתי, אך בה בעת יש בו גם מאותו ששון אלי קרב שיש בחיילים שיושבים בציפייה ומוזנקים סוף-סוף לאיזו פעולה.

מפקד מהיר של המכוניות ובעלי רישיון הנהיגה העלה שאין די לפעולה ממונעת, לכן התחיל דני לצעוד במרץ לכיוון צהלה, וכל החבורה צעדה אחריו כמו מחלקה. הלכנו ברחוב פילדלפיה, ואז לאורך רחוב הפרסה, חצינו את פארק מודעי והמשכנו לעבר שבט הצופים. הבנות שישבו באותו ערב ליד הגינה הצטרפו גם הן כדי לראות את האקשן. באחד הרחובות הרים דני, שצעד בראש, מוט שהיה זרוק בכביש והמשיך להוביל. גלעד, שסובל מעט מהשמנה, השתרך מאחור. הוא התנשף וקיטר, "זה לא בשבילי. בספר תורה. באלוהים", וכשהגיע לבסוף לרחבת שבט הצופים נעמד בצד כי לא יכול היה להרשות לעצמו הסתבכות נוספת עם החוק.

אמזלג לא דייק בסיפור או שדני לא הבין, אבל הילד שזרק עליו את הסיגריה לא היה מכפר סבא אלא מצהלה. ברחבה עמדה קבוצת נערים גדולה, וכמה מילדי נוה שרת שעדיין לומדים מצאו שם חברים מבית הספר. הקרב שהחל בקול תרועה רמה הסתיים בכמה כאפות הגונות שהונחתו על הצהלון שלא מצא מאפרה, מעין אקט השפלתי שנועד לשבור את רוחו אך לא את גופו, וכשהגיעה המשטרה כולם מיהרו להתפזר. בדרך הארוכה חזרה לשכונה שאלתי למה הסיפור לא נגמר במכות. שלומי הסביר ש"הילדים מצהלה הם צפונים אשכנזים. הם לא מחזירים. זה כמו להרביץ ללוחות - פשוט לא כיף".

*

"באים אלי שמאלנים חילונים כל אחד עם רשימה של מה שהוא רוצה להיות - טייס, רופא, וטרינר. אבל אלה, ההורים שלהם ספרדים דפוקים. אתה שואל אותם מה אתה רוצה להיות, אומרים לך 'לא יודע'. תיתן להם אוכל ומים כדי לחיות וזה כל מה שהם רוצים. אבל אי אפשר לגעור בהם - זה מה שהם מכירים" (הרב יצחק זר)

בשנים האחרונות נוה שרת החלה להיחלץ מהתואר "שכונת מצוקה". אבל רוחם של העבריינים הרצל אביטן, שמעיה אנג'ל ואחרים שהסתובבו כאן בשנות השמונים עדיין מרחפת
את רוחה שומעים מתקרבת עוד מרחוק בגלל הצעקות. היא מתקרבת, גוררת רגליים, מבליטה את הבטן שמציצה מתחת לגופייה צמודה. היא מחזיקה פחית בירה. רוחה, שמאז שנגמלה מסמים קשים לא אוהבת שקוראים לה ככה ולכן תמיד מציגה את עצמה בתור רחל, היא אשה צנומה, בסך הכל בת 49 אבל נראית מבוגרת יותר. "ריבונו של עולם! עד מתי?" היא צועקת בכביש והילדים מחייכים. היא מצטרפת לחבורה, מוציאה ממחשוף הגופייה שקית קטנה עם חשיש ומגלגלת. "עמי הבלש בא לעצור אותי", היא מספרת בקול צורם ובדיבור אטי מאלכוהול. "קפצתי לו לפני האוטו. אמרתי לו: תדרוס אותי! תדרוס!" לרגע היא משתתקת. לפעמים קשה לדעת אצלה מה אמיתי ומה בצחוק.

הילדים מתייחסים אליה בכבוד. כולם במצב הזה ביחד. אף אחד מהילדים לא רעב, אבל אי אפשר לומר שהם חיים ברווחה. לרובם יש הורים עובדים, אבל בעיקר בעבודות עם משכורת נמוכה כמו ניקיון. לחלקם יש הורים שחיים על דמי ביטוח לאומי. רובם גרים בדירות קטנות, בהן כמה אחים חולקים חדר, ואחד הילדים או אפילו ההורה היחיד ישן בסלון. הצעקות של רחל מגבירות את ההמולה, ומישהו מהשכנים מזמין משטרה. בדרך כלל הדבר נגמר בלא כלום, ולפעמים השוטרים מחלקים קנסות לילדים על אי נשיאת תעודת זהות. אבל כדי לא להסתבך סתם הילדים קמים, לוקחים את הנרגילה וצועדים כמה עשרות מטרים לגינה מאחורי בית הקשיש, עד שהמשטרה תבוא ותגרש אותם גם משם.

לפעמים מחליטים לצאת קצת מהשכונה. בשעת לילה מאוחרת לקראת סוף הקיץ דני ומיקי אמרו שהם רוצים ללכת לדוג. הם התארגנו בכמה מכוניות ונסעו לחוף תל ברוך. שלומי הביא איתו את הנרגילה, מיקי ודני הביאו חכות. שאר החבורה התיישבה על החוף. "זה אחלה מקום להתבודד בו", אמר גלעד. "אולי נתבודד? זה מצווה, לא? אני הולך לדבר עם אלוהים להגיד לו כמה קשה לי בחיים. שיעזור לי".

גלעד נראה צוחק גם כשהוא רציני. הוא גדול ושמנמן, ולעומת דני פחות תזזיתי ויותר אטי אבל עמוק מחשבה. מקור הכריזמה שלו אינו בהחלטיות אלא בהומור, ועד כיתה ט' היה תלמיד מצטיין אבל אז הוא התחיל להסתבך במעשי גניבה ואלימות והתקשה להפסיק. לרגע היה שקט וכולם הסתכלו בגלים נשברים על המזח. ואז גלעד הוציא את הטלפון והשמיע שירי דיכאון שהוריד מהאינטרנט. מוסיקת הדיכאון המזרחית היא מין עניין סודי, והשירים עוברים כאן מאחד לאחר, מטלפון לטלפון.

בחודשים שלפני המעצר של יובל לא חסרו גם לגלעד הסתבכויות אלימות משלו. הוא הסתובב מחובק עם טל, חברתו, במסיבה בספורטק בהרצליה. איזה בחור ניגש אליה ואמר "ילדה יפה כמוך בחיים לא ראיתי". גלעד התנפל עליו במכות. לפני משחק כדורגל הוא התווכח עם מישהו שרצה לתפוס את המגרש. הריב התלהט, וגלעד הרים קרש וחבט בראשו של יריבו. הוא נתפס ונשפט על כמה עבירות, כשמובהר לו שהפעם ייאלץ "להשתקם".

גלעד הרגיש שהוא מתחיל להידרדר והציע ליובל שיסעו להתייעץ ברב זר בבני ברק. יובל הסכים בשמחה כי הוא משתדל לשמור מצוות והוא כבר שמע על הרב זר ועל כך שהוא יכול לראות דרכך ולספר לך על עצמך דברים שאפילו אתה לא יודע. הישיבה של הרב זר היא אוסף של שלושה צריפים העומדים בחצר קטנה בבני ברק. באחד נמצא בית המדרש, השני משמש כמשרדו של הרב ובשלישי גרה אמו. על משרד הרב תלוי שלט:

ישיבת ויחי יצחק ע"ש הצדיק ר' יצחק זר. מטרות הישיבה: ישיבה לבחורי ישיבה ובעלי תשובה, לימוד תורה לעילוי נשמות, עזרה ליתומים ואלמנות, הפצת התורה בארץ ובחו"ל, הצלת בנות מהתבוללות, עזרה לחתנים וכלות, ייעוץ רפואי ושלום בית, עזרה לנזקקים

כשגלעד ויובל נכנסו לחצר כבר ישבו שם כמה אנשים, רובם נשים, על כיסאות פלסטיק. הם חיכו לתורם להיכנס אל הרב. הרב זר התברר כבחור צעיר וסימפתי והוא השרה על יובל הרגשה טובה. הוא הקשיב לו, אחר כך פתח את כרך הגמרא שעל שולחנו וייעץ ליובל על פי שיטה קבלית שקיבל מאביו שקיבל אותה מאביו לפניו. בחוץ יובל סיפר לגלעד שהרב אמר לו שיפסיק מיד עם השטויות, אחרת הוא עומד להסתבך בצרות רציניות.

*

דני שכב מעולף מוודקה-תפוזים על אחד הספסלים. כל כמה דקות הוא התעורר והקיא. ניידת משמר אזרחי עצרה ליד בית הקשיש, והילדים עברו לשבת במקום אחר. רק דני נשאר להקיא. המתנדבת ניגשה אליו וביקשה שיעזוב, אחרת היא תיאלץ לתת לו קנס על הפרעה לשלום הציבור או משהו כזה. "תני לי קנס, אני לא זז מפה. זאת השכונה שלי", הוא אמר לה.

"אני אזמין צוות".

"תביאי עשר ניידות, אף אחד לא יעצור אותי בגלל שאני יושב בשכונה שלי".

מיקי התקרב לדני, הניח יד על כתפו ואמר, "בחייאת דני, זאת ג'ודי מהשכונה. תן לה כבוד. בוא נלך".

אבל דני התנגד, "מה כבוד. היא זונה, היא שוטרת". האלכוהול האט את דיבורו. "אף אחד לא יזיז אותי מהשכונה שלי". *



נוה שרת. במפגשים הליליים מדברים על דברים טריוויאליים: קצת בנות, קצת מורשת קרב על מעשי קונדס שונים


נוה שרת. הכי חשוב הכבוד של השכונה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו