בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בבקשה, אני רעב

בתל אביב חיים היום כ-1,000 חסרי בית בגילים 18 עד 26. 75% מהם מכורים לסמים. כתבת "הארץ" התלוותה במשך חודש אל שלושה מהם ותיעדה את המירוץ האינסופי שלהם אחרי הכסף למנת הסם הבאה: אחד מקבץ נדבות, השני גונב מחנויות, השלישי עסק בזנות וסיפר שהוא מנסה להיגמל. הוא מת כעבור שבועיים

תגובות

יום ראשון, 12:00 בצהריים. תל אביב שטופת שמש, בתי הקפה והמסעדות מתפקעים מאנשים, כלבים בשדרה, המולה נעימה וצרצור טלפונים. בשעה הזאת הוא מסתובב ביניכם בפנים מיוזעים, לבוש מכנסיים מוכתמים, חולצה מקומטת ספוגת זיעה ונעליים מתפוררות. "סליחה, תוכל לתת לי כמה שקלים. לא אכלתי כל היום", הוא פונה אל יושבי בית קפה שעסוקים באכילה. אחד מטמין את מבטו בכוס הקפה ומתעלם מנוכחותו. ג' ממשיך לעמוד לצדו ומבקש שוב. האיש פורש את העיתון בהפגנתיות ושוקע בקריאה. ג' מרפה. הוא ניגש אל בחורה שיושבת בשולחן קרוב ומבקש כמה שקלים, היא מסיטה את מבטה. "בבקשה אני רעב", הוא אוחז בבטנו, "תני מה שאת יכולה". הבחורה בוהה בו ושולחת מבטי מצוקה לסביבה.

הוא מסתובב בעייפות כסהרורי, אבל הוא ערני - לא מפספס אף אדם בבית הקפה. זוג צעיר מתבונן בו בצער, הגבר מתכוון להוציא שטר כסף מארנקו, אבל מנהל המסעדה רץ ומתערב. "צא מפה בחור", הוא מבקש מהאורח הבלתי קרוא כשהוא מחליק לכף ידו הפתוחה כמה שקלים. "אתה חושב שאתה קונה אותי בזה", אומר ג' ומכניס בזריזות את הכסף לכיסו. "הוא בא לתת לי כסף, למה אתה מתערב? אתה עושה את הכסף שלך ואני את שלי. זה חוקי לגמרי. זכותי לבקש". מנהל המסעדה מבקש ממנו לא לחזור למקום, אבל ג' נסער, וטוען ברהיטות ובלהט את זכויותיו. הוויכוח מתארך. המאבטח מתקרב ומבקש ממנו לצאת. "כבר אי אפשר לשתות קפה בלי לראות הומלסים מול העיניים שמבקשים ממך כסף כל רגע", קובלת אשה באוזני חברתה.

ג' מתרחק מהמקום בהליכה מהירה, עצבנית. הוא נעטף בשתיקה. כשהוא מזהה קבוצת אנשים ברחוב הוא מנסה לשלוט ברוחו ולהירגע. "סליחה, אני רעב, תוכל לעזור לי", הוא מבקש מגבר בחליפה הדורה, המאיץ את צעדו ומסתכל הצדה. אשה צעירה רוכנת לתיקה, פותחת באטיות ארנק קטן ונותנת לו כמה שקלים. הוא מודה לה ומחייך.

על פי נתוני עמותת עלם, מצויים בתל אביב כאלף צעירים חסרי בית בגילים 18 עד 26, כחמישית מהם נשים. 75 אחוז מהם מכורים לסמים. 70 אחוז מהם ילידי חבר המדינות, שבאו בגפם ונפלטו לרחוב או שתהליך ההגירה פירק את ביתם, ריסק את התא המשפחתי שלהם וסלל את דרכם אל הרחוב. בבואם נראית להם תל אביב עיר מבטיחה, לפחות כזאת שמספקת את האשליה של העיר הגדולה. בשביל רבים מהם הכל מתרסק עד מהרה והעיר הגדולה הופכת למבוך מסוכן וגיהנומי.

שיטוט עם המכורים הצעירים בתחנה המרכזית הישנה והחדשה מגלה את תפוצת הסם. הבית ברחוב פין 1 עדיין פעיל וסואן, אבל בגלל איכות החומר הירודה, האלימות ופשיטות המשטרה, הוא משמש מכורים סופניים בלבד. הסחר מתנהל על כל מדרכה, בכל פינה ברחוב. לאור יום אפשר לראות סוחרי מוות שמוכרים בלי הפרעה כל סוג סם ורוכלי קיוסקים שלצד סחיטת מיצי פירות מתפקדים כבתי מרקחת בלי מרשם.

בצהריים יוצא ג' לקבץ נדבות כשהוא כבר אחרי שתי הזרקות. "אני זקוק לשש מנות לפחות ביום", הוא מסביר. "כל ארבע שעות יש לי קריז חזק. אלה החיים שלי. זה היומיום שלי". במאי ימלאו לו 25 שנים. ניכר שהוא רגיש למבטים המתעלמים כשהוא פונה אל אנשים ברחוב ובבתי הקפה - לאטימות, הבוז, הסטת המבט, הלעג, תנועת הגוף המשדרת בהלה או דחייה ממנו. הכל נאסף ונערם יחד עם המטבעות שאט אט מצטברים בכיס המכנסיים.

מאבטח מבקש ממנו לצאת מבית הקפה. ג' מתרחק. "זה עוד לא קרה לי, אני לא מצליח לאסוף כמעט כלום". הוא מתרחק בייאוש. גבר צעיר פותח את הארנק ונותן לו 28 שקלים. "איזה גבר", הוא מנופף אלי ומתרגש. "כשנותנים לי אני מאושר". קצב ההליכה נרגע, חיוך מתפשט על פניו. צעירה נותנת לו חמישה שקלים, מבוגר מוסיף כמה שקלים.

זה משפיל לבקש?

"כן, בטח. אני מרגיש דחוי, פגוע. הרבה פעמים בגלל בושה לבקש אני נמצא במצבי קריז, אבל אני נלחם בזה. מכריח את עצמי להתגבר על הבושה. כי זה או קריז או מנת סם".

הוא מוביל אותי לאזור סואן שבצדו פינה חבויה. "כאן אני ישן בשנה האחרונה", הוא מציג את המחבוא. על עלים יבשים אפשר לראות מזרן בלוי, כרית מוכתמת, שמיכה קרועה וספר. "אני מאוד אוהב לקרוא. אני מפחד להחזיק כאן חפצים כדי שלא יהיו סימני לינה במקום ואנשים יעיפו אותי מפה, אז אני מחזיק רק ספר אחד". בשקית שמורים בנפרד מזרקים נקיים. "אני נמנע מלהזריק כאן ומקפיד שלא יהיה מלוכלך כדי שלא יעלו עלי", הוא אומר. "מחבוא צריך להיות רחוק מתנועה של אנשים, חשוך שיהיה אפשר לישון, שקט אם אפשר, למרות שזה ברחוב".

אין לך חפצים בכלל?

"אני לא צריך חפצים ואני גם לא יכול לאגור כלום. מה שאני צריך אני משיג באותו הרגע".

חייב להיות בתנועה

הוא מספר שנולד בבית חרדי: אמו באה מבלגיה והתגיירה, אביו גדל בקיבוץ והתחרד. בילדותו עבר ניצול מיני בשכונה שבה התגוררו ובגיל ההתבגרות היה קורבן להתעללות מינית. בגיל 13 ברח לראשונה לתל אביב.

"גדלתי בבית עם אבא אלים", הוא מספר. "כשהוא היה חוזר מהעבודה בלילה תמיד הרגשתי פחד. הרגשתי בטוח יותר מחוץ לבית. לילה אחד הוא חזר, התפתח ריב וברחתי מהפחד. ככה הגעתי לרחוב. מגיל צעיר הרגשתי שהבית לא בטוח והרחוב כן". את פניו מעטרים סימני דקירות טריים מתגרה לילית עם מכור אחר באזור התחנה הישנה.

"בואי נתקדם", הוא מבקש. "אני שונא לעמוד במקום אחד. חייב להיות בתנועה, חייב לזוז, חייב ללכת". הוא שועט קדימה. צליל פתיחת הארנק של נשים נשמע שוב ושוב. ג' עוצר לרגע, נכנס לסניף של מקדונלד'ס, נובר באחד המגשים שהשאירו לקוחות ויוצא עם שארית המבורגר ושתייה קלה. "גם אם אני אהיה רעב, אני לא אקנה בחיים אוכל, אני תמיד אוכל שאריות זרוקות ברחוב", הוא אומר. "לא יודע אם אפשר להבין. אני לא מסוגל להסביר. כל הכסף הולך לסם. זה חזק ממני אבל זו ההתמכרות".

בגיל 18, הוא מספר, התאהב בבחורה. אחרי מעבר בפנימיות רבות, עישון גראס, התמכרות לדבק מגע, הזיות, כתבי אישום, מעצר, ניסיון גמילה ושיקום בהוסטל, הרגיש לראשונה תחושה של סם טבעי: אהבה. אבל האהבה הראשונה שלו השתמשה בהרואין והוא הצטרף אליה. "הרגשתי שזה טוב", הוא אומר. "זה מחק לי את הבאסה והכאב, אבל היתה לי כבר אז ידיעה פנימית שאני הולך להיות נרקומן. שהחיים שלי הלכו. אני זוכר שזה הפחיד אותי. פחדתי שכל מה שחלמתי עליו אז - להיות מדריך, לעזור לאנשים, להיות שחקן - יתרסק. היום אני כבר לא מעז לחלום ולא מאמין בעצמי. אני כישלון. מרגיש כישלון. לא עשיתי כלום עם עצמי - אפילו אהבה לא היתה לי מאז".

הוא מאיץ את קצב ההליכה. מתכנס בעצמו לרגע ושוב פונה אל אנשים בבקשת עזרה. מבטו נוגע ללב והכסף זורם לכף ידו כמו בזכייה במכונת מזל. "יש לי כבר 98 שקלים", הוא מחייך באושר אמיתי. "זה לא הכסף שמשמח אותי. כסף לא מעניין אותי, זו הידיעה שעוד מעט יהיה לי חומר בגוף".

לפתע הוא מבקש שאחכה לו, ניגש לחצר פנימית ומקיא. אחר כך הוא עוזב את ההמולה התל-אביבית ופונה לכיוון התחנה המרכזית הישנה. הכמיהה למנה גורמת לו בצעד חריג לעצור מיניבוס בקו 4. בנסיעה הוא מפנטז כמו רעב שחולם על ארוחה משביעה: "אני אערבב חום עם לבן, נראה לי שאני אפרגן לעצמי קוקטייל, יש לי את הסכום המדויק".

בתחנה המרכזית הישנה הוא קונה הרואין מסוחר סמים שעומד בפינת רחוב. הסוחר סופר מטבע אחר מטבע ולעיני כל מספק את הסם. ג' ממשיך לפין 1. הוא נכנס אל המבנה ויוצא כעבור חמש דקות עם קריסטל. הוא ממשיך לאחת החצרות במתחם, נכנס דרך פיתולי גדרות. במקום יושבים מכורים אחרים המכונסים בתוך עצמם. ג' מצויד. הוא שולף פקק מתכת, מערבב עם מעט מים, בוזק מלח לימון וממיס את ההרואין. מוסיף את הקריסטל במהירות. מערבב ושואב עם המזרק. מפשיל את המכנסיים, מחטא ומזריק בזריזות למפשעה. "הוורידים שלי גמורים", הוא אומר, "אני יכול היום להזריק רק למפשעה. ולפעמים גם לגרון, אבל זה נדיר".

עיניו מתערפלות, גופו מתנודד. עיניו נעצמות ונפקחות, הוא מדבר באטיות עם הרבה חללי שתיקות. "הערבוב שלהם מעולה - זה גם שומר על דאון וגם סוחב למעלה", הוא אומר. לרגעים נראה כאילו הוא שוקע בשינה. כעבור שעה הוא יוצא לסיבוב נוסף בבתי הקפה והמסעדות שבחלקה האחר של תל אביב.

אתה יודע שיכולת לחסוך את ההליכה הזאת אילו היית שומר חלק מהכסף.

"אני לא שומר שקל לעצמי, או לאחר כך, אפילו לא למנה הבאה. אין לי מחשבה על אחר כך. אני רואה רק את המנה העכשווית. אחרי ההזרקה אני אתחיל מחדש את האיסוף ואת המלחמה. אני חייב להילחם כל פעם מחדש".

מגיל 20 הוא ישן ברחובות תל אביב, מספר ג', ואז נכנס למסעדה, שותה מים מהקולר ויוצא. "אף אחד במשפחה לא רצה אותי בבית. אז נזרקתי לרחוב ולא ידעתי לאן ללכת. בהתחלה השגתי את הכסף דרך פריצות. הייתי גונב-מוכר גונב-מוכר. הגעתי לעשרים תיקים במשטרה ולמעצר של חצי שנה. יום אחד חבר ראה אותי גונב אופניים ומחפש קונה. הוא אמר לי 'למה אתה עובד קשה, בוא אני אראה לך איך עושים כסף טוב כמו בן אדם'. הוא לקח אותי לרחוב החשמל. הוא היה יפה וחדש בזה, והיו לו המון קליינטים. עמדתי מהצד המום ומכוניות כבר התחילו לעצור לי. התחלתי לעבוד. הייתי צעיר בן 20. היה לי קל, הרבה רצו אותי ושילמו לי טוב, אז נסחפתי לזה".

מבטו נעשה קודר. הוא מגביר את קצב ההליכה ומתרחק. לרגע הוא נעלם מהעין. אחרי דקות ארוכות הוא שב. "זו הטראומה של החיים שלי", הוא ממשיך מהמקום שהפסיק. "אני לא עוסק בזה יותר. עבדתי בזה כל יום מחמש אחר הצהריים או שמונה בערב ועד הלילה. אני לא גיי, זו בכלל לא הנטייה שלי. ישנתי במבנה נטוש, עשיתי 300-400 שקלים ללילה. השתמשתי בתקופה הזאת בכמות מטורפת של סמים, כמעט כמו מה שאני מזריק היום. אבל אז הייתי בריא וחזק ולא ראו עלי את ההתמכרות. לא יכולתי להיות עם קליינט בלי סמים. אם לא הייתי לוקח לפני, הייתי ממש מקיא. זה לא היה בשבילי. שנאתי את זה ושנאתי את עצמי".

איך הפסקת?

"בזכות זה שנכנסתי למעצר חצי שנה ומשם נשלחתי לגמילה. זה היה ניסיון גמילה שישי או שביעי. נפלטתי בתחילת השנה וחזרתי לרחוב. לא היתה לי ברירה ועבדתי בזה חודש, כמעט כל לילה, והרגשתי שוב שזה לא בשבילי. ידעתי לאיזה תהומות זה הביא אותי בעבר. לאט לאט הבנתי שאני יכול לעשות כסף מקיבוץ נדבות. שזה אמנם קשה מבחינה נפשית, לשמוע קללות ולספוג השפלות, אבל זה הרבה יותר קל מלעבוד בזנות. הייתי רוצה שתכתבי שאת מה שאני עושה בשביל הכסף אני עושה כי אין לי ברירה. אף פעם לא רציתי להגיע למצב הזה של גניבות, זנות, קיבוץ נדבות. הייתי רוצה חיים אחרים. אני רוצה משפחה, אהבה, ילדים. אני רוצה להיות כמו האנשים שאני רואה לפעמים ברחוב, שמטיילים עם הילדים ונראים מאושרים".

ג' מרגיש רע. הוא מקיא שוב. בינתיים נאספו לכיסו כבר 40 שקלים. הוא מסתובב וחוזר אל התחנה המרכזית הישנה. במבנה בפין 1 חסר הרואין. המשטרה עשתה פשיטה, יש רק קריסטל. הוא יוצא מהמבנה ונודד אל התחנה החדשה. ברחבת המיניבוסים ללוד עומדים סוחרים. ג' קונה מנה ועולה להזריק בשירותי התחנה. הוא מזריק, אבל לא נרגע. "הלחץ שאין הרואין במתחם משגע אותי", הוא אומר. "אני רוצה לאסוף עוד כסף מהר כדי לקנות עוד".

הוא משוטט חסר מנוחה. אט אט מצטברים עוד מטבעות בכיסו. כעבור שעה הוא ממתין למיניבוסים מלוד שיביאו חומר. המתחם ריק מסוחרים וממיניבוסים. ג' חסר מנוחה. מיוזע ולא רגוע הוא מעדיף להזיז רגליים ולחפש סוחר בישנה. הוא מגיע, מאתר מרחוק אשה וקונה ממנה מנת סם. הערב יורד. הוא נכנס לאחת החצרות מאחורי הבאסטות, מחטא את המפשעה, מחמם פקק פלסטיק, מוהל את הסם במים ובמלח לימון, שואב ומזריק. עיניו נכבות. גופו נע בקצב פנימי. רוצה. צריך. רוצה. צריך. רוצה. צריך.

מה אתה מרגיש עכשיו?

"כלום. הכל נמחק. כל העלבון, הרוע, הטראומות, הכאב, העצב, ההשפלה. אני לא מרגיש כלום וזה כל כך נפלא".

אהבה אמיתית של אמא

לחסרי הבית ולמכורים הפוקדים את מרכז היום "מישהו לרוץ איתו" בתל אביב יש אמא אחת. פטינה ג'מג'ון, ילידת יפו, בת 50, אם לארבעה שהתאלמנה בגיל 27. ג'מג'ון החלה לעבוד במועדונית ביפו, שמיועדת לטיפול בנוער ממשפחות הרוסות, היתה אם-בית ב"מקום אחר" (בית מחסה לבני נוער וילדים, שפעל מטעם חסות הנוער ועיריית תל אביב), עובדת בעמותת עלם 12 שנים ובמרכז היום שלה מאז פתיחתו.

כשראשה עטוי במטפחת שחורה המגלה את פניה הקורנות ייסדה ג'מג'ון קבלת שבת בימי שישי, מפגש המתחיל בקידוש ונמשך בארוחה, שאותה היא טורחת להכין. "במשך כל השבוע האוכל למרכז מגיע כתרומה ממלון דוד אינטרקונטיננטל. ביום הזה רציתי שהם יחוו 'פטינה אינטרקונטיננטל'", היא צוחקת, "שיריחו ריח של בישול ביתי, יטעמו טעם של בית".

כל צעיר שנכנס למקום ניגש אליה עם כניסתו, מחבק אותה באהבה וזוכה לנשיקות חמות. כל מרואייני הכתבה והצעירים דרי הרחוב והמכורים שבמרכז קוראים לה אמא. "היא אמא אמיתית", אומר ג', "תמיד תראי אותה דואגת לכולם באותה מידה. לא מפלה בין יהודי, ערבי, רוסי ואתיופי. אהבה אמיתית של אמא. זו האמא הערבייה של כולנו".

בפינת החדר משכנעת ג'מג'ון צעיר רוסי להתקלח ולהחליף בגדים. אחרי ניסיונות שכנוע רבים היא מרשה לעצמה גם להרים את הקול. "אני נותנת להם תחושה שמישהו אוהב אותם, מכיר אותם, מקבל אותם, אבל גם דואגת להציב גבולות", היא אומרת. "זה הכי קשה, אבל הם כל כך צריכים את זה. את הידיעה שלמישהו באמת אכפת מהם. במקום הזה אנחנו דורשים לא להביא דיבור עברייני, לכבד אחד את השני, לתת להם הפסקה מהרחוב". כשהיא מזהה את הצעיר היוצא רחוץ מהמקלחת, היא מחייכת. "יא חביבי, כמה שאתה יפה. בוא, נמצא לך בגדים יפים ונקיים", היא מחבקת אותו בשמחה גלויה.

בצהרי היום מסתובב דוד ברג, מנהל "מישהו לרוץ איתו", ומנסה לאתר צעירים החיים ברחוב כדי ליצור עמם קשר ראשוני ולהביאם אל המרכז. בשיטוט עמו בגינת לוינסקי ובתחנה המרכזית החדשה והישנה אפשר להבחין איך במבט חד הוא מזהה צעירים שנקלעים לאזור לראשונה, קרטונים המעידים על מקום לינה וחצרות מוזנחות המשמשות מקום מסתור.

כבר חמש שנים מפעילה עמותת עלם (למען נוער בסיכון) את מרכז היום, בתמיכת הקרן לידידות בראשות הרב יחיאל אקשטיין. "המטרה שלנו היא להצליח לאתר אותם, לבנות אמון ולתת להם תחושה של בית, לפחות לכמה שעות", אומר ברג. "מתוך הקשר שנבנה איתם יש כוונה לקדם אותם לשיקום, להפנות אותם לגמילה ולהדק את הקשר שלהם עם הקהילה".

המרכז מספק לצעירים מקלחות, בגדים נקיים, שירותי כביסה, אוכל, חדר מנוחה ומקום מפגש חברתי הכולל מחשבים, כלי נגינה, טיפולי שיאצו וספרייה, הרוב מתרומות (10 שקלים להדלקת נורה ב"דגל אורות התקווה", כ-600 אלף נורות שיודלקו במגדלי עזריאלי, אפשר לשלוח באס-אם-אס ל-9960, עם המספר 10). המרכז מספק גם ייעוץ משפטי, מפעיל עובדות סוציאליות ומאפשר טיפול וייעוץ של רופא כללי ורופא פסיכיאטרי הפועלים בהתנדבות.

אבל המרכז פועל בשעות היום בלבד. "אנחנו לא מספקים מקומות לינה", אומר ציון גבאי, מנכ"ל עלם, "וזה קורע את הלב לראות צעירים המגיעים למקום בבוקר וממתינים בחוץ לפתיחתו ומתקשים לעזוב אותו עם הסגירה ולחזור לרחוב. הם יכולים ללון ב'גגון', אבל זה נזק נפשי לתת לצעיר ללון יחד עם דרי רחוב בני 50 ששכחו מה זה בית והמצב הנפשי שלהם רעוע. לצעירים יש עדיין זיכרון עמום של בית והם ברחוב כשנתיים עד ארבע שנים - הם זקוקים למקום לינה שיאפשר להם להאמין שזה אפשרי לצאת מהרחוב ומהסמים".

אין לי אחים

"את לא תתביישי להסתובב איתי? לא תתביישי שיראו אותך הולכת עם אחד כמוני?" ס', בן 22, שואל-בוחן במבט חד את התגובה. הסם עוד לא כירסם בתווי פניו היפים, במראהו הצעיר. בשנה האחרונה החל לישון ברחובות תל אביב, אבל נדמה שגם הרחוב לא הצליח להשחית את העדינות המפתיעה ואת ההומור הציני המשובח שלו. הוא כובש לב. מתיק הבד הלבן שעל כתפו, המשמש אותו בגניבות הקטנות למימון הסמים, מבצבץ ספר של סטיבן קינג ברוסית.

עיניו עייפות כעת ומבטו דאוג. "לא ישנתי כל הלילה", הוא מגלה, "פשוט הלכתי והלכתי. ניסיתי להירדם בחניון אבל הייתי בלחץ. ידעתי שאין לי מספיק כסף למנה בבוקר ואני לא יכול להיות רגוע במצב כזה. רק המחשבה על הקריז מכניסה אותי לקריז", הוא אומר בלחץ ניכר. הליכתו מהירה. "הזרקתי לא טוב והתפתח לי זיהום ברגל, דווקא כשאני עוצר או יושב אני מרגיש את הכאב, אבל אם אני הולך מהר אני שוכח ממנו", הוא מסביר ונושך את השפה.

היית בבית חולים?

"כן, כמה פעמים. פעם אחרונה היתה לפני חודש, חיכיתי שם שעות ואפילו לא טרחו לחבוש לי את הרגל. אבל גילו משהו שבאמת משכיח את הכאב ברגל".

מה התגלה?

"שחוץ מזה שאני נשא איידס, הכל בסדר", הוא מחייך.

אתה מקבל טיפול?

"זה רדום. אני נשא. אמרו לי להגיע לקופת חולים בעיר שבה גדלתי, לקחת טפסים, לפנות לבית חולים. צריך לקחת תרופות כל יום. אני חי ברחוב. זקוק לחמש מנות סם לפחות ביום. סובל מקריז קשה. איך בדיוק אני אקח תרופות כל כמה שעות? אנטיביוטיקה לרגל אני לא מסוגל לקחת כל יום". הוא משתתק. "אני יודע בדיוק מתי זה קרה. הייתי במבנה בפין 1 והייתי בקריז. הייתי זקוק בדחיפות למזרק. לא עניין אותי כלום. מצאתי אחד זרוק והשתמשתי בו. לא יודע, אולי יש טעות בבדיקה".

יש לך משפחה?

"ההורים לא בארץ. לא יודע מתי עזבו, איפה הם בדיוק".

יש לך אחים?

"לא".

כעת נדמה שהוא בורח בהליכה. אחרי כמה דקות הוא מאט ושואל: "אם היית הולכת לבית של האחים שלך בלילה גשום, דופקת על הדלת ומבקשת שרק ייתנו לך לישון והם אפילו לא היו פותחים את הדלת, היית אומרת שיש לך אחים?" אחרי שתיקה ארוכה הוא מוסיף: "אבא שלי אלכוהוליסט. מכור לבקבוק אבל שונא נרקומנים. אמא שלי אוהבת אותי. אני יודע. אבל אבא שתלטן ולא נותן לה ליצור קשר איתי. הקשר ניתק מזמן, מהרגע שהתחלתי עם הסמים. אני מרגיש שהמשפחה ויתרה עלי. לא אכפת להם ממני. זרוק, לא זרוק, ישן בחוץ, חי-מת. רק בגלל שאני נרקומן".

בגיל 13, הוא אומר, עלה עם משפחתו לישראל. "עברית למדתי באולפן תוך שלושה חודשים אבל שנה ישבתי בבית ולא ממש הלכתי לבית הספר. הרגשתי זר. אף אחד לא דיבר אתי בכיתה. לא היו רוסים בכלל בכיתה שלי. אחרי שנה הייתי כבר בבית ספר שהיו בו רוסים ואולי חבל שזה קרה, התחברתי עם קבוצה לא טובה והידרדרתי".

בגיל 16 החל להסניף הרואין. הוא הקיא, שנא את החומר ונשבע שלא ישתמש בו שוב. בבאנג ששאפו חבריו נמהל כל יום קמצוץ הרואין. בגיל 16 וחצי התעורר בוקר אחד בקריז וגילה שהוא מכור. הוא הצליח להתנקות לתקופה קצרה. בגיל 17 וחצי החל להזריק הרואין. בגיל 18, במקום שירות צבאי, נכנס לכלא גבעון למשך 15 חודשים בגין סחר בסמים. בזמן המאסר הצליח להתנקות מהסמים. השתחרר. נשאר נקי למשך חודשיים. המשיך לסחור בסמים וחזר לשימוש. בגיל 20 וחצי בא לתל אביב עם המון תקוות ו-50 גרם הרואין ועבר לגור בפין 1.

"חשבתי שבתל אביב הכל יסתדר. התחלה חדשה. הייתי מסוחרר", הוא אומר. "היו לי מספיק סמים לשימוש ולסחר. לא היו לי גבולות, הרשיתי לעצמי להזריק אפילו בשירותים של הסנטר. חילקתי סמים חינם והתחלתי לשבור את השוק במבנה בפין - הסוחרים במקום מחלקים מנה רגילה לשבע מנות ומערבבים ומקפיצים את המחירים למכורים, כי יודעים שהם לא יכולים לצאת מהמבנה וללכת לקנות במקום אחר. אני הייתי הוגן. מכרתי כמות רגילה, במחיר רגיל. בלי קומבינות ובלי ערבובים. זה לא מצא חן בעיני הסוחרים. היה לי בחדר כבר סכום של 35 אלף שקל. הם באו, פוצצו אותי ממכות וחתכו אותי כמו תפוח עץ", הוא עוצר ומראה את סימני החיתוך העמוקים בזרועותיו. "גנבו לי את הכסף. יצרו חוב פיקטיווי, טענו שאני חייב להם 25 אלף שקל על שימוש והוציאו עלי 'חוזה'. אם מוצאים אותי אני גמור. אסור לי להתקרב למבנה".

כדי לממן את מנות ההרואין פיתח ס' שגרת גניבות קטנות. "אני שונא לקבץ נדבות. זה משפיל", הוא אומר. "ניסיתי כמה פעמיים והעלבונות שחטפתי מהאנשים היו קשים. בזנות אני בחיים לא אעבוד, אז זה מה שנשאר". קצב הליכתו מתגבר. ס' סורק את החנויות באזור תוך כדי הליכה. "אני שונא את זה", הוא אומר ומהדק את תיק הבד הלבן לכתפו. "הלב שלי דופק עכשיו בטירוף. אדרנלין מתפשט לי בכל הגוף. יש כאלה שמכורים לזה, אבל אני כנראה לא בקטע של 'סמים טבעיים'", הוא משחרר חיוך קטן ונכנס למעמקי החנות.

עם כניסתו המוכרים נדרכים. מוכרת אחת מזנקת מהעמדה שלה כמעט בריצה ומדביקה אותו בצעדים כבדים. מבלי להסתובב אליה ס' כבר מרגיש את הנוכחות הנכרכת סביבו. הוא משתהה לרגע מול מדף המוצרים ויוצא מהחנות. "איך שראיתי אותו, עזבתי הכל", מספרת המוכרת בהתרגשות לעמיתיה המקיפים אותה. "תבדקי, תבדקי שלא חסר משהו", צועק המעסיק בקול מהדהד. ס' מתרחק בכעס עצור. הוא מתעטף בשתיקה קודרת ומאיץ את קצב ההליכה, גורר את הרגל בכאב ניכר. "אני שרוף בחנות הזאת", הוא אומר לבסוף. "עשיתי טעות שבכלל נכנסתי. סתם ביזבזתי זמן. אני צריך מנה ועוד לא השגתי כסף".

הוא מסתכל על החנויות הסמוכות בייאוש. "זה אזור שאני שרוף בו. מכירים אותי פה, אני חייב ללכת לאזור אחר", הוא נעצר, וגופו מתקפל ממכת כאב. הוא מנסה להתאושש וממשיך בהליכה מהירה ברחובות העיר. כעבור 15 דקות הוא נכנס לקיוסק בצפון תל אביב ויוצא כשהוא מנופף בשטר של 50 שקל. רוגע פושה בגופו, קצב הליכתו משתנה. "עכשיו הכל בסדר", הוא אומר בחיוך, "יש מנה בטוחה. קיבלתי את זה על החשבון. אני מביא לו כל יום סחורה והוא מרוויח ממני יפה. הוא יודע שאני נרקומן, ושאני צריך מנה, והוא עשה חישוב פשוט ששווה לו לתת לי על החשבון. הוא לא רוצה לאבד אותי. עושה עלי הרבה כסף. אני מביא לו לפעמים יין גמלא שעולה 79 שקל ב-25 שקל. שווה לא?"

עכשיו, כשהשטר מונח בכיס, ס' נינוח. כמו ג'י-פי-אס להולכי רגל, הוא מתרכז ומחשב בראשו במהירות אל איזה סוחר יהיה קרוב יותר להגיע. הולכים לשכונת פלורנטין. ס' נכנס לבית דירות. אחרי שתי דקות הוא יוצא עם מנת הרואין עטופה. ההליכה שלו כבר מרחפת, קלה יותר, הוא מרשה לעצמו לחייך. הוא נכנס לחצר בית. מתוך תיק הבד הוא שולף מזרק, פקק מתכת, מצת. מחמם, שואב ומחפש וריד. "אני לא יכול להזריק כבר ברגליים", הוא אומר. "עברתי לזרועות".

במשך 20 דקות הוא מחפש וריד בשקט מאומץ. כשהוא מצליח להזריק כל גופו דומם לכמה רגעים. לאחר מכן נפקחות עיניו והוא אומר בתוגה: "החומר לא משהו. זה ממש חלש. הכמות קטנה עבורי, אני כמעט לא מרגיש כלום". הוא אוסף את עצמו זהיר-זהיר, מהדק את תיק הבד, עוצר נשימה לרגע בגלל הרגל הדואבת וממשיך ללכת.

אנחנו מתקרבים לחנות. הוא נכנס פנימה. אחרי עשר דקות הוא יוצא, המוכרת מלווה אותו במבט בצאתו מהחנות, מכווצת עיניים בחשדנות ולבסוף חוזרת פנימה. ס' דוהר. "זה הכי מלחיץ, פתאום להרגיש יד של אדם או שוטר שאומר 'אתה עצור'. יותר מלחיץ מהגניבה עצמה", הוא אומר. "יש לי ארבעה-חמישה תיקים פתוחים. הכל סוגר עלי. עוד מעידה אחת קטנה ואני בכלא, אבל מה אני אעשה? איך תגיע המנה? אני כמו חולה שצריך תרופה".

הוא פותח את התיק, בתוכו שישה מכלי דאודורנט, ונפטר מתגי המחירים המסגירים את שם החנות. "זה עולה 30 שקל, אני ארוויח על כל מוצר 10 שקלים", הוא אומר וממשיך בצעד מהיר לתחנה המרכזית החדשה. ס' מדגיש שיש לו כללים: "אני לא גונב מזקנים. לא גונב מחנויות קטנות, עדיף מרשתות. למדתי הכל משני גנבים מדופלמים. לדוגמה, עד שאת לא עוברת את דלת היציאה את קונה רגילה, גם אם נתפסת בתוך החנות את יכולה תמיד להגיד שהתכוונת לשלם, או 'נכון, רציתי לגנוב אבל התחרטתי' או 'הנה המוצרים, אני מחזירה' ולצאת כשרובם על גופך. לפעמים כשאני רואה שקציני ביטחון ומוכרים חושדים בי, ואני יודע שהם יודעים שאני רוצה לגנוב, אז אני אוהב סתם להשתעשע וללכת בחנות 15 דקות ולראות איך הם נלחצים ואז כל החנות הופכת למבוך, לתשבץ היגיון, אבל זה כשיש זמן פנוי", הוא מחייך לעצמו.

"את יודעת, אני מרגיש אחרת כשאני הולך איתך ברחוב", הוא אומר. "אם לא היית איתי לא היו מתייחסים אלי ככה. בדרך כלל אנשים זזים הצדה כשאני עובר, מסתכלים עלי כאילו צנחתי מעולם אחר. זה מעליב. זה נהיה כמו נאצים ויהודים. אנחנו הנרקומנים - היהודים. אתם אומרים לנו 'אל תשבו פה', 'זוזו מפה', 'לכו מפה נרקומנים מלוכלכים', כמו שפעם אמרו 'יהודי מלוכלך', כאילו שאנחנו לא בני אדם. אז נהיה בתחנה המרכזית גטו. גטו של מכורים".

אתה לא צעיר מדי לכל זה?

"כן. צעיר מאוד. אבל אני לא יודע מה עוד נשאר לי. אין לי כלום. אפילו לא יודע מה אני באמת רוצה. אנשים שונאים נרקומנים וחושבים שחיים של נרקומן קלים. כאילו כל היום סמים וכיף. זה גיהנום. לך תשיג חמש-שש מנות סם ביום כי הגוף דורש ואם לא אז הוא מתחיל להתפרק ולרעוד ולכאוב. אנחנו עובדים קשה בשביל הכסף ומנוצלים. כל היום מסתובבים בלחץ, גונבים, מוכרים, דופקים קומבינות, בורחים, פוחדים, נתפסים".

לא נמאס לך? אתה לא רוצה להיגמל? לשנות כיוון?

"נמאס. בטח שנמאס. אני לא יודע מה יהיה הלאה. אני מתחיל לחשוב על גמילה, אבל לא יודע אם אחרי מה שעברתי אני עוד מסוגל לחיות חיים רגילים. אין לי בית, אין לי משפחה, אני זרוק ברחוב לבד".

בתחנה המרכזית החדשה נכנס ס' לאחת החנויות ונפטר מהסחורה. אט אט מתחוור איך מוצרים עושים את דרכם ברחבי תל אביב, נודדים בדרך פתלתלה בין מדפי חנויות, מחליפים ידיים. "אני גונב הכל", הוא מודה. "אין דבר שאי אפשר לגנוב, אין דבר שאי אפשר למכור". כשהוא יוצא מהחנות כעסו גלוי: "נותנים פה מחיר נמוך מאוד. הייתי צריך למכור את זה במקום אחר. כולם מנצלים את הנרקומנים. הוא יודע שאני זקוק למנה בדחיפות, אז הוא בכוונה מציע מחיר נמוך".

שטר ה-50 שקל מרשרש. ס' יוצא מהתחנה החדשה והולך לכיוון "ההמראות ללוד", שם הוא קונה מנה מאחד הסוחרים שהגיעו עם סמים מלוד וחוזר להזריק אותה בשירותי התחנה. כשהוא יוצא אחרי 20 דקות של ניסיונות הזרקה, הוא אינו רגוע. "חרא מנה. איכות הסם פה איומה", הוא אומר. "אני לא מרגיש את הסם בכלל", הוא מתרסק בייאוש על ספסל, מיוזע ובוהה בעצב. "בא לי למות מהמחשבה שאני צריך להמשיך לגנוב היום שוב, ולמכור שוב, ולגנוב שוב ולמכור שוב כדי לדאוג לסם של הערב ולמנה של הבוקר. עוד מעט הכל סוגר עלי. אני מרגיש שבכל החנויות כבר מכירים אותי".

הוא מתכרבל בתוך עצמו, כמו חתול צמרירי, ומבטו נודד רחוק. "אני רוצה הביתה", הוא אומר לפתע וזיק של מבט ילדי ניצת, "הייתי רוצה פסק זמן מהטירוף הזה. להניח ראש ולישון במקום שאנשים לא מסתכלים עליך תוך כדי הליכה. הפסקה מהגיהנום הזה".

די, נמאס

במרכז היום שמפעילה עמותת עלם דולק מאז 8 באפריל נר נשמה לזכרו של ד', ערבי תושב יפו. בפינת ההנצחה, על שולחן קטן ליד הכניסה, מוצבים פרחים, צילומים שלו ומודעת אבל.

ד', בן 26, היה המרואיין הראשון לכתבה זו. לפני חודש פגשתי אותו בתחנה המרכזית הישנה, רעב, חולה, אוחז בכאב בצדו השמאלי של גופו. סיפרתי לו על הכתבה והוא הביע עניין להשתתף. הזמנתי אותו לארוחה. הוא אכל בתאווה, ברעב ניכר. "נולדתי עם תסמונת קריז להורים מכורים", סיפר. "אבא נפטר כשהייתי קטן, אמא נפטרה לפני חודשיים. בגיל 16 התחלתי להזריק הרואין. המשפחה נידתה אותי והתחלתי לגור ברחוב. אני שם ראש על אבן מדרכה, ונרדם. בגיל 18 התחלתי לעבוד בזנות פה בתחנה".

ד' התפתל מכאבים וסיפר שיומיים קודם לכן הזריק חומר גרוע. "זה היה נורא", אמר, "אני מרגיש רע מאז. רוצה להפסיק עם הכל. עם הזנות הפסקתי לפני שבוע. אני כבר חולה, גם ככה אף אחד לא רוצה אותי. אני רוצה להפסיק עם הסמים. ההזרקה האחרונה הספיקה לי. די, נמאס".

זה היה יום חמישי אחר הצהריים. אחרי האוכל ביקש ד' הלוואה של 50 שקל. "יש לי 20 שקלים ואני רוצה סובוטקס (תחליף סם). אני באמת רוצה להיגמל", התחנן. "אם הייתי רוצה הרואין, הייתי משיג עוד 20 שקל והיתה לי כבר מנה. לקחתי כדור הבוקר ואני צריך חצי לשישי וחצי לשבת. ביום ראשון אני כבר אקבל את כספי הביטוח הלאומי ואוכל לקנות בעצמי".

קבענו להיפגש ביום ראשון במרכז "מישהו לרוץ איתו". ד' שכב בחדר המנוחה, פרקי ידיו נפוחים, גונח בכאב. ביום שלישי, 1 באפריל, מצא אותו צוות המרכז בקרבת מקום כשלצדו מזרק והוא ממוטט. הצוות הזמין אמבולנס, אך ד' סירב להתפנות. הוא התעקש ללכת לתחנה הישנה לקנות סובוטקס, והבטיח לחזור. באותו יום הועבר לבית החולים איכילוב באמבולנס שהזעיקו בשבילו עוברי אורח בתחנה הישנה. הוא הגיע לבית החולים חסר הכרה ונשאר במצב זה עד מותו כעבור שישה ימים. *



ג' והשלל. קיבוץ נדבות הוא בשבילו התחליף היחיד לזנות ולגניבות


המחבוא של ג'. מקפיד על הניקיון



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו