בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הבן קיעקע על ידו את כאב השואה של אביו

56 שנים לאחר שנצרב המספר על ידו של ישעיהו פולמן באושוויץ, העתיק בנו רון את המספר בסטודיו לקעקועים בת"א

תגובות

לפני כשמונה שנים נכנס רון פולמן, ד"ר לפיזיקה ומרצה באוניברסיטת בן גוריון, לסטודיו לקעקועים בתל אביב מלווה בשני הוריו, ישעיהו ואהובה. הוא ביקש מהאב לחשוף את ידו השמאלית ואמר למקעקע "תעשה לי כזה קעקוע, זה צריך להיות העתק מושלם".

את הכתובת המקורית, המספר B1367, צרב חייל גרמני ביוני 1944 על אמת ידו של הילד ישעיהו פולמן, ביום שבו הובא למחנה ההשמדה אושוויץ. הילד בן העשר, יליד פיוטרקוב שבפולין, נשלח למחנה לבדו, מבלי לדעת מה עלה בגורל הוריו, אותם מצא רק אחרי המלחמה. אחרי ששרד לבדו סלקציות ושלוש שנים במחנות טרבלינקה ובליז'ין, הצליח ישעיהו פולמן לשרוד גם באושוויץ. והנה, 56 שנה אחרי אותו יום, מצא עצמו ישעיהו בסטודיו ברחוב דיזנגוף, כשאדם זר מעתיק מידו אל ידו של בנו ספרה אחר ספרה, מקפיד לדקדק בגוון, בגודל ובמיקום.

עשרות שנים ניסה האב "להיות נורמלי עם זה". מאז הגיע לכפר הנוער בן שמן בגיל 13 ולמד לראשונה קרוא וכתוב, כששירת בצבא, כשעשה שלושה תארים אקדמיים, הרצה בפקולטה לחקלאות באוניברסיטה העברית, כיהן כמדען הראשי במשרד החקלאות והתנדב מטעם האו"ם באפריקה - עשה הכל כדי לא לשדר טראומה אישית. הוא לא הסתיר דבר מאשתו ושלושת ילדיו, אך לדעתו את השואה יש לזכור "באופן לאומי וציבורי, לא אישי".

החלטתו של רון לקעקע על ידו את מספרו של אביו הביאה לסיומם חודשים של דיונים משפחתיים. ישעיהו נחרד מהרעיון וניסה להניא את בנו מהמעשה, אך לבסוף שיתף פעולה. "היה בזה אקט של הזדהות אתי", נזכר, "כמובן שזה ריגש אותי, אבל ראיתי את זה בעין לא טובה. חשבתי, ועדיין אני חושב, שהוא מעמיס על גבו שק שיינשא אתו לכל החיים וזה מיותר כלפי עצמו וכלפי ילדיו. לי כואב שאני כאילו מעביר את זה אליו, אני המעביר".

לא בגלל גרמניה

את ההחלטה קיבל רון, בעקבות שני אירועים בשנת 2000: ישעיהו אושפז בשל מחלה, ואילו רון התכונן לנסיעה ממושכת לגרמניה, להשלמת הפוסט-דוקטורט. מאחוריו היה שירות ממושך כטייס קרב בחיל האוויר, התנדבות בירוחם, פעילות בארגון אמנסטי וקריירה אקדמית מוצלחת, והכל נשזר כך או אחרת בסיפור השואה ובערכי הציונות וההומניזם שעליהם חונך.

הנסיעה לגרמניה, עמדה להיות סגירת מעגל: פניו של רון היו מועדות להיידלברג, לאוניברסיטה שהיתה הראשונה לסלק משעריה את כל הסטודנטים והמרצים היהודים עם עליית היטלר לשלטון. "הייתי היהודי הראשון שהחזיק משרה במחלקה לפיזיקה של היידלברג מאז 1933", סיפר.

"הטאטו לא היה בגלל גרמניה, לפחות לא במודע", המשיך. "זה גם לא נעשה כהפגנה או הצהרה לציבור. זה קשור ליחסים עם אבא ועם בני המשפחה ששרדו ולא שרדו. באותו זמן אבא היה חולה, ובפעם הראשונה הרגשתי שקיימת סכנה מוחשית אמיתית לאבד אותו. זה היה רגשי נטו. לא חשבתי על המשמעויות, שום מחשבה לוגית. זה היה אקט טהור של אדם שראה את אבא שלו בבית חולים, על מיטה, ופתאום כל השנים שהוא ספג בין השורות את הכאב הגדול, את הדמעות הבודדות שירדו - הכל התפרץ. עד אז העדפתי לדחות רגשות שהיו קשורים בשואה, אבל כשראיתי אותו שוכב על המיטה הרגשתי שאני חייב, רוצה, לעשות סטייטמנט פרטי בקשר ליחסים שלי אתו ועם השואה. זה היה רצון להגיד לו שהבן שלו מבין את מה שהוא עבר, שותף לכאב, ובקשר לשואה, אולי זה היה להגיד לעצמי שלעולם לא אשכח".

"השלוש עיצבן אותי"

מה שכן עבר ניתוח לוגי, סיפר רון, היה הביצוע. "אני מדען, יש לי משיכה לעובדות. מעבר לכל הרגשות, היה לי צורך במשהו עובדתי. המספר על היד זה הדבר העובדתי היחיד שנשאר אצלנו מהשואה, ואת זה רציתי לתעד בצורה הכי מדויקת. לכן מאוד כעסתי על המקעקע. ביקשתי ממנו עותק מושלם, זה אומר מיקום בגוף, גודל, צבע, צורת הפונטים, אבל מיד הבנתי שהוא פישל, מפני שהוא השתמש בפונטים אחרים. את הספרה 3 הגרמנים עשו בפונט עגול, אבל הטאטואיסט הזה עשה שלוש שהחלק העליון שלו שטוח. השלוש עיצבן אותי".

גם כך, גורר הקעקוע תגובות רבות בארץ ובחו"ל. "כששואלים אותי על זה, אני מתחמק", אמר רון, "המספר הזה חשוב לי רק בהקשר לילדות שלי. אני לא יודע כמה הן יזכו לשמוע סיפורים מסבא וסבתא, ולכן הן היחידות שכן חשוב לי שיראו את המספר וזה אולי יגרור אותן לשאול שאלות. זה היה מאוד אישי, אני לא איש של הפגנות גדולות".

סמוך לחצות, לקראת סוף הפגישה, נשאל ישעיהו אם ירצה לחשוף, כמו בנו, את המספר הצרוב על ידו לצורך התצלום המשותף. "זה לא נראה לי", אמר והפנה את עיניו אל בנו, "הנושא הוא שאתה, אתה עשית מספר". "אתה לא רוצה להיראות כקורבן, אני מאוד מעריך את זה", העיר הבן, והאב השיב: "הייתי קורבן בעל כורחי. אני לא חייב להציג את הכפייה שלי במיוחד שהייתי כל כך קטן. אתה, מרגע שבחרת בזה, לא משדר מסכנות. אני לא בחרתי בזה. אני לא רוצה להציג את עצמי ככה".

"בוא תעשה לי אות וארבע ספרות"

הבקשה של רון פולמן, לקעקע את המספר של אביו על ידו, הטילה את המקעקע מתל אביב לסערת רגשות. "הוא היה נסער", נזכר פולמן, "זה היה בחור צעיר ואני זוכר שבהתחלה הוא לא רצה לעשות את העבודה הזאת. למקעקע כזה הרי יש את השטאנץ שלו, של פרפרים, בחורות, אופנועים, ופתאום בא אחד ואומר לו 'בוא תעשה לי אות וארבע ספרות'".

לא מדובר בתופעה רחבה, אבל לפני תקופה ערך כתב "הארץ", אורי בלאו, סדרת ראיונות עם כמה מקעקעים, שסיפרו כי נתקלו בבקשות כאלה מצד בני משפחות של ניצולי שואה, ואחד מהם אף סיפר על ניצולים המבקשים לשחזר את המספר על ידם. שלושה מהם אמרו כי סירבו בתוקף לבצע עבודות כאלה. "ביקשו מאתנו כמה פעמים, אבל עוד לפני שהם סיימו את המשפט הם מצאו את עצמם בחוץ". אחר סיפר כי "היתה אשה מצרפת שבאה עם שלוש הבנות שלה וביקשה לעשות להן את המספר של הסבא. היא רצתה את זה בידיים, ברגליים, לא משנה איפה. היא סיפרה שזה מספר המזל של כל המשפחה, שבזכותו כולם חיים. לא הסכמנו לעשות את זה".



ישעיהו פולמן (מימין) ובנו רון עם הקעקוע על ידו, אתמול. "זה היה רצון להגיד לו שהבן שלו מבין את מה שהוא עבר, שותף לכאב", הסביר הבן את ההחלטה לקעקע את המספר


חנות קעקועים בת"א. שלושה מקעקעים סירבו לקעקע מספרים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו