בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

גבעת חלפון

איל חלפון היה אחד מטובי העיתונאים ואחר כך נעשה אחד מטובי הבמאים. בתל אביב הוא ידוע ככישרון אמיתי אבל גם כמשיגינע. ספרו הראשון נולד בעקבות מסע רגלי נוקב - גופנית ונפשית - שערך ב"שביל ישראל" לקראת יום הולדתו ה-50, אלף קילומטר של זיעה, יבלות וסגירת מעגלים עם חברים קרובים שבעקבותיהם נולד מחדש. טוב, כמעט

תגובות

דבר אחד זה לדאוג לטמפרטורה הנכונה של הבירות במילואים, ודבר אחר לצאת מיד אחר כך למסע רגלי ב"שביל ישראל", מדן עד אילת, 960 ק"מ, בלי לוותר על אף שעל, בקצב ממוצע של כ-20 ק"מ ליום, על פני שנה. זה מה שעשה במאי הקולנוע והעיתונאי, וכעת גם הסופר, איל חלפון, לפני שלוש שנים, כשרצה להעניק לעצמו מתנה לא שגרתית לקראת יום הולדתו ה-50. השתחרר מהמילואים והתגייס לשביל בהתמסרות והתמדה שהפתיעו אותו עד עפר.

הצעדה נועדה לסמן את אבני הדרך, הוא אומר, שלו עצמו. לצורך כך הוא הזמין חברים מעברו להצטרף אליו להליכה, חברים שעם חלק מהם השתבש הקשר בשל מריבות שונות ומשונות, למשל על כיסא. ההליכה, האמין, תפייס אותו עם חייו בהגיעם ליובלם. הוא לא מצא זמן מתאים יותר. "בגיל 39 הייתי עסוק, עוד רדפתי אחרי בחורות", הוא אומר. "כשהגעתי לגיל 46-47 המחשבה על שביל ישראל הטרידה את מנוחתי יותר ויותר, אבל אמרתי לעצמי, בוא חכה שזה יהיה עגול. אני בן אדם נטול מזכרות וסנטימנטים לעבר ובטח לא חוגג שום דבר אף פעם, אבל פה אמרתי, בניגוד להרגלי, שאני לא רוצה מסיבה ולא קרוז - ההליכה בשביל תהיה המסיבה".

זאת חגיגה זאת? אלף קילומטר של זיעה ואבק וחיבוטי נפש?

"פעם הייתי ילד טבע, בן אדם שמטייל הרבה ברגל ואחר כך, כשהתחלתי לעשות סרטים, זה נפסק לגמרי. כששמעתי שיש דבר כזה שקוראים לו שביל ישראל אמרתי שאני רוצה לעשות את זה. במסגרת התיקונים האישיים היה לי צורך לחזור לטבע ורציתי לעשות את זה בגדול, ואז נולד הרעיון לצרף חברים. בדרך כלל, פעם בשנה, ביום כיפור, אני מכין רשימה של דברים שאני רוצה לעשות ולתקן, כמו למשל לכעוס פחות ולאהוב יותר, ושביל ישראל אף פעם לא היה ברשימה הזאת. אבל המחשבה ללכת ותוך כדי זה לחזור לחברים שלי ולקשרים ששכחתי מהם הלהיבה אותי".

ההליכה בשביל ישראל אינה סדרת ריאליטי נוצצת. היא תובענית, לעתים מסוכנת ודורשת חוסן גופני ונפשי, הכנה מדוקדקת, ציוד מתאים וכושר גופני גבוה. לחלפון היו נעליים חדשות. "הדבר היחיד שעשיתי לקראת זה היה לקנות נעליים וללכת בהן שבוע מרמת גן לתל אביב. כל יום הייתי לוקח את הילד שלי מהגן והיינו חוזרים הביתה ברגל, הליכה של כ-25 דקות".

הוא היה בטוח שיהיה בסדר, אבל התבדה במקצת. "זה לא שאני לא שומר על כושר, שוחה, נוסע על אופניים, אבל שום דבר מזה לא היה דומה להליכה, ובהתחלה כמעט התפרקתי. הרגשתי שאני לא יכול ללכת עם הנעליים האלה, ולא עם התיק הזה, ולא עם הרגליים האלה. עם הזמן המצב השתפר ולמדתי שכמו כל עיסוק ספורטיווי, זה ממכר. התמכרתי להליכה, ואם לא הלכתי שבוע, הייתי מרגיש שהרגליים שלי רוצות ללכת. אבל זו הליכה קשה. הקושי העיקרי זה המשקל שאתה סוחב על הגב והירידות. אותי הירידות הרסו, יותר מהעליות, שמהן אפילו נהניתי. יש בשביל הזה כמה ירידות או עליות, תלוי מאיזה צד באים, ידועות לשמצה. היו ירידות שבכיתי בהן".

"אתה חייב לכתוב על זה ספר", אמר לו מישהו, אבל חלפון לא התכוון לא לצלם ולא לכתוב. "כולם שאלו אותי: 'אתה מצלם?' בקושי סחבתי את עצמי, אז עוד אסחב מצלמה? יש איזה גל בעולם הדוקומנטרי שכל מי שעושה משהו עושה את זה בשביל הסרט ולא בשביל הדבר עצמו. אני לא חשבתי בכלל לתעד את זה".

גם כאן התבדה לבסוף. ספרו "מסע חיפושים - עם חברים, באמצע החיים, לאורך שביל ישראל" (הוצאת אחוזת בית) הוא תיאור כן, משעשע ונוקב של חוויה חד-פעמית שעובר גבר ישראלי באמצע החיים, כשהדבר היחידי שמעניין אותו באמת זה להגיע לחניון הקרוב, להכין לעצמו קפה, להתקלף מהנעליים הלוחצות ולהניח את הראש על האבן הכי נוחה בסביבה.

לחלק מהשאלות הקיומיות מצא חלפון תשובה. אחרות יצטרכו להמתין אולי לשביל הבא. ספרו מזכיר את ספרו של ביל ברייסון, "A Walk in the Woods" (מסע ביער), על מסע בהרי האפלצ'ים שחוצים את מזרח ארצות הברית, ואת ספרו של ג'ון סטיינבק "מסעותי עם צ'רלי", והוא מתובל בסיפורים מקסימים ומרתקים על מקומות שונים לאורך השביל. כמו למשל על מערה בהר מירון שמתגוררים בה בצפיפות 5,000 עטלפים, או על רשמי מסעו של מרק טוויין בארץ הקודש.

הוא אכל בשטח, סחב תיק ענק עם גזייה וישן בשק שינה על האדמה ובחניונים ובאכסניות לאורך הדרך. את הצעדים הראשונים במסע, שהחל בצפון, עשה בחברת משפחתו - הוריו, אשתו סיגל ובנם יותם, בן שש. זה לא התחיל ברגל ימין אלא בצליעה. חלפון היה באותם ימים בנקודת שפל. הוא וסיגל (אז עוד חברתו) חוו משבר ביחסים ולא היה ברור איך כל זה יסתיים, והאם כשיגיע לאילת עוד יהיו ביחד. אחר כך הצטרפו אליו החברים.

לא כולם הסכימו מיד להצטרף. היו כאלה שהתנו תנאים - שהדרך תהיה קלה, ורק בירידות. כך יצא שאת רוב הקטעים הקשים הלך חלפון בגפו וחווה לבדו את ההתמודדות מול צמא, רעב ועייפות. עם החברים זה היה אחרת. היו שם היזם האוסטרלי, האמרגן הבריטי, אביחי ובלה, זוג הטיילים המנוסה, החברים מהפלוגה ומהשכונה, הזוג שנפרד וחזר, החבר שגילה את אושו וזה שהפך להילר, מושתל הלב, החברה שאוהבת קציצות והבן-דוד עם הפורש הצהובה. כל אלה הצטרפו אליו ויחד סגרו חשבונות, נזכרו בהבטחות, דיברו על פנטזיות, ילדים, חלומות, נשים וגברים, אהבות שלא התממשו וגעגועים למשהו שכבר לא יהיה להם.

אולי זו לא תמונה מייצגת של ישראלים בגיל 50, אבל רוב חבריו של חלפון פרודים, גרושים, חיים לבד או חולים. "נושא המחלות היה מאוד שכיח בשיחות", הוא אומר. "אני דווקא חושב שזה היה חתך מייצג של הגיל שלנו. זה מה שיש מסביב, אנשים כבר מתמודדים עם הגוף שבגיל 50 יש לו ההתפרקויות שלו. אנשים כבר לוקחים כדורים".

דמוקרטיה מוטלת בספק

איל חלפון היה אחד מטובי העיתונאים - כתבותיו בעיתון "העיר" בשנות ה-80 נקראות גם היום בהנאה לא רגילה - ואחר כך, עם סרטים כמו "קרקס פלשתינה" ובמיוחד "איזה מקום נפלא", נעשה אחד מטובי הבמאים. בתל אביב הוא ידוע ככישרון אמיתי אבל גם כמישיגינע. בחופה המזרחי של אמריקה הוא ידוע דווקא כאמא.

חלפון חי בשנה האחרונה בבוסטון, לשם נשלחה סיגל על ידי מקום עבודתה, המכון הווטרינרי בבית דגן, להשלים את הפוסט-דוקטורט ברפואת חירום של חיות. במשך שנתיים היא היתה על הקו ונסעה לשלושה-ארבעה חודשים בכל פעם, כשחלפון נשאר עם יותם בארץ. בשנה האחרונה הם הצטרפו אליה. בעוד חודשיים כולם חוזרים. עכשיו הוא כאן בחופשת מולדת קצרה.

בבוסטון הוא כתב את רוב הספר וגם תסריט חדש, עיבוד לספרה של שרה שילה "שום גמדים לא יבואו". הוא מלמד בחוג לקולנוע של אוניברסיטת בוסטון אדפטציה ותסריטאות, וממשיך לטפל ביותם. "אני חי עם אשת קריירה, דוקטור דוליטל, שלא נמצאת בבית. עובדת שעות ארוכות". בספר הוא כותב עליה כך: "אני חי לצדה של רכבת הרים אנושית, לוקומוטיב עם מנוע צעיר שנע קדימה בנחישות ועמידות מהסוג שלא מייצרים כמוהו יותר".

את היפוך התפקידים המסורתי של האשה הנוסעת אחר בעלה מקבל חלפון באהבה. "זה נורא כיף, מתנה גדולה להיות כל הזמן עם יותם. זה אפילו קצת מצחיק ועוד יותר בולט באמריקה. אני כל הזמן נמצא עם נשים. אני ו-17 אמהות מביאים את הילדים לבית הספר, אחר כך אני יושב עם הנשים בבתי קפה ובצהריים אנחנו באים לקחת את הילדים הביתה. האבהות מאוד טובה לי".

הם גרים בשכונה איכותית ויפה, ממש מאחורי הבית שבו נולד ג'ון קנדי. "הבן שלי יום אחד חבט חזק באלת הבייסבול שלו ופגע בחלון של משפחת קנדי", הוא אומר. מצד שני, קייטנה זה לא. "בוסטון היא מקום שבו אתה חווה את העזיבה של ישראל בצורה כואבת ביותר. יש שם ריכוז גבוה מאוד של ישראלים איכותיים וכל האנשים האלה, שהייתי רוצה שיהיו חברים שלי, נשארים שם".

הוא נזכר בתמונה. "היה ערב אחד שם שבסופו הקרנו את 'מבטים' (סרטונים קצרים שנעשו על ידי במאים שונים בתקופת האינתיפאדה השנייה), והיו שם גם כמה אמריקאים, ואחרי ההקרנה התחילה שיחה מאוד ישראלית על איפה היינו ומה עשינו פר פיגועים ומלחמות, כי הרי כולנו מתארכים את חיינו לפי נפילות פגזים וכניסות ללבנון, והאמריקאים שהיו שם לא הבינו על מה אנחנו מדברים. זה נשמע להם הזוי לגמרי".

הוא לא אוהב את אמריקה. "זה לא כל כך מוצלח, אמריקה. באופן מפתיע אני מעדיף להיות בארץ. אנשים יותר נחמדים, אוכל יותר טעים, קפה יותר טוב, היאוש יותר נוח. כל מי שבא מתרבות ים תיכונית, ואוהב את התרבות הזאת והוא חלק ממנה, יהיה לו מאוד קשה בחוץ".

למה בדיוק?

"ניו אינגלנד זה הקצה השני של אופי החיים שלנו. זה עניין מנטלי שאני לא מתרגל אליו. יש שם מרובעות איומה וביורוקרטיה וטיפוח של פחדים שאני לא יכול לסבול. בכל קורס שהילדים מתחילים, או ביום הראשון בבית הספר, הם ילמדו איך להימלט מאש. אנחנו הולכים לשחות באיזה אגם ליד הבית שלנו וכל פעם עוצרים לידנו אנשים ושואלים אם מותר לשחות, אם אף אחד לא אמר לנו שאסור. אני אומר להם: 'אנחנו שוחים ואם אתם רוצים, תבואו תשחו איתנו', אבל הם לא בטוחים שזה בסדר. הם לא כל כך מפחדים שנטבע אלא שמישהו יתבע אותם על משהו.

"הדמוקרטיה ביומיום שם מאוד מוטלת בספק", הוא ממשיך. "זה מקום שאין בו טיפה של חושניות, חרמנות או ויטליות. אין אנרגיה מכל סוג, המהוגנות הזאת דורשת לוותר על הכל. לי זה לא מתאים. אחת הסטודנטיות שלי עשתה תרגיל מאוד מוצלח, בחורה שחורה מאוד גדולה, ואני חיבקתי אותה בחום רב בגלל שעשתה משהו טוב. האוניברסיטה הזדעזעה מזה. הסטודנטים כנראה סיפרו להנהלה ובאו אלי ושאלו אותי מה היה".

לא מחויב לכלום

הוא נולד בנתניה, "מאוד בנתניה", הוא אומר. אביו, בלפור, הוא יליד טריפולי, ואמו, מיקי, היא ילידת סלובקיה, ומבין שתי התרבויות שהיו בבית אימץ חלפון את הטריפוליטאיות. הוא אומר שזה היה הכרחי למי שגדל ברמת זאב, על גבול שיכון סלע, שכונה קשה, מחוספסת וקשוחה עם אוכלוסייה בעייתית רוויית פשע ואלימות, שכונה שבה כולם הצביעו חירות וראו בבן גוריון ואשכול בוגדים.

"אני מאוד גאה בהורים שלי שהתעקשו לשלוח אותי לבית הספר בשכונה ולא עשו מאמצים לשלוח אותי לבית ספר יותר טוב בנתניה", הוא אומר. "זה חלק מאוד משמעותי בביוגרפיה שלי. היה משהו מאוד מוצלח בכיתה שלי, למרות שאני לא חושב שמישהו משם נעשה רופא, מדען, דוקטור למשהו. יצאו משם אנשים שעובדים בחברת חשמל, מורים, בעלי קיוסקים, נהגי מוניות. במקום הזה היה עדיף להיות חזק כדי לשרוד".

בתיכון (שרת) בכל זאת למד מחוץ לשכונה, ושם הבין פתאום שיש נתניה ויש תל אביב. "בתחילת שנות ה-70 באה אלינו לבית הספר ילדה מתל אביב, מ'תיכון חדש', לדבר על שמאל ישראלי חדש", הוא נזכר בערגה, לא בשמאל אלא בילדה, שהיתה עוד שנים רבות אחר כך הפנטזיה שלו ולא מזמן הוא הנציחה כדמות ב"ששת הימים", סדרת טלוויזיה שעליה הוא עובד בימים אלה.

המפגש הדרמטי השני עם תל אביב היה בכיתה י'. "בשנות ה-70 היה בארץ עיתונאי כוכב, יאיר קוטלר, שכתב במוסף 'הארץ' כתבות תחקיר שכולם חיכו להן ואחר כך דיברו על זה כל השבוע. לקראת סוף השנה היינו צריכים לצאת, כל בית הספר, לכמה ימים להפנינג ענק, ומישהי מבית הספר שהיתה קצת דחויה הלכה ליאיר קוטלר ונתנה לו מונולוג על ארבעה עמודים על הזימה והפריצות בבית הספר. זה התפרסם בעילום שם, אבל היה ברור לכולם שזה אנחנו. בית הספר ממש געש, ההפנינג בוטל, תלמידים נסעו לתל אביב והפגינו לפני בניין 'הארץ' נגד הכתבה ומועצת התלמידים העיפה את הילדה מבית הספר".

את הצבא התחיל כפייטר, התגייס לשייטת, אבל אחרי כמה חודשים נפצע ועזב. אחר כך התגלגל בכל מיני יחידות, עשה קורס למדריכי ידיעת הארץ והדריך חיילים. "הצבא האמיתי שלי התחיל במילואים, ביחידת מודיעין של הצנחנים. עשיתי קורס צניחה עם אסי דיין ומשם נהיינו חברים".

זו היתה יחידה שהתקבצה מבוגרי סיירת מטכ"ל. היו בה גלעד שרון, שהיה מפקד הצוות, אלעד שרגא, סגנו, ורוני סחייק, הבן המאומץ של משפחת שרון. "זו היתה יחידה מאוד רצינית ואיכותית. התפקיד שלי בתוך הצוות היה להיות מש"ק איכות חיים, אחראי כיבודים ופינוקים. כשהיינו יוצאים לניווט הייתי דואג שיהיו בירות, וכשאנחנו במוצב שיהיו טלוויזיה ופיתות עם סטייקים". דרך גלעד התחבר חלפון עם עמרי שרון. בביקור הקצר הזה לא יספיק לבקרו בכלא. "הפעם היחידה שניסיתי להיעזר בקשרים האלה", הוא אומר, "היתה כשצילמתי את 'תיאום כוונות'. היינו צריכים אז פלוגת טנקים מהצבא, שילמנו בשביל זה, אבל הפלוגה לא הגיעה בגלל כל מיני בעיות. אז התקשרתי לעמרי וביקשתי שיעזור לי, אבל בסוף זה הסתדר בלעדיו".

אחרי השחרור הלך ללמוד חקלאות באוני-ברסיטה העברית, אבל כעבור שבוע הבין שזה לא בשבילו והחליף לארכיאולוגיה. "בדיוק היתה חניה לאופנוע מתחת לבניין הארכיאולוגיה ועליתי למעלה ואמרתי: 'רגע, למה לא ללמוד ארכיאולוגיה?'" זה החזיק מעמד שנה ונגמר בגלל האבק. "בסוף שנה א' יש חפירה. חפרנו בחוף דור והיה המון אבק ונורא משעמם וחשבתי שזה נורא נחמד להיות בחוף הים, אבל למה לקום בארבע בבוקר?"

אחר כך נסע לחו"ל, הסתובב בארצות הברית ועבד חצי שנה בפאב בלונדון. כשחזר לישראל בפעם הראשונה הדריך טיולים בסיני, וכששב מלונדון בשנית היה פקח ברשות שמורות הטבע. לבסוף התחיל ללמוד קולנוע באוניברסיטת תל אביב, "בערך מאותה סיבה כמו ארכיאולוגיה. זה היה הבניין הראשון שהגעתי אליו והיתה שם חניה נוחה לאופנוע. לא חושב שבאיזשהו שלב היתה לי תוכנית להיות במאי או תסריטאי, פשוט התגלגלתי לזה". כצפוי, במעבר בין שנה ראשונה לשנייה נשר מהמסלול המעשי והחליט ללמוד היסטוריה. בזה דווקא התמיד. סיים תואר ראשון ו"כמעט שני" בציונים גבוהים.

למה לא גמרת תואר שני?

"כי אין לי אמא פולנייה. חסר לי סמינר אחד ולא למדתי לטינית. אני עוד חושב לעשות את זה. אז הייתי בתקופה שהיה לי נורא נוח לעשות כמה דברים באותו זמן. לא התמקדתי בשום דבר ולא הייתי מחויב לכלום. בתקופה האחרונה, וביתר שאת אחרי שביל ישראל, יש שינוי גדול. אני מאוד מחויב למה שאני עושה, וזה עונה אולי לשאלה למה לא בוסטון - כי אני מרגיש שהזמן אוזל ועל ההתפזרות שילמתי מחיר גדול. ישבתי למשל וכתבתי במשך שנה וחצי את 'ששת הימים' ולא עשיתי שום דבר אחר. פעם דבר כזה לא היה אצלי עולה על הדעת".

בזמן הלימודים התחיל קריירה עיתונאית, תחילה ב"כל העיר" בירושלים ולאחר מכן ב"העיר". בקולנוע החל את דרכו בסרט בכורה נהדר, "הערב: סרט", ובכתיבת התסריט ל"גמר גביע", שביים ערן ריקליס. אחר כך ביים סרט תיעודי, "ג'ם סשן", על מפעל "778" שפשט את הרגל. "זה היה שייך לאבא שלי. בהתחלה הוא היה שם נהג משאית והמפעל היה שייך לשתי אחיות אנגליות שהיו כמו דודות שלי. אחר כך אבא שלי קנה את המפעל עם דוד שלי והוא גם הפסיד אותו. תיעדתי את חצי השנה האחרונה בחיי המפעל. אחרי זה המשכתי להיות עיתונאי, במאי ותסריטאי. בשנים האחרונות נהייתי רציני".

מה לא טוב בלהיות לא רציני?

"הייתי יותר מאושר כשהייתי לא רציני, זה בטוח. אבל בהתפזרות הזאת יש גם משהו מעייף. זה מוציא הרבה אנרגיות וההתכנסות נעשתה לי טבעית ונוחה. גם זה שנולד לי ילד קשור לזה שהתחלתי להיות רציני".

מחיר עצום

לחלפון רזומה עשיר לא רק בסרטים ובפרסים, כולל פרס אופיר על "איזה מקום נפלא", אלא גם בנשים. עם הזמרת ריקי גל, הוא אומר, זו היתה "אהבה עם אש גדולה", שהסתיימה אחרי הפלה טראומטית בסוף חודש שישי. "אני לא יודע מה היה קורה אם היה נולד לנו ילד, אבל אחרי שזה קרה היא הלכה עם החיים שלה, עשתה את 'אוויטה' ולאט לאט הקסם פג. האהבה כאילו מיצתה את עצמה".

חלפון ב-1981. מצטער על כל טריקות הדלת
בלילה גשום לפני 11 שנה הוא נסע עם כלבו החולה תיאו למוקד חירום לחיות בבית דגן ופגש רופאה צעירה שהזכירה לו את דריל האנה בסרט "מגנוליות מפלדה". רק כעבור כמה חודשים העז להתקשר אליה ולשאול אם היא רוצה לבוא איתו לסרט. היא לא רצתה כי היה לה חבר שאיתו עמדה להתחתן. עברו עוד מספר חודשים וסיגל עזבה את הדירה ואת החבר והלכה עם חלפון לסרט. "אבל לא כל מה שמתחיל כסרט אהבה טורקי גם ממשיך ככזה", כותב חלפון בספר, "ואולי כן. אולי כך בדיוק מתנהל סרט אהבה אמיתי. עם הרבה צרות ומשברים".

בשנה שבה הלך חלפון בשביל, ממש לפני הנסיעה לבוסטון, הם החליטו להתחתן. "חשבנו שצריך את זה לנסיעה, אבל התברר שזה לא היה נחוץ. זה ההסבר הרשמי. ההסבר היותר דרמטי הוא שיש משהו מוצלח בלהתחתן".

יש בהליכה בשביל משהו מהודו? פוגשים למשל אנשים שלא פוגשים במקום אחר?

"זה מיתוס שכולם הולכים על השביל. אני פגשתי מעט מאוד אנשים, פחות מבן אדם ליום, והיו ימים רבים שלא פגשתי אף אחד. אבל יש בהליכה משהו מאוד מדיטטיווי. כמו לשכב אצל פסיכולוג על הספה ולא לראות אותו, ככה זה כשהולכים אחד אחרי השני בשביל, כי הוא לא עד כדי כך רחב שאפשר ללכת במקביל. ואז לא מדברים הרבה ושוקעים לשתיקות ארוכות".

ואיזה תיקון עשית לעצמך?

"פעם הייתי בן אדם נורא כועס, ונפגע, ועושה חשבונות. הייתי פוחז בכל, קצר רוח, מעכשיו לעכשיו. היום אני מרגיש נוח עם עצמי. לא כועס. יש לי סבלנות. זה היה תהליך ממושך אבל השנה של ההליכה נתנה לו ביטוי מעשי ומיצוי מקסימלי. הוכחתי לעצמי שאני יודע להיות עקשן. פעם הייתי מתאר את עצמי כוותרן גדול וכמפונק גדול, ופה לא התפנקתי".

ועם החברים?

"ברוב המקרים לא זכרתי למה הפכתי להיות חבר של מישהו ולא למה רבנו והתרחקנו, ופתאום למצוא את האנשים האלה מחדש. עצם הטלפון היה משהו מוצלח, גם אם לא היינו הולכים זה עשה משהו".

חוסר הסבלנות והפתיל הקצר שלו התבטאו בטריקת דלתות סדרתית. אם משהו או מישהו לא מצא חן בעיניו, הוא היה קם והולך. הדוגמה הכי משמעותית בזיכרונו היא הדרך שבה עזב את "העיר". רב עם העורך, דוני ענבר, קם ולא חזר עוד. "שילמתי על זה מחיר עצום", הוא אומר, "ואני מצטער על כל טריקות הדלת. הייתי חצי כוכב, מסודר כלכלית ברשת שוקן, ויצאתי משם בטריקת דלת וצעקות. זה לא היה חכם. היום לא הייתי נוהג כך. זה מוצלח עד הרגע שבו הדלת נטרקת, אחר כך זה ממש לא. מצד שני אולי אם לא הייתי עוזב את 'העיר' לא הייתי מתחיל לעשות סרטים".

בענף הקולנוע חלפון נחשב לחצי-אאוטסיידר. עובדה שאף אחד מהתעשייה לא הלך איתו בשביל ישראל. "אלה שהזמנתי, לא הסתדר להם לבוא", הוא אומר, מודע לפוזיציה שלו ואולי אף קצת נהנה ממנה. "כנראה שנוח לי להיות כמו משקיף מבחוץ. אני אף פעם לא ממש נכנס למקומות שבהם יש הרבה אנשים, גם במובן המטאפורי. לא מסתדר טוב בחבורות. חבורות זה דבר איום בשבילי וזו חוויה מאוד ישראלית. אני מרגיש שאני לא רוצה להיות שם אלא אם כן זו חבורה שאני מנהל אותה. אני מאוד ריכוזי, קונטרול פריק ולכן מתאים לי להיות במאי, ואם אני לא הבמאי אני לא יודע איך להיות שם. אנשים שמכירים אותי יגידו שכשאני מגיע לאירוע, אני תמיד יושב ליד הדלת כדי שאוכל ללכת. לחזור הביתה, למשפחה שלי. זה לא הישג ולא תכונה נפלאה להיות אאוטסיידר, גם מזה אני מנסה להיפטר".

גם יצא לך שם של לוקו.

"אומרים עלי שאני לא נחמד כי אני סובל ממצבי רוח, חוסר סבלנות, אני שתלטן, דעתן, אגרסיווי. אלו לא תכונות נחמדות, אני יודע ומנסה להשתלט עליהן, אבל אני טריפוליטאי וזה לא תמיד מצליח. כשצילמתי את 'תיאום כוונות' ברמת הגולן היו לי כמה רגעים של נחת בהקשר הזה. היה נורא קשה, צילמנו בשיא החורף עם בוץ ושלג וקור אימים ואנשים ויתרו על אוכל, העיקר לגמור כמה שיותר מהר ולהגיע הביתה. אלון אבוטבול, שהוא לא אדם קל ולא הכרתי אותו קודם, בא אלי ואמר: 'למה כולם אומרים שאתה בלתי נסבל? כולם פה נורא נהנים לעבוד איתך'. זה היה רגע של אושר אמיתי בשבילי". *

loria@haaretz.co.il



אייל חלפון. יש בשביל הזה כמה ירידות ידועות לשמצה. היו ירידות שבכיתי בהן


חלפון בעת ההליכה ב"שביל ישראל". המחשבה ללכת ותוך כדי זה לחזור לחברים שלי ולקשרים ששכחתי מהם הלהיבה אותי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו