בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

היוונייה הגדולה

חאריס אלקסיו, הבכירה מבין זמרות יוון, חוזרת לישראל אחרי 15 שנים. מי שהתחילה את דרכה כפליטה ענייה, נהפכה לנערצת גם בגלל קולה הצרוד והופעתה הדרמטית אבל בעיקר בזכות היותה סמל לגורל המיוסר של מולדתה. היום מתייחסים אליה ברחובות אתונה כאל אלה מודרנית, אבל היא הראשונה שמבקשת לנתץ את הדימוי הזה

תגובות

חאריס אלקסיו צחקה כמו ילדה קטנה כששמעה שהכרטיסים לשתי ההופעות שלה ביוני בקיסריה נמכרים בקצב משוגע. "מה באמת?" היא אומרת, "איזה יופי". אבל היא גם דואגת קצת: כבר זמן רב שאינה מופיעה במקומות פתוחים גדולים כל כך, והלחות הקייצית של ישראל, הדומה לזו של יוון, לא מיטיבה עם מיתרי הקול. חוץ מזה, מה יהיה אם פתאום, חס וחלילה, משהו יקרה בהופעה ויהיו הרוגים בגללה?

כשהגעתי לביתה של אלקסיו באתונה, בשבת בצהריים, עדיין לא התפרסמה בארץ הידיעה על העצומה נגד ישראל שגם יורגוס דאלארס, אחד הזמרים היוונים האהובים כאן במיוחד, חתם עליה. אלקסיו, שכל חייה נזהרת מפוליטיקה כמו מאש, ואף ספגה על כך לא פעם ביקורת, הודתה באיפוק רב שהופעל עליה לחץ. "בוודאי שמותחים עלי ביקורת שאני נוסעת לישראל. אבל אני אף פעם לא שואלת אף אחד מה דעתו על מה שאני עושה. שום דבר במעשה שלי לא מכוון נגד מישהו. זה מעשה של אהבה".

חשבתי שאם אשאל אותה על המדיניות של ישראל בעזה היא תקפוץ על ההזדמנות לומר כמה משפטים חגיגיים שיאפשרו לה, למרות הנסיעה, לא להתקוטט עם השמאל הרדיקלי היווני. אבל אלקסיו הקשיבה בכובד ראש לשאלה, הינהנה בשקט, וכמעט בלחש אמרה: "אני מוכרחה להודות שאני כבר לא יודעת מה האמת. יש כאן אווירה מאוד שלילית כלפי ישראל, וקשה לשפוט. ברור שחשוב מאוד שלפלסטינים תהיה מדינה משלהם, ושאלימות לא תפתור שום דבר, אבל למרבה הצער, גורל האנשים נתון בידי פוליטיקאים, שלא מסוגלים לפתור שום בעיה".

ניכר באלקסיו, שהיא מעדיפה לא לדבר עוד על "המצב". אולי בכלל לא השתוקקה לדבר. יום קודם, שעות אחדות לפני שהיתה אמורה להתארח לשלושה-ארבעה שירים בערב מחווה לתמלילנית האהובה שלה לינה ניקולקופולו, שכתבה רבים מהלהיטים הגדולים ביותר שלה, חלתה פתאום, בבת אחת, גרונה בגד בה, חומה עלה, והיא הודיעה שהיא מבטלת את ההופעה ואת הראיון.

אלא שכמו תמיד אצל האמנים הגדולים, שמחויבותם לקהל גדולה מכל דבר אחר, כולל בריאותם ורווחתם האישית, חלה אצל אלקסיו התאוששות מפתיעה ככל שהתקרב מועד ההופעה, ולקראת חצות, כשהקהל שהצטופף באולם קרן התיאטרון היווני הבינלאומי במרכז העיר כבר גילה סימני קוצר רוח, היא עלתה לבמה, ולא ירדה ממנה עד ששרה תשעה משיריה הידועים ביותר בזה אחר זה, וסיימה במה שהפך כבר לקלאסיקה: "אם יש אלוהים", למוסיקה של המלחין הסרבי ברגוביץ' (את הגרסה העברית הקליטה בזמנו עפרה חזה בהופעה נדירה עם המלחין ולהקתו).

בשבת בצהריים הודתה שהיתה במתח נורא, אבל הסתירה את עיניה מאחורי משקפיים כהים, ודיברה כל כך בשקט, עד שלא פעם נאלצתי לרכון כדי להקשיב לה. נראה שבימים של הופעות, היא נזהרת שלא לבזבז אפילו מילימטר ממיתרי הקול הרגישים שלה.

טיפת מזל

חאריס אלקסיו מתגוררת בבית פרטי יפהפה בשכונת אלימוס, פרוור אתונאי שבתיו הלבנים ורחובותיו הגולשים אל הים מזכירים מאוד את הכרמל הוותיק בחיפה. מהסלון רחב הידיים, שרצפתו עץ ממורט וקירותיו עמוסי ספרים ותקליטים ישנים, ציורים ופסלים גדולים, נשקפה גינה פורחת, ורוח ים נעימה נשבה מהחלון הגדול.

קשה לנחש, לנוכח העיצוב טוב הטעם, המשלב בלי חשש בין ים תיכוניות צבעונית עזה לבין אירופיות כבדת ראש, שהאשה בת ה-57 נולדה במשפחת גולים ענייה - משפחת אמה גלתה מאזור איזמיר ב-1923, במסגרת חילופי האוכלוסייה בין יוון וטורקיה, ואלקסיו עצמה נולדה בעיר תבס שבמרכז יוון - ועד שלא התחילה להצליח בעולם הזמר היווני סבלה מעוני מחפיר, ואפילו את לימודיה נאלצה להשלים במשך השנים בעצמה. "שמעתי אותה לאחרונה מתראיינת בצרפתית", אומר בהתפעלות עיתונאי בכיר בעיתון היווני "קתמריני", "ולהפתעתי הצרפתית שלה בכלל לא רעה, אני חושב שהיא רכשה בעצמה את רוב ההשכלה שלה. חוץ מזה", הואיל להוסיף, "היא אשה מאוד נבונה".

כשנכנסה לחדר, הבחינה בהפתעה שעל פני וחייכה. לו ראיתי את האשה הקטנה הזאת, שפניה נקיים לחלוטין מאיפור והיא לובשת מכנסיים וסוודר פשוטים, ברחוב או בבית קפה, ספק אם הייתי מזהה בה את אלילת הבמה הדרמטית והיפהפייה, המחשמלת את האולם כולו ברגע שהיא מרימה את עיניה ומישירה אותן אל הקהל. גם קולה, בשעת הדיבור, לא הסגיר ולו שמץ מן ההדהוד המצמרר, העמוק, הצרוד, מאנפף מעט, שמאפיין את שירתה ומבדיל בינה ובין כל זמרת אחרת מרגע שהיא פותחת את פיה לשיר את השורה הראשונה.

איך התחלת? איך ידעת שאת זמרת?

"זה התחיל מאבא שלי. היה לו קול כל כך יפה. הוא היה שר עם החברים שלו את כל ה'לאיקה', השירים העממיים, וכולם אמרו לו שהוא חייב להיות זמר. אבל הוא מת צעיר מאוד, הייתי ילדה בת שמונה כשהוא מת, ואחי ואני הגענו עם אמא שלי לאתונה. שם, בשנות ה-60, המוסיקה העממית היתה מושתקת, ושרו כל מיני פופ ושנסונים. הייתי צעירה, אהבתי לנסות כל דבר חדש. לא האמנתי אמנם שמישהו יתעניין בקול שלי, אבל ניגשתי למבחנים, והיה לי המזל הנפלא לעבוד עם אנשים שחיבקו אותי וקיבלו אותי. בהתחלה ליוויתי זמרים אחרים, פה שלושה שירים, שם ארבעה, ואז התחילו לשים לב אלי".

הקריירה שלה נראית, באמת, כהצלחה טבעית עד כדי כך, שנדמה כאילו היא לא התאמצה מעולם. ב-72' צירף אותה הזמר והמלחין אפוסטולוס קאלדארס לתקליט בשם "אסיה הקטנה". התקליט נהפך לרב מכר ואלקסיו בת ה-21, בעלת עיני השקד הענקיות והשפתיים העבות והחושניות, בלטה בו מיד. כבר אז היה קולה עמוק וצרוד ודרמטי, והופעתה שידרה שילוב בלתי אפשרי בין כאב מאופק, פיתוי נשי ושמחת חיים מתפרצת. בן לילה התגלגל שמה מחאריס (מקסימה) לחארולה (מקסימונת), ומאז זה שמה ביוון.

"זה לא היה קשה", היא אומרת על הדרך שעשתה. "השירים הם כלי הביטוי של היוונים. כך הם מבטאים את הכאב, ויש ביוון המון כאב. אנחנו מאמינים שהשיר מרפא את הפצעים".

לא היה לך גם מזל?

"בהחלט כן. וזה נכון, יש כל כך הרבה זמרים. המון זמרים. ויש גם המון שרוצים להיות זמרים. כל יווני שני רוצה להיות זמר. ויש המון אנשים שכותבים שירים: מוסיקה ומלים, ומופיעים. היה לי מזל".

הכל אישי, הכל פוליטי

אבל זה לא רק המזל, השירה בערה בעצמותיה. לא במקרה היוונים רואים בה התגלמות של גורל ארצם, לעתים שופעת שמחה ולעתים מלאת אהבה אבל בדרך כלל טרגית, דרמטית וקורעת לב. חייה הפרטיים, שהיא מנסה לשמור עליהם בקנאות, הרחק מהתקשורת ומעין הציבור, מוצגים כפשוטם בשירים שהיא החלה לכתוב בעצמה בסוף שנות ה-70.

אבל לפרשנויות של הקהל אין גבול. נהגי מוניות, יושבי בתי קפה ומוכרים בשוק שהתבקשו לתאר מיהי חארולה בשבילם, מספרים, בנוסחים שונים, את סיפורי הנישואים, הגירושים, האכזבות והאהבות של חייה, מפארים את מסירותה לבנה היחיד, מאמינים בכל לב שחייה הם קודש לשירים, ומעריצים אותה על כך.

קשה לומר שאלקסיו מתאמצת להפריך את הדימוי הזה. ככל שהיא מקפידה לדבר בנימה שקטה, מרוסנת ומפויסת, אשה ענווה ישובה בכורסה ביתית, כך מתעצמת דמותה הבימתית ומרחפת מעל לשיחה כענן גדול מהחיים. המושג ענן, אגב, הוא מטאפורה אהובה עליה במיוחד בשירים: מהלהיט "אודוס נפלי" (רחוב הענן) ועד ל"טנגו של נפלי", סיפורה המיתולוגי של הנערה נפלי, שזאוס הפך אותה לענן לאחר שפיתה אותה, אחד משיריה הפופולריים ביותר. "נכון", היא אומרת, "אני את כל החיים שלי אמרתי בשירים".

האם כך עשתה גם ב"הבלדה של איפיגניה", שבה היא מספרת איך אמה הובילה אותה ואת אחיה בדרכים, עם שורות כמו "את דלת הבית נעלת פעמיים/ והובלת אותנו העירה והלכנו אחרייך/ וכשראו אותך, כל כך נפחדת/ כמו עורבים ניקרו עוברי האורח בילדייך"?

"ממש כך", היא משיבה. "את השיר הזה כתבתי לזכרה, ב-78', בשבוע שהיא מתה בו (הקשר לאיפיגניה המיתולוגית, אגב, מקרי בלבד, איפיגניה היה שם אמה). אמא שלי נולדה למשפחת גולים. העקירה היא חוויית יסוד במשפחה שלנו, כמו הדלות, והיעדר הביטחון. ופתאום, כשאחי ואני היינו קטנים, היא התאלמנה, ולא היה לה מקור מחיה, ושוב היא נעקרה. רציתי לספר את החיים שלה, אשה שנאלצה לקחת את כל מה שהיה לה בחיים, שני ילדים קטנים, וללכת לבדוק מחדש כל רחוב, כל מקום. בשבילנו, הילדים, כל שכונה חדשה שהגענו אליה היתה מולדת קטנה, וכל הליכה הלאה משם היתה עקירה. זה ההבט האישי, אבל בדיעבד אני יודעת שסיפרתי כאן סיפור שדיבר אל יוונים רבים: העקירה, הגלות, היא חוויה שמלווה אותנו כעם, והדיקטטורה שגדלנו בתוכה הפכה אותנו לבני אדם זהירים, פיתחנו אוזניים קשובות ועיניים פקוחות, נהפכנו בעל כורחנו לבני אדם פוליטיים".

קוראים לזה אהבה

וכך בבית אחר באותה בלדה על איפיגניה היא שרה "יוון הלכה ובאה ואיננה/ והאימה ירדה אלייך ומלכה עלייך/ פחדתי שמא ישברו אותך, אמא/ ואז בחרתי במקומם למשול עלייך". כמו תמיד, גם כאן מצליחה אלקסיו להפוך כאב אישי לזעקה כמעט לאומית. לקראת סוף השיר היא אומרת, שכאשר סוף-סוף היא הצליחה למשול בגורלה, או בגורל אמה, או בחייה בכלל, באה האהבה ושיחקה בה את משחקיה. האהבה, אומרת אלקסיו גם היום, היא הכוח המניע, המרסק והיוצר בחייה.

"איך אומרים בעברית אהבה?" היא שואלת פתאום, ומנסה לאלץ את עצמה להגות את האות ה' הבלתי-אפשרית לדוברי יוונית. "ואיך אומרים 'ארוטס?'" - המלה שפירושה אהבה ארוטית, רומנטית, בניגוד ל"אגפי" שפירושה אהבה באופן כללי. "מה? אין לכם מלה מיוחדת לארוטס? אולי צריכה להיות לכם, לא? זה משונה".

אלקסיו לא אוהבת לדבר על חייה הפרטיים, אבל מודה שהיו לה אכזבות ופרידות קשות, בדיוק כמו שהיא מתארת בשירים. ביוון מתרוצצים אינספור סיפורים על גבול האגדה, כולם שוברי לב וטרגיים עד מאוד, על הגברים בחייה של חארולה, שעם כל הכבוד להם, טורחים תמיד מספרי הסיפורים להוסיף, כולם לא מגיעים לה לקצה הקרסול, מסכנה. "במידת האפשר שמרתי תמיד על חיי הפרטיים, אבל זה לא היה קל", היא אומרת. "כשבני הזוג שלי לא היו מהמקצוע, זה הלך. המקצוע הזה תובעני מאוד, הוא גובה את הקורבנות שלו, ואלה תמיד מתחום החיים הפרטיים".

בדבר אחד הצליחה להיות אדם פרטי, היא אומרת, למרות הכל, וזה באמהות. "עשיתי כל מה שיכולתי כדי שהבן שלי לא ירגיש שאמא שלו היא מין דמות כזאת - חארולה - אלא אמא שלו, אמא יוונייה כמו פעם, לא כמו האמהות של עכשיו. את יודעת מה זה אמא יוונייה? שמבשלת ואופה ומחכה לבן שלה עם האוכל על השולחן. אז זה לא היה תמיד קל, כי לא תמיד הייתי בבית, אבל היה לי כל כך חשוב שהוא יזכור שהייתי, שבאתי כשהוא היה צריך אותי, שהוא גדל בבית נורמלי".

ככל שהשיחה מתקדמת, כך הפער בין הדימוי הבימתי ובין האשה שיושבת בביתה מתברר כמשא כבד. איך תוכל אי פעם מי שהפכה בן לילה לסמל המובהק לא רק של הזמר היווני אלא גם של התרבות היוונית כולה, ולא פחות מזה לסמל הנשי היווני הטוטלי, לנהל חיים פרטיים של ממש? הרי הדימוי חזק ממנה.

לפני כ-20 שנה קצצה את שערה הגלי הארוך והופיעה פתאום כמו ילד עגול עיניים וחיוור. הקהל הזדעזע. "חארולה? קצר? מה קרה?" רק על האירוע הזה מתרוצצות עשרות גרסאות: בעקבות תאונה, בעקבות מחלה, בעקבות פרידה טראומטית. "זה ממש היה מוזר", היא מספרת "ההלם שהטילה על יוון התספורת שלי. מה כבר קרה? זו לא פריווילגיה של כל אשה, להחליף תסרוקת, לשנות דפוסי לבוש, להתאפר כך או אחרת? מה יש, הייתי אז בתקופה של שינוי בחיים, רציתי להחליף סגנון שיער, זה הכל! אבל הבנתי אז שהתמונה, הדמות, הסמל - חזקים ממני. שבתוכם אני כבר לא באמת קיימת לעצמי. מאז כבר כמה פעמים קרה לי שרציתי להרוג את חארולה. להרוג אותה. שתמות. שאני אוכל להתחיל את החיים שלי מההתחלה. איך זה קרה לי שאני, שאף פעם לא פחדתי ללכת נגד הזרם, שמצפצפת על מה שאנשים אומרים, לא יכולה לקרוע את המסכה הזאת שהיא לא אני האמיתית?"

עם השנים, אומרת אלקסיו, מעיקה עליה חארולה יותר ויותר. "זה לא פשוט, התהילה. התמונה של הזמרת הופכת למלכודת מוות לאשה שבתוכה. ככל שהיא מתעצמת, כך גדלה בתוכה החרדה. לא רק מכישלון, מכל דבר. וזה מצחיק - כי עם השנים הלוא המקצועיות שלנו והידע והתבונה אמורים לעזור לנו, והם באמת עוזרים, והכל בא הרבה יותר בקלות, וגם יותר טוב, אני יודעת שאני עושה הכל יותר בקלות ויותר טוב, ויחד עם זה באה החרדה, שמסוגלת לשתק אותך ממש. אני עולה לבמה, הכל מוכר לי, עשיתי אלפי חזרות, הקהל אוהב אותי, אני יודעת, אבל הגרון יבש, הידיים רועדות, לוקח כמה דקות טובות עד שאני חוזרת לעצמי ושוב אני יודעת מה אני עושה".

אבל החרדה הזאת לא הפריעה לך לעשות ניסויים, להקליט שירים בסגנון אחר, שחלק מהקהל לא קיבל.

"אני אומרת לעצמי שאני חייבת להאמין בדבר אחד - והוא האמת שלי. כל מה שאני עושה, אני עושה מאהבה. זה הדבר היחיד שעוזר נגד הפחד. אוקיי, אז עבדתי עם מלחינים שאני אהבתי והקהל לא. 'אוי ואבוי', הם אמרו, 'חארולה עזבה אותנו, הלכה לכיוונים אחרים'. ואז פתאום ראיתי שבאים להופעות שלי אנשים יותר צעירים, שמוכנים לקבל חידושים".

אלקסיו זוכרת כל הזמן שהקהל הוא לא רכוש שלה. "הוא לא של אף אחד מאיתנו. אסור לנו לנסות לתמרן אותו, אבל גם אין טעם לנסות להתחנחן אליו. אני לא אשנה את עורי כדי שיאהבו אותי יותר אנשים. לא כאן ולא במקום אחר בעולם. אני יוונייה, אני לא יכולה להיות כמו, אני יודעת? מדונה. כל מה שאני מסוגלת זה לשיר את הכאב ואת הפחד ואת השמחה, שהם אלה שמתוכם נולדים אצלנו השירים. ככה זה גם אצלכם, לא? אני חושבת שבזה אנחנו דומים מאוד".

הכאב והפחד אולי כן, אמרתי לה, השמחה לא כל כך. אלקסיו נושמת נשימה עמוקה. "אני חושבת שדרוש עוד הרבה זמן עד שיימחק הכאב של מה שהעם הזה עבר", היא אומרת. "אבל השמחה טבועה גם בכם, אני בטוחה".

לפני שתבוא לישראל, מחכות לאלקסיו שתי הופעות, בברצלונה ובמדריד, וקונצרט עם התזמורת הסימפונית של בוסטון. בכל מקום לא שואלים אותה בכלל מה היא תשיר, ורק הישראלים כבר מזמינים ממנה רשימה אינסופית: "תשירי את זה, ואת זה, ואת זה תעזבי הפעם". היא צוחקת, "אני אשיר הכל, מכל הרפרטואר שלי. באים איתי שני זמרים צעירים מצוינים - בבי סטוקה ואדריאנה בבאלי, ואני גם אשיר כמה שירים עם יהודה פוליקר, שמגיע עכשיו לאתונה לחזרות. יהודה הוא ממש אחי התאום".

אחר כך היא מבקשת גם להזכיר את תרומתו האדירה של שמעון פרנס למפגש בינה ובין הקהל בישראל, ולהיכרות בין הישראלים ובין המוסיקה היוונית. "הוא עורך דיסק מיוחד רק לכבודי".

גליקריה ודאלארס הקליטו שירים בעברית. גם את תנסי?

אלקסיו צוחקת. "מה", היא אומרת. "גם יורגוס? לא ידעתי. אני חוששת להחריב לכם את השפה, אבל זה רעיון שאני לא מבטלת על הסף, הרגע שבו זמר אורח שר שיר מקומי, בשפה המקומית, הוא בהחלט רגע יפה, רגע יפה".

כשאלקסיו תחזור לאתונה, אחרי ההופעות בישראל, היא תשוב לעבודה המפרכת על הדיסק הבא שלה. הכל היא עושה עכשיו בעצמה: מפיקה, מקליטה, כותבת שירים ומקדמת זמרים צעירים. כך עשתה גם במחווה מיוחדת לזמרת יוונייה גדולה אחרת, ויקי מוסחוליו, שבינתיים מתה. אז הצליחה לאחד עשר זמרות נודעות, צעירות ומבוגרות, למופע חד-פעמי שהוקלט ויצא בתקליט "דן קסרו פוסו סאגאפו" (אני לא יודעת כמה אני אוהבת אותך), שהיה לרב מכר מטורף. "את הדבר הזה אני לא אשכח לעולם", היא אומרת, וקולה נסדק. "כאן, אצלי בבית, עשינו את החזרות, והלכתי לוויקי לבית החולים והיא רצתה לדעת הכל, ועוד חשבנו שהיא תופיע - השירים שלה הם הכי יפים שיש לנו עד היום, הכי יפים, הכי יפים".

ומבין השירים שלך, איזה הכי קרוב אלייך?

חאריס אלקסיו לא מהססת. "אולה סה ט'ימיזון" (הכל מזכיר לי אותך), הלהיט הגדול ביותר שלה משנות ה-80. "השיר הזה הוא ממש הגוף שלי. אף זמר מלבדי לא שר אותו".

"אני חוששת שזה מה שישירו בהלוויה שלי", היא מוסיפה ומחייכת בעצב. "מה את אומרת? טוב, שיהיה. הלוויות של זמרים הן יפות מאוד ביוון".*

musaf@haaretz.co.il



חאריס אלקסיו. את כל החיים שלי אני מספרת בשירים


אלקסיו בצעירותה. שירים שנולדים מכאב



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו