בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ראש גשר

לסנטיאגו קלטראווה, כוכב העל של הארכיטקטורה העולמית, נמאס מאלה שמתלוננים על הגשרים שבנה בירושלים ובפתח תקוה. עוד מעט יבנו סביבם בניינים גבוהים שיסתירו אותם ואז הכל יסתדר. וחוץ מזה, מה רוצים ממנו? הוא בסך הכל בנאי

תגובות

כמה עשרות סטודנטים נדחקו בשבוע שעבר לאולם מבואה קטן ממדים בפקולטה לאדריכלות באוניברסיטת תל אביב - אחד הבניינים הכעורים והמשעממים ביותר מבחינה אסתטית בקמפוס - כדי לשמוע הרצאה, אלא שהנואם המרכזי, ד"ר סנטיאגו קלטראווה ואלס, כמעט שלא דיבר. הארכיטקט הספרדי המפורסם פשוט ישב ליד שולחן קטן, כזה שהולם ילדי בית ספר יסודי, וצייר.

מצלמת וידיאו קטנה הוצבה על חצובה מולו ושידרה את ציוריו למסך שנתלה מעל ראשו. מבטיהם של הסטודנטים דילגו בין המסך ובין ידו הפעלתנית והמיומנת של קלטראווה, שנאלץ לצייר הפוך את ציוריו, כדי שייקלטו היטב במצלמה. במשך שעה נשמעו שם רק צליליהן של הסונטות של באך שבקעו מהמחשב הנייד של קלטראווה ושל קריאות התפעלות חרישיות של הסטודנטים שגדשו את האולם. בנוסף, הציורים של קלטראווה לוו גם במצגת שפרשה מבחר מעבודותיו ב-20 השנים האחרונות. מחזה מרהיב עין.

כל קו בציוריו של קלטראווה חשף קו תאום בתמונות של המבנים שהוא תיכנן ובנה: גלגל עין שנצבע על דף נהפך לכיפה לבנה בתחנת הרכבת בליון; משיכות מכחול שצבעו יער של עצים ישרים שמהם משתרגים ענפים חשופים נהפכו לעמודים שתומכים בגג של תחנת הרכבת שהוא תיכנן בליסבון; ופלג הגוף העליון של אשה לבש צורה של בניין מגורים שמסתובב ונמתח על צירו - המגדל מעורר ההתפעלות בשם "הטורסו המתפתל" שתיכנן קלטראווה בעיר מאלמו בשוודיה.

"זו ההרצאה הראשונה על אדריכלות שבה נכחתי, ובה הנואם לא דיבר אבל כולם הבינו אותו", סיכם הלל שוקן, ראש הפקולטה לאדריכלות באוניברסיטת תל אביב, שהעניקה לקלטראווה תואר דוקטור לשם כבוד, "לאות הוקרה על השפעתו העצומה על השיח האדריכלי".

"חשבתי שיהיה טוב יותר להראות לסטודנטים איך אני עובד", אמר קלטראווה. "להסביר להם בלי מלים שארכיטקטורה היא לא רק עניין של ויכוחים גדולים ושל החלטות גדולות, אלא גם מלאכה. ארכיטקט צריך לשבת הרבה שעות מול הנייר ולעבוד - ליצור דיאלוג בינו ובין עצמו. לצייר קו ואז למחוק אותו, רק כדי לצייר אותו מחדש. הציור הוא המעבדה של הרעיונות שלי, הביטוי הראשוני שלהם. תנועות הידיים שלי מדברות עוד לפני שהפה שלי יודע זאת. ככה אני עובד כל ימות השנה - בחלל קטן, עם מוסיקה ברקע ועם נייר שמונח על השולחן מולי. זה משהו שיכול לקרות בכל מקום. בבית, במשרד, או אפילו במטוס".

היצירות שלו ניצבות בין השאר באתונה, מילווקי, סוויליה ואפילו בפתח תקוה. קלטראווה תיכנן ובנה שני גשרים בישראל: הגשר שמחבר בין המרכז הרפואי רבין בפתח תקוה ובין קניון אבנת והפארק העירוני, מעל רחוב ז'בוטינסקי; וגשר המיתרים בכניסה לירושלים שאמור לשאת את הרכבת הקלה שתפעל בעיר. שני המבנים קנו להם הרבה מאוד מעריצים, אבל גם הרבה מאוד מבקרים.

עוד על גשר המיתרים ומצגת תמונות

הפולמוס התנהל באקדמיה, בוועדות תכנון עירוניות וגם מעל דפיו של עיתון "הארץ". אסתר זנדברג, כתבת האדריכלות של העיתון, כתבה על עבודותיו של קלטראווה שהן "איבדו כל היגיון צורני. באופן בלתי צפוי מאדריכל שהוא גם מהנדס, עבודותיו אינן מצייתות לחוק הצמצום, כורעות תחת עומס צורני על גבול הדקדנס ומייגעות בשלל הפתעות צפויות מראש"; לעומתה, הסופר ומבקר התרבות אריאל הירשפלד כתב במוסף כי "גשריו של קלטראווה הם אירוע סביבתי מוחשי ומרגש בכל מקום, והגשר הירושלמי מביא עמו מעוף וסוג של נוכחות חדשה, רחוק מהאדריכלות הירושלמית הכבדה, החזירית, של הדור האחרון... קו אלגנטי באמת".

גשר המיתרים בירושלים. אירוע מרגש או דקדנס מייגע | צילום: טס שפלן, ג'יני

קלטראווה בא בשבוע שעבר לישראל גם כדי לקבל את התואר היוקרתי אבל גם כדי לפקח מקרוב על השלב האחרון בעבודה על גשר המיתרים מעורר המחלוקת. כשהוא נשאל אם הוא מודע לביקורת שיש כאן על הגשר שלו הוא משיב: "כמובן. אני חושב שבמקצוע שלנו אחד הדברים החשובים ביותר הוא השקיפות - שאנשים יידעו מה אנחנו מתכוונים לעשות, איך, ומתי. בנוגע לגשר בירושלים, היה ברור מלכתחילה שהגשר חייב לשרת קריטריונים פונקציונליים שקשורים לתפקיד שלו כגשר של רכבת קלה. העובדה שזה גשר שממוקם מעל מנהרות ויש הבדלי גובה בין רחוב יפו ורחוב הרצל, הפכה אותו לפרויקט מורכב מאוד. למעשה 90 אחוז מהמאפיינים של הגשר הוכתבו מראש בגלל גורמים חיצוניים. אין פה רק קפריזה אמנותית שלי. הגשר צריך לעמוד בעומסי משקל עצומים, של הרכבת, של המכונות הכבדות שמקימות את המסילה ושל המכונות הגדולות שאמורות לעלות על הגשר כדי לתקן את המסילה או את הרכבת עצמה. על כל התכתיבים האלה היה חשוב לי להוסיף את המטרות שלי: לבנות גשר שישמש גם הולכי רגל. כל מי שרוצה לחצות את הגשר יוכל לעשות זאת בלי שיהיה מוגבל על ידי מחסומים. לשם כך תיכננתי כיכר, שבה אפשר יהיה לשבת בצל עצים. רק אחרי כל ההחלטות האלה, שנכפו על ידי הנסיבות, הצרכים, האילוצים והרצונות, בא תורו של העיצוב. מבחינה פרקטית, אולי היה נוח יותר להקים גשר על עמודים, על הרבה עמודים, אבל בחרתי לעצב ולבנות גשר תלוי שלא יכפה את עצמו על הסביבה".

יש לא מעט ירושלמים שטוענים שזה בדיוק מה שהגשר הזה עושה: שהוא גדול מדי וגבוה מדי.

"אני יכול רק להעיד שניסיתי לתכנן גשר עדין, זקוף, קליל ועם קווים מודרניים. בנוסף, כשמגיע הרגע שבו מתכננים מבנה, כל מבנה, חייבים לחשוב גם על העתיד - כיצד ייראה המבנה בעוד כמה שנים. האזור סביב הגשר משתנה כל הזמן, יש בו בניינים גבוהים, ועל פי התוכניות העירוניות בעתיד אמורים להיבנות לידו בניינים גבוהים עוד יותר. לכן, הנוכחות של הגשר ביחס לסביבתו לא תהיה בולטת כל כך".

למה לדעתך הגשר הזה מעורר תגובות כל כך קיצוניות?

"חשוב לי מאוד לציין שהגשר לא תוכנן ונבנה בגניבה. ישראל היא מדינה היפר-דמוקרטית, שבה הדיון הציבורי נוכח בכל הרמות ובכל תחומי החיים. התוכניות של הגשר עברו אישור רק אחרי שהיתה לציבור הזדמנות לראות אותן ולהגיב עליהן. הגעתי ארבע פעמים לישראל במיוחד כדי להגן על הפרויקט לפני ועדות ציבוריות. מעבר לכך, אני יכול רק לומר שאי אפשר לקלוע לטעם של כל אחד. עבודות שכולם אוהבים אותן הן בדרך כלל חשודות בעיני. לגשר המיתרים בירושלים יש מראה ואופי ברורים ומובהקים. זה גשר מיוחד, מעולם לא בניתי גשר דומה לו וככל הנראה לא ייבנה עוד גשר כמוהו. וככזה, לא כולם יכולים או צריכים לאהוב אותו".

מבנים של קלטראווה: האיצטדיון האולימפי באתונה צילומים: ויזואל פוטוס, אי-פי ואימג'בנק / gettyimages

סנטיאגו קלטראווה, בן 57, נולד בעיירה הקטנה בנימאמט, בפאתי ולנסיה למשפחה של בעלי פרדסים, עם שורשים יהודיים (מצד אמו). בגיל שמונה הוא התחיל ללמוד אמנות והתגלה כצייר ופסל מוכשר מאוד. האגדה מספרת שחובב האמנות הצעיר, שלמד ציור בפאריס, גילה את עולם הארכיטקטורה ב-68', בגיל 17. הוא נכנס לחנות למוצרי כתיבה בוולנסיה כדי לקנות בדי ציור, כשעטיפה של ספר עב-כרס לכדה את עינו. "על העטיפה היו מצוירות אליפסות צהובות יפות ובתוך הספר קראתי לראשונה על עבודתו של לה קורבוזייה", הוא מספר ובעיניו נדלק זיק ישן של אותו להט נעורים שטרם כבה. באקדמיה גילה קלטראווה את המתמטיקה. את הצפנים הסודיים שהופכים צורה למספרים, ולהפך. הוא למד לתרגם למונחים מוחלטים את קווי המתאר של גוף האדם ולהפוך אותם לתוכניות הבנייה של גורדי שחקים רבי עוצמה. התשוקה הזאת למתמטיקה הובילה אותו להירשם ללימודי תואר שלישי בפקולטה להנדסה אזרחית במכון הטכנולוגי בציריך. שם פגש את אשתו, רוברטינה מרנגוני, משפטנית בהכשרתה, בת של בנקאי שווייצי אמיד (יש הטוענים שהצלחתו של קלטראווה נזקפת לזכותו של חותנו, שמימן את בניית הפרויקטים הראשונים שעיצב). לבני הזוג נולדו ארבעה ילדים וקלטראווה פתח בעיר המאמצת שלו משרד עצמאי קטן לארכיטקטורה.

השבוע ישב קלטראווה בתל אביב, עטוי בחליפה בגזרה שמרנית בצבע בז', עיניו תחומות במשקפיים בעלי מסגרת זהב דקיקה, כמעט בלתי נראית, ושערו השחור והמקורזל מסרב להיכנע לדרישות המסרק. היום קלטראווה הוא איש עסקים חובק עולם, עם שלושה משרדים גדולים בשתי יבשות, שטרוד עד מעל לראשו בפרויקטים עצומים, בתקציבים אסטרונומיים ובלוח זמנים תובעני במיוחד.

"הדי-אן-איי של העבודה שלי הוא הצורה", הוא מנסה לנסח את החזון הארכיטקטוני שלו. "השאלה הפיזיקלית היא: 'איך בניין יכול לעמוד'. לבניינים יש מסתורין שמושך אותך אליהם, ועל הארכיטקט מוטל התפקיד לפענח את החידה הזאת כמיטב יכולתו. חלק בולט בעבודה שלי מושתת על חזרה על מוטיבים, לכן יש כאלה שאומרים שהעבודה שלי מבוססת על צורות מהטבע, משום שהטבע מבוסס על מוטיבים חוזרים".

קלטראווה אומר שהיה יכול לדבר על חזון במשך שעות וימים, "אבל האמת הפשוטה היא שהארכיטקטורה היא בסך הכל ניסיון פרגמטי למצוא תשובות לבעיות מוחשיות. אם הצופה מן הצד יכול להוסיף לפתרון הזה פרשנות משל עצמו וערכים נוספים - זה נהדר, והאמת היא שהרבה פעמים אני מופתע כשאני שומע את הפרשנויות שניתנות ליצירות שלי".

כשהוא נשאל אם הקלישאה שאומרת שגשר לא מחבר רק בין מקומות, אלא בעיקר בין אנשים, מקובלת עליו הוא עונה ש"אין ספק שיש היבט פואטי מאוד לבניית גשרים. לאורך התקופות היה להם תפקיד חשוב בספרות, בשירה ובציור. גשר הוא נדבך חשוב מאוד בחייה של כל עיר. גשר הוא מחולל של שינוי. הזדמנות לשפר את החיים בעיר. הגשרים מחברים בין חלקים שונים של העיר, בין תושבים שונים של העיר. אבל גשר הוא לא רק מבנה שמחבר, הוא מקום כשלעצמו. זה מה שחשוב לי כשאני מתחיל לעבוד על גשרים, ומה שמשך אותי מלכתחילה אליהם. בנוסף, לגשר יש גם תפקיד של נקודת ציון - סימן של זהות או מיתוס של עיר. אם הגשר באמת מוצלח, מזהים את המקום, ולעתים גם את העיר עצמה, באמצעותו, כמו במקרה של גשר הזהב בסן פרנסיסקו, למשל".

מבנים של קלטראווה: תחנת הרכבת בליון צילומים: ויזואל פוטוס, אי-פי ואימג'בנק / gettyimages

קלטראווה אומר שמה שביקש לסמן באמצעות גשר המיתרים בירושלים זה את הכניסה לעיר. לבנות גשר שהוא גם שער. "אולי בעוד 70 שנה, העיר תגדל ותבלע את הגשר והוא כבר לא יסמן את הכניסה אליה אלא את מרכזה. אבל גם כך הוא יהיה נקודת ציון מיוחדת. ייתכן שהוא יוקף במבנים גבוהים, מגדלים שיטילו עליו צל, פיזי וסימבולי, אבל אני בטוח שהוא ימשיך לבלוט".

ומה בנוגע לגשר בפתח תקוה, גם לו אתה צופה עתיד מרחיק לכת?

"הגשר הזה הוא מינורי יותר, מקומי יותר. התפקיד שלו, מבחינתי, הוא לשרת את בתי החולים הסמוכים אליו. בנוסף, הוא נבנה במימון פרטי, בתקציב צנוע יחסית, ומשום כך קשה להשוות אותו לגשרים אחרים שבניתי, כולל לגשר בירושלים. לי הגשר הוא בסך הכל כלי שאמור להעניק עוד קצת יופי למפעל החשוב והמרגש של בתי החולים. בכל פעם שאני מגיע לשם, אני מתפעל מחדש מרמת הרפואה וגם מרמת החמלה והנדיבות שאפשר למצוא שם, ולכן אני גאה שגשר שלי, קטן וצנוע ככל שיהיה, ניצב דווקא שם".

אלא שבניית הגשר בפתח תקוה לוותה לא רק בביקורת ציבורית על מראהו, אלא גם בסכסוך משפטי של ממש, זאת לאחר שהתעוררה מחלוקת בנוגע לבעלות על הקרקע שעליו ניצבת אחת מרגליו של הגשר. בנייתו התעכבה במשך כשנתיים והוא נחנך רק בספטמבר 2006.

אל הסכסוך המשפטי נלוותה כצל עיקש גם הביקורת שמתחו תושבים רבים, על כך שבגשם המרצפות שמהן בנוי הגשר נהפכות לחלקות ומסוכנות.

למי שייך הגשר, או כל מבנה אחר, לאחר שמסתיימת עבודת הבנייה - למי שהזמין אותו, למי שתיכנן אותו, או למי שצועד עליו?

"המבנים האלה אמורים לשרת את בני האדם. עד היום האחרון של העבודות אתה יכול להיות אחראי על כל מה שקורה באתר הבנייה, אבל ביום שאחרי, אתה פשוט עוד אזרח. זה לקח שכל ארכיטקט לומד מוקדם מאוד בקריירה שלו. אתה יכול לעבוד שש או שבע שנים על פרויקט, לדאוג לכל פרט, להרגיש אחראי על כל בורג, ולאחר שעבודתך נגמרת, אתה צריך לקנות כרטיס כדי לנסוע ברכבת שיוצאת מהמבנה שתיכננת, או לעבור את הבדיקות הביטחוניות בכניסה לשדה התעופה שבנית. זה מוכיח שלמבנים יש חיים משל עצמם, ושיש להתייחס אליהם כאל ישות אוטונומית - הם נולדים, מתבגרים ויוצאים לדרך משלהם. מה שהארכיטקט צריך לעשות, זה להניח להם ולהתגאות בעבודה הקשה שהוא, ועוד הרבה מאוד אנשים אחרים, השקיעו בהם".

על פניו של האיש הרציני הזה, רך הדיבור, משתלט מדי פעם בפעם צחקוק נערי, דווקא ברגעים הבלתי צפויים ביותר של השיחה. נדמה שהוא נזכר בבדיחה פרטית, או בקו של ציור דמיוני ומשעשע שהצליח לחמוק מראשו ולהסתנן לשיחה. השניות הזאת מצויה גם בעבודותיו - הוא בא מאסכולה מאוד קלאסית של לימודי אמנות וארכיטקטורה, אבל העבודות שלו הן מודרניות במופגן. כיצד הוא מסביר זאת? "אדם לא יכול לשכוח או להתעלם מהעבר שלו ושל ארצו, אבל אני תמיד אומר שאני יציר של תקופתי, של התקופה שבה נגזר עלי לחיות. אני מאמין שאדם צריך להיות עד חי של זמנו, גם אם שורשיו נטועים עמוק בתקופה אחרת. ההיכרות האינטימית עם העבר היא חלק חשוב מאוד בהתפתחות התרבותית. כל עוד היא לא נעשית בהכנעה, בביטול עצמי. אתה צריך לבחור את המורים הגדולים שלך, וללמוד מהם, מההצלחות שלהם וגם מהטעויות שלהם. כי אין ספק שגם כאלו היו, ולצאת לדרך שהיא שלך, רק שלך".

בתחילת דרכו, התמקד קלטראווה בבניית גשרים ותחנות רכבת. כבר בפרויקט הגדול הראשון שלו, תחנת הרכבת סטאדלהופן בציריך, אפשר לראות את רוב המאפיינים הבולטים שחוזרים אחר כך בעבודותיו: העמודים שנושאים עליהם רציפים מוגבהים של רכבת מזכירים בעיצובם כף יד מושטת למעלה; גם הגשר הראשון שלו, בק-דה-רודה בברצלונה, טומן בחובו את הגדולה של עבודותיו המאוחרות: חומר שמסתער בתנופה אדירה על סביבתו ותובע התייחסות.

מבנים של קלטראווה: ארמון האמנויות והמדעים בוולנסיה צילומים: ויזואל פוטוס, אי-פי ואימג'בנק / gettyimages

היצירות הארכיטקטוניות המפוסלות שלו, שעשויות לרוב מברזל, בטון וזכוכית וצבועות בדרך כלל בלבן מינימליסטי, נקי, הופכות מיד לסמלים אורבניים שמציבים את העיר שזכתה בהם על מפת הארכיטקטורה העולמית. מי שרואה אותם חש שהוא צופה במחזה תעתועים, במראה חמקמק שעלול להיעלם בכל רגע בערפל. המבנים שלו לא נטועים באדמה, הם רוקדים מעליה: בין העבודות הבולטות של קלטראווה אפשר לציין את מגדל התקשורת בראש האיצטדיון האולימפי בברצלונה, את עיר האמנויות והמדעים בוולנסיה, את הטרמינל החדש בשדה התעופה בבילבאו, את המוזיאון לאמנות במילווקי, את האיצטדיון האולימפי באתונה, את בניין הטורסו המתפתל במאלמו ואת טרמינל הרכבת באתר מרכז הסחר העולמי המתחדש בניו יורק.

מבנה אחד - גשר, תחנת רכבת או מגדל תקשורת - באמת יכולים לשנות עיר?

"כמובן. אסור לשכוח שאנחנו חיים בתקופה מאוד מיוחדת. ההתפתחות של הערים, במיוחד באירופה ובארצות הברית הואצה בקצב מסחרר בעשורים האחרונים. גודל האוכלוסייה מוכפל או משולש בתקופה קצרה למדי, ובעקבות כך יש צורך בתשתיות חדשות, בבתים חדשים, במבני ציבור חדשים. אחד התפקידים החשובים של הארכיטקטים, של בוני הערים, הוא לשלב בין הצרכים של העיר לאופן שבו היא רוצה להיתפס. הערך המוסף של זה הוא שיפור באיכות החיים, שינוי חיובי של העיר. זה מה שעמד לנגד עיני כשבניתי את מרכז האמנויות והמדעים בוולנסיה, את האודיטוריום בטנריף, או את גשר בק-דה-רודה בברצלונה".

הוא התחיל כמתכנן של מבנים שבהם האדם רק מתארח - גשרים, תחנות רכבת, טרמינלים - ועבר לתכנן מבנים שבהם האדם חי, עובד ויוצר. איך זה השפיע על עבודתו? "גשרים מעולם לא היו בעיני רק מקומות זמניים. בגשר הראשון שבניתי, בברצלונה, דאגתי שתהיה מרפסת. הגשר התרחב ויצר כיכר קטנה שמשקיפה על הנוף. ואכן, על הגשר הזה יש הרבה אנשים שיושבים על ספסלים, בגבם לתנועה הסוערת שדוהרת מאחוריהם. עם זאת, בשנים האחרונות, כשהתחלתי לעבוד על בתי מגורים, הבנתי שכדי לעשות עבודה טובה, עלי לשנות במידת-מה את הדרך שבה אני תופס את הארכיטקטורה. לפתע הבנתי שארכיטקטורה היא האמנות שקרובה ביותר אל האדם, אחרי הבגדים שאנחנו לובשים, כמובן. זה עניין אינטימי מאוד. החלל שאתה מתגורר בו, יוצר, אוהב, אוכל, מתפלל וישן, עוטף אותך מכל הכיוונים, הוא הופך לעור השני שלך. הבית שלך גם מגן עליך מכל מה שנמצא בחוץ. זה תחום חדש בשבילי, ונדמה לי שרק לאחרונה אני מתחיל להבין אותו כמו שצריך".

קלטראווה עובד כעת על בניין מגורים בשיקגו - הבניין הגבוה ביותר בארצות הברית שנועד למגורי אדם. יהיו שם 1,200 דירות, שבהן יגורו כ-3,000 בני אדם. "זו עיר אנכית, ובעבודה על מבנה כזה אתה חייב לעשות שימוש בכלים אחרים. במקרה הזה, האינטואיציה ששירתה אותי היטב כל השנים פינתה מקום לצורת מחשבה שכלתנית הרבה יותר, שמשפיעה בהכרח על התוצאה הסופית. זה אתגר חדש ומרתק בשבילי".

לבניין הזה קוראים "שיקגו ספיירל" ("הספירלה של שיקגו"), אבל למעשה כולם יקראו לו "הבניין של קלטראווה", לא?

"אני חושב שאף אחד לא יקרא לו כך. לאמריקאים פשוט קשה מדי לבטא את השם שלי".

מבנים של קלטראווה: מגדל הטורסו המתפתל במאלמו. הצורה היא הדי-אן-אי שלי
קלטראווה ביקר בישראל הרבה פעמים בשנים האחרונות.כשהוא נשאל מה דעתו על הארכיטקטורה הישראלית הוא משיב ש"ישראל חיזקה אצלי את האמונה בבני האדם וביכולתם לחולל נסים. תוך 60 שנה הישראלים בנו מדינה מוצלחת ויצרו מוסדות תרבות יוצאי דופן. קח למשל, את התזמורת הפילהרמונית, או את אוניברסיטת תל אביב והטכניון. יש להם משקל חשוב בעולם, אף על פי שאלה מוסדות צעירים מאוד יחסית. זה הישג מרגש. אני זוכר שבאחד הביקורים שלי בישראל, קמתי מוקדם בבוקר בחיפה ונסעתי לירושלים וראיתי איך האור הראשון מאיר את כביש חוצה ישראל החדש שנסלל, ואת כל הבתים החדשים ומבני הציבור החדשים שנבנו כאן מאז הביקור האחרון שלי. המדינה הזאת לא מפסיקה להפתיע אותי, הן מבחינת כמות המבנים החדשים שנבנים כאן והן מבחינת האיכות שלהם".

העובדה שאתה משלים כאן שני פרויקטים, ומדברים איתך על פרויקטים עתידיים היא עדות לאמונה שלך בעתיד הארכיטקטוני של ישראל?

"העבודות שלנו חיות הרבה מאוד זמן אחרי שאנחנו עוזבים את האדמה. זה נכון בנוגע למבנים יפים, וגם, למרבה הצער, במקרה של מבנים מזעזעים. אף אחד לא בונה בניין רק כדי להרוס אותו לאחר מכן. המבנים שאנחנו מקימים הם הירושה שלנו לדורות הבאים. הם סימן וסמל ליציבות של החברה, עדות להמשכיות שלה. בישראל, אולי יותר מאשר במקומות אחרים, אפשר להרגיש את זה. האבנים כאן מדברות ויש להן נשמה. לכן, צריך לחשוב בקפידה על מה שאנחנו עושים באותן אבנים. אנחנו חייבים לחשוב על העתיד בזמן שאנחנו עובדים בהווה. מי שבונה בעיר מסוימת, במדינה כלשהי - חייב להאמין בה".

לצד העבודה הארכיטקטונית הענפה והמצליחה שלו, שזיכתה אותו ברשימה ארוכה של פרסים יוקרתיים ובצ'קים נאים מאוד כשכר טרחה, קלטראווה המשיך תמיד לצייר ולפסל. ב-2005 הוא הציג תערוכה של פסלים וציורים במוזיאון המטרופולין בניו יורק, ויצירות נוספות שלו הוצגו במוזיאונים חשובים באיטליה, גרמניה וספרד, בין השאר. העבודה היצירתית הזאת מלווה אותו כל חייו. בחופשות הקיץ שלו, למשל, כשהוא לא נמצא על אתר בנייה או בסטודיו שלו, עובד על הפרויקט הבא, הוא לא בוחר לנפוש באי אקזוטי או בעיירת חוף נהנתנית, אלא מבלה את רוב שעות היום בעיירה קטנה בשם מאניסס, חמישה קילומטרים מוולנסיה. "זה אזור שבו עובדים במשך הרבה שנים בקרמיקה. אזור של פועלים פשוטים, מהם אני לומד איך לשפר את הטכניקה שלי ביצירת כלי קרמיקה".

אם היית נאלץ לבחור בין פיסול ובין ארכיטקטורה, במה היית בוחר?

"זו שאלה בלתי אפשרית. אכזרית ממש. ארכיטקט הוגן והגון חייב להכיר בכך שאת העבודות שלו מבצעים אנשים אחרים. הסיבה לכך נמצאת כבר בתואר שלו. הוא הארכי-פועל (טקטון פירושו פועל ביוונית). הוא בסך הכל הראשון בין העובדים, זה ששולח את הבנאים לבנות. כדי לבנות בניין או גשר, יש צורך בהרבה מאוד ידיים עובדות, יוצרות. הארכיטקט יושב ומצייר, אבל את העבודה עושים אחרים. זה מה שאני עושה, אני מצייר, כמו שעשיתי לפני הסטודנטים באוניברסיטה, ואז אחרים מפיחים חיים בציוריי. במשך השנים, ותודות לעקשנותה של רעייתי שאספה את רוב העבודות שלי, ציירתי יותר מ-90 אלף ציורים, ששמורים בארכיון שלי. זו העבודה שלי, שיוצאת מידי. לאחר מכן, אין דבר מספק יותר מאשר לרתום למען הרעיון שלך את היצירתיות והחריצות של כל כך הרבה בני אדם, כדי שיגשימו את החזון שלך. בסוף, אם הכל מסתדר, נוצרת יצירת אמנות בקנה מידה גדול שמצליחה לגעת בלבו של האדם". *



סנטיאגו קלטראווה. בסך הכל מנסה למצוא פתרון פרגמטי לבעיות מוחשיות


גשר המיתרים בירושלים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו