בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

העיניים של המדינה

סיפור חייו ומותו של הצלם זולטן קלוגר הותיר אחריו סימני שאלה רבים. 50 שנה לאחר שאבדו עקבותיו בניו יורק נפתחה השבוע תערוכת יחיד למי שתיעד בעשרות-אלפי צילומים את חדוות המפעל הציוני, אך לקראת הסוף כבר לא היה שותף לה

תגובות

בגיל 62 ארז הצלם זולטן קלוגר את חפציו ועזב לניו יורק. השנה היתה 1958 וקלוגר, מבכירי הצלמים של התעמולה הציונית, כבר התקשה למצוא עבודה במדינת ישראל הצעירה. אשתו שרה איימה להתאבד אם לא יסעו לארצות הברית בעקבות בנם היחיד, שאותו לא ראו כשמונה שנים. קלוגר מכר את דירת הדמי-מפתח שלו בקומה השלישית בדיזנגוף, מותיר אחריו כ-50 אלף תשלילים. עקבותיו אבדו. רק לפני כשנתיים אותר קצה חוט לגורלו בזכות מחקר לרגל תערוכת היחיד "זולטן קלוגר - צלם ראשי, 1933-1958", שנפתחה השבוע במוזיאון ארץ ישראל שברמת אביב.

במשך למעלה מ-20 שנה תיעד קלוגר באינטנסיוויות עצומה, לעומק ולרוחב, את המפעל הציוני ואת "המדינה שבדרך". צילומיו, הבולטים כמעט בכל ספר היסטוריה העוסק בתולדות הארץ בתקופת המנדט, טבועים עמוק בזיכרון הקולקטיווי הישראלי. גיבוריהם הם היהודים החדשים, החלוצים, חברי הקיבוצים, תושבי הערים, פועלי הבניין, התעשייה והחקלאות, לוחמי ההגנה והפלמ"ח, ספורטאים. עולים כצברים. מעסיקיו היו קרן היסוד וקרן קיימת לישראל.

חלק ניכר מכ-50 אלף התשלילים של קלוגר הולאמו ונשמרו בארכיונים שונים בישראל. 4,000 מהם מוצגים ב"אוסף התצלומים הלאומי" שבאתר לשכת העיתונות הממשלתית, ואפשר גם למצוא אותם בארכיונים ציבוריים כאוסף קרן היסוד בארכיון הציוני המרכזי, אוסף הקק"ל, גנזך המדינה וארכיון צה"ל. בתערוכה, שאצרו ד"ר רות אורן מאוניברסיטת חיפה והאמן והאוצר גיא רז, יוצגו 300 צילומים נבחרים מביניהם. השניים בילו זמן רב בנבירה בין הארכיונים, ואף מצאו תצלום דיוקן, בודד, של האיש עצמו.

על אף שאין כמעט ישראלי שלא נחשף לצילומיו של קלוגר, בין אם בספרים ובין אם בתערוכות היסטוריות שונות, זוהי תערוכת היחיד המקיפה הראשונה שמוקדשת לעבודתו. היא מחולקת לפרקים התואמים את הנראטיב ההיסטורי הארצישראלי: אוויר ותעופה, ביטחון והגנה, עבודה חקלאית ותעשייה, התיישבות עירונית וכפרית, אירועים ציבוריים, 1948, ספורט ומחול, עלייה וקליטה. התצלומים, אסתטיים והירואיים, מצולמים לא פעם מזוויות בלתי שגרתיות ומייצגים התגייסות טוטלית לרעיון הציוני והלאומיות היהודית-ישראלית החדשה. אחד התצלומים, למשל, הוא מיום רביעי, כ' בכסלו תש"ח - שלושה ימים לאחר החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר - ונראית בו מורה צעירה לבושה שמלה חגיגית הרושמת בגיר לבן על הלוח את צמד המלים "מדינה עברית", לצדה מפת החלוקה.

"צילומיו של קלוגר הם של צלם בעל מבט אוהד, ישיר ומדויק, אף שאינו נרתע לעתים קרובות מבימוי המצטלמים כדי לייצר דימוי מנצח", כותבים אורן ורז בקטלוג. "זהו גם מבטו של יוצר סקרן ושאפתן, המחפש ורואה מול עיניו מודלים חזותיים מרתקים. המרחב התרבותי שבו פעל היה המודרניזם הבינלאומי שהציג פיתוח תעשייתי, פיתוח אורבני ואסתטיקה של המכונה כאידיאלים של קדמה, לא רק בהקשר הציוני מקומי". השניים מציינים שקלוגר עבד עם מצלמה המפיקה תשלילי זכוכית (18X13), כמקובל באירופה שלפני מלחמת העולם השנייה, במצלמת קונטסה קטנה יותר (12X9 ו-9X6) וכן במצלמת רוליפלקס בפורמט מרובע (6X6).

תוכנית הצילומים של קק"ל

קלוגר נולד בעיר קצ'קמט בהונגריה בחורף 1896. הוא בן מחזורם של צלמים יהודים הונגרים בעלי שם כמרטין מונקצ'י, אנדרה קרטש, לאסלו מוהולי נאג'י וגיולה האלאז' - הפסבדונים של בראסיי. שלושת האחרונים לחמו בצבא האוסטרו-הונגרי במלחמת העולם הראשונה, וקלוגר עצמו שירת כצלם מוטס בחיל האוויר וזכה במדליות הצטיינות. בסוף שנות ה-20 של המאה הקודמת הוא הגיע לברלין ועבד כצלם עיתונות עצמאי. בגרמניה התפתחה אז הרפורטז'ה הצילומית (טקסט שבמרכזו עומדים צילומים), שאותה יביא קלוגר ארצה ל"דבר השבוע" ב-46' - כצלמו הראשון של העיתון.

רז איתר צילומים של קלוגר מארבע השנים שבמהלכן עבד בברלין, הנחשפים לראשונה בתערוכה. בברלין פגש קלוגר את העיתונאי נחמן שיפרין, מבעליה של סוכנות העיתונות מהגדולות בברלין, "פרס פוטו". עם עליית הנאצים נאסר על עיתונים גרמניים להזמין מהשניים צילומים. היה זה שיפרין שהבין שפלשתינה-א"י היא המפלט בשבילם. הוא פנה לליאו הרמן, מזכירה הכללי של קרן היסוד, והציע להקים סוכנות לצילום עיתונאי בארץ ישראל במטרה להפיץ את הרעיון הציוני ברחבי העולם. "האם העיתונות העולמית ראתה פעם חתך של חיי הקבוצות?" כתב שיפרין להרמן. "האם כבר ראתה את עבודת האיכר היהודי מבוקר עד ערב? מה מכיר העולם מגבורת החלוצים והחלוצות?"

קלוגר הגיע ארצה ראשון, כתייר, באוקטובר 33'. לא היה ברשותו סרטיפיקט, אבל הוא התחיל מיד לעבוד וצילם את פתיחת נמל חיפה, הפגנות של ערבים ביפו נגד עליית יהודים מגרמניה על סיפון אונייה. בנובמבר באותה שנה הגיע גם שיפרין והשניים חברו יחד וייסדו את "החברה המזרחית בשביל העיתונות", עמה היה קשור קלוגר עד שעזב את הארץ ב-58'. ההתקשרות המקצועית הראשונה של שיפרין היתה עם קרן היסוד ובהמשך עם קק"ל, דבר שזירז את קבלת אישור השהייה שלו בארץ. בפברואר 34' הגיש גם קלוגר, שהתגורר בגפו במשרדי החברה, בקשה לאישור, שבו זכה כמה חודשים אחר כך בזכות התערבותו של משה שרת.

החברה שיגשגה. שיפרין ניהל, הפיק והפיץ את הצילומים וגם שימש כנהג וכתב את הכתוביות. קלוגר צילם וצילם. מ-37' שכן המשרד בקומת המרתף בבית שבדיזנגוף 97-99 בתל אביב. קלוגר, שהתחתן בינתיים, גר עם רעייתו שרה ובנם בקומה השלישית. צילומיו של קלוגר הפכו לפוטומונטז'ים והוצגו בתערוכות דוקומנטריות תעמולתיות חשובות ובתערוכות אמנותיות בארץ (כמו "יריד המזרח"), בפאריס ובניו יורק. גם מוזיאון תל אביב הציג את עבודותיו ב-43' וב-48'. "החברה המזרחית" שיתפה פעולה עם חברת הגלויות "פלפוט" בסדרה "אנו בונים את א"י" ב-34', ובהמשך בסדרות גלויות שנושאן המכבייה השנייה, הדר הארץ ועוד. אז חתם בשמו העברי צבי קלוגר.

מזמיני העבודה היו אז מחלקת הצילום של הקק"ל וקרן היסוד. כל מפעל כלכלי או אירוע חגיגי וכל עלייה לקרקע של ישוב חדש תועדו בידי צלמים שנשלחו על ידי שני המוסדות האלה, שמצדם ציידו את הצלמים בתוכנית צילומים (לדוגמה, "במשמר העמק תטכסו עצה עם החברים איך לצלם תמונות בלתי מבוימות של עבודה ושמירה").

במארס 38' תועדה העלייה על הקרקע של קיבוץ חניתה, שכוסתה על ידי כמה צלמי סטילס, בהם קלוגר, לצד צלמי קולנוע. קלוגר הצטרף באותה שנה לצלם פרד דונקל בשני מסעות צילום שלו ברוח התקופה והתוצאה מוצגת בשני סרטים המוקרנים בתערוכה. בין הפרויקטים שלו גם רוב הצילומים באלבום "משמר וספורט" שהוציאה חברת דובק בתחילת שנות ה-40, שהיה בנוי משלושה פרקים: משמר, ספורט וכיבוש הארץ, והיה מיועד להדבקת 216 תמונות שצורפו לחפיסות הסיגריות של החברה.

אקרובטיקה באווירון

אולם מאחורי הצילומים מלאי האופטימיות היו גם קשיים. במאמרם חושפים רז ואורן את היחסים המעורערים של קלוגר מול המוסדות הציוניים ב-37', ימי המרד הערבי. המוסדות לא שילמו ואף איימו להפסיק את עבודתם עם קלוגר ושיפרין, זאת לאחר שדרישתם לקבל לידיהם את התשלילים בנוסף לתצלומים לא נענתה. התשלום, אגב, היה רק כ-2 ל"י תמורת שמונה תשלילים ושמונה העתקות.

היאוש של קלוגר החל לצבור ותק. "אני נחנק", היה אומר, "אני אמות. אני לא מתקדם. אני מפגר אחר צלמים בעולם. החלוצים כאן מתים מקדחת, חיים בעוני, עייפים, קודרים ועלי לצלם אותם צוחקים תמיד. נמאס לי לצלם תמונות של חלוצים צוחקים". כך סיפר עליו שיפרין בראיון לשלמה שבא בכתבתו המקיפה על קלוגר ("דבר השבוע", יוני 70') - היחידה אודותיו בארכיונים.

קלוגר זכה למוניטין רב גם בזכות צילומי האוויר שלו. באביב 37' יזם המו"ל ואיל ההון זלמן שוקן הפקה, שבמהלכה ביצע קלוגר כ-250 צילומי אוויר ממטוסי "פלסטיין איירליין" שנשכרו במיוחד לצורך הפרויקט. קרן היסוד ביקשו לשמור לעצמם זכות ראשונים להפצת הצילומים, וב-38' הם שולבו באלבומים מהודרים כדוגמת האלבום המקורי שהפיק שוקן לרגל יום הולדתו ה-60 כדי לחלקו למוזמנים ולמברכים.

הפקות דומות של מראות הארץ מהאוויר בוצעו על ידי קלוגר בשנים לאחר מכן ועד אפריל 47'. בראיון עם שבא סיפר עוד שיפרין: "האווירונים היו קטנים, בלי שום סידורים לצילום. קלוגר היה מוציא חלק גדול מגופו אל מחוץ למטוס כדי לצלם את התמונה המתאימה ביותר ודרש מהטייס אקרובטיקות שזה היה חושש לבצען".

קלוגר ו"החברה המזרחית" לא נרתמו אך ורק לעגלת הציונות. קלוגר תיעד את קשיי החיים במעברות ובכפרים הערביים בסוף שנות ה-40 ובמקביל את תרבות החיים השוקקת של תל אביב. לצד עבודתו בעיתון הוציא בראשית שנות ה-50 את הספר "אלה פני ישראל", עם טקסט מאת הסופר משה שמיר. אבל עבודה בשפע לא היתה לו. ליאו הרמן, המזכיר הכללי של קרן היסוד ומי שתיחזק את הקשר המקצועי עם קלוגר, מת ב-51'. כעבור שלוש שנים כתב קלוגר לאמי הרמן, מנהלת ארכיון הצילומים של הקרן, מכתב מאופק שבו ביטא את צערו על מצבו הקשה. אורן ורז טוענים שכאשר הגיעה ב-57' לארץ התערוכה החשובה "משפחת האדם", שאצר אדוארד שטייכן ממוזיאון מומה בניו יורק, הרגיש קלוגר כי קרוב לוודאי שבנסיבות חיים שונות עבודתו המקצועית היתה יכולה להיכלל בתערוכה זו.

כשמלאו עשור למדינה חדלה "החברה המזרחית" לפעול במתכונתה המקורית. הצלם פאול גרוס, שעלה ארצה מרומניה ב-50', הפך לצלם החברה לאחר שקנה את חלקו של קלוגר. לאור שינוי תנאי השוק ניפקו שיפרין וגרוס בעיקר צילומי תדמית למוסדות ומפעלים. כיום מתגורר גרוס בן ה-91 בדיור מוגן. השבוע סיפר כמה הצטער קלוגר לעזוב את הארץ ב-58': "זולטן היה פטריוט גדול והיה לו קשה לנסוע לארצות הברית, ולו לחופשה. הם נסעו בלחץ אשתו שאמרה שתתאבד אם היא לא תראה שוב את בנם. הבן נשלח לארצות הברית מטעם צה"ל בראשית שנות ה-50 לקורס טכני של חיל האוויר ועקבותיו נעלמו. אני מניח שאמו היתה איתו בקשר מכתבים. זולטן ואשתו נסעו לפגוש את הבן ולא הצליחו כי הבן ברח מהמגע הזה. היה לקלוגר קשה עם העובדה שבנו נחשב לעריק".

מה קרה בניו יורק?

"הם לא פגשו את הבן. מבחינה אישית זו היתה טרגדיה. בתחילה זכו בני הזוג קלוגר לקצת עזרה ממשפחתה של שרה בניו יורק, אך די מהר היא חלתה ונפטרה. בני משפחתה אמרו לו שעליו לעמוד בכוחות עצמו על הרגליים, אבל זה לא היה כה פשוט בזמנים ההם. היו לו חובות גדולים. בן אדם אחר היה נכנס לדיכאון אבל קלוגר היה אופטימי מטבעו. הוא פתח חנות לדברי צילום והצליח לכסות את החובות בזכות רעיון מקורי - שיעורי צילום חינם למי שרכשו ציוד וחומרים בחנות. איכשהו הצליח להחזיק את הראש מעל המים. לאחר ששרה מתה הוא רצה לחזור ארצה, אבל שיפרין הסביר לו שהצילום בארץ השתנה ושהוא יילך לאיבוד בין הצעירים. מבחינה כלכלית, אמר לו שיפרין, אין לך מה לחפש בישראל. מה גם שקלוגר סבל מהכתם שהותיר בנו העריק. אהבתו הגדולה האחרונה של קלוגר היה כלב הדאקל שלו, וכשהוא חלה זולטן שפך דמעות מצער בניו יורק. חיבבתי אותו. הוא היה אדם עם כושר חיים ורצון עז להתקיים".

השוער עוד זוכר

רז ואורן כותבים במאמרם שב-65' העמיד שיפרין למכירה את ארכיון "החברה המזרחית" ללשכת העיתונות המרכזית במשרד ראש הממשלה. האוסף כלל כ-40 אלף תשלילים מהשנים 33'-48'. העסקה לא בוצעה, וב-68' הגיע האוסף לגנזך המדינה - כאשר לא ברור אם נתרם או נמכר. מהאוסף הזה נבחרו 4,000 תשלילים שנסרקו ונמצאים היום באוסף הצילומים הלאומי של לשכת העיתונות הממשלתית.

על מנת להתחקות על עקבותיו של קלוגר נסע רז לניו יורק, ומצא שהתפרנס בעיקר מצילום אירועים. למסע יצא לאחר שגילה אצל אספן תל אביבי תצלום של רקדנית המחול רחל נדב מלהקת רינה ניקובה, וכשהפך את התצלום גילה מאחור את החותמת של קלוגר בניו יורק, רחוב 80 מזרח מס' 245 (בין השדרה השנייה לשלישית). לפני שהלך לביתו של קלוגר, פקד רז את הספרייה הציבורית המרכזית ברחוב 42 ובמדור הגנאולוגי איתר את תאריך מותו של קלוגר: 16 במאי 77'. הוא היה בן 81. בביתו של הצלם הוא פגש את שוער הבניין הוותיק שזכר את קלוגר כגבוה, שקט, צנוע ואדיב. הוא גם הראה לרז את המיקום של חנות הצילום של קלוגר ששכנה באותו בניין.

עדויות אחרות לחייו של קלוגר העלו שעסק בצילומי חתונות בקרב המעמד הגבוה של מהגרים הונגרים. כך ב"ניו יורק טיימס", במדור "נרשמו לנישואים", מצא רז תמונות של כלות לעתיד שצולמו בידי קלוגר. "קלוגר נושא בתואר צלם העם אבל לא רק", אומר רז. "הוא הצלם המודרניסט של היהודי החדש. הוא בא מערש התרבות הצילומית לא רק ההונגרית - יש שם הלוא גוורדיה מרשימה של צלמים - אלא הושפע גם מהצילום הגרמני והרוסי. לטעמי הוא ממשיך דרכו של צלם העם אברהם סוסקין, שגמר לצלם בשנת 33'".

רז ואורן מתגאים בכך שלראשונה יהיה אפשר לראות איך קלוגר נראה: "עד לפני חודשיים לא ידענו איך נאתר תצלום שלו שהודפס בכתבה של שבא ב'דבר השבוע'", אמרו. גרוס הקשיש נשמע סקפטי, אך העדיף לשמור על נימוס - הוא לא בטוח במאת האחוזים שהאיש בצילום הוא אכן קלוגר. כנראה שלעולם כבר לא נדע.*



זולטן קלוגר, שנות ה-30



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו