בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

החיים בוורוד

עשר שנים חלפו מאז מצעד הגאווה הגדול הראשון בתל אביב וניצחונה של דנה אינטרנשיונל באירוויזיון. אז מה היה לנו מאז? הרבה נצנצים, בג"צים, פשקווילים, עברי לידר, קורין אלאל ומיקי בוגנים אחד. האם באמת הפכה ישראל למדינת כל אזרחיה ההומו-לסביים?

תגובות

מצעד הגאווה בתל אביב, 2000 | צילום: אלון רון

זה היה ערב שבת לפני כעשור, כאשר ברחובות תל אביב נצפה מראה מאוד לא שגרתי. בצדי הכביש עמדו ניידות משטרה, באמצעו צעדה טרנסקסואלית גבוהה בשם סטפני מאנס, ומסביבה עמדה קבוצת הומואים ולסביות נסערת למדי. היא אחזה בדגל גאווה ענק ונופפה אותו מצד לצד. כך, בחוסר חיבה הדדי מופגן שרוסן באיפוק מחויב המציאות, צעדו זמן מה המשטרה והפעילים. התהלוכה פילסה את דרכה דרך רחובות קטנים לעבר כיכר רבין, שם התכנסו עוד כמה עשרות אנשים. בחור צעיר טיפס על אחד התרנים שעליו היה תלוי דגל ישראל, שאריות מיום העצמאות שחלף. הוא החליפו בדגל הגאווה ומשך בחוט עד שזה התנופף בגאון אל מול הכיכר הגדולה.

יש הרואים באירוע סמלי זה, שסימן את סופו של יום סוער במיוחד בסוף מאי 98', את יום העצמאות של הקהילה ההומו-לסבית-טרנסית בישראל. הוא אף מכונה "סטונוול הישראלי", שבדומה למהומות שהתרחשו כ-30 שנה לפני כן בפאב הניו-יורקי סטונוול-אין - אז התקוממה קבוצת טרנסג'נדרס וחברות נגד אלימות השוטרים - הביא למהפכה ביחס של הממסד לקהילה הגאה. שבועיים קודם לכן זכתה דנה אינטרנשיונל במקום הראשון בתחרות האירוויזיון עם השיר "דיווה", והוציאה אלפי הומואים ולסביות לחגיגות ספונטניות בכיכר רבין. נישאים על גלי התהילה של דנה הגיעו אלפי משתתפים ל"ויגסטוק", אירוע דראג שנתי נוצץ המוקדש למלחמה באיידס ומתקיים בגן העצמאות בתל אביב. בשבע בערב הורתה המשטרה למארגנים להפסיק את המוסיקה, ולפזר את האירוע. המארגנים טענו שהמשטרה הפרה את הסיכום איתם, לפיו יתקיים האירוע עד שעה מאוחרת יותר.

רבים מהמשתתפים החליטו לא לשתוק. מאות מהם חסמו במחאה את פינת הרחובות ז'בוטינסקי והירקון, ורק לאחר עימות אלים עם השוטרים (שעטו כפפות גומי מחשש מופרך להידבקות באיידס) סוכם כי קבוצה קטנה תצעד לכיכר. שם הונף הדגל. כמה שבועות לאחר מכן נערך לראשונה מצעד גאווה ענק בתל אביב, במסלול ההפוך לזה של "ויגסטוק" - מכיכר רבין לגן העצמאות.

במלאת עשור למצעד ההוא ראוי לבדוק מה אבד ומה הושג באותה "מהפכה" שנויה במחלוקת: האם ההישגים של הקהילה ההומו-לסבית בזירה המשפטית עולים בקנה אחד עם התהליכים שעברה החברה הישראלית ביחסה אל האחר, האם הצטמצם הפער העצום בין להיות הומו או לסבית במרכז לבין הפריפריה, האם הקהילה מאבדת את ייחודיותה באמצה מודלים הטרוסקסואליים תוך שאיפה "להיות כמו כולם", ובמה קידמו את הקהילה ייצוגים הומואיים שהופכים להיות שכיחים יותר ויותר על המסך.

מדיווה ועד מנרווה האנשים והאירועים שהוסיפו צבע לעשור

"זה העשור של הנראות", אומר חבר מועצת עיריית תל אביב יפו ויו"ר איגוד ערים דן לביוב ואיכות הסביבה, איתי פנקס. "מה שקרה לפני 98' השפיע על מעטים. אבל בשנים האחרונות רואים שהפכנו מתופעה לקבוצה בחברה. ואפילו לא הקבוצה השנואה ביותר - חרדים, ערבים ומתנחלים סובלים מתדמית גרועה יותר. הקהילה היא במקום טוב באמצע".

ביום שישי הבא ייפתח בבית הספר דב הוז שבפאתי גן מאיר בתל אביב המרכז הראשון בישראל להומואים ולסביות, טרנסקסואלים וביסקסואלים, בהשקעה של שני מיליון שקל מטעם העירייה. שלוש קומות הכוללות אולם סרטים ותיאטרון, סטודיו למחול, אולם כנסים ומופעים וגלריה לאמנות גאה. פנקס הוא אחד משני השושבינים הגאים של המרכז הקהילתי ושל מצעד הגאווה העשירי, שלאחר הורדת פרופיל קצרה בתל אביב ישוב לחסום באותו יום שבו ייפתח המרכז את צירי התנועה במימון מלא של העירייה (כחצי מיליון שקל). לדברי השושבין השני אדיר שטיינר, המטפל בפניות הציבור בלשכת ראש העיר ומתאם את אירועי הגאווה, "אנחנו עוברים שלב בהתבגרות של הקהילה, המביא אותנו להיות חלק מהממסד. וזה נורא יפה בעיני. אין השתלטות של הממסד אלא חיבור אליו".

אולם במקביל לחגיגות המתוכננות ולחניכת הבית החדש בגן מאיר, נשמעים עוד הדי סגירתו של המוסד ההומו-לסבי מנרווה - מקום שתיפקד הרבה שנים כמרכז תרבות ובילוי קהילתי. "מנרווה התחילה כמשהו פמיניסטי מאוד, תרבותי", אומרת גלית בן שמחון, מבעלות המקום ממארס 97' ועד מארס האחרון. "זה היה בר וגלריה עם תערוכות מתחלפות וחנות ספרים. עם פתיחתו היתה מבחינתנו חשיבות גדולה לאג'נדה פוליטית-פמיניסטית כדי להגיד בגלוי מה האני מאמין שלנו, כדי לקבל את השונה, כדי לחזק את עצמנו ואת מי שתומך בנו. עם השנים, הפכנו יותר ויותר מופקרות והנושא של התשוקה לנשים הפך להיות אג'נדה בפני עצמו. לא צריך הסברים, לא צריך תיאוריות פמיניסטיות. פשוט לאהוב נשים. במקביל, מנרווה הפכה להיות יותר ויותר צעירה בגיל המבקרות. המקום הפך להיות יותר מיני. קרוזינג, פיק-אפ".

ולמה סגרתן?

"זה לא התאים למי שאנחנו היום. עברנו כבר את המהפכה ואנחנו רוצות מקום יותר מגוון".

גם שמעון שירזי, מבכירי מפיקי מסיבות ההומואים, מתאר שינוי גדול בחיי הלילה של הקהילה בעשור האחרון. "באמצע שנות ה-90 היתה פה לרגע איביזה קטנה, שגשוג מאוד גדול. היו השקעות מטורפות מהזמנות דרך תפאורות ועד לפרטים הקטנים. אנשים היו באים Ready to Party. מתכוננים, מתרגשים, מתלבשים. בתחילת שנות ה-2000 היתה ירידה תלולה - בעיקר בגלל המצב הביטחוני. היו ביטולים של הופעות. הסצנה התחילה לקבל משמעות אחרת לגמרי, המגה-קלאבז נעלמו. אנשים רצו להתכנס לתוך עצמם וללכת לברים או למועדונים קטנים".

ומה קורה בשנתיים-שלוש האחרונות?

"הכל נהיה מנוכר ופחות חם. האינטרנט מאוד משפיע. אני זוכר את עצמי יוצא למסיבות בתור גיי צעיר בתחילת שנות ה-90. היה מתח באוויר. היום זה קצת פחות, יש יותר נגישות. מצד שני, אם בעבר הייתי הולך בגשם, בקור ובשמש ליחצן מסיבות, היום אני יושב ושולח הזמנות בפייסבוק".

אם ישראל נתפסת בשנים האחרונות כגן עדן לבנטיני להומואים ולסביות, הרי זה הרבה בזכות הזירה המשפטית שבה נרשמו בשנים האחרונות תקדימים חשובים. האחרון שבהם היה החלטתו של מני מזוז בפברואר השנה, לפיו בישראל יוכלו זוגות חד-מיניים לאמץ בישראל לא רק זה את ילדו הביולוגי של זה, כי אם גם ילדים מגורם שלישי. "המאבק לשוויון זכויות להומואים ולסביות מתקדם בצורה מאוד דרמטית בשנים האחרונות", אומר עו"ד דן יקיר, היועץ המשפטי של האגודה לזכויות האזרח. "הוא כמעט הושלם. אפשר לומר שבני זוג מאותו המין מקבלים את כל הזכויות שמוקנות במשפט הישראלי לזוגות ידועים בציבור".

יקיר, אחד המשפטנים הבולטים בארץ בתחום זכויות האזרח, הוביל בין השאר בג"צים מרכזיים כבג"ץ מצעד הגאווה שאיפשר את המצעד בירושלים ובג"ץ נישואי טורונטו שחייב את המדינה לרשום נישואים חד-מיניים שהתקיימו בקנדה. לדבריו, "יש ארבעה נושאים שבהם היתה פריצת דרך משמעותית בעשור האחרון: זכויות בני זוג מאותו המין, אימוץ, נישואים וחופש הביטוי וההפגנה. את כל אחד מהנושאים האלה היה צריך לתקוף באופן נקודתי בכל פעם שהתעוררו. חלק בבתי משפט, חלק בפנייה לרשויות".

ישראל במצב טוב בהקשר זה, ביחס למדינות אחרות?

"מבחינת ההגנה המשפטית, בהחלט. עדיין אין אפשרות לבני זוג מאותו המין להתקשר בפונדקאות בארץ, משרד הפנים מסרב לרשום בני זוג כאבות לילדים מפונדקאות בחו"ל והטיפול בבעיות של טרנסג'נדרס עדיין בחיתוליו. אבל היתה התקדמות בכל החזיתות המרכזיות".

איך אתה מסביר את זה?

"יש פה מערכת משפט ליברלית ושינוי בתפיסות החברתיות. כמו כן בגלל הכפייה הדתית ובגלל שיש רק נישואים דתיים מאז שנות ה-50, נחקקו למעלה מ-40 חוקים שהבטיחו זכויות גם לזוגות לא נשואים. זה מצב משפטי שבו יש הכרה בזכויות של ידועים בציבור, וזה איפשר לפרש את החוקים האלה כחלים גם על זוגות מאותו המין. אז הנה, משהו טוב אחד יצא מהכפייה הדתית".

ד"ר אייל גרוס, מומחה למשפט בינלאומי, משפט חוקתי וזכויות אדם מאוניברסיטת תל אביב, מסויג יותר. "עניין הצבא נפתר בשנות ה-90. בשנות ה-2000 נפתר עניין החתונה ורישום הנישואים שנערכים בקנדה. נושא ההורות והפונדקאות עומד כרגע במקום גבולי. מערכת המשפט היא אחת מנושאות הדגל של הליברליזם בישראל, שהוא ליברליזם בתחום של זכויות אזרח - אלו שלא נוגעות לכיבוש, ערבים ולרווחה. לכן חשוב להדגיש שאמנם שוויון זה חשוב, אבל לחשוב שהוא מתמצה ברמה הפורמלית זו אשליה.

מצעד הגאווה בתל אביב, 2004 | צילום: דודו בכר

"מבחינה מסוימת, זכויות הומואים זה עלה תאנה של הדמוקרטיה הישראלית. בחו"ל מנפנפים אנשי הממשלה בזכויות הגייז כקרדום לחפור בו ולהציג את ישראל כדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. תראה את זה בפוסטרים של משרד החוץ על הומואים שמשרתים בצבא בצורה שוויונית. זה משהו שצריכים להיזהר בו, להיות הפוסטר בויז של הדמוקרטיה הישראלית".

אבל בכל זאת, במבחן המשפטי ישראל במקום מתקדם.

"מדובר בכמה אינדיווידואלים שמריצים את זה, מהאגודה לזכויות האזרח, מהקליניקות המשפטיות, מהבית הפתוח בירושלים ועוד כמה אנשים. זה לא רע, אבל חשוב לציין שהמבחן המשפטי אינו היחיד. יש גם מבחן חברתי - כמה קל לאנשים בחברה, כמה הם יכולים לחיות בצורה פתוחה, כמה קשה לצאת מהארון. גם בזה חלה מהפכה, אבל בעיקר במרכז".

להצלחה המשפטית יש גבולות, החופפים במידה רבה את גבולות מישור החוף. "אם תל אביב היא כמו קופנהגן, ירושלים היא כמו טהראן", אומר סער נתנאל, הומו מוצהר וחבר מועצת עיריית ירושלים מטעם מרצ. "ירושלים היא לא עיר מערבית מתוקנת. יש בה פער בין החוק לבין החברה, גם כמובן בנושא ההומו-לסבי". ב-98' היה נתנאל מבין אלה שחסמו כבישים ב"ויגסטוק". בתחילת שנות ה-2000 הוא היה אחד מהמנועים שדחפו את מצעד הגאווה בירושלים. "מה שקרה ב'ויגסטוק' היה אזוטרי מבחינה ציבורית, אבל זו היתה הפעם הראשונה שהקהילה הבינה שזכויות לא נופלות מהעצים".

מצעד הגאווה הירושלמי הראשון צעד ב-2002 ומשך פחות תשומת לב מאחיו התל-אביבי - שעם השנים הפך אפוף מפרסמים וקיבל אופי מאוד מיינסטרימי וא-פוליטי. במצעד ב-2005 דקר החרדי ישי שליסל שלושה צועדים, ובחודשים שלאחר מכן הוגשו בג"צים, נערכו הפגנות חרדים, פורסמו פשקווילים והתחוללה מהומת אלוהים סביב קיום מצעד הגאווה העולמי שאמור היה להתקיים בירושלים באותה שנה. המצעד של 2006 כבר התקיים במכלאה מגודרת ליד גבעת רם, וזה של 2007 במסלול מאובטח ומצומצם.

המאבק לשוויון זכויות מינימלי איחד את הקהילה ההומו-לסבית, טרנסים ותומכים אחרים במשך שנים אחדות ויצר עוצמה מאחדת כפולה ומכופלת. באינתיפאדה השנייה האחדות נופצה, והפערים הועמקו כאשר המאבק לזכויות הומואים ולסביות בזירה הציבורית פוצל לשני נתיבים: הנתיב הממסדי שמונהג על ידי פנקס, שטיינר ונתנאל, והנתיב הרדיקלי, שסירב להסכם הלא כתוב המחייב לעתים חיבוק של הממסד והיעדר ביקורת.

קבוצת "כביסה שחורה" קמה באביב 2001 בעקבות פרוץ אינתיפאדת אל-אקצה ולקראת מצעד הגאווה של אותה שנה. היא קיבצה לסביות, הומואים, טרנסים וחברים. "הרעיון הבסיסי שגיבש אותנו", מספרת העיתונאית והאקטיוויסטית יוענה גונן, "היה שאנחנו לא רוצים לחגוג את החופש המדומה שלנו בזמן שבמרחק לא רב מאיתנו חיים מיליוני אנשים תחת דיכוי כבד שגם אנחנו אחראים לו, כישראלים. הפעולה הראשונה הצליחה מעל המשוער, וכלי התקשורת עטו על זה בהתרגשות. בעקבות אותו מצעד התגבשנו לקבוצת פעולה שהקו המנחה המרכזי שלה היה חשיפת הקשר והדמיון בין צורות דיכוי שונות".

בין 2001 ל-2004 היתה פעילות קווירית פוליטית בשפע: כביסה שחורה, קולקטיב המסיבות קווירחנה, הפגנות, הרצאות, הופעות ומסיבות דראג פוליטי. "הפעילות הזאת גוועה בהדרגה", אומרת גונן. "ובשנים האחרונות בעצם מדובר בגוויעה של הקהילה ההומו-לסבית-טרנסית על כל אגפיה. תסתכל על החלקים הממוסדים יותר של הקהילה, ארגונים כמו האגודה וקל"ף מתו מוות קליני. עיתון 'הזמן הוורוד' עבר לעולם שכולו טוב וברים הומו-לסביים נסגרו בהדרגה".

מה גרם להתפוררות?

"ייתכן שזו התחושה של קבלה ולגיטימציה בשנים הראשונות של העשור הנוכחי, שבהן הומואים ולסביות היו מיעוטי המחמד הייצוגיים של החברה הישראלית. אין מה לעשות, דיכוי והדרה מייצרים מאבק והתנגדות - ככל שיענו אותנו כן נרבה וכן נפרוץ. ברגע שהיתה תחושה שהמאבק הזה הצליח גברה הכמיהה להתבוללות ולנורמליות, להיות כמו כולם, ולכן לסביות והומואים רבים התחילו להירתע ולהתרחק מהקהילה המדומיינת שלהם ולערער על עצם קיומה. נכון לעכשיו, הפעילות האלטרנטיווית והקהילתית התוססת יחסית מתקיימת בקהילה הטרנסית ובקהילה הפלסטינית, כנראה משום שאלו קבוצות שעדיין מרגישות את עול הדיכוי בצורה בוערת יותר".

ד"ר דלית באום, ממקימות "כביסה שחורה" ומרצה למגדר בבית ברל, מסכימה. "אני מלכתחילה מתנגדת לשימוש במונח הקהילה ההומו-לסבית משום שאין קהילה אחת. הרעיון של קהילה אחת הוא פשיסטי ואינו החוויה שלי. יש לפחות שתי תנועות, ואחת מגיעה מהפמיניזם. אני באה משם".

איך את רואה את המצב כעת לעומת המצב לפני עשור?

"להיות הומו או לסבית זה לא אותו דבר כמו לפני עשר שנים. היציאה למרחב הציבורי מובנת מאליה. אבל יש לזה מגבלות. יצרנו בועה, שיש הרבה נשים וגברים שאין להם חלק בה".

מבחינה תקציבית, יש עלייה של אלפי אחוזים בתמיכת הממסדים בנושא הזה.

"זה לא הישג. זה לא מעניין אותי שאפשר להשיג כסף מהממסד - מעניין אותי אם אפשר לשנות את הממסד. הממסד תמיד הציע כסף. אותי מעניין מה אפשר לשנות, ואני עדיין מנסה למכור לאנשים שרוצים שינוי שאפשר להשתמש במיניות החריגה שלנו כמפתח לדלת הקסמים".

גל אוחובסקי ב"כוכב נולד", עידו תדמור ב"נולד לרקוד", גיל חובב מפרסם את סופר סנטר, מיקי בוגנים מפרסם את מחסני תאורה, עברי לידר ודנה אינטרנשיונל מקפצים בין במות עירוניות ביום העצמאות וגם קורין אלאל ורונה קינן - בתחום הבידור, כך נראה, הומואים מראים נוכחות שניתן להתווכח על טיבה אך אין ספק שהיא קיימת. לסביות, לעומת זאת, עדיין סובלות מהיעדר ייצוג.

"יש לי דוגמה טובה לתת לך", אומר התסריטאי ובעל הטור במוסף זה, אבנר ברנהיימר. "ב-96' יצאה הסדרה 'פלורנטין', והיתה שם נשיקה של הגיבורים תומר ואיגי בפייד-אאוט. בקושי ראו את השפתיים שלהם נוגעות, אבל ליוצר הסדרה איתן פוקס היה ויכוח שלם עם טלעד עד כמה אפשר להראות את הנשיקה שלהם. ב-2002 כתבתי את 'יוסי וג'אגר'. יש שם סצנת סקס בין יהודה לוי לאוהד קנולר. אמנם לא בעירום בגלל שהם בשלג, אבל סצנת סקס בשלג עם נשיקה ארוכה עם לשון ובקלוז אפ ובלי פייד-אאוט. וזה הוקרן בהצלחה גדולה בכל מקום. בחורף הבא תעלה סדרה שכתבתי ברשת, עם עופר שכטר וניב רז כזוג הומואים בתפקידים ראשיים. שם, לא רק שבערך בכל פרק הם מתנשקים ומתמזמזים, אלא יש לנו סצנת סקס בשלישייה וסצנת עירום באמבטיה כששניהם עירומים. והכל בפריים-טיים של ערוץ 2".

"יש נטייה לסכם את תולדות הקהילה לפי אירועים, שהם פוליטיים או חצי-פוליטיים כי קל לעקוב אחריהם - בית המשפט החליט, המשטרה אמרה", אומר גל אוחובסקי. "אני חושב שכל הנרטיב הזה ממוסס את הנרטיב השני והיותר מעניין - החיים האמיתיים. היום שבו קיבל גיל חובב קמפיין בישראל הוא אחד הימים הכי משמעותיים של הקהילה בעשור האחרון, והוא לא פחות עליית מדרגה מ'ויגסטוק'. נכון ש'ויגסטוק' זה יותר צבעוני, אבל זה אירוע שהוא יותר סמל ממציאות. ליל הזכייה של דנה באירוויזיון הוא בעיני בהקשר הזה האירוע החשוב. מצד שני 'ויגסטוק' הוא הפולקלור ההומואי הנכון, של מיעוט שבונה סמלים, כמו שהיהודים שחזרו לפלשתינה בנו לעצמם סמלים. והוא מרפרר גם ל'סטונוול', האירוע המכונן של תנועת השחרור האמריקאית. אז לאמריקאים שהם עם מסודר ופשטני יש אירוע אחד וזהו. לנו יכולים להיות יותר".

מה החלופה?

"יש נרטיב מקביל לפוליטי שהוא מה שאני קורא הנרטיב התרבותי/תקשורתי, שהולך בעשור הזה מהנשיקה בפלורנטין, דרך דנה באירוויזיון עצמו, היציאה של עברי לידר מהארון, 'יוסי וג'אגר', הקמפיין של גיל חובב ועד מיקי בוגנים. הנרטיב הזה יותר חמקמק. למה למשל אף אחד לא זוכר את התוכנית 'סטרייט ולעניין' ששודרה בערוץ 1 בפריים-טיים? כי זה לא היה 'ההומו הנכון', ההומו שאתה רוצה להזדהות איתו. או למה למשל היציאה של עברי משמעותית יותר מזו של קורין אלאל, שהיא נערצת ואהובה כיוצרת וכאייקון? כי אצלה זה לא בא בשיא הקריירה, ואילו במקרה שלו בתור זמר שגם כדורגלנים מעריצים היה לזה יותר אפקט ציבורי".

ומה משמעותו של גיל חובב בהקשר הזה?

"גיל חובב הוא אדם רגיל שיודע לבשל טוב, רק שהוא לא בארון. אין לו מאפיינים הומואיים. הוא שמרן, כאילו חנון, יורם. וכשבאים להעמידו במרכז קמפיין ההומואיות שלו יכולה להיות בעיה. ואז שולחים את הגייסות של משרדי הפרסום לעשות סקרים ומגלים שהמגדר של גיל חובב לא מפריע לאף אחד. ככה הוא קיבל קמפיין ובעיני זה יום היסטורי".

היציאה מהארון היתה ונשארה תמה מרכזית בזהות ההומו-לסבית. "נושא היציאה מהארון", אומר גל אוחוסקי, "נורא התבלבל והיטשטש. לא כל מי שמצהיר על עצמו כמי שיצא מהארון באמת יצא מהארון באופן המלא. העידן החדש מאפשר שוב המון עמימויות. דווקא בהקשר הזה חשוב לציין את ארגון הנוער הגאה, שהקמתי לפני שש שנים עם יניב ויצמן. הוא נתמך כיום על ידי משרד החינוך, עשר עיריות בישראל וחמישה ארגונים גדולים. הוא מפגיש כל שבוע ברחבי הארץ בני נוער שרוצים אוזן קשבת. זאת הנורמליות האמיתית. ועדיין, כשאני פוגש חלק מבני הנוער הם שואלים למה לצאת מהארון אם זה וזה, שהם כל כך מפורסמים, לא יוצאים?"

ה רחק ממיקי בוגנים, בקהילה הפלסטינית הלסבית עובד האינטרנט שעות נוספות. ראודה מורקוס, רכזת ארגון הלסביות הפלסטיניות "אסוואת", מספרת שהוא התחיל כמו התארגנויות אחרות בעשור האחרון - דרך תכונותיו האנונימיות של האינטרנט. "לפני כחמש שנים וחצי התחלנו כפורום אינטרנט שהוקם על ידי שתי נשים. זו היתה הפעם הראשונה שהיה דיון משותף של לסביות פלסטיניות. בינואר 2003 נפגשנו בפעם הראשונה - מסוג המפגשים שאי אפשר לשכוח".

"אסוואת" מקיים מפגשים חודשיים בערים מרכזיות ומרכזיות פחות. בנוסף לכך, אומרת מורקוס, "יש לנו קו תמיכה, שבו ניתן ייעוץ לכל מיני כיוונים. אנחנו גם מנסות להוציא חומר כתוב על הומואים ולסביות בערבית - אם זה בתחום הבריאות, ההיסטוריה, החברה ובכלל סיפורים אישיים".

איך אתן מתקשרות עם נשים בשטחים?

"חלק מהנשים בקבוצה הן אכן מהשטחים, אבל יש כל מיני סוגי חברות ב'אסוואת': יש כאלו שמגיעות, יש כאלו שהתקשורת עמן נעשית רק במייל ויש נשים פלסטיניות מהגולה שרוצות להיות חלק ולתמוך. הקושי העיקרי שלנו בעבודה מול השטחים הוא הכיבוש, שיושב באמת כמחסום בינינו. אבל אם משהו מתפתח בשטחים, אני חושבת שעדיף שהעיתונות הישראלית לא תדבר על זה. היא יכולה לפגוע יותר מאשר לעזור".

בעוד הומואים ולסביות יהודים פונים לרוב למערב אירופה, אתן פונות למזרח.

"יש נוכחות הומו-לסבית בלב המזרח התיכון, בערים ובמדינות שלא היית מצפה. יש התארגנויות רבות. באחרונה היה לנו כנס של 30 נשים מ'אסוואת' וממדינות נוספות. באו מלבנון, מירדן וממצרים. אני חושבת שאם אני רוצה לעבוד מול החברה שלי, אני צריכה להיות חלק ממנה. אני צריכה לאמץ את הדרך שבה החברה פועלת ולא לבוא עם כלים מוזרים בהשאלה. חשוב גם שתהיה עיר - ליהודים יש את תל אביב, ללבנונים יש את ביירות. לנו אין מדינה או עיר מרכזית, אבל בשנים האחרונות חיפה הופכת להיות מעוז להגירה פנים-פלסטינית בישראל. אז יש תקווה". *

הארון היהודי

ביום חמישי הבא יוקרן בפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטים בסינמטק תל אביב הסרט "ואהבת": 29 דקות עלילתיות על בחור ישיבה שמתאהב בבחור ישיבה אחר.

לא מדובר באירוע טריוויאלי. הסרט הופק בבית הספר במעלה, ויוצרו חיים אלבוים שירת בצבא, למד בישיבת הסדר, ואחרי שצילם את הסרט יצא מהארון "בלי להסתכל אחורה ולצדדים", אומר בני (השם שמור במערכת), אחד ממדריכי קבוצת ההומואים הדתיים "חברותא" המתכנסת בבית הפתוח בירושלים. "הציבור הדתי מחקה את הציבור החילוני באיחור של שנים. עכשיו זה הגיע. אנשים יוצאים מהארון והם לא אמריקאים דתיים, הם הסדרניקים, אנשים שהחוויה הדתית שלהם יותר ישראלית".

ארגון הלסביות הדתיות "בת קול" היה הארגון החד-מיני הראשון שקם בציבור הדתי ב-2003. מאוחר יותר החלו פגישות של קבוצת תמיכה חברתית, ובהמשך קמה "חברותא" הפועלת בבית הפתוח. אלפי הומואים ולסביות מעורבים בפעילויות האלו, כשיש גם יוזמות לקירוב לבבות. למשל ארגון הו"ד, שפועל דרך אתר אינטרנט ומקיים מהלך להתמודדות עם רבנים. כך למשל חיבר הארגון "עקרונות להומואים דתיים", והוא מקיים בעזרתו דו-שיח עם גורמים בחברה הדתית.

בני מספר שבימים קורע פולמוס חדש לבבות בציבור הדתי-לאומי. "הרב אבינר, ראש ישיבת עטרת כהנים ורבה של בית אל, עומד מאחורי מה שמסתמן כתנועת המרה להטרוסקסואליות בשם 'עצת נפש'. הם מציעים לבחורים צעירים להפוך לסטרייטים בעזרת סדנה להשבת הגבריות דרך טיולים בארצנו, שיחות ומפגשים. אף אחד לא יודע מה קורה שם".

מה מיוחד בפולמוס?

"מצד אחד, עצם זה שמקיימים את הוויכוח זו התקדמות. מצד שני, הרצון של הרב אבינר נובע משנאת הזר. עשויים להיות לזה צדדים אלימים - כמו התקריות שהיו במצעדים בירושלים".

אתה עצמך לא מזדהה בשמך המלא.

"נכון. השיח הוא עדיין דכאני, אנחנו קרובים למצב של ישראל בשנות ה-60, אבל יש התקדמות: פעם, בגיל 20 יכולת להיות דתי נשוי או חילוני גאה. היום המצב שונה. בתור גיי, השאלה היא אם אני צריך לחיות חיים רעים כדי שלקהילה הדתית יהיה טוב. התשובה היא לא. בעצם אנחנו לאט-לאט מבינים שהשאלה היא אם הציבור ההומואי הדתי מוכן שידרכו עליו. גם לזה התשובה היא לא".



הפגנה נגד מצעד הגאווה בירושלים, 2007



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו