בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

על גג דוד שמש ואנטנה גם

שבעה יוצרים מנסים להסביר איך הטיח המתקלף, הבנייה הצפופה והנוף האנושי משפיעים על חייהם ועל עבודתם

תגובות

      

על פי התחזיות של תוכנית האב "ישראל 2020" עתיד מספר התושבים במדינה לתפוח ל-8.5 מיליון עד שנת 2020. לפיכך, העריכו המתכננים שהשטח הבנוי והמפותח בישראל יגדל בתוך דור פי שלושה, וזאת במרחב שהוא קטן וצפוף כבר כיום. החל מתוכנית האב הראשונה לישראל (של האדריכל אריה שרון, בשנות ה-50 של המאה הקודמת) ועד היום דוגלות רשויות התכנון בפיזור האוכלוסייה ובהקמת ישובים כפריים וערים בינוניות בפריפריה. במקביל התגבשה תחושה שסוג הישוב - עיר, עיירת פיתוח, כפר, קיבוץ, התנחלות - מגדיר את זהות המתגוררים בו, ולא ההפך. הרי לדעת רבים, "תל-אביבי" או "ירושלמי" זה לא רק כתובת - זה אופי, זהות, עמדה פוליטית, בדיוק כפי ש"קיבוצניק" או "מתנחל" הם יותר מנקודת ציון אקראית על המפה. אבל בסופו של דבר, האדריכלות מוגדרת על ידי האנשים שגרים בה, עובדים בה וחיים בה. אנחנו, ולא האדריכלים ומתכנני הסביבה, אלה שבוחרים כיצד להשתמש באדריכלות, מה היא מסמלת בעינינו, איך אנחנו אוהבים לגור, למה אנחנו מצפים מסביבת המגורים שלנו. בניסיון לבחון את האופן שבו היצירה האדריכלית והמרחב הבנוי בישראל מתקבלים בעיני יוצרים אחרים המשתמשים בהם, ביקשנו משבעה יוצרים מתחומים שונים לספר כיצד השפיעו נופי ילדותם ומקומות מגוריהם הנוכחיים על עבודתם.

מקדש בבית

"נולדתי בפתח תקוה, העיר בשני הצבעים, אפור וירוק. התחלתי בתור מוסיקאי קלאסי בכלל, המשחק לא נלקח בחשבון. כילד, מתוקף היותי פסנתרן, הייתי מתאמן הרבה בבית. החוויה שלי היתה פנימית, טכנית. לא הייתי יוצא מהבית כדי לקבל מהארכיטקטורה השראה למוצרט. אבל בניין אחד כן היווה עבורי השראה. הפנינה הארכיטקטונית של פתח תקוה היתה בשבילי הקונסרבטוריון, שבו הייתי מבקר חמש פעמים בשבוע בקירוב. הקונסרבטוריון שכן בשכונה לא יוקרתית של פתח תקוה, בתוך 'גן' אפור של בנייני רכבת ושיכונים, שהייתי צריך לעבור דרכו. זה היה חלק מהחוויה.

"המבנה של הקונסרבטוריון מרובע, אבל החלק העליון שלו עגול. כשנכנסים לתוכו, מתגלה גרם מדרגות רחב מאוד ויפה שעולה שלוש קומות, לאורכו פזורים ציורים של יוסל ברגנר. את העלייה במדרגות אהבתי במיוחד - לעלות, לרדת וללטף את המעקה הרחב. כאילו היתה לו משמעות מיוחדת.

"אם הייתי מגיע חמש דקות לפני השיעור וצריך להמתין, הייתי מקיף את הקומה במעגלים עם היד על המעקה. בסוף ה'מסע' הזה, חדר המורה היה מין קיטון פרקטי, לא יותר משני מטרים על שני מטרים, עם חלון הזזה קטן, ובו פסנתר ושני מקומות ישיבה. זה היה יפה, לעבור מה'קתדרלה' שבה אתה רואה את התקרה בגובה שלוש קומות, אל החדר הקטן, שבו אתה יודע שנכנסת ללמוד, לחוויה ספרטנית. אהבתי את הקשר עם המבנה. זה הבניין היחיד שבעצם באמת היה לי חיבור חזק אליו.

"חוויה חזקה נוספת שאני זוכר היטב מהילדות היא ההרגשה שהיתה לי בתל אביב. כיום אני חווה את העיר אחרת, אבל אז פחדתי מתל אביב. סבתא שלי מצד אמי גרה ברחוב פרץ חיות ונהגתי לבקר אותה לעתים קרובות. משהו בפריצות של העיר, בקירות המתקלפים, בברזים החלודים, תפס לי את העין. קצת כמו עיר רפאים. עכשיו אני יכול לקשר את זה להמלט, לרוח הרפאים של האבא. אפילו בבית של סבתי לא הייתי רגוע. הייתי שומע כל הזמן מישהו הולך בחדר המדרגות, דלת נטרקת. והיו חלונות ההזזה הישנים האלה והתקרה העצומה הזאת של בתי הבאוהאוס, גבוהה ומתקלפת. הרגשתי כאילו הטיח הולך לאכול אותי. המטבח של סבתא, השיש המתפרק, העץ שמצופה בשבעת-אלפים שכבות של לכה.

"התחושות האלו החלו להשתנות כשהתחלתי ללמוד בתיכון תלמה ילין. תל אביב הפכה אז ליותר נגישה וקרובה. מרגע לרגע התאהבתי. אדם שיוצא מפתח תקוה אומר: אני ניצחתי את פתח תקוה סיטי. ובגיל 20 זה קרה. עזבתי לרמת גן לשנה, ואחר כך, כשסיימתי את לימודי המשחק, עברתי לתל אביב.

"היום אני חי בדירה שכורה בתל אביב, והיא קריטית לתחושת היצירה שלי. השאלה המרכזית שאני שואל את עצמי כשאני מחפש דירה היא איזו חוויה יצירתית תהיה לי פה, ביחס לדימוי העצמי שלי וביחס לאומנות שלי. אני אוהב שיש לי פינות בבית, בעיקר פינה מעוצבת היטב, מוקפדת. זאת יכולה להיות פינה שיש בה תקליטים, כורסה, מנורה ופטיפון. אבל היא צריכה להיות מושלמת עד הפרט האחרון, כי חייבים מקדשים קטנים בתוך הבית".

חזרה לתחילת הכתבה • • •

הארכיטקטורה של הקוסקוס

"אני בעצם משני אזורים בירושלים. נולדתי במושבה הגרמנית, אבל ביליתי הרבה בקטמונים אצל סבתי. לא היה קשר בין האנשים מהמושבה לאלה מהקטמונים. גם ההבדל בארכיטקטורה עצום. האזור של המושבה הכיל ברובו בתים ערביים, ישנים, בנויי אבן, בעלי קירות עבים, עם חצרות פנימיות ושערי ברזל ירוקים. בקטמונים, לעומת זאת, היו בנייני שיכונים שנבנו בשנות ה-50 וה-60.

"אני רואה את עצמי כאדריכל, אדריכל קולינרי. בישראל היה נהוג שהשף עובד במטבח, עומד על פס ומוציא את המנות. הגעתי למסקנה שלא ככה צריך להיות המקצוע שלי, שצריכה להיות הפרדה ברורה בין בעלי התפקידים, והשף לא צריך להיות מעורב בהכנת כל מנה. כמו בקולנוע, יש תסריטאי, במאי ומפיק בפועל, ואם רוצים להגיע לרמה גבוהה באופן עקבי אי אפשר להיות גם המפיק וגם התסריטאי.

"לדוגמה, כשרוצים להכין קוסקוס בבית התהליך הוא פשוט - אני מכין את זה ואחר כך יושבים ואוכלים. בסרוויס של מסעדה זה אחרת לגמרי. ראשית, צריך להכין את זה בגדול, כבר כאן יש איבוד של טאץ' מסוים. אני צריך לפרק את המורכבות לפרטים, כי כל ירק צריך להיכנס לתבשיל בזמן מסוים. בנקודה זו אני זקוק לקונסטרוקטור, שאחראי על התזמון ועל סמיכות הנוזל.

"אני מאמין שמשמעת מביאה ליצירתיות הכי גבוהה. כשיש גבולות מאוד מוגדרים אז אפשר להתפתח באופן יצירתי הרבה יותר. כשאין גבולות, אתה עסוק בלחפש אותם או בלשים אותם, אז עדיף שיהיו גבולות. בסופו של דבר, האילוצים משפרים את איכות היצירה. הם מייצרים עוד דחף. הכשרות, למשל, הולידה הרבה מאכלים טובים, בגלל האילוצים. אפשר למשל לראות במטבחים היהודיים בעולם, בין אם ממדינות האיסלאם או ממזרח אירופה, שבגלל אילוצי השבת נולדו דברים טובים. למשל, הסלטים של המרוקאים היהודים הרבה יותר מפוארים מאלה של המרוקאים המוסלמים, בגלל השבת שהכריחה אותם להתבסס על מאכלים קרים.

"באופן כללי אני מאמין שמנה - ממש כמו מבנה אדריכלי - לפני שתהיה מזוהה עם היוצר שלה, האדריכל או השף, צריכה לשרת כל מיני אינטרסים או כללים: שתהיה מקורית, אקלקטית, במובן הזה שהיא נשענת על מסורת אבל גם מביאה אמירה אישית, אם ברמה הטכנית, ואם ברמה של טעם, של הפרזנטציה, של שילוב החומרים".

חזרה לתחילת הכתבה • • •

עמוק באדמה

"כשהייתי קטנה, במקום להישאר בבית עם בייביסיטר הייתי נוסעת עם אבא שלי (השחקן מכרם חורי) לוואדי סליב, שם היתה הבמה השנייה של תיאטרון חיפה. התיאטרון ממוקם בבניין עתיק מאוד, שהיה בעבר חמאם, ואני זוכרת את עצמי מתרוצצת בין בתי האבן הישנים הנטושים. זו היתה חיפה בשבילי. חלקים מהילדות שלי ביליתי גם אצל סבתי בכפר יאסיף. כשהורי היו נוסעים, הם היו שולחים אותי לשם. כמה יפה היה הכפר אז. בבית של סבתא תמיד היו ילדים ונכדים, ריחות בישולים וטבע שהקיף אותך. לכל כיוון שלא הלכת, תוך עשר דקות היית מגיע לאחד ממטעי הזיתים.

"כשהתחילה האינתיפאדה הראשונה ב-87', גרנו בחיפה על ההר. בתור ילדים, לא בדיוק הבנו מה קורה. הרגשות שלנו והתגובות של ההורים שלי כאילו לא היו קשורים לסביבה שבה גרנו. אחותי, אחי ואני ביקשנו מהורי לחזור למטה. הרגיש לנו יותר טבעי שם בתקופה ההיא, בחזרה ברחוב עבאס. שכרנו אז בית ערבי ישן וענק, עם חלונות גבוהים עם קשתות ומרפסות מכל צד.

"אחרי התיכון עברתי לתל אביב, כי חיפשתי מקום שייתן לי את החופש לקבל את האחרות שלי. אני לא מתכוונת בהכרח לזהות הערבית, אולי אפילו יותר להיותי אשה. אותו החופש שמתחיל תמיד בבית שלי, בחלק הפרטי שלי. הבית שלי כיום מרוהט ללא סגנון מיוחד. מצד אחד, אני אוספת חפצים, קצת כמו בבית הורי, מין שילוב אקלקטי בין חדש לישן. מצד שני, כיוון שעברתי כל כך הרבה דירות - מבחינה מסוימת זה דומה למעבר מתפקיד לתפקיד בתיאטרון, בקולנוע, בטלוויזיה - אין לי באמת בעיה לזרוק דברים. הבנתי שבעצם אני לא מרגישה שייכת ממש לשום מקום.

"בחיפה אני מרגישה שייכת רק כשאני נכנסת לבית של ההורים. אני מרגישה שייכת לאוכל, לטעמים, לריח. אני יכולה להסתובב במזוודה שלי, זה יכול להיות הבית שלי. הדברים הקטנים שגורמים לי לתחושת הביתיות אינם קשורים בהכרח למקום מסוים. עכשיו כשאני חוזרת לתל אביב, אני נרגעת, יש משהו יפה בלהיות אנונימי, אפילו לזמן קצר.

"עבור הדור של אבי, לאדמה יש חשיבות. האדמות שקיבל בירושה מאביו שקיבל מאביו וכן הלאה אינן למכירה. הן מהוות עבורו חלק מההיסטוריה, מהמורשת. הסנטימנטים שלו אינם רק לאדמה, אלא גם לעצי הזית שגדלים עליה. זו מסורת יפה, שאותה אני מכבדת ומבינה. אך אני חושבת, מה יהיה כשאצטרך להתמודד עם ההחלטה מה לעשות עם האדמות הללו. אני יכולה לדמיין עציץ גדול, המכיל גם את האדמה וגם את עץ הזית, אבל כזה שניתן להעבירו ממקום למקום".

חזרה לתחילת הכתבה • • •

איים של שפיות

"נולדתי בקרית יובל, שנוסדה כשכונת עולים בשנות ה-50. אני זוכרת אותה כשכונה צבעונית ורב-תרבותית. תחנת האוטובוס שמול הבית היתה בשבילי זירה לפרפורמנס - כל עוד אנשים חיכו לאוטובוס, היה לי קהל. הבניינים בקרית יובל מאוד נמוכים. אף על פי שהבתים היו קופסאות שנבנו כדי לשכן עולים, ושאפילו דשא לא רצה לגדול שם, היתה תחושת ניקיון וסדר. קנה המידה היה חשוב: היתה הגדרה ברורה של הבלוק, ולעומתו רווח יפה בין הבניינים.

"כשלמדתי בתיכון לאמנויות, שהיה באקדמיה למוסיקה, מתחת לבניין טרה סנטה, התחלתי לנסוע בקו 4 לרחביה, המרכז השבע של ירושלים. שם קנה המידה משתנה. זה היה מקום מדהים, מבנה עתיק, בנוי אבן כמובן. באמצע החצר היה עץ תות וכל המוסיקאים והרקדנים, תיכוניסטים יחד עם סטודנטים, היו מבלים שם. מאוחר יותר העבירו את הסטודנטים לגבעת רם, את התיכוניסטים למקום אחר, ואת המבנה מכרו. זו בעצם התמצית של כל מה שקורה לירושלים. עבורי זה לא עצוב רק במובן הסלוגני, זה עצוב כי הזיכרונות האישיים שלי נעלמים.

"בסוף שנות ה-80, כשהתאים לגור בשינקין, שירתתי בצבא ועברתי לתל אביב. גרתי ברחוב העבודה, ונאלצתי להתמודד עם כיעור, התפוררויות כאלו, מיצי חתולים, ריקבון מסוגים שונים ומגוונים, לחויות, פטריות. זה אקלים אסתטי שונה לחלוטין ממה שהכרתי. אמנם בירושלים יש ניגודים - דתיים-חילונים, ערבים-יהודים - אבל בתל אביב הרגשתי יותר כאב. כאילו הבלוף יותר גרוע. בירושלים היתה לי הרגשה של שכבות, גלדים של היסטוריה וזמן. תל אביב הרגישה לי כמו איזה כיב חמוץ שלא הגליד. היכולת להגיד על תל אביב שהיא יפה ופואטית היא דבר נרכש עבורי.

"ב-15 השנים האחרונות אני שוכרת דירות בפלורנטין. בפלורנטין הצליחו לבנות נמוך ואנושי ובצפיפות גבוהה, ככה שהחיים הם ברחוב, והם מקסימים. אני מחפשת את מה שבין הבניינים, מה שהיה בשיכון, מה שהיה בשינקין בשנות ה-80. נראה לי שלא במקרה ירושלמים מוצאים את עצמם בפלורנטין. כמו נחלאות, היא עתיקה, שכונתית, עם אוכלוסייה מגוונת שכוללת זקנים לצד צעירים. בפלורנטין אין יומרה. לעומתה, לעיר הלבנה יש יומרה, היא הרי כלל לא לבנה. היא אפורה וסדוקה. לגור בעיר הלבנה נראה לי כמו לחיות ברעיון. אני מעדיפה לחיות ברנטגן, לחפש את השלד של הדברים. ככה אני לא נכנסת לפרנויות - מה שרואים זה מה שיש.

"העיר בסופו של דבר היא מקור השראה חשוב. אבל במקביל יש לי איזה אגף של רעיונות אסקפיסטיים, מעין חשיבה אוטופית, שמתפתחת בזמן שאני עוסקת בפרויקטים אחרים. חשבתי על פרויקטים שמתייחסים למרחב אחר, למיפוי קרקעית הים, אולי ליצור אלטרנטיווה של בנייה מתחת לפני המים. אולי ליצור איים, איים קטנים של שפיות".

חזרה לתחילת הכתבה • • •

שיטוט בעיר

"על הטיילת בית האצ"ל שר לסלמה והרצל

אורטוריה של מיצי פירות וטראומה

שברי אורות כמו נמסים בין הדקלים הגוססים

כן, יפו ערנית, מנשייה לא נמה"

("New Age Woman", שלומי שבן)

"תל אביב היא מין שילוב בין עיר גדולה לשכונה. כשעבדתי על האלבום האחרון שלי, 'עיר', התמקדתי בחוויות שלי בתל אביב. כשהעבודה על האלבום נגמרה, הבנתי עד כמה משמעותית עבורי תחושת השוטטות בעיר. כשאני נכנס לזה ומצליח להפליג בדמיוני, כל האנשים הופכים להיות ספק אנשים שאני מכיר, ספק אפיזודות חולפות בחוויה פרטית. זה הדלק היצירתי. כמו יוצרים מהמאה ה-18, מלחינים וסופרים שהיו הולכים ביערות ועל גדות הנהר וחוזרים עם מנגינה, רעיון או תחושה.

"נראה לי שתחושת השוטטות קיימת אצלי בצורה חזקה משום שאני לא נוהג, אלא רוכב על אופניים או הולך ברגל. החוויה לא תמיד קשורה לסביבה הספציפית - הפרטים פחות חשובים לי בעיר, והתחושה הכללית והאווירה יותר משמעותיות עבורי. ההליכה בעיר מסיטה את תשומת הלב שלי ממשהו בפנים שמעכב אותי. ככה אני מצליח להיות הכי מיידי וקרוב לעצמי. השוטטות מבחינתי היא מה שאנשים מחפשים כשהם עושים מדיטציה. העיר מתקיימת במתח שבין עמימות לפוקוס, איזון מושלם בין העננה שיוצרת התנועה בעיר ובין הפוקוס שאתה מצליח לייצר בראש כשאתה הולך.

"השיר 'New Age Woman' הוא מעין סיכום כל השוטטויות שלי בתל אביב בשנות העבודה על האלבום. כשהייתי נתקע בכתיבת השיר, הייתי עולה על האופניים ומסתובב בשביל להדליק את עצמי מחדש. השיר מתאר 15 או 16 מצלמות נסתרות בלילה אחד בתל אביב, כמספר הבתים בשיר. המצלמות ממוקמות במקומות שונים: חלק במקומות מרכזיים כמו היכל התרבות וחלק במקומות יותר אישיים שלי, איזושהי פינה ברחוב מזא"ה.

"לרוב אני מתחיל את מסעות השיטוט שלי במסלול קבוע, ומצפה שהחוויה תיקח אותי כל פעם למקום אחר. יש כמה נקודות ציון: בדרך כלל אני עולה מהבית שלי בשדרות בן ציון למקום מרכזי, למשל הבימה, עוצר ומתבונן. בעבר לא הייתי מסתכל על הבימה, אבל עכשיו אני נהנה להסתכל עליה, בגלל השיפוצים והשינויים. יש לי עניין עם מרכזים תרבותיים דווקא בשעות שהם לא פעילים, לפני שהמסך עולה. אחר כך אני ממשיך לעלות בשדרות רוטשילד ועוצר לקפה - עוד תירוץ להתעכבות. משם אני ממשיך לנוה צדק ושותה עוד קפה, אבל לא יושב בבית קפה אלא לוקח אותו והולך לרחבה האחורית של סוזן דלל, ליד בת שבע, כך שאוכל להביט ברקדניות נכנסות לחזרות.

"הנקודה הבאה היא בית האצ"ל בטיילת. מכאן, זה תלוי בשעה - לפעמים אני נכנס ליפו ולפעמים חוזר אחורה. יפו לא נוחה לרוכבי אופניים, המדרכות והכבישים מוזנחים לחלוטין. ביפו הייתי יורד בטיילת ופונה ימינה לנמל, נעמד ליד האזור של הדייגים ומסתכל עליהם. אף פעם לא דיברתי איתם, הם מפחידים אותי".

חזרה לתחילת הכתבה • • •

אי אפשר לברוח

"גדלתי בפלאטו היסטרי, מרחבים אינסופיים בקו ישר, בשיפולים הצפוניים של חולות חלוצה שבנגב המערבי. היינו הולכים שעתיים, מסתובבים לאחור, ורואים את בתי המושב. לא משנה כמה המשכנו ללכת, כשהיינו מסתובבים עדיין ראינו את המושב. כאילו אי אפשר לברוח, להיאבד - הבית יהיה תמיד מאחוריך. כשהייתי ילד, גם לא היו במושב כבישים. רק גינות ובתים, בלי גדרות, הכל פתוח. אוטובוס אחד בבוקר, אוטובוס אחד בערב, מקום עזוב וזנוח.

"אחרי השירות הצבאי בלבנון הגעתי לתל אביב. חייתי בה עשרים ומשהו שנה, ולפני שנתיים חזרתי למושב ישע עם זוגתי ושתי בנותי. אני חי את הקונפליקט הזה, של נוודות מול השתקעות. אני מחפש ודאויות בחיים, ובאחרונה, משמעותה של הוודאות היה לחזור לנחלתי במושב ישע, ולדאוג שהיא תישמר. להיות קרוב להורי, שהנכדות יהיו לידם, להכות שורשים. גם אם יש לי 5,000 דקות דרמה מאחורי, מה נשאר להעביר לדור הבא? נחלה, זה הכל. עם זאת, הכל פתוח. אסור לפחד לחפש גבולות, לגעת בהם ולהיכוות. אדריכלות במהותה מקבעת סיטואציה, אבל בתוך אותה הסיטואציה אני יכול לבחור כיצד לספר את הסיפור שלי.

"התנועה בין החולות לעיר וחוזר חלילה משחקת תפקיד משמעותי גם ביצירה הטלוויזיונית שלי. 'שבתות וחגים' היא שיר אהבה לתל אביב - לדירה השכורה, לתנועה בין הדירות, לרווקים שמחפשים אהבה, לחוויות המוכרות של להיזרק מהבית, לניסיונות הכושלים להשתקע במושב ולחזרה לעיר. הסדרה צולמה, כמו כל עבודותי, רק בבתים אמיתיים. אני זקוק לחלונות האלה שמהם נשקף הנוף האמיתי של העיר. כשמצלמים בבית אמיתי והמטבח אמיתי ובמקרר יש אוכל ובמגירות יש דברים והסלון מבורדק, מקבלים דרמה אחרת מהשחקנים. הם מרגישים בבית, הם לומדים את הבית ולאט-לאט הם גם משתמשים בו.

"סדרה אחרת שלי, 'תיבת נח', התנהלה חציה בלופט ביפו. בלופט בנינו את תיבת נח עם קירות עץ משופעים וחלונות בזווית. ישבנו בחלל הזה 30 איש, צוות ושחקנים, במשך שבועיים. ה'תיבה' עמדה במקום ולא נסעה לשום מקום, וגם אנחנו לא יכולנו לצאת - ניהלנו בה את הסט. לא היתה לנו ברירה אלא להתמודד עם מערכות היחסים, הלחצים והמתחים שנבעו מהעובדה הפשוטה שהיינו כל הזמן צפופים ביחד".

חזרה לתחילת הכתבה • • •

כמה מרחב היה לי

"נולדתי וגדלתי ברמת מגשימים, כבנו של רב הישוב הנערץ. אבא היה מרכז הבית. הסלון, אותו אזור שאמור להיות משפחתי, היה שלו. בסלון אבא קיבל אורחים ושקד על דברי תורה. קירות הסלון היו עמוסי ספרים בכמות כפייתית, למעלה מעשרת-אלפים ספרים לדעתי. בקושי ספה היתה בו. לקח זמן, גם אחרי פטירתו של אבא, עד שהשכלנו לאוורר את החדר, ולפנות בו מקום גם לעצמנו. את הספרים תרמנו לישיבת ההסדר ברמת הגולן.

"רמת מגשימים נמצאת במיקום היותר מחורבן שניתן לבחור ברמת הגולן. דרומה יותר רואים את הכנרת, צפונה יותר רואים את החרמון. וברמת מגשימים? אידיאליזם - המיקום נבחר בשל קרבתו לגבול. אבל כילד, נוף אינו משאת נפשך. אני מסתכל על ילדותם של ילדי ומשווה אותה לילדותי. כמה מרחב היה לי לעומתם. ברמת מגשימים היו בתי קרקע גדולים, פשוטים ולא אמביציוזיים, ממוקמים בריחוק זה מזה. בניגוד לבית, שחלקו המרכזי היה סגור בפנינו, הילדים, הישוב היה פתוח לפנינו, כמעט בלי מכוניות, כולם נסעו באופניים. מגיל ארבע בערך כבר היינו מסתובבים חופשי ברחובות המושב, מגיעים עד קצהו, עד לרפת ולמבנים הסוריים הנטושים, כולל התותח המסתובב - זיכרון למה שהיה במקום לפני ששת הימים וגן עדן למשחקי ילדים. היו גם כמה מוצבים של צה"ל סביב לישוב, ששימשו אותנו למחבואים.

"בגוש עציון, מקום מגורי הנוכחי, הבתים כל כך צמודים זה לזה, מעוררי סכיזואידים ממש. כמו רצו הבתים להפוך לגוש אחד של בניין גדול שבו יגורו כולם. אבל מקום טוב הוא גוש עציון. אוויר מעולה, מקום שבו חיים אנשים טובים, וגם פוליטית, לרוב הדעות הוא נחשב בתוך שטח ישראל ואין כוונה לפנותו. אנחנו אוהבים את הבית שלנו, מגדלים בו שני ילדים, יש בו מרחב וגם לכל אחד יש הפינה שלו. יש לנו מרפסת גדולה עם נוף מרהיב, ועוד אחת עם נוף אנושי - היא צופה לבית כנסת וניתן לתעד ממנה את האירועים החברתיים שמתרחשים בשבתות. ועדיין, מחכים לבית חלומותינו, שיכלול גינה גדולה, כמו שהיה לי כשגדלתי ברמת מגשימים.

"אבל גם ברמת מגשימים דברים השתנו. כאשר אני בא לבקר כיום את אמי, אני רואה את התושבים מתבצרים בהרחבות שעשו לבתים שלהם. השינוי הזה מסמל את השינוי בסטטוס של רמת מגשימים ממשק שיתופי שדואג לכלל, למושב שבו כל אדם דואג לביתו. המצב החדש פחות רומנטי, אבל כנראה מתבקש והכרחי. אני זוכר סצנה משעשעת שגרם השיתוף ברמת מגשימים: משפחה אחת, שחבריה היו גבוהים מהממוצע - ההורים מעל שני מטר, וגם הילדים היו גבוהים מאוד - ביקשה מוועדת הבנייה להגביה את הגג שלה בשתי לבנים. אבל, אמר מישהו, אם מגביהים להם, צריך להנמיך למשפחה אחרת, שחבריה נמוכים מהממוצע ולכן לא זקוקים לגובה רב. גם אם זו אגדה, היא מסמלת את הבעייתיות באורח החיים הרומנטי שאליו קל להתגעגע.

"הכתיבה שלי מלאת ניגודים - היותי מתנחל שתמך בהתנתקות, או הקריאה שלי לרפורמות בחברה הדתית וכו' - ניגודיות שקיימת גם בארכיטקטורה ובמרחב הסובב אותי מאז ילדותי וגם עכשיו: אלון שבות, שהוא מצד אחד מקום מאוד פתוח ומצד אחר, כהתנחלות, מצוי בלב הקונפליקט".

חזרה לתחילת הכתבה • • •



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו