בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

גולן עם העם

מנחם גולן רק רוצה להצחיק אתכם עד שתיפלו מהכיסא, אבל הפעם הוא לא יעשה את זה בקולנוע. בגיל 79 מקים הבמאי והמפיק הבלתי-נלאה תיאטרון שיציג קומדיות קלילות בפריפריה, בכיכובם של צחי נוי, ניר לוי ומיכל זוארץ. חכו תראו איזה שלאגר זה הולך להיות

תגובות

בחדר חזרות דהוי בקומת מרתף במרכז תל אביב יושב מנחם גולן על כיסא במאים גבוה. ידיו שלובות. "את רצה עד לכאן ואז הוא מתחיל", מסביר גולן לשחקנית פזית ירון-מינקובסקי. "זהו, בדיוק, תפתחי את הדלת", הוא מורה, ערני וטעון. בגיל 79 חוזר גולן, זוכה פרס ישראל לקולנוע, לאהבתו הראשונה - התיאטרון. 57 שנה חלפו מאז הקים את תיאטרון "השדרה", שאותו החליט כעת להקים לתחייה. "כששואלים אותי מה פתאום תיאטרון, אני עונה 'זה לא פתאום'. הרי זו היתה ההתחלה של הקריירה האמנותית שלי כבחור צעיר בהבימה. אני חושב שאנשים קצת שכחו את הפרק הזה בחיי, אבל משם בעצם הכל התחיל".

מנחם גולן עם שחקני ההצגה "משהו מצחיק קרה לגברת עליזה מזרחי". בארץ אני נהנה מאהבת הקהל, זה מה שיש לי

מלך הקולנוע הישראלי הזדקן, עיניו חלשות ואדומות, רגליו מעט כבדות, אך הוא שמח ונרגש כנער. מחכה לאורות הבמה, לקהל חדש ולמחיאות כפיים מתמשכות. "פשוט מרגש אותי כל הסיפור הזה", הוא אומר בטון משועשע. "יש כבר כרזות מודפסות, העסק זז, זה יהיה שלאגר". גולן מתכוון לפנות קודם כל לפריפריה, להציג "במקומות צמאים", כדבריו. "אני מאמין בתיאטרון חדש ואני בטוח שיש לו מקום", הוא חורץ. "בכל העולם יש חלוקה בין תיאטרון מסחרי שמעלה מחזות זמר וקומדיות לבין תיאטרון קלאסי. בישראל אין. התיאטראות הגדולים מציגים יצירות קלאסיות חדשות, ומחוץ להם יש רק סטנד-אפ והצגות חובבניות. אני רוצה לשנות את זה".

גולן מת על נוסטלגיה. ההצגה שנבחרה להוביל את השינוי ולפתוח את פעילות התיאטרון הנודד לקראת סוף החודש היא "משהו מצחיק קרה לגברת עליזה מזרחי". ההצגה, שעלתה על במת הגלגול הקודם של "השדרה" ב-52', מספרת על עובדת ניקיון במשרד תל-אביבי ההופכת לבלשית חובבת שעוזרת לפענח שורת רציחות מסתוריות. "מדובר במחזה מתח, שנפתח בלילה אחד שבו מוצאת עובדת הניקיון גווייה על שולחנו של סגן מנהל בחברת ביטוח. היא מזעיקה את המשטרה, אבל כשהשוטרים מגיעים הגופה כבר איננה", מתאר גולן בהתלהבות. "ב-67' עשיתי להצגה עיבוד קולנועי, שהפך ללהיט היסטרי. השחקנית האגדית עדנה פלידל עשתה את הקריירה שלה באותו סרט, לצד שחקנים כמו אבנר חזקיה, יוסי בנאי, אריק לביא, שמוליק קראוס ואורי זוהר".

בגרסה המחודשת של ההצגה ישחקו מיכל זוארץ, ניר לוי ואלבט אילוז. השלישייה הזאת, יחד עם השחקן צחי נוי, עומדת להיות עמוד התווך של החזון של גולן. "הדבר הכי חשוב להצגה מושלמת זה בחירה נכונה של שחקנים", הוא מסביר. "צריך למצוא כאלה שיכולים לבצע את התפקידים, בעיקר בקומדיה. ואלה קומיקאים עם ניסיון עשיר, שחקנים שיכולים להגיש הומור בצורה הכי טבעית, שפשוט מצליחים להצחיק את הקהל. אני מרגיש שהם מתאימים לקונספט שלי, אבל זה לא אומר שזה מספיק לי. את הבדיקה האחרונה, אם זה עובד, אני עושה על קהל. בעניין הזה אין פשרות, כאשר סצנה, במשך דקה, לא גורמת לקהל להתפוצץ מצחוק, אני חותך אותה. אצלי, דקה בלי צחוק זה יותר מדי. בהצגה הזאת אני רוצה ששעה וחצי יצחקו. מה זה יצחקו, ייפלו מהכיסאות".

"זה מנחם גולן, האיש והאגדה", אומר בחצי חיוך השחקן ניר לוי. השותף העסקי, המפיק צבי להט, מביט מהצד, "כשהוא לא מרוצה הוא צועק ומקלל, כי הוא חי את זה. הוא איש של תכלס, בלי קשקושים, רוצה תוצאה. וכששחקן מביא לו תוצאה הוא מרוצה כמו ילד קטן. לפעמים במהלך החזרות, כשהוא רואה משהו שהוא אוהב, הוא מבקש מאיתנו להציג בפניו שוב ושוב אותה הסצנה כי זה עושה לו טוב. אני מעריך מאוד את העבודה שלו. איש פשוט, אינטואיטיווי".

"במהלך חזרות מסוג זה אנחנו, כמו מנחם, מפשפשים באלבום הנעורים שלנו", מוסיף אילוז. "כמו שהוא רואה במהלך הזה סוג של סגירת מעגל עבורו, גם אני מרגיש שאני סוגר מעגל יחד איתו. היו לי כמה ניסיונות בקריירה לעבוד עם מנחם, אבל זה לא קרה. עבורי זה חלום שמתממש. בתור שחקן מעניין אותי לעבוד עם המקור, לא עם במאי שעובד על חומר שמישהו אחר כתב. שהכל שלו. הוא נושם את רוח הדברים. במהלך העבודה איתו אתה מרגיש שהוא רואה את היצירה המוגמרת מול עיניו".

לצד "דבר מצחיק קרה לגברת עליזה מזרחי" יעלה בשדרה המחזמר "אוליבר טוויסט". הקלאסיקה של צ'רלס דיקנס תופסת כיוון קצת אחר: "צחי נוי ילמד קבוצה של 30 ילדים ממודיעין איך לגנוב. זה יתחיל עם הקייטנות בקיץ, ימשיך לסוכות ואז לחנוכה", מספר גולן. "אני מתחיל במקומות שהבימה והקאמרי לא מגיעים אליהם. ערי השדה בישראל מוזנחות. באירופה בכל עיר שדה עולה מופע תיאטרון כל שבועיים, שם תיאטרון הוא חלק מאורח החיים. אני מתכוון לעשות מה שהתיאטראות הגדולים שכחו, לקחת סיכון, לצאת לדרכים ולזמן קהל".

לא חשבת להציג את החומרים שלך בהבימה ובקאמרי?

"הם אוהבים שם במאים צעירים, אוונגרדיים. לא רוצים אותי שם, לא מזמינים אותי וגם כשאני מציע משהו הם לא מעוניינים. אולי המנהלים שם לא מצאו את היצירה שלי כבעלת ערך, אני לא יודע. לכן אני עושה תיאטרון משלי, לא מחכה לעבודה. אני אגיע במקומם למקומות כמו באר שבע, צפת ועפולה. היום המדינה מלאה באולמות של 400 ו-600 מקומות. בכל עיירה וישוב יש אולם ובמה, אבל אין מי שיופיע שם. וזה חבל. לתיאטרון גדול יציאה החוצה עולה המון כסף והוא מפסיד מזה. אני מתכוון לעשות הצגות קטנות, קומפקטיות, ובדרך הזאת למלא את החלל התרבותי שחסר. התיאטרון שלי ימלא פונקציה שחסרה: בידור להמונים".

בין לונדון להוליווד

הדחף האובססיווי של גולן ליצירה הגיע מתוך חסר. "גדלתי בטבריה והייתי רזה מאוד. אמא שלי נהגה לקחת אותי לצפת, להרים, כדי שאקבל יותר חמצן ואשמין. כיוון שהייתי כל כך רזה לא התבלטתי בכדורגל וספורט, ואני חושב שהאהבה לתיאטרון התחילה בזכות זה, חיפשתי מקום שבו אוכל להתבלט. אני זוכר הצגות שהציגו בטבריה כמו 'היהודי הנצחי', 'הדיבוק'. ממש חיכיתי לבואו של התיאטרון, ובגלל שלא היה לי כסף להיכנס להצגות עזרתי לפועלי הבמה לסחוב ובתמורה הם הכניסו אותי בחינם".

דבר דומה קרה לנער הרזה באולם הקולנוע, כשמדי יום נהג לסייע למקרין הסרטים בקולנוע "אביב" בטבריה. "אני חושב שאז התאהבתי בקולנוע, אפילו שלא ידעתי לאן זה יוביל אותי. ראיתי את כל המערבונים האמריקאיים שהגיעו לארץ, את כל מחזות הזמר. אני חושב שהימים האלה בעיקר דירבנו אותי לחפש את הדברים הגדולים בחיים".

בשירותו הצבאי, בעת הקרבות נגד הסורים בעמק הירדן במלחמת העצמאות, לחם בגדוד 12 של גולני. "הייתי האלחוטאי של משה דיין, אבל בהפוגה הראשונה ביקשתי העברה לחיל האוויר. חשבתי שאם אגיע לחיל האוויר אוכל להתגלגל משם לחוץ לארץ, ללמוד. אבל צירפו אותי לקורס טיס מס' 2 של צה"ל. סיימתי את השלב הראשון, ואז, כשאמרו לנו שצריך לחתום קבע שלוש שנים, לא הסכמתי. בסופו של דבר שירתתי כמטילן, זרקתי עם הידיים פצצות מתוך מטוסי משא על עזה וכל הדרום".

לאחר מלחמת העצמאות נסע גולן ללמוד תיאטרון בלונדון, ב-Drama & London Academy of Music ולאחר מכן המשיך בבית הספר הנודע Vic-Old שבבריסטול. כעבור שלוש שנים חזר לישראל ונישא לרחל, שאותה הכיר בזמן שירותו הצבאי, והחל לעבוד כעוזר במאי בהבימה. לאחר שנתיים, ב-54', עבר לתיאטרון הסאטירי המטאטא. שם פגש את אפרים קישון לראשונה. "התיאטרון קנה בדיוק את זכויות המחזה שלו, 'אתה מספר לי'. קישון לא ידע מלה בעברית, המחזה היה כתוב בהונגרית. העלינו את ההצגה והיא הצליחה מאוד. משם דברים התקדמו מהר. עברתי לתיאטרון האוהל, ושם גם עשיתי את 'אלדורדו' של יגאל מוסנזון, שהפך לסרט הראשון שלי. אחר כמעט שמונה שנים של עבודה אינטנסיווית בתיאטרון הרגשתי שנגמר לי. רציתי קולנוע".

ב-60' נסע גולן ללמוד קולנוע באוניברסיטת ניו יורק. וכשחזר לישראל ב-63' ביים את סרטו הראשון, "אלדורדו", בהשתתפות חיים טופול וגילה אלמגור. שנה לאחר מכן הקים יחד עם בן דודו, יורם גלובוס, את חברת ההפקות "סרטי נח". יחד יצרו השניים סרטים רבים שהפכו לשוברי הקופות של שנות ה-60 וה-70, בהם קלאסיקות קולנועיות כמו "סלאח שבתי", "אסקימו לימון", "קזבלן" ו"מבצע יונתן", שאף היה מועמד לפרס האוסקר בקטגוריית הסרט הזר הטוב ביותר.

גולן וגלובוס נסעו לנסות את מזלם בהוליווד. ב-78' הם רכשו חברת הפקות קטנה, "קנון גרופ", ובתוך שנים ספורות קנו לעצמם מעמד של מפיקי-על. ב-87' כבר הפיקה החברה שלהם 35 סרטים בשנה, בהם "מעבר לשיא" עם סילווסטר סטאלון וסרטי פעולה נוספים שבהם כיכבו כמה מהתגליות של גולן כמו צ'אק נוריס, ז'אן-קלוד ואן דאם ושרון סטון. "השקענו בכל סרט בין מיליון ל-5 מיליון דולר", אומר גולן. "אלה לא היו תקציבים מוכרים בהוליווד - אז השקיעו בכל סרט 35-50 מיליון דולר. הצלחנו בגדול. באותן עשר שנים בהוליווד המשכורת שלי היתה מיליון דולר בשנה".

אולם ההצלחות הגדולות נגמרו בכישלון קולוסאלי. בסופו של דבר נכנסה חברת "קנון" לחובות ונמכרה. בעקבות כך חזר גולן לישראל באמצע שנות ה-90 והחל לביים מחזות זמר. הזכור מביניהם היה "צלילי המוסיקה", בכיכובה של חני נחמיאס. "עשינו שגיאה כלכלית", מודה גולן בצער. "יורם התעקש לקנות בתי קולנוע באירופה. רכשנו את כל בתי הקולנוע באנגליה, הולנד וצרפת. אלף בתי קולנוע. בעקבות זאת נכנסנו לחובות גדולים מאוד. זו היתה טעות. אני רציתי שנעסוק רק בהפקת סרטים, ידעתי שבזה אנחנו מבינים - יודעים לייצר אותם בזול ולמכור אותם. בגלל המהלך הזה נוצר ביני ליורם ויכוח גדול שהתפתח לסכסוך. לא דיברנו כמה שנים".

ההשראה של דה-סיקה

התוכניות של גולן גדולות ומפורטות. במהלך השנה הוא מתכנן להציג בשדרה את הקומדיה הצרפתית "האידיוטית" מאת מרסל אשאר ואת "דירת הרווקים", מחזהו של הבמאי היהודי ניל סיימון המספר על ההתייחסות של שני רווקים לחיי הסקס בעיר. "אני רוצה להתחיל בדברים שהם פחות מסוכנים, קומדיות שיימשכו קהל. אחר כך אתקדם לדברים אחרים. אני רוצה לחדש גם את הדרמה 'ג'וני בלינדה', סיפור על אונס נערה חירשת-אילמת בדרום ארצות הברית. אבל אתחיל בקומדיות, כי הקהל אוהב לצחוק".

המודלים שעומדים בפניו הם אנגליה וצרפת. "בתיאטרונים שם יש שיטה שעובדת באופן נהדר", אומר גולן, "ואני רוצה לעבוד באותה הדרך. אנחנו עושים עם השחקנים חוזים על מינימום 30 הצגות. אחרי שעברנו 30, אנחנו או מעלים את המשכורת או מורידים את ההצגה. אם אני רוצה לבנות הצגה, אני חייב שהיא תצדיק את עצמה מבחינה כלכלית, כי אני לא מתכוון להתבסס על קרנות ולא על כסף מהמדינה. אני בונה אותן בתקציב ובמטרה שהן יכסו את ההוצאה. וזה סיכון, כי תיאטרון מסחרי כזה לא התרומם פה אף פעם. לתיאטראות גדולים יש מנויים, וזה מה שמחזיק אותם. לי לא יהיו מנויים, לכן אני חייב למשוך את הקהל. חייב".

"טעם הקהל" שכל כך חשוב לך לא מתנגש עם היצירתיות שלך?

"בשבילי, עצם העשייה הדרמטית, בתיאטרון ובקולנוע, זה אמנות. אני יוצר הווי, דמויות, סיפור, יש מאין. אני מנסה להשוות את עצמי למספרי הסיפורים בימי הביניים. הם ישבו בשוק עם מנדולינות והאנשים בשוק היו באים להקשיב להם. המספרים היו צריכים להדליק את הקהל. ככה אני תופס את האמנות שלי".

ואיך מדליקים את הקהל?

"מספרים להם סיפורים הרבה יותר אופטימיים מסיפור החיים שלהם. אני צריך להביא דרך הבמה חיים שהם יותר גדולים ויותר טובים מאשר החיים של הצופים שיושבים באולם. אני חושב שאנשים בעולם הזה בודדים ודרך האילוזיות שלי אני בונה עולמות יותר טובים. זה עניין חשוב מאוד אצלי. אני רוצה שהקהל ייהנה, אני אוהב לשמוע את הצחוקים ולראות את הדמעות".

זה גם אומר לספק תרבות עממית יותר?

"אני קושר את עצמי לסביבה, והסביבה היא עממית. בעבודה שלי הושפעתי מאוד מהבמאים האיטלקים שיצרו לפני 20 שנה את הזרם הניאו-ריאליסטי, ויטוריו דה-סיקה. הבמאי הדגול הזה שיצר את 'גנבי האופניים' ואת 'נס במילאנו' צייר את היופי בחיי העוני של איטליה. הוא הוציא את הסיפורים מתוך הפרוורים. וגם אני מרגיש ככה, זה יושב עלי. אני לא מאלה שמביאים תיאטרון קלאסי. ההצגות שאני עושה משעשעות, יש בהן תמיד סיפור נפלא. אני עובד מתוך אהבת חיים לזה. בוא נגיד שהביקורת האינטלקטואלית לא תצא מגדרה גם הפעם".

זה משהו שמלווה אותך, הביקורות הצוננות והמזלזלות.

"לאורך כל הקריירה האמנותית שלי. לא עשו עמי חסד מעולם. אני לא מעריך את הביקורת הישראלית. המבקרים הם יוצרים מתוסכלים שלא הצליחו להגיע לשום דבר בעצמם, אז הם מבקרים, לא מוכנים לקבל את זה שמישהו עושה את זה במקומם. אני זוכר שעל הסרט שלי 'הקוסם מלובלין', שנעשה על פי ספרו של בשביס-זינגר, כתבו באוסטריה, בגרמניה ובצרפת. ההתייחסות היתה מדהימה והשוו את הסרט לעבודה של אינגמר ברגמן. אז אני כמובן לא רואה את עצמי אפילו עומד בקטגוריה של עשר פסיעות מגדול הבמאים ברגמן, אבל בארץ שחטו אותי. אף מלה טובה. ולו אחת. בארץ אני נהנה מאהבת הקהל, זה מה שיש לי".

לתסרט את אפלפלד

בשעות אחר הצהריים, כשגולן שב מהחזרה לביתו שביפו, הטלפון לא מפסיק לצלצל. הוא משיב באנגלית. אין לו מנוחה, נראה שמבטו כבר מופנה למקום אחר. סדר יומו מתחלק בין תיאטרון השדרה לבין התכתבות בינלאומית הקשורה להפקת סרטו החדש, "באדנהיים". על התסריט, שנכתב על פי ספרו של אהרון אפלפלד "באדנהיים עיר נופש", עובד גולן למעלה מארבע שנים. "עשיתי הרבה גרסאות", הוא אומר בטון נמוך, "היו לי הרבה פגישות עם אפלפלד. למדתי ממנו הרבה. בעיקר שתיקה. הוא מאמין בשתיקה. הוא דיבר איתי המון על זה שהיהודים נצרו את הסבל שלהם בפנים, לא היו קולניים. מהסיבה הזאת נתתי בתסריט ריחוק מהתפרצויות. מגעש".

כילד הוא זוכר את שמו של היטלר בבית. עכשיו זה חוזר אליו. "אני זוכר שאבא שלי נסע לפולין כדי לשכנע את אביו לצאת מאירופה. הייתי בן תשע. אבל סבא שהיה סוחר עץ לא רצה, הוא שאל את אבא שלי 'מה יפגע בנו באירופה, ערש התרבות? איך הוא יהרוג את כולנו?' ועל זה בדיוק כתב אפלפלד, על זה שרגע לקראת האסון המתקרב, היהודים מבלים באיזה עיירת קיט, רוקדים, מזיינים, חיים באיזו אילוזיה שזה יעבור. כאילו זאת עננה".

למה לא התייחסת עד היום לסיפור המשפחתי שלך?

"אולי מכיוון שעדיין לא הייתי מוכן ובשל לגעת בזה. יצאו סרטים כמו 'רשימת שינדלר' של ספילברג ו'החיים יפים' של בניני. מאוחר יותר הגיע 'הפסנתרן' של פולנסקי. פחדתי לגעת בנושא הזה אחריהם. כמעט כל סרט שעסק בשואה זכה להצלחה פנומנלית בעולם וזה חסם אותי".

איך הצלחת לפרוץ את המחסום הזה?

"אני כבר לא יכול לברוח. שנים שלא היה לי אומץ, אבל אחרי שקראתי את ספרו של אפלפלד משהו קרה לי. הרגשתי את המשפחה שלי, את סבא שלי שיחד איתו נרצחו 50 מבני המשפחה שלנו. תקופה ארוכה היה שקט בבית שלנו, חיכינו רק למכתבים שלא הגיעו. זו הפעם הראשונה שאני מתעסק במרכיב בביוגרפיה שלי. לא נגעתי אף פעם בנושא הזה והוא קשור אלי. זה תמיד היה זיכרון שהעסיק אותי, ישב אצלי מהילדות, אבל אף פעם לא יצא לתוך היצירה שלי. בכל 60 שנות הקריירה שלי זו עומדת להיות הפעם הראשונה שאני מוציא את זיכרונות הילדות שלי מהבית". *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו