בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

משפחת פרנקל

קיבוץ רבדים

תגובות

משפחת פרנקל. מרדה ויחיאל בביתם בקיבוץ רבדים

* משתתפים: מרדה (73) ויחיאל (75).

* הבית: מוצל, טובל בדשא, בין פקאן לפיטנגו. בחזית מרפסת עם שולחן ארוך עטור 20 כיסאות, בסמוך אופניים עם שני סלים ויחיאל בחולצת פסים. הכניסה מהמרפסת, מבעד לדלת-תריסים זזה.

* נכנסים: משמאל החלק הישן שנבנה לפני 30 שנה, מימין החלק שהתווסף לפני 4 שנים. בחלק הישן - סלון מטבח וחדר עם מיטה לאורח, בחלק החדש פינת אוכל, עמדת מחשב, ספרייה וחדר שינה. סה"כ 80 מ"ר. בסלון שולחן קטן מכוסה מפת תחרה בין שתי ספות (אפורה וכחולה). בסמוך מזנון עץ טיק ("קנינו לפני 30 שנה בפתח תקוה") ועל הקיר כרזות ישנות מתערוכות של שטרייכמן וברגנר. מרדה מקדמת צלחת עוגיות חיטה-מלאה עם שומשום ("אפיתי"). מתכבדים. איפה השטיח? מרדה אומרת שבקיץ הוא מקופל מאחורי הספה. יוצאים לחדר השינה. בצד שלה - "סקארלט" (המשך ל"חלף עם הרוח"), בצד שלו "מכתבים לאור הירח", אסופת מכתבים מהשבי הירדני, שכתב חבר הקיבוץ יהודה חיטין. בפינת המחשב ספרייה עם תנ"ך (גורדון). מציצים למטבח. על הכיריים סיר לחץ ("10 דקות וזה מבשל!"), מבררים מה פשר השולחן הארוך שבמרפסת. הילדים והנכדים, מתברר, מתייצבים כל מוצאי שבת.

* ילדים ונכדים: עמי (50), נשוי+3, אגרונום; גליה (47), נשואה+4, מורה לאמנות, גרה בקיבוץ; לילך (44), נשואה+5, עובדת אינטל; אלה (35), נשואה+2, אחות מוסמכת, בי-איי בפילוסופיה ומעבירה קורסי "דמיון מודרך".

* עיסוקים: יחיאל אחראי (זה 12 שנה) על מערכת הביטוח בקיבוץ (ביטוחי רכב, רכוש ונסיעות לחו"ל), בעבר היה רכז המטעים, מרכז-המשק, גזבר הקיבוץ ומזכיר הקיבוץ. יש לו שולחן ב"הנהלת החשבונות", עובד 5 ימים בשבוע, 4 שעות ביום, נוסע וחוזר על אופניים, לא חושב לצאת לפנסיה ("אני מרגיש מצוין"), במקביל - סגן יו"ר עמותת "ילדי השואה" ("מכרו אותנו בזול").

* עיסוקי מרדה: 5 פעמים בשבוע, 3 שעות, עובדת על המחשב במחסן הבגדים הקיבוצי (לרבדים יש מכבסה בתשלום - 3.7 שקלים לפריט), ופעמיים בשבוע מדריכת התעמלות ("לאנשים בגילי"). בין תרגיליה - "להרים יד, להוריד יד, לצעוד במקום ולהרים רגל אחורנית לכיוון הטוסיק". בעבר, כבוגרת סמינר אורנים, היתה מורה לספרות, לשון והיסטוריה.

* פנסיה: "מה פתאום, אני אוהבת לעבוד". תמורת עבודתה במחסן הבגדים מקבלת שכר סמלי, לא חשה מנוצלת.

* קורות יחיאל: נולד כהנריק בשנת 32' בוורשה, בן יחיד למשפחה יהודית חילונית, מבוססת. לאביו היה מפעל לייצור לבנים בעיר רדזינין, אמו עבדה בחנות הבגדים ("האקסקלוסיווית") של הוריה בוורשה. כשפרצה המלחמה, בספטמבר 39', היה בוגר כיתה א'. את כיתה ב' כבר לא התחיל ויחד עם הוריו מצא את עצמו בגטו רדזינין, שם עבר את המשבר הראשון - "הייתי הילד היחיד שלא דיבר יידיש". באוקטובר 42' הקיפו הגרמנים את הגטו ושלחו את יושביו לטרבלינקה. אמו, אשה רבת תושייה שפירנסה את המשפחה בהברחות מזון, אירגנה קבוצת בריחה. אביו בחר להישאר בגטו. "אני רק אפריע", אמר, "אני דומה יותר מדי ליהודי". מאז לא ראו אותו. לאחר מסע רב תלאות מזרחה (בדרך לביאליסטוק), מצאה אמו איכר פולני שהסכים לקחת את הנריק. היא עצמה יצאה לדרכים. הנריק (יחיאל) נותר לבד. הוא היה אז בן 10. כל בוקר הוביל את הפרות למרעה, עד שלילה אחד ירו גרמנים באיכר שלו בחצר המשק. חשדו בו שהסתיר כמה נשים רוסיות. למחרת, מספר, הפרות געו מעל הבור שאליו הושלכה הגווייה ומיאנו לזוז.

* המשך: החווה עברה לידיו של אזרח פולני-גרמני, שאמנם חשד ברועה הקטן כי הוא יהודי, אך לא היתה לו די מוטיווציה לברר זאת ביסודיות. בשלב זה צצה לפתע אמו של הנריק ולקחה אותו איתה. השניים נדדו לוורשה ונפלו ביד "שמלצובניק" - אחד שהתפרנס מלכידת יהודים לשם סחיטה. האם יצאה לגייס כופר והנריק נותר עם חוטפו, עד שהצליח להימלט אל נקודת מפגש בצומת רכבות, שעליה נדברו מראש.

* חורף 44': הנריק ואמו חזרו לוורשה, בין חורבות העיר פגשו את הילדים שמכרו סיגריות בכיכר שלושת הצלבים, משם התגלגלו לחווה חדשה של איכר בן 18 עם אחות קטנה וסבתא. בשלב זה האם נעלמה. אמרו שנתפסה ונורתה. זה נראה לו טבעי. המלחמה שנגמרה מצאה אותו בודד בחווה ההיא.

* אחרי המלחמה: יום אחד, בהיותו בשדה, הבחין בדמות מתקרבת. היא נראתה לו כעולה מתוך התלמים. זו היתה אמו. היא היתה לבושה בהידור עירוני. "חשבתי שאני חולם", משחזר. היא לקחה אותו איתה, שיכנה אותו בבית יתומים ליד העיר פלניצה ופנתה לעסקיה. יותר לא ראה אותה. פולנים רצחו אותה בתקרית אנטישמית בעיר צ'כנוביץ באוגוסט 46' ("זו התקופה של הפוגרום בקלצה").

* העלייה: עד שנת 50' שהה בוורשה, יצא גם להכשרה במסגרת השומר הצעיר ולפני שעלה לארץ סגר את סניף התנועה בעיר לתמיד. מעולם לדבריו לא חשב להגיע למקום אחר חוץ מארץ ישראל. נסע ברכבת לוונציה, משם הפליג באונייה לחיפה והגיע לגרעין שלו בקיבוץ עמיר, שהה שם שנה (בה קיבל את השם יחיאל), עד שב-51' נשלח לעזרת קיבוץ רבדים ("קיבלנו את דין התנועה"). מאז הוא שם.

* מרדה: ילידת 34', מונטווידאו, בת לקומוניסט יהודי יליד פולין, שהגיע לארגנטינה ב-1927, נדד לאורוגוואי, חזר לארגנטינה (קורדובה), הפך ציוני ב-48', עלה לארץ וערך בישראל עיתון ביידיש. מרדה, שנולדה כארנסטינה חרוסולינסקי, מספרת שאת שמה העברי ("מרדה מלשון מרד") בחרה בהשפעת מדריך מהסוכנות, שסיפר לה על קשרית בפלמ"ח שזה היה שמה. כנערה, הלימודים לא ממש עניינו אותה, נמשכה יותר לפעילות בשומר הצעיר, עד שבשנת 55', בהיותה בת 20 וחצי עלתה לארץ, הגיעה לרבדים ופגשה את יחיאל.

* הפגישה: יוני 55'. היא עבדה בשדה ובמטבח ("הייתי חזקה, העברתי צינורות השקיה בשדות"), הוא היה אחראי כרם. יום אחד "הגברת מגיעה עם ספר", נזכר, "הרבה באו אז לתפוס צל בין הגפנים". הוא תפס איתה צל, משם הם הלכו גם לגורן, עד שהתחתנו.

* החתונה: רבת מתחתנים (7 זוגות). מכיוון שלקיבוץ שלהם (של השומר הצעיר) רב לא נכנס, נסעו לגדרה ("בעגלה, כי הג'י-אם-סי היה תפוס"). היא היתה בחצאית קלוש שחורה וחולצת תכלת ("מבד נחמד"), הוא היה במכנסי חאקי וחולצה לבנה. את הטבעת היחידה העבירו החתנים ביניהם מאחורי הגב. יחיאל: "הרב שאל - קנית? וכל אחד אמר - כמובן".

* סדר יום: קמים ב-6 וחצי, מתרחצים, לא אוכלים, לא שותים והולכים לעבודה, שם ישתו קפה ראשון (שחור). צהריים יאכלו בין 11:30 ל-12 בבית ולא בחדר האוכל המופרט ("פתאום בא לי לבשל", מרדה). אחר כך הם ישנים קצת, רואים ערב חדש, אוכלים ב-7 וחצי ארוחת ערב ("ירקות, גבינה צהובה וחומוס אחלה") ורואים חדשות ערוץ 2 ("אף פעם לא ראינו 'הישרדות'"). לישון הולכים בסביבות 11 וחצי. יחיאל ישן טוב, מרדה - "ככה ככה".

* רומנטי: "אני לא יודע אם זה נחשב עדיין", אומר יחיאל, "אבל חיבוק ונשיקה". מרדה: "לשבת לידו וללטף לו את היד, וזה קורה כל הזמן".

* געגוע: "לשום דבר", אומר יחיאל, "חייתי טוב בקיבוץ, גידלתי ילדים לתפארת ומצאתי אשה שאני אוהב אותה 52 שנה".

* בית ילדים: "אין נקיפות מצפון", אומר יחיאל, "לא היה חסר אוכל". "הייתי צריכה לבקר יותר בלילות", מהרהרת מרדה, "אבל לילדים שלנו אין טענות".

* רטרוספקטיווה: "לא מצטערת על כלום", אומרת, "הקיבוץ היה נחוץ, מדינת ישראל לא היתה קמה בלי הקיבוצים, התקופה נגמרה ואני שמחה שהייתי חלק ממנה".

* אלוהים: "לא מאמין", אומר יחיאל, "ואם הייתי מאמין הייתי אומר שהוא מנוול".

* מוות: "הייתי רוצה למות בחטף", אומר. "כולנו רוצים", אומרת.

* מדינת ישראל: "אני אופטימית, מה לעשות" (מרדה). "מלחמת ששת הימים 'המפוארת' הוציאה אותנו משפיות" (יחיאל).

* מרגש: "כשאני רואה איך באולימפיאדה מנגנים את התקווה יורדות לי דמעות", אומרת מרדה. "לי אין דמעות", אומר יחיאל, "אבל 'התקווה' זה מרגש".

* האושר (בסולם מ-1 עד 10): יחיאל - 9, מרדה - "אני איתו".

רבדים - קיבוץ השומר הצעיר, מדרום לגדרה, הוקם בנובמבר 48' על ידי חברי הקיבוץ המקורי בגוש עציון, שנפל ב-14 במאי 48'. רבים מחבריו נפלו בשבי הירדני. בתחום הקיבוץ שרידי עקרון הפלשתית.

משפחות המעוניינות להשתתף במדור מוזמנות להתקשר: 5624687-03, אי-מייל: avner@haaretz.co.il



הבית. נפגשים כל מוצ"ש



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו