בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
${m.global.stripData.hideElement}
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דב יודקובסקי: עולם בלי עיתונים הוא עולם עני

בגיל 85 מדבר דב יודקובסקי על חיים מלאי תהפוכות, ולא מחמיץ אף פרט: 33 החודשים באושוויץ, המצאתו מחדש של "ידיעות אחרונות", המאבק מול "מעריב" ו"חדשות", הסכסוך המר עם נוני מוזס, עוולותיה של עיתונות האתמול ומשוגותיה של העיתונות העכשווית. וגם משהו על איכות החלב שנותנות פרות שמחות

תגובות

למה יודקובסקי? ולמה עכשיו? מפני שהימים הם ימי פרשת דרכים בתקשורת הישראלית. מפני שהחודש הזה הלכו לעולמם שניים ממעצבי דרכה של העיתונות המקומית, יוסף (טומי) לפיד ואדם ברוך. מפני שיודקובסקי נחשב לאחרון הנפילים. מפני שיודקובסקי מעולם לא סיפר את סיפורו במלואו.

דב יודקובסקי, עורך-עבר המתבונן על התקשורת בריחוק מסוים, הוא אדם מודאג. הוא רואה חברה שיצאה מאיזון. הוא רואה תקשורת וחברה הסוגדות להון. והוא תמיד חוזר אל המקום שממנו בא. אל המספר 160663 המקועקע פעמיים על אמת ידו.

הוא נולד בוורשה, גדל באנטוורפן ועבר את אושוויץ. הוא היה עורך בפועל של "ידיעות" כמעט 40 שנה, בין 52' ל-89'. במקביל היה גם לבעל מניות בעיתון ולשותף בהנהלה. יחד עם שותפו, נח מוזס, הפך יודקובסקי את "ידיעות" לעיתון שאין לו אח ורע בעולם החופשי. עיתון-מונופול השולט על למעלה מ-50 אחוז מהשוק. עיתון המונים אשר נקרא גם על ידי האליטות. עיתון המהווה אחד ממוקדי הכוח החזקים במדינה.

במובן מסוים יודקובסקי עשה בעיתונות את שמנחם בגין עשה בפוליטיקה. הוא היה האירופי המשכיל ואנין הטעם שקשוב לפריפריות וידע לכבוש אותן. הוא היה המעונב בחליפה שרגיש לאדם שברחוב וידע לפרוץ דרכים אל לבו. הוא היה האליטיסט יליד פולין שפיענח את החוויה הישראלית, שירת אותה וניצח עליה.

שלא כמו המהפך של בגין, המהפך של יודקובסקי עדיין שולט בחיינו. הליכוד התכווץ, "ידיעות" מולך. ושלא כמו בגין, יודקובסקי עודו איתנו. צלול וסרקסטי, מעודכן ודעתן. בגיל 85 הוא קורא בכל יום חמישה עיתונים: "הארץ", "ידיעות אחרונות", "ניו יורק טיימס", "לה מונד" ומעט "גלובס". לאיש הצנום הזה המתגורר בווילה מאופקת ברמת גן עם אשתו, לאה לבית מוגרבי, יש דעה נחרצת על כל עיתון ועיתון. הוא גם בקיא למדי במתרחש בכל עיתון ועיתון.

אחרי שעזב את "ידיעות" חבר יודקובסקי לאדם ברוך ולרוברט מקסוול וערך את "מעריב" במשך שנתיים. אחר כך ייסד את בית הספר לעיתונות "כותרת" וזכה בפרס ישראל ב-2002. הוא לא דיבר אל קוראיו מגבוה, אלא פיתה אותם. נוסחת "ידיעות" של יודקובסקי הצליחה מכיוון שקלע לרחשי לבה של הישראליות החדשה, לצופן של חברת המהגרים.

אותה מידת אנושיות של יודקובסקי במהלכיו מול קוראיו ועובדיו, הניעה אותו לנהוג בכפפות של משי באישים רבי השפעה שהיו ממקורביו. לכותבים שונים ב"ידיעות אחרונות" היה ברור ששמעון פרס, גד יעקובי, חיים הרצוג ואחרים הם מחוץ לתחום. יש מי שטוענים ש"ידיעות" של יודקובסקי פילס את דרכו אל העוצמה באמצעות הקפדה על כך שלא ייקלע לעימות עם מוקדי כוח. יודקובסקי, יאמרו מבקריו, ניהל וערך עיתון שלא היתה בו הפרדה בין עסקים למערכת, ולקה בבעיות אתיות קשות.

מנגד היה זה יודקובסקי שטיפח את עיתונות התחקירים של סוף שנות השבעים ושנות השמונים. כשתחקירים יצאו לדרך הוא לא עמד בדרכם גם כשהיו קשים לידידיו ולמקורבים. את פרשת הפגישה הלילית (שבה הורשע עו"ד רם כספי בהטרדת עד) פירסם בהבלטה למרות שאחד מגיבוריה היה עורך-דין הבית, יגאל ארנון. על פי עיתונאים בכירים ב"ידיעות", יודקובסקי אולי לא היה קדוש, אך הוא עדיין מעורר בהם געגועים לתרבות עיתונאית אחרת.

העיתונות

דב יודקובסקי, כשאתה משקיף היום על העיתונות של 2008, מה מפריע לך?

"ההשתחוות לעגל הזהב. בתקופות שונות היו גיבורי תרבות שונים. היתה תקופה שהיו אלה אלופי צה"ל. אחר כך היתה איזו תקופה של סופרים, אנשי רוח. עכשיו גיבורי התרבות הם אנשי הון וכלכלה. לי זה צורם. לגיטימי לכתוב על איזו הצלחה כלכלית, על איזה הישג. אבל היום יש בעיתונות תעשייה שלמה של האדרת ערך הכסף כשלעצמו. המציאו את המונח הזה, 'אלפיונים', ואתה מדפדף במגזין ורואה אותם אנשים באירוע אחד ואחר כך אותם האנשים עצמם באירוע אחר. זה לא שהם עשו משהו באותו יום. זה לא שהם ייצרו משהו שנכון לדווח עליו. הם פשוט שם.

"יום אחד אשה אחת שאלה אותי אם ייתכן שלעיתון מסוים יש הסכם עם שרי אריסון לפרסם בכל יום את התמונה שלה. היא שאלה זאת בתמימות גמורה, האם זה יכול להיות. ומה שהשאלה שלה מעידה עליו הוא התופעה הזאת שפשוט משגעים את הציבור בתמונות של עשירים ובמסיבות של עשירים ובמשכורות של עשירים. אני לא נגד עשירים, כמובן, אבל אי אפשר לתת יום אחר יום את המשכורות של מיליונים והרווחים של מיליונים ובעמוד הבא להתבכיין על העוני ולומר שלבנו עם שדרות. זה מרסק את כל המרקם החברתי".

"אצלנו היתה לאה אתגר שהיתה כותבת מדי פעם על איזה עשיר. הייתי אומר לה: בסדר, מדי פעם, לא בתדירות גבוהה. עכשיו הכתיבה הזאת השתלטה על חלקים גדולים מהעיתונות. התקשורת הופכת את אנשי הכסף לאלילים. היא לא נותנת דעתה על מה חושב אדם המשתכר 4,000 שקל כשהוא קורא כל יום על אדם שמשתכר ארבעה מיליון. בעיני זה צורם. העיתונות מבליטה את הפערים העצומים, גורמת לקנאה קיצונית ומעצימה את הקיטוב".

מה עוד מפריע לך בעיתונות הנוכחית?

"יש נינטיזציה. נינט היא תופעה די מלבבת. בחורה צעירה מהפריפריה שהיא זמרת מוכשרת שהצליחה. אבל כשאתה פותח עיתון ורואה שכותבים טורים שלמים על כך שראו אותה בחוף כאן וראו אותה בנמל שם זה מוגזם. נו, אז ראו אותה בנמל. זה לא סיפור. אין פה סיפור. ולתת לא-סיפור שכזה על רבע עמוד זה חוסר טעם טוב. גם אין הצדקה לתת תצלום ענק בעמוד הראשון לג'קוזי שמצאו בגינה שליד הבית של הגברת שטראוס".

מה הבעיה המהותית שאתה מאתר כאן?

"יש נטייה לעממיות מופרזת שמובילה לפעמים לוולגריות מיותרת ולשטחיות. אלגנטיות וסופיסטיקציה אינן רעות לעסקים. הן טובות לעסקים. עיתון לא צריך לגרום לקוראיו תחושת זילות. עליו לתת לקוראים תחושה שהם מכובדים בעיניו. מדור ספרות טוב וכתיבה פובליציסטית מושחזת, טובים לתפוצה. הקהל הטוב קורא אותם, ואת הקהל האחר הם מכבדים.

"יש גם בעיה של היעדר יחס בין מספר המלים לכמות העובדות. יכול להיות שזה נובע מכך שהיום יש הרבה עמודים שצריך למלא אותם. בתקופתי, אם למישהו לא היה מה לומר הוא היה אומר לא-כלום בעמוד אחד. עכשיו הוא אומר לא-כלום בשלושה עמודים".

העיתונות הפכה רועשת מדי, צעקנית מדי?

"עיתון צריך למשוך את העין ולמשוך את הלב. הוא צריך לעורר עניין. אבל בעמודים הראשונים יש היום יותר מדי התלהמות. כל עניין של מה-בכך מופיע באותיות של קידוש לבנה. אם כך אתה עושה בכל יום, מה תעשה כשיקרה דבר-מה דרמטי באמת?"

אתה מזהה נטייה להוריד את הרמה מעבר למה שמתחייב מדרישות השוק?

"כן. אני תמיד חשבתי, כמו היוונים, שהיפה הוא הטוב. האמנתי שאם נעשה עיתון ברמה טובה, השגשוג הכלכלי יבוא מאליו. לפי דעתי אפשר לעשות גם היום עיתונים מצליחים בתפוצה המונית ברמה יותר גבוהה".

באיזה אופן זה קשור למעמדו המתערער של העיתונאי?

"פעם ראיתי בשווייץ מודעת פרסום שאמרה כך: 'החלב שלנו בא מפרות שמחות'. אם הפרות לא שמחות, החלב לא טוב. זה אלמנטרי. זה נכון בכל מקום עבודה ובמיוחד בעיתון. אסור שהעיתונאים יהיו פועלים ממורמרים. צריך לטפח אותם ולתגמל אותם. הם צריכים לחוש הזדהות עם העיתון. היום זה לא תמיד כך. משקלם של העיתונאים נחלש. במידה רבה הסיבה לכך היא התנאים הכלכליים. צריך למלא הרבה עמודים בהרבה כותבים, ובאופן טבעי לא כולם יכולים להיות טובים דיים. אני רואה מחסור בעיתונאים מבריקים".

אתה מעלה כאן סדרת טענות נגד העיתונות העכשווית, אבל גם נגדך טוענים שהיית עורך ללא השקפת עולם וללא מחויבות רעיונית כלשהי. עורך שמה שמניע אותו הוא הגדלת התפוצה והעצמת העסק.

"באופן אישי יש לי השקפת עולם. אני חניך גורדוניה. יש לי רגישות לצדק חברתי ולסולידריות. יש לי נטייה למתינות מדינית. אבל אני מאמין בעיתונות פתוחה. וברגע שאני מחויב לעיתונות פתוחה, הדעות שלי לא חשובות. יש עיתונאים מימין ויש עיתונאים משמאל ומה שקובע זה התחרות החופשית ביניהם. מי מהם טוב יותר".

השואה

מדוע תלוי בחדר השינה שלך תצלום של מטס חיל האוויר בשמי אושוויץ?

"לראות את חיל האוויר מעל הרמפה של אושוויץ, זה בעיני ניצחון. זו תחושה בלתי רגילה. הצילום הזה הוא הדבר הראשון שאני רואה בכל בוקר".

התקשית בעבר לדבר על השואה, על מה עבר עליך בין 42' ל-45'.

"נכון. וכשדיברתי, דיברתי בציניות רבה. אני זוכר שפעם אחת, ביום השואה, סילבי קשת שאלה אותי מה התגובה שלי כשאני רואה את סרטי השואה. עניתי שהאוריגינל היה יותר טוב. כשהייתי לפני עשר שנים באושוויץ ושאלו אותי מה התחושה, אמרתי שזה הבדל גדול אם אתה בא במכונית או בא ברכבת. לא רציתי לדבר ולא הייתי מסוגל לדבר כי יצאתי מהנחה שמי שלא היה שם לא יכול להבין. אבל לפני שנה משהו השתחרר".

היכן מצאה אותך מלחמת העולם השנייה?

"בתחילת המלחמה נמלטנו מבלגיה לצרפת ואחר כך מצפון-צרפת לדרום-צרפת. חיינו חיים קשים אך נסבלים. לכן מבחינתי השואה מתחילה רק ב-26 באוגוסט 42', בשלוש לפנות בוקר, כאשר הז'אנדרמים הצרפתיים דופקים בדלת ועוצרים אותי על פי רשימה שמית שהוכנה מראש על ידי המשטרה הצרפתית. הצרפתים מעבירים אותי מהאזור הצרפתי לאזור הגרמני. הגרמנים מחזיקים אותי במחנה המעבר הידוע דרנסי, ליד פאריס. ואז, חמישה ימים אחרי המעצר, אני בקרון רכבת היוצא מפאריס לאושוויץ.

"הקרון הוא קרון של סוסים. דחוסים בו כמעט 100 אנשים. ללא אוכל, ללא שתייה, ללא תנאים סניטריים. אנשים מתים בקרון מצמא. אנשים נלחמים זה בזה כדי להתקרב לחלון, לא להיחנק למוות מחוסר אוויר. בתוך ימים, בקרון הזה, מתרחש באנשים גלגול. הם חדלים להיות מי שהיו. גם אני. לכן עד היום כשאני עולה על רכבת באירופה אני זוכר את הרכבת ההיא. התגובות כבר אינן תגובות של אנשים נורמליים. הצמא, הרעב, המלחמה להיות רחוק כמה שאפשר מהחבית ששמו לצרכים. וחלק הופכים אפאתים ולא עושים כלום, מתים. אחרים נאבקים להתקרב לאוויר. בין פאריס לאושוויץ יורדים לרמה הכי בסיסית של מלחמת קיום. היא טבועה בי, הנסיעה הזאת. עצם הנסיעה. הקצב של הגלגלים על המסילות".

מה היה מסלול השואה שלך ב-33 החודשים הבאים?

"עבדתי במחנות כפייה באזור אושוויץ. תקופה קצרה הייתי במחנה ההשמדה אושוויץ. לקראת הסוף צעדתי חודשים בצעדת המוות".

מה היה הקושי הגדול ביותר?

"הרעב. התחושה הדומיננטית היא רעב. וכשאתה רעב באופן קבוע, באופן נואש, חודש אחר חודש, אתה לא חושב על שום דבר אחר. הרעב חזק יותר מכל דבר אחר. הוא חזק מכל תחושה אנושית, חזק מכל רגש. חזק אפילו מהדאגה למשפחה שלך. זה לגמרי חייתי, הרעב. הוא הופך אנשים לחייתיים. מי שלא חווה זאת באמת לא יכול להבין. הדבר הכי בסיסי חסר לך, כאילו אוויר לנשימה חסר לך. אתה חושב על אוכל וחולם על אוכל והצורך באוכל לגמרי משתלט עליך".

ופרט לרעב?

"יש רגעים מסוימים, מראות מסוימים. בחורף, כשהיה קר מאוד, כשממש השמידו אנשים באמצעות עבודה קשה, אני זוכר אותנו עובדים בעבודת פרך ומנהל העבודה יושב מעלינו עם מקל הגומי הקשיח שבו היה מרביץ לנו וצועק: 'יהודים מלוכלכים, אלפיים שנה חישבתם וחישבתם ובכל זאת טעיתם בחשבון'. ואני זוכר את התחושה של האטימות. אתה בבירקנאו ואתה רואה גוויות כל הזמן. כל הזמן גוויות. יש עגלה שעליה מעמיסים גוויות ואתה רואה אותם נוסעים הלוך ושוב. אתה נעשה אטום לזה. לגמרי אטום.

"ואני זוכר את העשן. לא את הקרמטוריום, אבל את העשן. ענן עשן מרחף מעלינו. ואני זוכר את הסלקציה. לא על הרציף, בצריף. 300 איש בצריף שמצווים עליהם להתפשט. ואתה עובר על פני האיש הזה שאני לא יודע אם הוא היה מנגלה או אחד העוזרים שלו. והוא מסתכל, בעיקר מסתכל על הגב. מסתכל אם עוד יש בשר על הישבן. אם כן עוד אפשר לנצל אותך לעבודה. אם לא תופסים לך את היד ורושמים את המספר שלך ואתה נשלח.

"הזיכרון הכי חזק הוא מהרגע שבו הרכבת הגיעה לאושוויץ. אושוויץ היה משהו שהתחילו לדבר עליו אבל הוא לא היה ברור, לא קונקרטי. ופתאום, כשהדלתות נפתחו, היתה איזו גרנדיוזיות. אס-אס עם כלבים מסתובבים במגפי עור גבוהים.

"ויהודים. מאות ואלפי יהודים. והגרמנים צועקים והיהודים צועקים והכלבים. המולה, קללות, הצלפות. 'ראוס, ראוס, לצאת מן הקרונות'. פעילות, המון פעילות. באותו רגע ידעתי שהגעתי לאינפרנו. הבנתי שאני באמת בתופת של דנטה. הרמפה של אושוויץ הגיהנום".

וכשהגיהנום פג? כשמצאת את עצמך חופשי בסוף המלחמה?

"לבלגיה חזרתי דרך פאריס. הבנתי שאמא ואבא לא יחזרו. ולא אחי. הייתי לבד, לא היה לי עתיד באירופה. אבל ידעתי שלאמא יש משפחה בפלשתינה, משפחת מוזס. לכן בספטמבר 45' עליתי על אונייה בטולון וירדתי מהאונייה בחיפה. אחרי שבוע במחנה ההסגר בעתלית הגעתי לבדי בערב שבת אחד לתל אביב. בבית העלייה שברחוב העלייה פגשתי את בן הדוד של אמא, יהודה מוזס. הוא אסף אותי בטקסי ולקח אותי לדירת המשפחה בשדרות רוטשילד 76. יהודה מוזס אמר לי שהגעתי הביתה. הוא אמר לי: 'אתה בבית'".

מה היתה התחושה?

"לא תוכל להבין. 33 חודשים הייתי בגיהנום. חייתי בין בני אדם אבל לא חייתי בחברה אנושית. שום חום, שום מגע אנושי. הרבה יותר ג'ונגל מג'ונגל. ופתאום מגע אנושי. יהודה מוזס אוסף אותי ומאמץ אותי. אומר לי שביתו ביתי. בתוך זמן קצר השתלבתי בעיתון. וכשעליתי לירושלים ללמוד באוניברסיטה העברית, התחלתי לעבוד בסניף הירושלמי. ב-48' כבר הייתי האחראי בפועל על סניף 'ידיעות אחרונות' בירושלים".

העיתון

נוני מוזס. תחושה של עוול
צילום: מוטי קמחי
שלושה חודשים לפני הקמת המדינה מתרחשת הדרמה הגדולה בתולדות העיתונות הישראלית. רוב עיתונאי "ידיעות אחרונות" עוזבים את העיתון בן לילה ובהנהגתו של עזריאל קרליבך הם מקימים את "מעריב".

"אני זוכר את מוצאי השבת הזה כאילו היה אתמול. מוזס צילצל, נרגש, ואמר שקיבל מכתב נבזי. אני זוכר את המלים במדויק: 'מכתב נבזי'. והוא הקריא לי אותו. מכתב בחתימתו של קרליבך האומר שמחר יופיע עיתון חדש שייקרא 'ידיעות מעריב'. 'יש לך עוד הזדמנות. ניתן לך כסף. לא הרבה כסף. אבל אין לך שום סיכוי מפני שהעיתון כולו, מהעורך ועד אחרון המוכרים, עובר איתי. לכן עדיף שתיכנע כדי להציל את כבודך. אם לא אתה ומשפחתך תרדו תהומה'.

"עמדנו בפני שוקת שבורה, אבל יהודה מוזס לא נכנע. עוד באותו לילה הוא הצליח לגייס כוח אדם להוציא עיתון. ובדרך נס למחרת יצא עיתון. אבל תחושת הנבגדות היתה חזקה מאוד. זו היתה מזימה, זה היה אקט אכזרי ונבזי. אני לא מכיר תקדים למעשה הזה בעיתונות החשובה בעולם. על כן היתה אצלנו שנאה הרבה שנים. השנאה הוסיפה מוטיווציה למה שעשינו בשנים אחר כך. תחושה חזקה שנעשה כאן עוול נורא שצריך לעשות כל מאמץ כדי לתקן אותו. צריך להחזיר לעצמנו את מה שנגזל".

ב-50' מכרתם 20 אלף עותקים. "מעריב" מכרו כ-80 אלף. 40 שנה מאוחר יותר, כשסיימת את תפקידך כעורך "ידיעות אחרונות", היחס התהפך: "ידיעות" מכר פי שלושה עותקים מ"מעריב". איך נולדה נוסחת יודקובסקי שהביאה לשינוי הזה?

"אם היתה נוסחה, היא היתה עיתון שהשר לא יתבייש בו ושנהג השר לא יפחד ממנו. אבל אני לא יודע אם הגדרנו לעצמנו נוסחה. עמדו בפנינו שתי בעיות: פחות מדי קוראים, וקוראים שאינם גאים בעיתון. לכן היו שתי משימות: להרחיב עד כמה שניתן את ציבור הקוראים, אבל במקביל להפוך את העיתון למכובד. להעלות אותו מהתחתית לעלית. לכן ניסינו לעשות עיתון שיהיה גם עממי אבל גם איכותי. גם קריא וגם תרבותי.

"בעיני אין סתירה בין שני הקטבים האלה. לנגד עיני תמיד עמד המשפט שאותו למדתי מהמרצה שלי לפילוסופיה, פרופסור רות: את כל מה שקאנט כתב בצורה משעממת ומסורבלת אפלטון אמר אלפיים שנה קודם בצורה מרתקת ומוחשית. לכן דרשתי מהעיתונאים ב'ידיעות' לכתוב במשפטים קצרים ובאופן חזותי. לכתוב טוב אין פירושו לכתוב מסובך ומתנשא, להפך. עיתון טוב, כמו ספרות טובה, צריך למשוך את העין ולמשוך את הלב. אם הוא כתוב טוב ואם הוא מספר סיפור טוב, הוא יכול להגיע אל כל אחד. גם אל עיירת הפיתוח וגם אל צפון תל אביב. גם אל השר וגם אל נהגו".

איך עושים זאת בפועל?

"קודם כל היתה רוח קרב. השאיפה לצוף מחדש יצרה מניע פסיכולוגי חזק מאוד. והיתה רוח צוות. ממש 'ספרי דה קור'. אנשים שבאו איתנו היו נאמנים לנו כיוון שידעו שגם אנחנו נאמנים להם. במיוחד אלה שהיו איתנו בשנות המדבר. קיבלנו החלטה להילחם על כך שנהיה הראשונים ברחוב, שנצא לשוק לפחות כמה דקות לפני 'מעריב'. והיה הפורמט. אנחנו היינו טבלואיד ואילו 'מעריב', בגלל היוהרה של קרליבך, בחר בפורמט לא טבלואידי שאינו מתאים לעיתון פופולרי".

"אין שטות גדולה יותר מאשר עורך שעושה עיתון בשביל עצמו. עורך צריך להיות קשוב לציבור. הוא צריך להבין מה חשוב לקורא בטבריה או בקרית גת. לכן גם עשינו עמודים מקומיים ומוספים מקומיים. בנינו את עצמנו ממה שמכונה היום פריפריה אל המרכז. אבל במקביל, היה לנו חשוב להתקבל אצל האליטות. לכן עשינו כל מאמץ להשיג מסמכים בלעדיים. הזיכרונות של דיין, אחר כך רבין, אחר כך קיסינג'ר. כך, כשאנשים ראו שהשמות היוקרתיים ביותר מופיעים אצלנו, נוצרה לאט לאט גם מכובדות. כבר לא היינו עיתון שמתביישים בו. וכדי לפרוץ אל הקיבוצים ואל צפון תל אביב יצרתי את ה'פתח לנד'. את הריכוז הזה של כותבים שנונים ומושחזים בכפולה הפנימית של עיתון יום שישי".

ריכזת שם את עמוס קינן, סילבי קשת, זיוה יריב, דידי מנוסי, חיים חפר ובועז עברון. כולם אנשי שמאל, חלקם אנשי שמאל רדיקלי. כולם בעלי דעות עזות ובעלי סגנון כתיבה שלכאורה אין להם מקום בעיתון המוני.

"לא קיבלתי את הגישה הזאת. קודם כל ה'פתח לנד' עזר לנו לפרוץ לאזורים שהיו בשליטה טוטלית של 'מעריב'. אבל מעבר לכך הוא עורר עניין גם אצל קוראים אחרים. נכון, היו הרבה תלונות. בכל יום חמישי היה לי כאב ראש גדול. אבל בסופו של דבר האמנתי שאם יש בעיר קרקס של חתלתולים וכלבלבים ויש בעיר קרקס של אריות ונמרים, הקהל מעדיף את האריות והנמרים. נכון, זה יותר מסוכן, אבל בא יותר קהל".

הפרישה

ב-83' עמוס שוקן הקים את "חדשות". לרגע נדמה היה שההגמוניה שלכם שוב בסכנה, אבל תוך כמה שנים בלמת את "חדשות" כפי שגברת על "מעריב". מה הנחה אותך הפעם?

"המודל של 'חדשות' היה 'בילד צייטונג', עיתון לנוסע הרכבת התחתית. אבל בישראל אין רכבת תחתית ובאוטובוס אין די מקום לקרוא עיתון. פרט לכך, ב'חדשות' היו יותר מדי צימוקים ופחות מדי עוגה. היו להם הישגים, כמו אוטובוס קו 300, אבל היו גם ידיעות מסולפות שפגעו באמינות. אנשי 'חדשות' קצת התבשמו מעצמם. היו שם עיתונאים שקיבלו הדים מעיתונאים אחרים ולכן חשבו שהם הצלחה. אבל ההצלחה היתה בברנז'ה, לא בציבור. לכן אחרי זמן קצר הבנו ש'חדשות' הוא לא ממש איום. הוא גרם לנו להפוך את 'ידיעות' לעיתון בוקר, הוא גרם לנו ללטש ולחדד, אבל ההתמודדות היתה הרבה יותר קלה מאשר מול 'מעריב'. לזכות 'חדשות' ייאמר שהוא גייס אנשים מוכשרים. את חלק מהם העברנו אלינו, וכעבור כמה שנים הסיפור נגמר".

ואז, כשאתה בשיא העוצמה ו"ידיעות" בשיא ההצלחה, שותפך להובלת העיתון נח מוזס נהרג בתאונת דרכים. אתה זוכר את היום ההוא באוקטובר 85', ערב שמחת תורה?

"בוודאי. נח יצא ממכוניתו של חתנו, עמירם ניר, ירד אל הכביש מול בניין 'ידיעות' ואוטובוס פגע בו. היה בכך משהו דיאבולי. כל התאונות במשפחת מוזס. בהתחלה היה המוות של הבן הבכור, גלעד. אוטובוס פגע בו כשהיה בן תשע. אני זוכר שנח ואני חזרנו מירושלים כשנודע לנו. שבוע ימים ישבנו ליד מיטתו של הילד הגוסס. ואז היה המקרה הנורא עם נוני. ליד הבית זה קרה. נדמה לי שנוני היה בן 14. נח אמר שבגלל המוות של גלעד היה לו קשה לסרב לילדים. נוני רצה לנהוג אז נח נתן לו לנהוג. וילדה נהרגה. מוקדם בבוקר זה קרה. זה היה נורא. לנח היתה תחושה קשה, הוא לקח את העניין על עצמו. גם ישב בבית הכלא כמה חודשים. עבורו זו היתה טרגדיה גדולה. ואז, כעבור 15 שנים, גם נח בעצמו נהרג בתאונה. כאילו רבצה קללה על משפחת מוזס".

מותו של נח סימן תקופה חדשה ב"ידיעות"?

"קרה מה שקורה בכל מיני משפחות, בכל מיני מקומות בעולם, כשמגיע דור חדש".

מה שקרה הוא שהתפתחה מלחמת עולם בין היורש, נוני מוזס, לבין העורך, דב יודקובסקי.

"היתה תקופה קשה מאוד".

תקופה של קרבות שליטה ותככים?

"אחרים יכלו להתעסק בכך. אני הייתי צריך להוציא עיתון כל יום".

בתצהיר שהגשת שנים מאוחר יותר לבית משפט כתבת שנוני מוזס עשה מאחורי גבך קנוניה לדחוק אותך מ"ידיעות".

"נוני הפך את המצב לבלתי נסבל. איני יודע אם רצה שאשאר עורך ללא כוח וללא סמכות ניהולית, או אם רצה שלא אהיה עורך כלל. אבל אני לא יכולתי לחיות עם פגיעה בסמכויות ועם אובדן יוקרה. חשבתי שהיה בכך חוסר הגינות".

המאבק בינך לבינו היה רק מאבק אישי, או גם מאבק בין ערכים ותרבויות?

"זה היה מאבק אישי והתנהגותי".

הרגשת שנוני כוחני מדי?

"כן".

הנה האירוניה. את שעשו ליהודה מוזס ב-48', עשו לך אחדים מנכדיו של יהודה מוזס 40 שנה מאוחר יותר.

"אני לא יודע אם היה פה פוטש. אבל הם ידעו. לי קשה לומר מה עשיתי ומה בניתי. אבל הם ידעו. כשקיבלתי את העיתון היה 20,000 עותקים וכשעזבתי אותו הוא היה 530,000".

ארנון מוזס, נכדו של יהודה מוזס, נהג בך בכפיות טובה?

"היתה לי תחושה של עוול. לא התבכיינתי, אבל התחושה הפנימית היתה של עוול נורא".

בנקודה מסוימת נשברת. עזבת.

"לקראת הסוף זה הפך ממש בלתי נסבל. הרגשתי שזה אפילו עלול להזיק לי לבריאות. חייתי בתחושה נוראה. לא היו חילוקי דעות על תרומתי. ואחרי כל זה לגרום לי כך ללכת?"

אתה זוכר את היום האחרון?

"בוודאי. אספתי את הספרים שלי מהחדר, לקחתי את התיק ועמדתי בדלת והסתכלתי. אני זוכר שאמרתי לעצמי שאני צריך לחקוק בזיכרון את המראה כיוון שככל הנראה לא אחזור אל החדר הזה. ובאמת לא חזרתי. עד היום כף רגלי לא דרכה בבניין 'ידיעות אחרונות'. בניין שאני הקמתי. בניין שבו אני מכיר כל אבן" (תגובתו של ארנון מוזס לא התקבלה עד מועד סגירת הגיליון).

הגולם

בדיעבד, אתה לא חושב שהקמת גולם? "ידיעות" אינו גדול מדי, חזק מדי, כוחני מדי?

"לי אף פעם לא היתה תחושה שצריך לפחד מהכוח של העיתון, כיוון שאף פעם לא שאלתי את עצמי מה אני עושה עם הכוח הזה. האמנתי באתיקה שלנו ובצורת העבודה שלנו".

האתיקה שאתה מדבר עליה כללה רשימה של אישים מוגנים שאותם לא תקפתם ולא ביקרתם, אנשים כמו גד יעקובי ויהושע רבינוביץ.

"גד יעקבי היה חבר אישי שלי, אני לא מסתיר זאת. אבל אני לא חושב שיש אנשים שאנחנו בכוונה התקפנו או אנשים שאנחנו באופן שיטתי הגנו עליהם. לגבי רבינוביץ, אני זוכר שהיה מקרה שצלם שלנו הזדמן לחוף תל ברוך בבוקר שבו אברהם עופר התאבד וצילם אותו. הדבר נודע לרבינוביץ והוא טילפן אלי ואמר שהוא יודע שיש לנו צילום כזה. אני לא מבקש ממך כלום, הוא אמר, רק תחשוב אם אתה באמת רוצה שהילדים של עופר יזכרו את הפנים שלו בצורה כזאת, מעוותת, אחרי ירייה בראש. הצילום לא פורסם. קשה לי להעריך אם אלמלא הטלפון של רבינוביץ הייתי מפרסם אותו. ככלל, אני יכול לומר לך שלא היה מקרה שהסתרנו דבר משמעותי או פלילי".

השותפות של "ידיעות אחרונות" עם מפא"י היתה בעייתית. הזיכיון של "ידיעות אחרונות" על הפצת טופסי הספורטוטו גרם ל"ידיעות" להיזהר מאוד בכבודם של שרי חינוך.

"למפא"י לא היתה שום השפעה על המערכת, להפך. כשהבינה שלא תצמח לה תועלת מהשותפות, ויתרה ומכרה את המניות. הזיכיון של הטוטו סייע לנו מאוד בשנים הרזות. לא זכור לי שבגלל הטוטו חסנו על מישהו".

צינזרת ידיעות קשות על גיגי פרס, אחיו של שמעון.

"אני לא זוכר שאי פעם פסלנו ידיעה מבוססת על מעשים פליליים. לפעמים מישהו התלבש על מישהו ללא סיבה. במקרים אלה ניסיתי לרכך או לשכנע את הכותב".

צינזרת סדרת תחקירים של ברוך נאדל שעסקו בהעלמת עין של מס הכנסה מבכירים.

"הדברים שנכתבו בתחקיר היו קיצוניים במידה כזאת שקשה היה לי להאמין שהם מדויקים".

במקרים מסוימים צינזרת גם אותם כותבים שבהם אתה משתבח - אפילו את עמוס קינן.

"עם עמוס קינן היו לי ויכוחים סוערים אבל הוא היה מתעייף ואומר: מה שתגמור עם אשתי מקובל עלי. וכך היה".

כש"חדשות" עבר עבירת צנזורה בפרשת קו 300, תמכתם בסגירתו. אתה לא חושב שבכך פגעתם בסולידריות המקצועית ובחופש העיתונות.

"לא היה ולא נברא. איך יכולנו? זו טענה חסרת שחר".

במשך עשרות שנים הפעלתם ב"ידיעות" לא מעט צנזורה עצמית. איך זה מתיישב עם המחויבות שלך לחופש העיתונות?

"היו דברים שאני מתחרט עליהם. כשיצחק רבין היה שר ביטחון, הוא ביקש מאיתנו בוועדת העורכים שלא לפרסם את עסקת ג'יבריל שהלכה והתגבשה. היו ויכוחים גדולים בוועדה. בסוף שיכנעו אותנו שלא לפרסם ולא פירסמנו. לימים פגשתי את הרמטכ"ל משה לוי, דווקא בביתו של רבין, והוא אמר לי: 'חבל שנכנעתם, העסקה היתה משגה ופרסום היה עשוי למנוע אותה'. לכן בדיעבד היה ברור לי שצריך היה לפרסם".

התחזית

יודקובסקי. משגעים פה אנשים עם כסף
צילום: אלון רון
מה דעתך על תופעת האתרוג?

"לא נבון לומר שאנו נותנים לאדם חסינות טוטלית. שמכיוון שיש לפוליטיקאי תוכנית מדינית שאנחנו אוהבים, נסלח לו על הכל. הגישה הזאת אינה מקצועית ומפריע לי הצד המוסרי שבה".

יש הטוענים שהעיתון שיצרת גונן בשנתיים האחרונות על ראש הממשלה, אהוד אולמרט.

"אני חושב שהחלוקה היתה לא בין עיתונים אלא בתוך עיתונים. היו מקורבים אליו, גם בטלוויזיה, והיו מתנגדים".

ומה אתה חושב על האיש המכהן היום כראש ממשלת ישראל.

"הכרתי את אולמרט היטב. באופן אישי הוא אדם חביב מאוד, אינטליגנטי מאוד, נעים. אבל הפרשה האחרונה העציבה אותי מאוד. היא גרמה לי לאי-נוחות. זו תחושה איומה שראש ממשלה מופיע במצב כזה. העליבות. העובדה שזה לא משגה חד-פעמי אלא שיטה. התמונה של ראש ממשלה שלי, שהיה ראש העיר ירושלים, מבקש שדרוג פה ומבקש שדרוג שם ומבקש שיביאו לו את הקרדיט-קארד. מה זה? זה מביך. זה לא אסתטי ולא מוסרי באופן קיצוני".

הופתעת מהגילויים האלה?

"זה חלק מהתופעה שדיברתי איתך עליה. היא באה לידי ביטוי גם בוועידת הנשיא עם שלדון אדלסון, וגם בקונצרט הפילהרמונית של נוחי דנקנר. הייתי בקונצרט. אם הייתי צעיר יותר, הייתי מצטרף לקריאות המחאה. לא מפני שיש לי משהו נגד מר דנקנר. אבל משגעים פה אנשים עם הכסף. זה מין מעגל קסמים כזה. כותבים על כסף וקוראים על כסף ומתחילים להאמין באמת שהכסף הוא הכל. זה שיגעון. כל המדינה משוגעת. והעיתונות מעצימה את השיגעון.

"אז בסוף מתברר שגם ראש הממשלה הוא ד"ר ג'קל ומיסטר הייד. צריך כמובן להמתין לחקירה הנגדית ולראיות ולראיות שכנגד. אולמרט לא הורשע ואפילו לא הואשם. אבל אני שואל את עצמי מה היתה המוטיווציה שלו. כל כך חשוב לנסוע במחלקה ראשונה? כל כך חשוב שישדרגו את הסוויטה? כל כך חשוב עוד עט נובע או עוד שעון? אלה דברים נעימים, אבל הם לא קובעים חיים. יש פה גם איזה אלמנט של הבל הבלים. השתעבדות לדברי הבל. אנחנו לא יכולים להתנהג כאילו אנחנו אמריקה כי אנחנו לא אמריקה".

ובעניין העיתונות אתה אופטימי או פסימי? במאה ה-21 העיתונות היא בכלל דבר חשוב?

"היא חשובה לבעלי המניות. אבל מעבר לכך, היא פונקציה חשובה לכל חברה אנושית. למרות שהיא לא מוגדרת כך רשמית, היא כמעט אחת מהרשויות. יש רשות מחוקקת, רשות מבצעת, רשות שופטת והעיתונות היא הרשות המדווחת. לכן מוטלת עליה אחריות. היא צריכה להיות יצירה. היא צריכה להיות מלאת חיים. היא צריכה לענג את הקורא. העיתון הוא הטיוטה הראשונה של ההיסטוריה. העיתון הוא חלק חשוב מהציוויליזציה שלנו. לכן אני לא מאמין שייעלם. הוא ישנה צורה וילבש צורה. יעברו עליו שינויים גדולים. אבל אני לא רואה עולם בלי עיתונים. עולם בלי עיתונים הוא עולם עני". *



דב יודקובסקי. אני תמיד חשבתי, כמו היוונים, שהיפה הוא הטוב


יודקובסקי (משמאל) בצעירותו ב"ידיעות", עם נח מוזס (שני משמאל), אביעזר גולן ושלמה שמגר. עיתון שהשר לא יתבייש בו ושנהג השר לא יפחד ממנו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו