בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מחתרת הנחושת

לאחר 32 שנות הפסקה, חידשה חברה מקסיקאית את כריית הנחושת בתמנע בניהולה של קרלה גרסיה-גרנדוס, שסבה ואמה היו שגרירי גוואטמלה בישראל. כתב "הארץ" ליווה את אנשי המכרה שסיפרו על חדוות העבודה, למרות הסכנה. כעבור ימים אחדים נהרג אחד מהם במפולת: מיכאל גלי, פועל בן 28 מאשדוד

תגובות

פועלים אריתראים מחזקים תקרת מנהרה בתמנע. המנהרות היו מוצפות במים וחסומות במפולות עפר

עשרות פועלי משמרת הבוקר במכרה הנחושת בתמנע מחכים רק לו. חשוך. נורות ניאון דלות תלויות בלי סדר על קיר מנהרה רחבה שחצובה בסלע. ראובן קניניאן מנגב את שתי ידיו בסרבל עבודה מטונף, ואחר כך לוחץ על כפתור אדום. הוא יושב בתוך תא הפעלה של מחפרון מפלצתי וממתין עוד רגע. כשהוא מוסיף בידו השנייה לחיצה על כפתור לבן זה מתחיל: שיעול רועם של מנוע כבד מתפרץ לתוך החלל השקט במעבה האדמה.

אחרי 32 שנה חזר הרעש לאתר הכרייה בתמנע. הצליל מרעיד את הקרקע. קניניאן, תושב אילת, מהנדס מזון שעלה לפני שמונה שנים מרוסיה, שולט במכונה המפוררת קירות בהזזת ידית ולחיצת גז. אבל בצהרי יום רביעי שעבר הוא מתמהמה, מבקש להסביר את ההרגשה. הוא מתלבט עם עצמו ובסופו של דבר אומר: "זה כמו מכונת גילוח. אני שומע את המכונה כל הזמן, אם קשה לה והיא מתאמצת אני מוריד את הלחץ. המטרה היא להיות חבר שלה, זו החוכמה. לא להיות רע, אגרסיווי. לאט. להרגיש את הראש של המכונה נכנס בקיר ולשלוט על הכרסום".

הוא סוחט נהמת כעס גדולה מהמנוע. עשן שחור נפלט מארובה קטנה וקניניאן מפיל זרוע ברזל לתוך הקיר שניצב מולו. בכל נגיעה הוא מביא למפולת סלעים מבהילה, שמעלה עננת אבק עצומה שמתפזרת בחלל. הקצב שלו מהיר. "תוך שתי דקות אני מעמיס משאית מלאה בחומר", הוא צועק בין מפולת אחת לשנייה, "בסוף היום אני אוכל שישה מטרים של קירות".

קניניאן, שקיבל כאן הכשרה מיוחדת להפעלת ציוד הכרייה, מרגיש שהוא שותף להיסטוריה קטנה. "אני יודע שהמכרות עמדו שוממים במשך שנים וזו הרגשה נעימה מאוד להיות זה שחוזר לעבוד בהם. זו עבודה קשה, ברור, צריך להתרגל לחושך ולאבק, אבל יש לי גם הרבה סיפוק בעבודה שלי. אני יוצר מעברים בתוך האדמה, אני האדם הראשון שנכנס לתוך חללים אטומים, שאף אחד לא היה בהם קודם", הוא מצהיר בגאווה. אחר כך הוא מצטער שהוא נאלץ לקטוע את השיחה הקצרה. הוא מכסה את פניו במסכה ויוצא להילחם שוב בסלעים.

מבטא דרום-אמריקאי

בעורקי הר חכליל, שתחתיו נמצא אתר הכרייה העתיק, בתוך מנהרות עמוקות ומתמשכות מתרוצצים כורי נחושת. המחזה מרהיב ומשונה. תמנע של מטה נראית כעיר בחושך, ללא צבעים. "תחשוב, זה כמו שהילדים עושים ערמות של חול, רק בגדול", מציע חיים דהן, טכנאי המכונות באתר.

זה שלוש שנים שהוא עובד באתר הכרייה. "גם אנחנו משחקים בעצם עם חול", הוא אומר. "אוספים, מזיזים, הורסים. אמנם חשוך פה, אבל זה מקום יפה בעיני. אני אוהב אותו. אני מרגיש בטוח פה, נהנה לראות את המפולות, איך גושים שלמים של סלעים נופלים. אמנם יש הרבה רעש ובלגן אבל יש הרבה רגעים מיוחדים. לפני שבועיים, למשל, באמצע העבודה נגלה לנו פתאום קניון של עשרה מטרים. ואתה נגנב מזה, אתה חופר וחופר ופתאום שקט. קשה לראות דברים כאלה במקום אחר".

הרעיון לחדש את הכרייה במכרה תמנע הגיע דווקא ממקסיקו. החברה המפעילה היום את המכרה, "ערבה מיינס", נמצאת בבעלות "אהמסה", קונצרן המכרות השני בגודלו במקסיקו. החברה, בעלת מחזור שנתי של יותר מ-3 מיליארד דולר, מצאה עניין גדול דווקא במכרה הנחושת הסגור בנגב. "אהמסה היא יצרנית הפלדה הגדולה ביותר במקסיקו, אנחנו מייצרים יותר מארבעה מיליון טון פלדה לשנה", סיפרה לפני שבוע מנכ"לית "ערבה מיינס", קרלה גרסיה-גרנדוס. "יש לנו מפעלים לייצור דשנים, מכרות ברזל, פחם ונחושת. אבל לישראל הגענו בכלל במטרה אחרת. נציגים של החברה באו לישראל בחיפוש אחר גז זול. לא נחושת. זה היה מקרי מאוד, המפגש שלנו עם תמנע".

היא הגיעה בטיסת בוקר מתל אביב, מלאת מרץ, נכנסת ויוצאת מתוך ג'יפ יוקרתי שמוביל אותה באטיות במבוך המתפתל בעומק המכרה. גרסיה-גרנדוס, אם לשני בנים ושליחת החברה המקסיקאית בישראל, מתגוררת בהרצליה. לפחות יומיים בשבוע היא נמצאת בתמנע, 30 קילומטר צפונית לאילת. "למה גז? אהמסה היא אחת היצרניות הגדולות בעולם של אוראה, המשמש חומר גלם לחומרי דישון", היא מסבירה בעברית שטבולה במבטא דרום-אמריקאי נעים. "בתהליך של ייצור הדשנים שלנו במקסיקו, אנחנו זקוקים לגז טבעי".

העניין של החברה באזור התעורר לפני שנים אחדות, כשהתגלו מול חופי עזה מאגרי גז טבעי גדולים. "הכנו אז תוכנית להקמת מפעל לייצור אמוניה באזור אשקלון שיתבסס על מאגר הגז של עזה", אומרת גרסיה-גרנדוס, חובשת קסדה ומכוונת פנס-ראש אל המחפר של קניניאן. "אבל העסקה לא הושלמה בסופו של דבר. ואז אחד מבעלי השליטה בחברה שלנו, ששהה בישראל, החליט לצאת לנופש באילת. בדרך חזרה לתל אביב, כשהוא נסע על כביש הערבה, הוא הבחין פתאום בפתח המכרה של תמנע. מכאן הרומן התחיל".

הלהט המדברי שבחוץ לא מורגש. קריר בפנים, אור השמש רחוק. בדרכים המובילות לעומק המכרה, בג'יפ המיטלטל בתוך המנהרות המתפתלות, גרסיה-גרנדוס בוחנת את קצב ההתקדמות של הפועלים שלה: ישראלים, מקסיקאים ופליטים מאריתריאה שהגורל זימן יחד. "דברים השתנו מאז הפעם האחרונה שהייתי פה", היא אומרת בשביעות רצון. "עד היום הושקעו בהליכי התכנון, הרישוי והקמת המפעל כ-40 מיליון דולר. אבל ההשקעה תגדל בהרבה ותגיע בשנתיים הקרובות ל-230 מיליון דולר.

"כשנכנסנו לפה בפעם הראשונה, ב-2005, המכרה לא היה במצב טוב בכלל. עשרות שנים הוא היה נטוש והמנהרות היו מוצפות במים. רק כדי להתחיל לראות מה קורה בפנים היינו צריכים לשאוב יותר ממיליון קוב מים. היו גם הרבה מפולות, דרכים חסומות. במשך השנתיים האחרונות ביצענו כאן עבודות הכנה בשטח, שכללו בין השאר התקנת מערכות תאורה, מערכות אוורור ובעיקר ייצוב המנהרות לקראת הכנסת הציוד שישמש לכרייה. לפני חודש הכנסנו את מכונת הכרייה הראשונה לתוך המכרה. עכשיו בעצם מתחיל הדבר האמיתי".

כעבור ימים אחדים התברר ש"הדבר האמיתי" כולל גם סכנת מוות. ביום ראשון השבוע התמוטטה תקרת מנהרה במכרה וקברה תחת המפולת את מיכאל גלי, בן 28 מאשדוד, שהחל לעבוד במקום רק לפני חודש. בבוקר יום שני הגיע למכרה חוקר של משרד התמ"ת, כדי לקבוע אם התאונה קרתה בגלל רשלנות.

"זו היתה תאונה טרגית", אומרת גרסיה-גרנדוס. "מקורה בהתמוטטות נקודתית במקום שבו העובד עבד. בשלב זה מהנדסי החברה ומנהליה עושים תחקיר מפורט. אני פועלת בתיאום מלא עם המשטרה ומשרד העבודה לבירור מלא של המקרה וגורמיו".

קרלה גרסיה-גרנדוס (משמאל). תאונה טרגית

עיר בלי צבעים

לגרסיה-גרנדוס קשר מיוחד לישראל. סבא שלה, חורחה גרסיה-גרנדוס, היה שגריר גוואטמלה באו"ם בנובמבר 47'. "הוא זה שאירגן את שאר שגרירי אמריקה הלטינית לגוש של 22 קולות בעד התוכנית לחלוקת הארץ", היא מספרת. "לאחר מלחמת העצמאות הוא שהה בישראל כשגריר גוואטמלה עד 1958. אבא שלי הגיע לבקר את סבא בישראל והכיר את אמא שלי, שגרה אז עם משפחתה בהרצליה. הם נישאו שנתיים אחר כך ועברו להתגורר בגוואטמלה סיטי. חזרתי לביקורים קצרים כשאמא מונתה לשגרירה בישראל, באמצע שנות ה-80".

בנסיעה בתוך המכרה נגלה לפעמים עורק כחול ומפעים של נחושת על דופן קיר אפור, לפעמים מבצבץ ברזל קרוע, עדות לגלגול הקודם של אתר הכרייה. בשנות ה-60 וה-70 עבדו במכרות תמנע כאלף כורים. הם שפתחו את הדרכים בהר. אז, בתקופה הטובה ביותר שידע המכרה, היצוא הגיע ל-16 אלף טון נחושת בשנה. אבל ההצלחה לא נמשכה זמן רב. ב-76' נסגר המכרה לראשונה בגלל הפסדים תפעוליים שנבעו מירידת מחירי הנחושת בעולם. גרסיה-גרנדוס, שמכירה את הכרוניקה הזאת, מספרת שמצרים הם שהחלו לכרות נחושת באתר, כבר לפני כ-6,000 שנה. זמן קצר אחרי הכרזת העצמאות, ב-49', התגלו מחדש מרבצי הנחושת ההיסטוריים של המלך שלמה. המפעל הישראלי הראשון במקום, "מכרות נחושת תמנע", הוקם ב-54' כחברה בת של החברה הממשלתית מחצבי ישראל ופעילותו המסחרית החלה כעבור חמש שנים. לאחר סגירת המכרה ב-76', נעשו כמה ניסיונות לחדש את הפקת המתכת האדמונית, ופעילות הכרייה המדשדשת נפסקה סופית ב-84'. באותה שנה הוחלט להפריט את אוצר הטבע הלאומי, והממשלה מכרה את שטח המכרות ל"חברה לישראל", שהיתה אז בשליטת משפחת אייזנברג, ואחר כך עברה לשליטת האחים עופר.

"החברה לישראל" מכרה את אחזקותיה בתמנע ב-97' לחברת אולשק הישראלית, שהקימה בשטח המכרה מפעל המתמחה במחזור נחושת. "את הסכם החכירה לאתר המכרה עשינו עם מנהל מקרקעי ישראל, אבל את המבנים במקום אנחנו שוכרים ממשפחת אולשק", מציינת גרסיה-גרנדוס. "מהם גם קנינו את הארכיונים של המפעל משנות ה-50, שכללו מידע על קידוחים, מפות ומחקרים שבוצעו לאורך השנים. למרות שהכרייה היום שונה מהכרייה בשנות ה-70, היה חשוב לנו להבין את ההיסטוריה של המכרה, לדעת כמה נחושת הוציאו, להתחקות אחר אתרי הכרייה הטובים.

"אנחנו באים עם הטכנולוגיה הכי מתקדמת, אבל אז הכרייה נעשתה בידיים ובפיצוצים. היום זה לא בא בחשבון, זה מיושן. מכונת הכרייה שאנחנו עובדים איתה עולה שלושה מיליון דולר. אנחנו נותנים לעובדים שלנו להפעיל כלי שהמחיר שלו משתווה למטוס קטן. היא גורסת את המחצב לאבנים בקוטר של 2.5 סנטימטרים. אנחנו גם מתכוונים להוציא תוצרי נחושת הרבה יותר טובים. הטכנולוגיה שלנו מאפשרת להוציא נחושת טהורה, 99.9 אחוז, וזאת בעצם הפעם הראשונה בהיסטוריה שמכרה תמנע מגיע לתוצאות כאלה".

יעקב לוינשטיין, שהיה מנהל ההקמה של המכרה הראשון בתמנע, מאשר. "תהליך השבחת העופרה היה מסובך מאוד בשבילנו", הוא אומר. "באף שלב לא הצלחנו להגיע לנחושת טהורה, אלא רק ל-80 אחוז". היום הוא בן 80, מתגורר בתל אביב. "העבודה היתה מתישה", הוא מספר. "הרגשנו כמו עבדים של שלמה המלך. נצלינו תחת השמש, נשרפנו. זה היה כמעט לא אנושי. היו תאונות, בכל שנה נהרג פועל או שניים. מבחינתי זו היסטוריה קשה. התמונה שעולה לנגד עיני כשאני נזכר באותם ימים, היא של טרקטורים שנלחמים להוציא את העופרה מהמכרה הפתוח ולצדם הרים של חומר ללא נחושת, שנערם עוד ועוד".

התנאים היו קשים, הוא חוזר ואומר. "בשנים הראשונות לא היה לנו חשמל ולא מים זורמים. רוב הזמן ניסינו להתגבר על בעיות, על תנאי עבודה אכזריים, תנאי חיים לא פשוטים, תקלות בציוד שלא הכרנו. מי ידע אז מה זה מכרה? לא היה לנו ניסיון אמיתי, רכשנו אותו בעמל. בקושי הצלחנו להפעיל את המכרה. כששום דבר לא דפק וההוצאות היו בשמים, הממשלה תמכה בנו. היו לנו שנות חסד מעטות, בין שנות ה-60 לאמצע שנות ה-70. אבל כשמחירי הנחושת המשיכו והמשיכו לצלול וההפסדים הרקיעו שחקים, לא היתה לממשלה ברירה, היא הפסיקה לתמוך בנו והמפעל נסגר. כמי ששייך לצוות שבנה את תמנע והשקיע בו את מיטב שנותיו, פתיחת המכרה מחדש נתנה לי הרגשה שזה לא היה לשווא".

ראובן קניניאן מפעיל את המחפר. שישה מטרים ביום

22 אלף טון

התאונה השבוע העיבה על השנה הטובה שהיתה לחברת "ערבה מיינס" הצעירה. ניסוי להפקת נחושת, שמדמה את תהליך הייצור התעשייתי, החל ב-2007 והסתיים בהצלחה לפני חודשים אחדים. מפעל הניסוי ייצר יותר מ-24 טונות של נחושת, אבל הנתון המרשים הזה הוא רק תחילתו של תור הזהב. על פי תחזיות הכרייה יופקו בתמנע 22 אלף טון נחושת טהורה כבר בשנה הקרובה. רוב הנחושת תיוצא לחו"ל, ותתורגם להכנסה של 140 מיליון דולר בשנה. בעוד חמש שנים, כך מצפה החברה, יספק המכרה כבר 40 אלף טון נחושת נקייה מדי שנה, כלומר, כ-350 מיליון דולר בשנה לפי מחיר הנחושת העכשווי - 8,500 דולר לטון.

היום מועסקים במכרה כ-60 כורים, תחת השגחה של 15 מומחי כרייה מקסיקאים. "היינו רוצים מאוד שמומחים ישראלים ינהלו את הפרויקט, אבל קשה למצוא כאלה", מסביר חוזה אנטוניו-טורס, המהנדס הראשי של המכרה. "הידע הישראלי בתחום המכרות הוא ידע של 1970. לכן היינו חייבים להביא את כל הצוות שלנו ממקסיקו, שיוביל את הפרויקט. לישראלים אין ניסיון אמיתי בכרייה מהסוג הזה".

אנטוניו-טורס מסתובב באתר הכרייה כמלך שהכל קשובים למוצא פיו. הפרק הישראלי בחייו סובב סביב סדר היום במכרה, "בין שתי משמרות שעובדות 24 שעות ביממה", כדבריו. הוא מהלך בשקט האופייני לו, צרור עטים בכיס חולצתו, נושא מפות מגולגלות בידיו אפילו שהדרכים כבר מוכרות לו. לתמנע בא לפני שלוש שנים, את אשתו ושתי בנותיו השאיר במקסיקו.

"הגעתי לפה ביום שלישי בשעה שלוש בבוקר", הוא מספר. "אני זוכר את השעה ואת היום בדיוק. אני מודה שבהתחלה קצת נבהלתי מהמעבר לישראל. אבל מהרגע שהגעתי, אני מחויב לאתגר. ואני גאה להפעיל את המכרות ההיסטוריים של המלך שלמה, לקיים את היכולת המקצועית של החברה שלנו במקום הזה".

במקסיקו ניהל מכרות זהב, כסף ונחושת. הוא מספר שהצעד הראשון של הקונצרן המקסיקאי בתמנע היה עריכת סקר גיאולוגי מקיף לבדיקת כדאיות הפקת הנחושת. "כיוון שבאנו עם טכנולוגיה חדשה היינו צריכים לעשות טסטים, לראות איך זה עובד באמת. למרות שהיתה לנו ניירת היסטורית של המכרה, זה לא הספיק. התחלנו בקידוחים בעומקים שונים. הנחושת נמצאת בדרך כלל בעומק שבין 70 ל-300 מטרים, אבל הגענו פה גם לקידוחים של 700 מטר. את החומר שהוצאנו בקידוחים השונים בדקנו במעבדות, כדי לבדוק מאילו קידוחים בדיוק נקבל את הנחושת הטובה ביותר".

עורכי הסקר קבעו שיש סיכויים טובים להפקה מסחרית של נחושת. "עכשיו אנחנו מתקדמים דרומה", הוא אומר ושולף את המפה, כאילו חיכה לרגע הזה. לצדו שלושה פועלים אריתראים שמטפלים בתקרה ומציצים מדי פעם אל הנעשה תחתיהם. "הם קודחים ברגים באורך של שני מטרים, ומצמידים לתקרה קורת ברזל בעובי של 40 סנטימטר", הסביר אנטוניו-טורס בשבוע שעבר, ימים אחדים לפני התאונה. "זו אחת הפעילויות היומיומיות שלנו. אנחנו צריכים לדאוג שהקירות לא יפלו".

40 קילומטר של מנהרות יש בתמנע. "אנחנו ניקינו והנחנו תשתיות רק לאורך 10 קילומטר", אומר אנטוניו-טורס. "מעבר לזה, אנחנו מתרכזים עכשיו בפתיחת דרכים חדשות ומפתחים את האזור הראשי של הכרייה. היום המכרה משתרע על פני 1,200 דונם ועובדת בו מכונת כרייה אחת. כשהמפעל יעבוד בשיא התפוקה שלו, מה שיקרה במשך השנה הקרובה, יהיו פה שש מכונות כרייה. אנחנו מחכים להן. אז יספק המכרה עבודה ל-600 כורים נוספים".

הסעת כורים לעבודה. עשרה ק"מ של מנהרות הוכשרו למעבר

שני כוכבים

החברה המקסיקאית לא יכלה להתנהל לבדה בערבה הישראלית. לשם כך שכרה את שירותיהם של שני כוכבים מקומיים. אחד הוא יוסי שניר, לשעבר מנכ"ל רכבת ישראל ומנכ"ל משרד התעשייה והמסחר, והשני, יצחק גורן, לשעבר מנכ"ל המשרד לאיכות הסביבה. בשעה ארבע אחר הצהריים שניהם יושבים יחד בחדר הישיבות של המפעל, עסוקים בהתכתבויות הרבות שהם מנהלים עם הרשויות.

"להעביר כזה פרויקט במבוך הביורוקרטי הישראלי זה כמעט חסר סיכוי", אומר שניר ופולט אנחה ארוכה. "זה יכול לקחת חמש שנים וזה יכול להיות גם סיפור שלא נגמר. לנו זה לקח שנתיים. התפקיד שלי היה להיות איש הקשר בין בעלי אהמסה לבין מוסדות רשמיים כמו משרד המסחר והתעשייה, משרד התשתיות, מקומות שאני די מכיר בסך הכל. אלה קשרים מסובכים וסבוכים, מאות אנשים מעורבים בקבלת כל ההיתרים הדרושים. והצלחנו די יפה לקדם את פעילות המכרה".

משלחת של "קו לעובד", שביקרה לפני כמה חודשים אצל העובדים האריתראים במכרה, לא שמעה מפיהם תלונות על תנאי העבודה והשכר. אפילו בעמותת "אדם טבע ודין" לא נמצאו טענות נגד הכרייה המתחדשת בתמנע, "אנחנו לא מכירים שום בעיה חריגה בפעילות של המכרה", נמסר מהעמותה. "כי יצרנו פה מפעל תעשייתי עתיר עבודה וידע, אבל ידידותי לסביבה", אומר גורן. "זה הישג עצום מבחינתי. תהליך הפקת הנחושת עומד להיות תהליך שממחזר את כל צריכת המים והכימיקלים הנדרשים. את העופרה שיוצאת מהמכרה אנחנו עורמים על משטחים אטומים כדי למנוע חלחול של חומצות לקרקע. בתהליך של בערך מאה ימים, אנחנו מזליפים על העופרה חומצה גופרתית, שמוציאה את הנחושת בצורת נוזל שמתנקז לתחתית המשטח. משם הנוזל מועבר באמצעות משאבה למתקן הפקת נחושת מתכתית, לשלב האחרון בתהליך שהוא הפקת המוצר הסופי - פלטות גדולות של נחושת מתכתית. זה התהליך, פשוט מאוד. במפעל הזה אין שפכים תעשייתיים ואין זיהום אוויר".

יש חפירה מסיווית בתוך ההר ופסולת עפר של אלפי טונות, איך זה מתקשר לתהליך הירוק שאתה מתאר?

"זה שאנחנו חופרים בתוך ההר, זה אומר שאנחנו לא פוגעים בנוף. אנחנו מתחייבים לכרות רק בתוך האדמה, להגיע לעורקי הנחושת באופן ישיר, ובכך לצמצם באופן משמעותי את פסולת העפר שיוצאת מהמכרה. בכל הגלגולים של המכרה, עיקר הכרייה היה בשטחים פתוחים ולא תת-קרקעיים. לכן נגרם כל כך הרבה נזק נופי באזור. כשקיבלנו את אתר הכרייה הוא היה הרוס לחלוטין. אלפי דונמים מצולקים בבורות ענק".

והם עדיין מצולקים.

"אנחנו מתחייבים לתקן את זה. כבר ביצענו תכנון נופי ואנחנו מתכוונים לשקם חלק גדול מהשטח. את הפסולת של הכרייה החדשה אנחנו נחזיר לבורות החשופים. המטרה שלי, בתור מי שאמון על תחום איכות הסביבה של המפעל, היא ליצור מצב שבתהליך הכרייה המפעל יתרום לסביבה. ברור לי שבלי שותפות כזאת לא נוכל לפעול".

תמנע, מבט מבחוץ. בשנה הבאה יעבדו פה שש מכונות כרייה

מתרגש בלי להתבייש

החודש הצליחו שני המנועים השקטים, שניר וגורן, לרשום לזכותם עוד הישג. הם שיכנעו את הבנק לפיתוח התעשייה להכיר במכרה כמפעל מאושר באזור פיתוח א', מה שמזכה אותו במענק ממרכז ההשקעות של הבנק. שניר לא מתרגש יתר על המידה מן ההישג, במקום זאת הוא שולף מהמקרר פחית קולה ומפנה את תשומת הלב לפסוק מספר דברים שחקוק על קיר חדר הישיבות. "ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצוב נחושת", הוא קורא ברשמיות ולוגם מהמשקה הקר.

"המקסיקאים שהגיעו לכאן הם אמנם אנשי עסקים, אבל יש בהם גם אמונה", אומר שניר. "אני מרגיש שהם עושים מעשה ציוני. הפסוק הזה אומר לי משהו, אפילו אם זה נשמע מליצי. אנחנו חקלאים טובים, אבל לא כורים. רצינו להיות. זה בעצם הסיפור. המקסיקאים מקצוענים, יכולים להריח את האדמה ולהגיד לך איפה יש מרבץ נחושת טוב. בלעדיהם מכרה תמנע לא היה יכול להתחדש. יש בעיני יופי בחידוש פעילותו. יש כאלה שאולי שכחו, אבל המכרה בתמנע היה פעם סמל לעבודה עברית של יהודי חדש. העיר אילת צמחה ממכרות תמנע, בשנות ה-60 המכרה החזיק את אילת. החלק שלי בחידוש המפעל ההיסטורי הזה מרגש אותי, ובגילי מותר להתרגש בלי להתבייש. כשאני מגיע לפה אני מתמלא גאווה על כך שלמרות הכישלונות הקודמים קם בישראל מכרה נחושת".*



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו