בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מחזיר אהבות קודמות

העיתונאי גדעון סאמט מבקש דקה מזמנכם: גם אני חייתי, אהבתי, ירדתי לפעמים מהפסים ועשיתי דברים מטורפים. וגם כתבתי ספר על עיתונאי עם יצר הרס עצמי, שחי בשקר עם אשתו ומנהל רומן עם בת דמותה של הסופרת בתיה גור. מעניין מה היא היתה אומרת על הספר

תגובות

גדעון סאמט. הזמן עושה את שלו, אבל לא במאה אחוז

גדעון סאמט לא רצה למות על עטו, כפי שהוא צופה שיקרה לאחדים מעמיתיו בעיתונות. בשנה שעברה הקדים תרופה למכה ופרש מ"הארץ", העיתון שאיתו היה מזוהה במשך 36 שנים ואותו אהב, כמעט, כמו את ביתו. הוא פרש כדי להתמסר לאהבות אחרות. סאמט הוא איש של אהבות, אהבות גדולות וקטנות ובעיקר מתרסקות. השבוע כבר הגיש צ'ק אחד לפירעון: "להרוס את נדב", רומן ראשון מפרי עטו, יצא לאור בהוצאת כרמל.

זהו רומן מפתח עם חומרים הלקוחים ממציאות חייו, עם מעט מאוד צבעי הסוואה. מהופנט מהתהליך ושבוי בו, במידה רבה, רקח סאמט עלילה מרובת דמויות, הסתעפויות ועלילות משנה, כאילו חש צורך בלתי ניתן לשליטה לספר את כל מה שהצטבר בקרבו ב-67 שנות חייו ולזעוק: אני לא מה שחשבתם. לא רק העורך האפור והמסור. לא רק כותב טורי הפרשנות. אני חייתי, אהבתי, ירדתי לפעמים מהפסים, עשיתי דברים מטורפים.

ברומן של סאמט ארבעה גיבורים מרכזיים: שני גברים, דדי שוורץ ונדב מידן ושתי נשים, נילי לביא ותמר ברקוביץ, שמתה מיד בהתחלה ומניעה במותה את העלילה, המתפתחת לסיפור בלשי ומסע של הרס. דדי שוורץ, המספר, בן דמותו של סאמט, רדוף אובססיה לחשוף את האמת ולהרוס את חברו הטוב ביותר, נדב, שקווים מדמותו מזכירים את ירון לונדון, חברו הטוב ביותר של סאמט.

אבל לא רק את נדב הורס המספר בעלילה פתלתלה ולעתים לא לגמרי מובנת. הוא הורס את עצמו, תוך התייסרות על חיי הזיוף שלו, ובאותה הזדמנות מתחשבן עם חבריו הרבים, האמיתיים והמדומים, ועם חיי השקר שלהם, מתאכזב ממנהיגי המדינה וכואב את אובדנה המתקרב. וכמו מתוך הרגל של בעל טור, מבכה סאמט בכתיבה מטיפנית את היחסים רוויי הרוע שבין אדם לחברו. חיזוק לזה מצא בשירו של חיים גורי "רע", שאותו הוא מצטט כמוטו לספרו.

"והרעה תשוב להתגורר בינינו, כמנהגה", כתב גורי כתחליף לרעות המקודשת בדם. "חיים גורי צודק", אומר סאמט. "לא חשבתי עליו כשכתבתי את הספר, אבל בין השינויים הרבים בחברה הישראלית יש דבר אחד שאנחנו לא מדברים עליו, וזה, מה קרה ליחסים הבינאישיים".

נילי לביא, אהובתו לשעבר של שוורץ, ממלאת בספר תפקיד של פאם פאטאל. היא מפתה, דעתנית ומתוחכמת שמלהטטת בגברים כרצונה. הרומן מתרחש בתל אביב, מפרישמן צפונה, אזור מגוריו של סאמט, המוליך את גיבורו ברחובות העיר בדקדקנות של פיליפ מרלו ובכפייתיות יעקב שבתאית ("נולדתי מול הדירה של יענקלה שבתאי, הייתי בן גילו של אחיו אהרן, ראיתי אותו משחק למטה וידעתי בדיוק איפה הוא הלך בשיטוטים שלו"). תוך כדי השיטוט האינסופי ושזירת פיסות המידע לפאזל המתהווה, גואל את עצמו סאמט ממציאות מסויטת ובורא לעצמו מציאות חלופית. אולי תיקון.

קשר אינטימי

סאמט נולד בתל אביב, וגדל במעונות עובדים ברחוב פרוג. הוריו עלו בשנות העשרים והשלושים מפולין. אביו, שמעון, היה עיתונאי ב"דבר" ואחר כך ב"הארץ", אמו, אנדה, היתה קוסמטיקאית. הוא למד בבית חינוך א"ד גורדון ואחר כך בתיכון עירוני ה'. בכיתה ג' פגש את ירון לונדון, ומאז הם לא נפרדו. "נפגשנו בעצם כשהיינו בני חמש", מתקן לונדון, "בגן ילדים ברחוב בן יהודה. אחר כך אני למדתי בבית ספר 'דוגמה' ורק בכיתה ג', כשהעבירו אותי לבית חינוך, הפכנו לחברים".

"לא סתם חברים, ידידים בלב ונפש", מוסיף סאמט. "בית הספר הזה, שלימד אותנו את חשיבותה של אמת, היה מלא בשקרים. בתקופה הזאת היו העליות הגדולות של שנות החמישים ואנחנו לא ידענו עליהם כלום. מעולם לא הביאו אותנו לשם, ולא הפגישו איתם". הוא היה חניך בקן צפון של התנועה המאוחדת, אבל לא הלך לנח"ל. "כנראה ששם ניטעו בי ניצני הספק לגבי החברות הישראלית, שהיו לה מופעים יוצאים מהכלל: התנדבות, חלוציות, חקלאות, גרעין, וביחד עם זה אני שנים רבות מסתכל בחשש וזעזוע מסוים על החברותה והסחביות, והאחי והאהלן וסהלן".

בצבא הוא שירת בתותחנים עד שנפצע. "זה היה בסדרה. מישהו הכין מרק ומילא דלק תוך כדי שהפרימוס דלק ועלה עמוד עשן שתפס אותי עם המסטינג ביד ונכוויתי קשה, אבל חיי ניצלו כי היינו בחולות ומיד גילגלתי את עצמי בחול, אחרת אולי הייתי עולה באש. שכבתי בתל השומר עם כוויות קשות מאוד. אחר כך הורידו לי פרופיל וככה הגעתי ל'במחנה נח"ל' ושם התחלתי לכתוב".

אחרי השחרור מהצבא הלך ללמוד ספרות אנגלית ומדעי המדינה באוניברסיטה העברית ושם פגש את נעמי אשתו ואת מי שהיה לחברו הקרוב, אהוד מנור. "נעמי היתה רקדנית בלהקת הסטודנטים, כוכבת הלהקה", אומר סאמט. "יעקב פרי ניגן שם בחצוצרה, דן בירון היה אקורדיוניסט. אהוד מנור היה חבר נפש שלה".

בתום הלימודים חזר סאמט לתל אביב, ונישא לנעמי (לזוג נולדו שני בנים: יואב, שעוסק בהיי-טק ואורי, מעצב תכשיטים ואביזרים ומרצה בשנקר). סאמט התחיל לעבוד כסגנו של יצחק לבני, שהיה מפקד גלי צה"ל ועורך "במחנה". ב-71', להפתעת רבים, הזמין אותו גרשום שוקן, עורך "הארץ", להיות משנה לעורך, תפקיד שמילא עשר שנים. הוא היה חבר הנהלת המערכת, בעל טור, וכתב העיתון בוושינגטון. באמצע שנות השמונים החל לערוך את הדו-ירחון "פוליטיקה", ופרש ממנו אחרי בחירות 92', חודשים אחדים לפני שהעיתון נסגר "מחוסר תקציב".

בסוף שנות השמונים, בעת שעדיין ערך את "פוליטיקה", פגש סאמט לראשונה את בתיה גור. הקשר היה בתחילתו מקצועי, אבל מהר מאוד התפתח לקשר אינטימי שנמשך כארבע שנים וחצי. גור, מורה, מרצה ומבקרת ספרות, החלה אז את דרכה כסופרת. "הזמנתי אצלה מאמר לגיליון נשים והיא כתבה מאמר יוצא מהכלל", אומר סאמט. "אחר כך היא המשיכה לכתוב ל'פוליטיקה'. אחד הגיליונות הזכורים ביותר שעשתה, ביוזמתי, היה על אופקים, שם היתה מורה חיילת; קראנו לו 'כביש הרעב שמאלה', והוא יצא מאוחר יותר כספר. זה אחד המסמכים המרתקים על הפריפריה וחוויית החיים שם".

נילי לביא, בת דמותה של גור בספר, היא קלרניטנית מוכשרת, שמפגינה ידע רב בספרות, הרבה מעבר לידע של הקורא הממוצע. "מי שלא הכיר אותה יכול היה לחשוב שהיא מתנשאת", אומר סאמט, "אבל זה לא היה כך. היא באמת שפעה את הדברים האלה כמעיין המתגבר וכבור סוד שאינו מאבד טיפה".

הבריחה לפילדלפיה

הרומן של סאמט וגור לא נשמר זמן רב בסוד. החברים, עמיתים לעבודה, ידעו ושתקו. נעמי אשתו לא ידעה, עד שיום אחד היא שמעה שיחת טלפון ממכשיר בחדר השני. "היא ידעה כנראה שמשהו קורה", אומר חבר קרוב, "אבל הרבה פעמים בני זוג מכחישים בפני עצמם עד שהם לא נחשפים לזה בכל חומרת העניין".

סאמט נאלץ להתמודד עם האמת. הוא הודה במערכת היחסים, אם כי המעיט ככל שיכול בערכה וברבדיה העמוקים, "כדי לצמצם את גודל הפגיעה בנעמי", אומר החבר. הפרידה מגור היתה בלתי נמנעת, אך אטית וקשה מנשוא. במשך חודשים רבים התנדנדו השניים הלוך ושוב, והתהליך היה מלווה באינספור טריקות טלפון ודלתות, שנפתחו מיד למחרת וחוזר חלילה. "אני חייבת להמית אותו ואת הקשר, אחרת אמות", אומרת נילי לביא בספר.

"בכל חברות, בכל קשר של אהבה, טמון הגרעין של קץ הקשר הזה", אומר סאמט. "זה מטבע הדברים, במרבית המקרים. ראשיתו של הקץ הזה מתבשרת כעבור זמן. לעתים קרובות הוא לא מופיע בכל עוצמתו, כי הצדדים הנוגעים בדבר לא מתירים לו לפרוץ החוצה, אבל הזרם של תחילת הקץ נמצא שם".

בשיאה של ההתמודדות עם הפרידה, ב-96', ביקש סאמט לברוח כמה שיותר רחוק והגיע להסכמות עם שמעון פרס (ראש הממשלה) ואהוד ברק (שר החוץ), שיישלח כקונסול כללי לפילדלפיה. "עשיתי מה שהרבה עיתונאים עושים, חשבתי שיהיה נכון להיענות לאפשרות לנסוע מטעם משרד החוץ על מכסה קיימת של אנשים מחוץ למשרד. דובר גם על קונסול כללי בניו יורק, אבל אמרתי בשום אופן לא, כי זה תפקיד פוליטי".

הכל כבר היה חתום וסגור, הדירה הושכרה, נעמי לקחה חופשה ממקום עבודתה ואז נערכו בחירות ופרס הפסיד לבנימין נתניהו, דוד לוי נכנס למשרד החוץ והשליחות של סאמט התחילה להיראות כמו חלום מתרחק.

אמרו שהתחנפת אליו כדי לקבל את התפקיד.

"לא התחנפתי ולא בטיח. הוא ניסה לעכב את זה, עשה כמה תמרונים, אחר כך רצה סטיספקציה, לקבל את פני, כמו שכתוב בפרוטוקול: המועמדים לתפקיד באים לפגישה רשמית אצל נשיא המדינה, ראש הממשלה ושר החוץ. ואז כל מיני ספינרים ונושאי כלים אמרו שאמרתי לו 'מר לוי, אני אהיה בסדר', או 'אני אתנהג יפה'. בסך הכל אמרתי לו שאפעל לפי מה שצריך לפעול".

חבריו של סאמט ניסו להשפיע עליו לא לנסוע. יעצו לו לוותר ובלבד שלא להתבזות ולעבוד בשביל דוד לוי. "הם אמרו לי שזה לא נראה טוב", אומר סאמט. "אמרתי להם שזה נורא מעיק עלי אבל יש החלטות, וזו אחת מהן, ואיני גאה בה, שאינן במאה אחוז טובות. אמרתי רק לבן אדם אחד בלבד ב'הארץ', ולשני חברי הטובים ביותר, את הסיבה האמיתית למה חשוב לי כל כך לנסוע".

דוד לוי היה מסוגל לבטל את המינוי?

"אם היה עושה את זה, היתה נפתחת תיבה ומשם היו יוצאים כל התולעים שלו, כל השתדלנות והמינויים הפוליטיים שלו. לא נראה שהוא היה מסתכן בזה".

אובדן עשתונות

סאמט חזר לישראל כעבור שנה. הסיבוכים המשפחתיים נפתרו רק חלקית. "יש הרבה אמירות שאין להן שחר", הוא אומר, "כמו 'אין דבר העומד בפני הרצון', הו יש. אבל 'הזמן עושה את שלו', זה כן. הזמן עושה את שלו, אם כי לא במאה אחוז". בראש השנה 99' מתה לפתע נעמי אשתו, מורה נערצת ויועצת חינוכית, מחיידק סלמונלה וסיבוכים של סוכרת.

"אצלה זה היה גנטי", אומר סאמט, "גם אביה מת מסוכרת. אכלנו ביחד באותה מסעדה בחוף הים בהרצליה, חגגנו יום הולדת לאחת החברות שלנו, ואף אחד לא הרגיש לא טוב אחר כך, אבל מנגנון החיסון העצמי שלה היה פגוע משנים ארוכות של סוכרת. למחרת בבוקר היא קיבלה חום גבוה, אבל לא ייחסנו לזה חשיבות כי מאז ילדותה היא סבלה פעם בשנה, בתחילת הסתיו, מחום גבוה ולאחר ליל הזעה גדול זה היה נעלם כלא היה. כשהיא קיבלה את החום, היא התייחסה לזה כלאירוע השנתי. כשהחום לא ירד כמו תמיד, הבאתי אותה לבית חולים. היא היתה בטיפול אצל מיטב הרופאים, שאמרו על החיידק 'הוא עושה שרירים לפני שאנחנו מחסלים אותו באנטיביוטיקה, אבל אנחנו נהרוג אותו'. היא שכבה שם כשבועיים והם לא הבחינו בפגיעה פנימית שעשה החיידק, כי הוא לא הותיר סימנים, והיה שטף דם פנימי שלא אובחן אלא כאשר כבר היה מאוחר מדי. היא נפטרה בגיל 60".

סאמט אומר שהיה באובדן עשתונות טוטלי תקופה ארוכה. "זה הרס אותי", הוא אומר. "הייתי יוצא מהבית עם בגדים זרוקים ולא מתאימים, הייתי לגמרי אאוט. החיים עברו לצדי. אחר כך, לאט לאט התקרבתי אליהם בחזרה". כעבור חצי שנה ערכה לו ידידה היכרות עם זיוה שמטוב, בעלת בית מרקחת "הגליל", מוסד הומיאופתי ידוע בתל אביב, והשניים נישאו.

הרבה יותר מהבגדים הלא מתאימים הטריפה אותו בתקופה הקשה שתיקתה של גור. "היא נמנעה מלשלוח פתק או להרים טלפון", הוא אומר. "יותר מזה, חלפה על פני במרחק סנטימטר בקונצרט, הסתכלה עלי ולא אמרה מלה. זו היתה דרכה להרוג אותי. אני לא ניסיתי ולא יכולתי להרוג את זה ואני לא יודע אם היא הצליחה, אבל היא ניסתה בכל דרך".

גם בספרו סיפור האהבה הזה אינו גמור ורחוק מלהיות סגור. "מהסיפור של תמר ברקוביץ נדב מידן לא ייחלץ לעולם", כותב סאמט, ומכוון ליחסיו עם גור.

לפני שלוש שנים, במאי 2005, מתה גור ממחלת הסרטן. סאמט היה בלוויה. היה קשה מנשוא, הוא אומר. מחשבות מתעתעות מילאו אותו.

למה לא הלכת אחרי האהבה?

"השאלה הזאת לא פתורה אצלי עד הסוף".

אז אולי זו לא היתה אהבת אמת?

"זו היתה אהבת אמת הכי אמיתית שאפשר והיא לא הסתיימה כמו שהיתה צריכה אולי להסתיים, אבל יש איזה תיקון בגרסה הבדיונית".

למה היית זקוק לחשיפה הזאת?

"שנים הסתכלתי על זוגות של חברים שלי, זהו דגם שמוכר לי היטב וראיתי את מה שכולם רואים - התפוררות, אבל אני ייחסתי לזה משקל יתר. מעטים מחברינו החזיקו מעמד במסגרת נישואים; זה לא שכולם התגרשו, לעתים מחזיקים מעמד תוך כדי ערפול וטאטוא של בעיותיהם. היה לי חשוב לטפל בזה בספר באומץ וביושר. הסיפור האישי שלי היה ללא ספק אחד הגורמים שדחף את החומרים האלה החוצה".

שולחנות מתנדנדים

חומרים נוספים שנדחפו החוצה היו הקשר של סאמט, ברמות שונות, עם חבריו הרבים והתרופפות אמונתו ביחדיו ובהמשך העמדת הפנים כאילו עוד נשאר מזה משהו סביב המדורה. סאמט הוא לא רק איש של אהבות, הוא גם איש של שולחנות קבועים וכיסאות מוסיקליים. היו לו בחייו כמה וכמה שולחנות של חברים קבועים שהתפרקו בשנים האחרונות. סאמט מאשים את תאריך התפוגה: "לחבורות האלו תוחלת חיים ודינן להיהרס. זו גנטיקה של חברויות, אלא אם הן נמשכות לזרא, באופן פתטי, למרות שאין להן שום דבק ושום סיבה להמשיך להתקיים".

אחת החבורות האלו היתה מורכבת מהזוגות סאמט, לונדון, שריד ומנור. מדי פעם הצטרפו אליהם אמנון דנקנר ואשתו. "נפגשנו כמעט כל שבוע, כל פעם בבית אחר, במשך המון שנים", אומר סאמט, "וזה היה מאוד משעשע אבל לאט לאט זה נגמר. שום דבר דרמטי, אני חושב שנמאס לנו שיוסי שריד השתלט על העסק ולמרות שזה לא בימת הכנסת, והוא מספר נורא מצחיק, הוא יכול להיות רשע מרושע. ומדי פעם מישהו היה אומר לו: 'יוסף תשתוק, עכשיו אני מדבר', ופעם אחת קמנו עליו כולנו אז הוא עשה הצגה, שילב את זרועותיו ואמר: 'אני אשתוק ואתם תבואו אלי על הברכיים ותבקשו שאני אדבר', אבל הוא לא הצליח לשתוק כי מקומו של יוסי בעולם הוא לא לשתוק, אלא לדבר. אחר כך אהוד מת והחבורה התפרקה".

יוסי שריד, שהתחיל לעבוד כבעל טור ב"הארץ" בדיוק כשסאמט עזב, לא כל כך יודע על מה סאמט מדבר. "הסיפור מאוד יפה", הוא אומר, "ואפילו מוצא חן בעיני, רק אין לי זיכרון כזה. אני זוכר שבכל ערב היה ביקוש גדול לסטנד-אפ שלי. הייתי מצחיק אותם, והם דווקא היו שומעים בעניין מה שהיה לי להגיד. הסיפור הזה לא היה ולא נברא. דווקא לפני כמה שבועות טילפנתי אליו לאחר ששמעתי שעומד לצאת ספר ומאוד שמחתי ומישהו אפילו אמר לי מלה טובה עליו ורציתי להגיד לו את זה, אבל הוא היה כל כך צונן שמאז אני לא הפשרתי".

אמנון דנקנר משוכנע שהחבורה התפרקה מסיבה אחרת. "אחרי שאני עזבתי ב-99', החבורה התפרקה, אבל לא בגללי", הוא אומר.

בגלל יוסי שריד?

"לא. אמנם יוסי כעס עלי שכתבתי משהו חריף נגד מרצ ולקח את זה אישית והיה ברוגז ולא דיברנו, אבל היום אנחנו בסדר, אנחנו מדברים".

שולחן אחר שהתפרק לא מזמן היה זה שסביבו ישבו יוסף לפיד, יצחק לבני, דן מרגלית, אמנון דנקנר, ארי שביט ואורחים מזדמנים. הם היו נפגשים בזמן האחרון, פעם בשבועיים, במסעדת מנטה ריי בחוף תל אביב. השולחן התחיל להתנדנד כשדן מרגלית יצא נגד אהוד אולמרט ושני חבריו, דנקנר ולפיד, לא אהבו את זה, בלשון המעטה. עכשיו, לאחר מותו של לפיד, לא ברור מה דינו של השולחן.

"חלק ניכר מהחברויות האלו רוחש אי-נחת גדולה", אומר סאמט. "אתה נמצא שם על אף שאתה חש שאין לך אלא ללכת. אתה שואל לא פעם את עצמך, מה אני עוד עושה פה? ומה הם בכלל מעניינים אותי? אבל אתה לא עוזב כי מה הם יגידו, ואיך פתאום אנחנו עוזבים? אז אנחנו נשארים שקועים וכלואים באותה מתכונת, כי מחיר החריגה כבד מדי".

שולחן נוסף והרבה פחות קולני הוא זה שהתחיל לפני 40 שנה בכסית בימי שישי לפנות ערב ומאז הוא נע ונד בין מקומות שונים בתל אביב. אל השולחן הזה מסבים, בנוסף לסאמט, אורי אבנרי, שלמה שבא, ברונו לנדסברג, יצחק לבני, פרופ' עדה יונת. "כבר זרקו אותנו מכמה מקומות, כי אחדים מאיתנו מזמינים רק תה, אבל אין שום דרך להפסיק את העניין הזה", אומר סאמט. "ישנו רצון לשמר מסורת בזמן שמסורות מתפרקות".

בלון ניסוי

לפני כמה שנים ערך סאמט סדרת ספרים, "המצב הישראלי", שלא הצליחה להתרומם וליצור דיון ציבורי אמיתי, כפי שקיוו בהוצאת כתר שיקרה. הסדרה נדדה עם סאמט מכתר לזמורה-ביתן-כנרת, אבל גם שם לא נחלה הצלחה והופסקה.

גם כתב היד של סאמט עבר כמה גלגולים והוצאות ספרים. את הטיוטה הראשונה הוא העביר לכמה חברים ומכרים, קצתם עורכים ומו"לים, לקריאה. בלון ניסוי, לא לפרסום, הוא מדגיש, רק לקריאה. התגובות שקיבל היו פושרות עד צוננות מאוד. "לך תעבוד על זה", אמרו לו אחדים. היו כאלה שלא חזרו אליו כלל. "אמרתי לו בנימוס המתבקש, שהספר לא מספיק טוב בשביל הספרייה החדשה", אומר מנחם פרי, עורך הספרייה החדשה. "אני בסך הכל מוציא מעט ספרים בשנה, אז יש לי את הפריווילגיה להחליט איזה ספרים אוציא".

בשלב השני, לאחר כחצי שנה של דגירה והתרחקות מהטקסט, חזר סאמט אל כתב היד וביקש עזרה מקצועית מאמנון ז'קונט. "כשאני קראתי אותו, הוא לא היה אכיל", אומר ז'קונט. "היו לו בעיות בעיקר של גודש ספרותי, הצעתי להפוך חלקים גדולים לפשוטים יותר. היה בו מרכיב של מתח, אבל הוא התמוסס בין יותר מדי רעיונות ותזות והיה פרוגרמטי מאוד. הורדתי המון מהדברים האלה והמרצתי את הפעולה. אמרתי לו את זה ביושר והוא תיקן ותיקן ובשלב מסוים הוא התקשר ואמר שזה הולך לאיזה הוצאה והוא ניתק מגע. ומאז לא שמעתי ממנו".

לאחר התיקונים והעריכה שסאמט עשה בספר, הוא הציע את כתב היד להוצאת בבל. כשהמשא ומתן עם בבל התחיל להעיק עליו, הוא העביר את כתב היד להוצאת כרמל, הוצאה ירושלמית קטנה המתמחה בתרגומים. תמורת הוצאה לאור של ספרי מקור, היא מבקשת בדרך כלל תשלום. סאמט אומר שהוא לא התבקש לשלם והבטיח לישראל כרמל, הבעלים, אפילו רווח. "כרמל היתה העדפה שלי מן ההתחלה", הוא אומר. "הוצאה קטנה ואיכותית, שהבטיחה לי מעורבות בעריכה". כרמל הדפיסה מהדורה מצומצמת.

זו לא פעם ראשונה שירון לונדון הוא דמות בספר. הוא היה ההשראה לירון זהבי מחסמב"ה, שמחברו, יגאל מוסנזון, היה דייר משנה בבית הוריו בשדרות מוצקין בתל אביב. אבל אצל סאמט, יש שימוש לא רק בשם, אלא גם בפרטים ביוגרפיים. "כל סופר, במידה כזאת או אחרת של חופש אמנותי, שואל קלסתרים מסביבתו", אומר לונדון. "אין בזה שום ייחוד". *



סאמט (משמאל) עם ירון לונדון. כל סופר שואל קלסתרים מסביבתו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו