בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מי יאשפז את מי

* סכסוך כספי כמו זה שפרץ בין קופ"ח כללית לשיבא אינו עניין חדש. עימות דומה אף הביא לעולם, לפני 81 שנה, את המושג "תעודת עניות"

תגובות

ביוני 1911 נקטעה ידו של הפועל ברוך פריבר בעת שהפעיל משאבה בפרדס במושב עין גנים, מושב הפועלים הראשון בארץ ישראל. פריבר ביש המזל הובהל לבית החולים. לא זו בלבד שפרנסתו נתקפחה, כעת היה עליו לשלם בעבור הטיפול הממושך. העוול שבדבר טרד את מנוחתם של מנהיגי הפועלים, ובדצמבר אותה שנה הוחלט, בוועידה השנייה של הפועלים החקלאיים, על הקמת "קופת החולים לפועלים החקלאיים ביהודה", לימים קופת חולים הכללית, שתסדיר ביטוח למקרה של אשפוז וטיפול רפואי למי שהיו רחוקים מבתי החולים היהודיים בירושלים, שסיפקו שירותי אשפוז חינם אין כסף.

ב-1912, זמן קצר לאחר הקמתה, חתמה קופת החולים על הסכם אשפוז ראשון עם בית החולים העירוני "שער ציון" ביפו, שכלל תשלום דמי אשפוז לפועלים חולים ואף לנשותיהן שהעדיפו ללדת בבית החולים.

מלחמת העולם הראשונה, נפילת השלטון העותמאני וכינון המנדט הבריטי הביאו לארץ ישראל גורם בריאותי חדש - הסתדרות מדיצינית הדסה - שהביאה עמה נוהגי ניהול ורפואה חדשים, מבית המדרש האמריקאי. הדסה קיבלה לידיה את הבעלות והניהול של בית החולים רוטשילד בירושלים, ופעלה להרחבת מערך האשפוז ברחבי היישוב היהודי בארץ ישראל המנדטורית על ידי הקמת בתי חולים בתל אביב, בחיפה ובצפת, בתי החלמה ועוד.

ב-1922 - שנתיים לאחר ש"קופת החולים לפועלים החקלאיים ביהודה" נהפכה לקופת החולים בחסותה של "ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ ישראל" - נחתם הסכם בינה לבין הדסה על הסדרת היחסים בין שני הארגונים, ובעיקר הסדרת שירותי אשפוז לפועלים. בהסכם נקבע שגובה דמי האשפוז שהקופה תעביר להדסה ייקבע לפי הכנסתו של המאושפז.

אלא שבתוך זמן קצר עלתה מערכת היחסים שבין הדסה להסתדרות על שרטון. ד"ר אפרים בלוסטון, מנהלה של הדסה בארץ ישראל, החליט כי הסדרי האשפוז אינם נראים לו, ובעיקר ההטבות לכאורה שקיבלו חברי הקיבוצים במסגרת הסכם זה.

ד"ר בלוסטון מצא כי חברי הקיבוצים הוגדרו על ידי קופת חולים הכללית כ"חסרי הכנסה", ולכן הקופה לא העבירה תשלום על אשפוזם בבתי החולים של הדסה. כדי להימנע מכך הוא ביטל את הסכם האשפוז, וקבע כללים חדשים: מי שירצה להתאשפז בחינם בהדסה ייאלץ להציג "תעודת עניות" - poverty certificate - המעידה שהוא עני חסר אמצעים, והדסה תקבע אם אמנם הוא זכאי לפטור מתשלום דמי אשפוז. את התעודה תנפיק הרשות המקומית, המועצה, ועד הכפר, המושב או העירייה שבה מתגורר האדם. קיבוצים לא יכלו להנפיק תעודה כזאת. כך חשב מנהל הדסה להוריד את שיעור מאושפזי החינם "ללא הצדקה" בבתי החולים של הארגון.

מחנות הפועלים בעמק

ד"ר בלוסטון, רופא מנתח בעל ניסיון כרופא צבאי במלחמת העולם הראשונה, עבד בראשית דרכו בבית החולים "הר סיני" בניו יורק, והגיע לארץ ישראל לאחר סדרה של משברי ניהול בהסתדרות מדיצינית הדסה, ועל פי בקשתה המיוחדת של הנרייטה סולד. כדי לשכנעו לקבל את המשרה הבטיחה לו הדסה שכר גבוה במיוחד, 10,000 דולר בשנה - פי מאה משכרו של פועל באותם ימים.

הוא הגיע לארץ ישראל ב-1926, בשיאו של המשבר הכלכלי ביישוב, כששיעור המובטלים בקרב ציבור הפועלים הגיע ל-30%. בשונה מקודמיו הצהיר שהוא מסתייג מהאקטיוויזם הציוני, פסל את פעולותיה של ההסתדרות הכללית ומעורבותה בחיי הפועלים, שלל את זכות קיומה של ההתיישבות הקיבוצית בארץ, ואת תפקידו בהדסה ראה כמנהל כלכלי בלבד. בלוסטון גם טען שהדסה יכולה לספק את כל צורכי הבריאות של היישוב, ואין צורך בקופת חולים הכללית. כדי לצמצם את הוצאות הארגון שבראשו עמד בלוסטון דרש מהעובדים לאכול לפחות ארוחה אחת בבית החולים, ולשלם בעבורה (התשלום נוכה משכרם). בנוסף דרש מהם לעשות שימוש חוזר בניירות מכתבים ובטפסים.

למותר לומר שפועלי ארץ ישראל חברי קופת חולים הכללית לא אהבו את עמדותיו. בעיקר התנגדו לדרישתו להנפקת "תעודת עניות" כתנאי לפטור מתשלום, צעד שראו כמשפיל ומעליב וכנוגד את כל עקרונות הסוציאליזם הציוני. בינואר 1927, משעמד בלוסטון על דעתו וסירב לאשפז פועלים חברי הקופה בבתי החולים של הדסה ללא תעודת עניות, יצאו הפועלים להפגנות נגדו ונגד הנהלת הדסה.

בלוסטון הותקף אישית על שכרו הגבוה בעת משבר כלכלי, על שלא טרח ללמוד עברית וכל מגעיו עם היישוב היהודי בארץ התנהלו באנגלית, ועל שצימצם במכוון את שירותי הבריאות במחנות הפועלים ובהתיישבות העובדת, בעיקר באזור עמק יזרעאל. דרישתו לתעודת העניות הובילה את קופת חולים הכללית להחלטה להחרים את שירותי האשפוז של הדסה ולאשפז את חברי הקופה בבתי החולים של המיסיון הגרמני בחיפה.

במוצאי שבת 29 בינואר 1927 התקיימה באולם "עדן" בתל אביב אספת מחאה פומבית של פועלים. הוטחו שם האשמות חריפות על יחסה השלילי של הנהלת הדסה, ועל כוונותיה ל"החליש את כוח הפועל ולשבור את ארגונו". היישוב העברי בארץ והציבור היהודי באמריקה נקראו לצאת "למלחמה נמרצה על שינוי שיטת עבודתה של הדסה בארץ ישראל, לקרוא את מנהלה חזרה לאמריקה".

למחרת התפרסמה בעיתון "דבר" ידיעה שמנהל הדסה הד"ר בלוסטון הגיש את התפטרותו, וזו אכן התקבלה. במקומו מונה ד"ר חיים יסקי, רופא ממוצא רוסי, ותיק בארץ ומקובל על הממסד הרפואי כולו (באפריל 1948 הוא נרצח בהתקפה על שיירת הדסה).

הולדתו של טופס 17

יסקי הציע הסכם אשפוז חדש אשר יענה על דרישותיה של קופת חולים הכללית, אך היה זה מאוחר מדי. משבר האשפוז עם הדסה הוביל את ראשי הקופה, ובעיקר את משה סורוקה, להבנה כי עליהם לפתח מערך אשפוז משלהם ולא להיות תלויים בחסדי גורמים אחרים, ציונים ככל שיהיו. במסגרת זו הוחלט להפוך את בית החולים הקטן שניהלה קופת החולים בעין חרוד למרכז רפואי גדול, שייבנה בסמיכות לעיר עפולה.

ב-1930 נחנך בית חולים העמק כבית החולים המרכזי של קופת חולים הכללית, וב-1936 נחנך בית החולים בילינסון. בתי חולים אלה נבנו בעיקר כדי לספק עצמאות אשפוזית לקופת חולים הכללית ולבטל את תלותה במוסדות אשפוז אחרים. כמו כן, קופת חולים הודיעה כי בתי החולים שלה יתנו שירותי אשפוז רק לחברי הקופה, ולמעשה עד הקמת מדינת ישראל היו בתי חולים אלה סגורים לשימושם של תושבי הארץ האחרים. אלה נדרשו להסתפק במערך בתי החולים של הדסה, בתי החולים היהודיים בירושלים ובתי החולים הפרטיים הרבים שפעלו באזור תל אביב.

תעודת העניות בגרסתה המקורית נעלמה מהנוף הישראלי. כיום הקופות מסדירות את פעולתן כלפי בתי החולים באמצעות "טופס 17". אולם החתירה שאינה יודעת לאות של הארגונים שמעניקים שירות רפואי לחסוך בהוצאות, לעתים בכל מחיר, נמשכת. גם חוק ביטוח בריאות ממלכתי, שנכנס לתוקפו ב-1995, לא סתם את הגולל על מאמצים אלה.

אף על פי שבישראל של 2008 זכותו של אדם לאשפוז במוסד הציבורי קבועה בחוק, אנחנו נדרשים להתמודד חדשות לבקרים עם ניסיונותיהם של ארגוני הבריאות לשלוט על גובה דמי האשפוז ותנאיו. "תעודת העניות" של ימינו היא אם כן המערכה בין שירותי בריאות כללית וכמה בתי חולים ממשלתיים ופרטיים על גובה דמי האשפוז, כשכל ארגון קובע לעצמו את כללי ההתנהלות ואת גבולותיו, ומנצל את מעמדו לדרישות כספיות כאלה ואחרות. מבלוסטון ומאבקיו בקופת חולים הכללית ב-1926 ועד מאבקי בית החולים שיבא והכללית של 2008 - אין חדש תחת השמש.

הכותבת היא חברת סגל במרכז לחינוך רפואי על שם משה פיבס שבפקולטה למדעי הבריאות באוניברסיטת בן גוריון בנגב, וחוקרת במכון גרטנר לאפידמיולוגיה ומדיניות הבריאות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו