בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ילדים יקרים

מדינת ישראל מחזיקה בשיאים עולמיים בפריון, עם מספר גדל והולך של טיפולי הפריה הממומנים על-ידי המדינה. רופאים ומנהלי קופות החולים טוענים כי מדובר בסבסוד מוגזם שיש להגבילו, אך הנשים שעוברות את הטיפולים אומרות כי הגבלה מסוג זה תעקר לחלוטין את סיכוייהן להרות

תגובות

בגיל 40, לאחר שנים של חיפושים, מצאה יעל (שם בדוי) בן זוג לחיים, ובתוך זמן קצר ניסו השניים להביא לעולם ילד משותף. לאחר כמה ניסיונות כושלים, ובהמלצת הרופא שלה, יעל הגישה בקשה להפריה חוץ גופית. מאחר שהיא לא ניסתה קודם לכן להרות בסיוע הורמונים הקופה דחתה את בקשתה למרות גילה המתקדם.

לאחר שלושה ניסיונות עם הזרקת הורמונים יעל הגישה בקשה נוספת לקופת החולים, וקיבלה אישור לעבור הפריה חוץ גופית. ההפריה התבצעה, יעל נכנסה להריון וילדה את בתה הבכורה.

הדרך הארוכה לילד

יעל היא דוגמה למספר גדל והולך של נשים שמתקשות להיכנס להריון בדרך הטבעית ופונות להליך של הפריה חוץ גופית. הן מספרות על חשש כבד מהתהליך, כאבים פיסיים, תחושה של חוסר ודאות והתמודדות נפשית לא פשוטה. לכך נלווה עול כלכלי, הכולל את עלות התרופות, פנייה לרופאים פרטיים, וטיפולים נפשיים ואחרים, ומסתכם באלפי שקלים מדי חודש. הסבסוד של המדינה לביצוע ההפריה החוץ גופית הופך את התהליך לאפשרי מבחינת אותן נשים.

הסבסוד כולל כיום מספר כמעט בלתי מוגבל של טיפולי פוריות, עד ללידת ילד שני. לפי נתוני משרד הבריאות, מסתכמת עלותו של מחזור טיפולים אחד של הפריה חוץ גופית בכ-12 אלף שקל. כשמכפילים את המחיר ב-25 אלף - מספר ההפריות שבוצעו בישראל ב-2006 - מגיעים ל-300 מיליון שקל. זה הסכום שהוציאה המדינה על טיפולי פוריות באותה שנה.

פרופ' אליק אבירם, לשעבר המנהל הרפואי של קופת חולים מכבי, מעריך כי הסכום שמוציאה המדינה על פריון גבוה פי שניים לפחות. "לא נכון למדוד רק את העלות הישירה של ההפריות", הוא מסביר. "למערכת נגרמות הוצאות כבדות גם מסיבוכים שמובילים לאשפוזים של הנשים, מהפגים הרבים שנולדים ועוד. אם מביאים בחשבון את כל ההוצאות האלה הסכום יכול להגיע עד למיליארד שקל בשנה למשק".

פרופ' אבירם מחזיק בדעה שרופאים רבים היו חותמים עליה אך לא מעזים לומר בקול רם: "אנחנו מגזימים בצורה פראית", הוא אומר. "בישראל יש את המספר הגדול ביותר של יחידות הפריה יחסית למספר התושבים. נהפכנו למעבדה עולמית למחקר בהפריות מבחנה".

פרופ' דניאל זיידמן, אחראי יחידת המחקר באגף נשים ויולדות במרכז הרפואי שיבא, מייצג את העמדה ההפוכה. "אין פשע בכך שמייצרים יותר תינוקות", הוא אומר. "מוציאים הרבה כסף, אבל השאלה היא מה התוצר. הוא לא נטל על החברה. אני לא מצליח להבין אנשים שזה מפריע להם מבחינה כלכלית. מה התרומה הכלכלית של ילד שעזרתי להביא לעולם? הוצאנו עליו 100 אלף שקל, והוא עוד ישלם מסים במיליונים".

הוויכוח על טיפולי הפריון בישראל ארוך, סבוך ובעיקר - נפיץ כשדה מוקשים. הוא חורג מהתחומים הרציונליים יחסית של בריאות וכלכלה, ומתנהל בטריטוריות הטעונות הרבה יותר של רגש וסדרי עדיפויות חברתיים. לא מעט בכירים בממסד הרפואי טוענים כי הסבסוד שהמדינה מעניקה נרחב מדי, ומנגד ניצבות הנשים שעוברות טיפולי פוריות ואומרות כי הגבלת הסבסוד תקשה עליהן ותמנע מהן את הסיכוי להקים משפחה.

הדעות משני צדי המתרס מעלות שאלות רבות. איזה מקום צריך הפריון לתפוס בסדר העדיפויות הציבורי? האם הדאגה למאזן הדמוגרפי והרצון לאפשר לזוגות להגשים את חלום המשפחה הישראלית מצדיק הוצאות של מאות מיליוני שקלים מהקופה הציבורית? האם המדינה היא זאת שצריכה לדאוג לכך שיוולדו כמה שיותר תינוקות עבריים? האם ההשקעה בתינוקות האלה צריכה לבוא על חשבון מימון של עוד תרופה לסרטן והאם ההשוואה הזאת בכלל רלוונטית? ובקיצור - כמה שווה לנו תינוק?

ישראל מחזיקה בשיאים עולמיים בנושאי פריון. יש בה 24 מרכזי פוריות, אחד לכל 300 אלף תושבים; בארה"ב, לשם השוואה, יש מרכז פוריות אחד למיליון איש. לפי נתונים שהוצגו ב-2006 בכנס השנתי של האגודה האירופית לפריון ואמבריולוגיה ומופיעים בדו"ח "נשים בישראל - בין תיאוריה למציאות" של שדולת הנשים, ישראל נמצאת במקום הראשון בכמות מחזורי IVF (הפריות מבחנה) בין 52 מדינות שנבדקו: 3,263 למיליון איש לעומת 2,031 בדנמרק, שהגיעה למקום השני.

"בעולם נופלים מהכיסא כששומעים כמה טיפולי פריון ישראל מממנת", אומר אבירם. "במדינות המתקדמות ביותר מממנים לזוגות שניים עד ארבעה טיפולים ורק לילד ראשון, ובמקרים של עקרות משנית - עקרות אחרי לידה של ילד - לא מממנים בכלל. אף מדינה לא הולכת רחוק כמונו. הם לא מאמינים שאנחנו משלמים על שני ילדים ואינסוף מחזורי טיפול". מספר מחזורי ההפריות בישראל נמצא בעלייה, מתונה אך מתמדת, כבר עשר שנים לפחות.

פרופ' זיידמן מספר כי כשעבד בארה"ב זוגות רבים שפנו אליו בנוגע לטיפולי פריון התחרטו כבר בקליניקה. "לקח לי חצי שנה להבין את התופעה", הוא מספר. "זוגות היו באים אלי, שומעים כמה הטיפול עולה וכמה הוא מסובך, ואומרים - אנחנו יורדים מזה. חשבתי שהם מתלוצצים, שהם מתלבטים, אבל הם לא חזרו. זה נקרא Non parenting option. הם אמרו - 'יש לנו חיים יפים, כלב, חתול, אנחנו לא חייבים ילד'".

"טיפולי הפוריות הם חומר נפץ"

גם בישראל יש מי שחושב שהורות אינה מחויבת המציאות. ב-2003 ניסה שר האוצר דאז, בנימין נתניהו, להעביר בכנסת רפורמה שתגביל באופן דרסטי את מספר טיפולי ההפריה המסובסדים על-ידי המדינה. נתניהו הציע לצמצם את הסבסוד לעד חמישה טיפולים ליצירת ילד אחד.

ההצעה נתקלה בהתנגדות ציבורית רחבה. רופאים וח"כים נזעקו, כתבות נזעמות נכתבו, עמותה של הורים מטופלי פוריות נפתחה במיוחד לשם העניין וניהלה מאבק על דעת הקהל - וההצעה נפלה בכנסת.

מאז הניסיון של נתניהו לא עמדו הצעות דומות על סדר היום של הכנסת . "הח"כים לא מסוגלים לקבל את ההחלטה הזאת", אומר מקור באוצר. "מבחינה ציבורית אי-אפשר להוציא משהו מהסל, ואי-אפשר להגביל ילודה. יש פה עניין תרבותי ופוליטי. מבחינה כספית הטיפולים עולים לנו יותר מדי, אבל אף-אחד לא מתעסק עם זה".

"הגבלת הפריות זה טיקט מאוד לא פופולרי שלא יתקבל בהבנה בשום מקום, גם אם יש בכך היגיון וצידוק רפואי", אומר מנכ"ל קופת חולים מכבי, ד"ר אהוד קוקיה, גניקולוג במקצועו. "לכן צריך להיות ריאליים, ולדעת שיש מלחמות שלא כדאי להיכנס אליהן מלכתחילה. להערכתי אין כיום אף אדם בישראל שיהיה מוכן ללכת עד הסוף ולהתמודד עם הבעיה, כי היא נעוצה במקומות הרבה יותר עמוקים מהשאלה המדעית נטו. נוגעים כאן בערכים המקודשים ביותר בחברה הישראלית: החל מהזכות להורות, דרך קיומו של העם היהודי, ועד לשואה - זה חומר נפץ שאף-אחד לא ייגע בו".

לאהבת הפריון הישראלית גורמים רבים: למשל הדומיננטיות של דת ומסורת בחברה הישראלית - יהודית וערבית - והדגש על מבנה משפחה מסורתי ומהודק. יהיו הסיבות אשר יהיו, בישראל הן מובילות לדינמיקה מעניינת: נשים שמאיצות ברופאים שלהן להפנות אותן לטיפולי פריון, ורופאים שנענים בקלות מפתיעה - מה שמוביל לאינפלציה בטיפולים.

מבין הזוגות הבריאים, כ-80% אמורים להשיג הריון תוך שנה של ניסיונות. מבין 20% הנותרים, 5%-10% ייכנסו להריון לאחר שנה נוספת. רופאים נוהגים להמליץ לזוגות לנסות להיכנס להריון במשך שנה לפני שפונים לטיפולי פריון. לא מדובר רק בניסיון לחסוך כסף - חוץ מהעובדה שהם עולים הרבה, טיפולי הפריה יכולים להיות גם כואבים ומתישים, מלחיצים מבחינה נפשית, ואולי אף מסוכנים: מחקרים שנעשו בשנים האחרונות מקשרים בין הורמונים מסוימים, שניתנים בעת הטיפולים, לעלייה בסיכון לחלות בסרטן השד. מעבר לכך, במקרים רבים אין בהם צורך כלל.

אבל בישראל, מספרים רופאים, הם נתונים ללחץ מתמיד מצד מטופלות להשתמש מיד בתותחים הכבדים: להגיע לבדיקות פריון ומהן לטיפולים לאחר חודשים ואף שבועות ספורים של ניסיונות. "רוב הזוגות יוצאים מהנחה שהאשה לקחה גלולות 20 שנה, וביום שהיא תפסיק להשתמש בהן היא תיכנס להריון - אחרת בשביל מה היא לקחה אותן? כשמתברר שזה לא ככה, הם בשוק", מספר פרופ' זיידמן. "הגיע אלי זוג שסיפר שהם מנסים כל יום מאז החתונה. שאלתי - מתי היתה החתונה? והם אמרו שלפני שישה שבועות".

הצירוף של רצון בתוצאות מיידיות, מימון ציבורי ותחרות בין הרופאים מובילה לכך שידו של הרופא המפנה לטיפולים קלה מאוד. "יש מעגל קסמים שמוביל לנהירה הזאת לטיפולים", מסביר ד"ר איליה בר, יו"ר המרכז הרפואי לפוריות. "יש כאן שילוב של טיפולים בחינם וכמעט ללא הגבלה, זוג שלא נאלץ להוציא אגורה מכיסו, ורופאים ומרכזים רפואיים שמרוויחים מכל טיפול ולכן יש להם תמריץ לעשות עוד ועוד טיפולים".

לדברי ד"ר בר, "באירופה וארה"ב זה לא קורה כי שם כל טיפול עולה הרבה כסף, חברות הביטוח כמעט שלא מכסות את ההפריות, הזוגות בוחרים היטב ובקפידה את המרכז שבו יעברו טיפול, ויודעים להפסיק כשמבינים שאין סיכוי. בישראל, לעומת זאת, אין לזוג שום חסם כלכלי שגורם להם להפסיק עם הטיפולים.

"לכן אפשר לראות לא מעט זוגות שעושים 20 ו-25 טיפולים, אף שברור שאחרי שישה-שבעה טיפולים שנכשלו אין כמעט סיכוי להיכנס להריון. לא מעט זוגות הופכים את השגת ההריון למטרת החיים שלהם, והם יילכו עם זה עד אינסוף, ממקום למקום, מרופא לרופא. הם יעשו חמישה טיפולים ברמב"ם, אחר כך עוד חמישה באלישע, חמישה באסותא וכך הלאה. הם אומרים לעצמם - משנה מקום משנה מזל, ולמה לא? הם הרי לא משלמים על זה".

ד"ר קוקיה מסכים שיש בעייתיות בשילוב שנוצר בין זוגות נואשים לבין רופאים שמרוויחים מהטיפולים. "מצד אחד הזוגות יעשו הכל כדי להגיע לילד משלהם, ומצד שני יש רופאים טובים מאד שחלקם מרוויחים מזה כסף", הוא אומר. "אז נכון שכולנו צדיקים ונשבענו את כל השבועות, אבל אם נרצה או לא נרצה, גם לתמריץ הזה יש משמעות".

נשים שעברו הפריה מתרעמות על הדברים. "ההפריות הן תהליך כואב וקשה", אומרת יעל. "האשה נמצאת באופן קבוע במעגל אכזרי של תקווה וייאוש, העובדה שהיא אינה משלמת לא רלוונטית במקרה הזה. להורמונים יש השפעות בריאותיות ונפשיות על הנשים, והתהליך עצמו מכאיב ומעורר לא מעט חששות. הכאב הפיסי והקושי הנפשי גורמים לנשים רבות לוותר או לעשות הפסקות ממושכות בין הטיפולים כדי להתאושש. איני מכירה נשים שעוברות מבית חולים לבית חולים כדי לעשות יותר הפריות, אלא נשים שרוצות ילד במידה כזאת שהן מוכנות לשאת את הכאב".

פוריות על חשבון חולים

שיעור טיפולי ההפריה שנושאים פרי - כלומר ילד - הוא 20%-25%. זה סיכוי לא גבוה, שגורם לכך שזוגות ורופאים ממשיכים לנסות שוב ושוב, גם לאחר כמה הפריות שלא צלחו. "הייתי שמחה לראות שאחרי שבעה-שמונה מחזורי טיפול עוצרים וחושבים מה אפשר לעשות", אומרת עופרה בלבן, יו"ר עמותת חן לפריון שמספקת מידע ותמיכה לזוגות בטיפולי פוריות. "במקום להמשיך כי זה בסל הבריאות, כדאי לעשות בדיקות כרומוזומים או ביופסיה עוברית, שבה לוקחים תא אחד מהעובר ורואים אם יש בעיה. לפעמים אפשר לראות שאין להריון סיכוי, ואז עם כל הכאב והצער צריך להגיד לזוג לחשוב על פתרונות אחרים. אני ממליצה לכל זוג שמתחיל את התהליך להירשם גם לאימוץ, כי אפשר לעשות את זה רק עד גיל מסוים".

הוויכוח על תוכנו של סל הבריאות מתנהל מתוך הנחה שכל טכנולוגיה, תרופה או בדיקה שנכנסת אליו גורמת באופן אוטומטי להוצאה של מרכיב אחר מהסל. לפי ההיגיון הזה, הנדיבות הלאומית במימון טיפולי הפריה באה על חשבון חולים שלא יקבלו תרופות חיוניות. גורם באוצר המקורב לנושא מאשר כי כיום מוגדרת בחוק אפשרות לשחלוף טכנולוגיות - כלומר על כל טכנולוגיה שיוצאת מהסל, אפשר להכניס אחרת.

כשמציגים את הבעיה בצורה כזאת, הבחירה נהפכת לקשה יותר, והווליום הרגשי והערכי של הוויכוח עולה באופן משמעותי. השאלה מסתבכת כשמנסים להבין מהו השיקול שגורם להכנסת תרופה לסל או להוצאתה ממנו. התשובה היא, כמובן, שהשיקולים רבים וסבוכים. "ועדת הסל מושפעת קודם כל משיקולים רפואיים - מה נותנות הפרוצדורות השונות וכמה זה עולה", מסביר פרופ' קובי גלזר, מומחה לכלכלת בריאות מהפקולטה לניהול באוניברסיטת תל אביב. "אבל יש לחצים של כל מיני גופים. אף-אחד לא יגיד שיש כלי מדידה מדויק לבדיקה אם צריך להפנות אלף שקל יותר לסרטן או לפוריות".

"אחת האגדות בתחום היא שחיסכון בכסף בתחום הפריון יופנה מיד לטיפול בזקנים", מתרגז פרופ' זיידמן. "למעשה, רוב הבזבוז הוא על שנת החיים האחרונה. מנתחים חולה בן 80 עם סרטן, ומצילים את חייו אף שיש לו אלצהיימר. תמיד חושבים איפה לקצץ. בבריאות זקנים לא יקצצו, כי הם תרמו כל-כך הרבה. בריאות ילדים - חס ושלום. חולי סרטן - כנ"ל. איפה הכי קל? טיפולי פריון".

האם אפשר בכלל להשוות בין תרופה למחלה לבין תינוק? האם ניתן לכמת את הרצון לילד, ערגה שיכולה להימשך שנים, ולשים עליה תווית מחיר? תלוי את מי שואלים.

"אם אי פעם יחליטו להגביל את מספר הטיפולים זה יהיה אסון, כי יש בעיות שמתחילים לעלות עליהן רק לאחר מספר מכובד של טיפולים. ובכלל, הם יחליטו בשבילי אם יש לי זכות לילד ביולוגי או לא?" שואלת י', שמנהלת את פורום הפוריות באתר "תפוז" ועוברת טיפולים כבר ארבע שנים. "האלטרנטיבות אינן אפשריות. לאימוץ בישראל יש תור של שש שנים, והאימוץ בחו"ל יקר מאוד - עשרות אלפי דולרים. פונדקאות אפילו עוד יותר יקרה ומתאימה רק לעשירים. אז מה זה משאיר לנו? להיות עריריים? איזה פתרון המדינה מציעה לנו? אני לא יודעת מה הייתי עושה אם היו מגבילים אותי. זה סוג של גזר דין מוות".

המטופלות אולי לא מצוידות בתעודות רשמיות מהממסד הרפואי, אבל חודשים ושנים של טיפולים הפכו אותן למומחיות פריון, ובעבורן לא מדובר בשאלה תיאורטית. גלית שושן, שמנהלת עם י' את פורום פוריות ב"תפוז" ומרכזת את תחום הפוריות בבית הספר לרפואה משלימה "קשת בענן", ילדה את בתה אלמה אחרי שישה טיפולי פוריות. כשהיא נשאלת על הנדיבות של המדינה במימון טיפולים, היא מתרגזת. "זאת דמגוגיה", היא טוענת, "המדינה לא נדבנית. המדינה קבעה קריטריונים מאוד ברורים בשאלה במי היא מוכנה להשקיע ובמי לא. ובמי היא מוכנה? במי שיש לה סיכוי טוב להרות. לא הולכים עם הראש בקיר".

שושן מצביעה על המגבלות הקבועות בחוק להמשך טיפולי פוריות: אשה אינה יכולה לעבור אותם לאחר גיל 45, כשערכים מסוימים בבדיקות הורמונים חורגים מהנורמה או אחרי שלא נרשמה תגובה לטיפול בשלושה מחזורים עוקבים. המטופלות גם מזכירות שהמונח "טיפולים בחינם" מטעה: גם מטופלת שעוברת את הטיפולים דרך קופת חולים ותחת חסות המימון הציבורי צריכה לשלם סכום נכבד על תרופות: ההערכה הרווחת היא 1,500-2,500 שקל בחודש. העלות נובעת בעיקר ממחירן הגבוה של התרופות, ומהעובדה שמטופלת זקוקה לא לזריקה אחת בחודש, כי אם ל-20 זריקות מסוגים שונים.

התהליך לא תמיד נגמר בילד

לטיפול המסובסד יש מחיר: אשה שמטופלת על-ידי קופת החולים תזכה לראות כמה רופאים בכל מחזור טיפול. לרוב לא יהיה לה רופא אחד שמכיר את המקרה שלה ומלווה אותה מתחילת התהליך ועד סופו, ליווי שחשוב בעיקר במקרים מורכבים. עובדה זו - וגם הרצון ביחס אישי - גורמים לנשים רבות לפנות דווקא לרופאים פרטיים, שלא תמיד מסובסדים על-ידי הקופות. לכך יש להוסיף את עלותם של טיפולים אלטרנטיוויים, שרופאים רבים ממליצים עליהם כהשלמה לטיפול הרפואי, עלות השתתפות עצמית בבדיקות והפסד ימי עבודה. הנקודה האחרונה כואבת במיוחד: מעסיקים רבים אינם מגלים הבנה לכך שהעובדת שלהם צריכה לצאת באמצע היום לאולטרסאונד, וייתכן שבקרוב תיכנס להריון ותצא לחופשת לידה; ועוד פחות מכך - לבעל שמבקש לצאת כדי ללוות את אשתו.

בלבן מספרת על כמה מקרים שהגיעו לעמותה, שבהם פוטרו גברים ונשים מעבודתם על רקע זה. "אומרים שאמהות הן סחורה פגומה בשוק העבודה. מעסיק שאינו מעוניין להעסיק אמהות - על אחת כמה וכמה לא מעוניין להעסיק את מי שבקרוב תהרה", אומרת שושן. "כאשה נשואה בלי ילדים מצבי בשוק היה נורא ואיום. בכל ראיון שאלו אותי על זה. קשה להתרכז בעבודה עצמה , לטיפולים ההורמונליים יש משמעות מבחינת מצב הרוח ויכולת ההכלה של אנשים מסביב, ויש כמובן את נושא החיסורים והאיחורים בגלל בדיקות דם ואולטרסאונד כל יומיים, השאיבות וההחזרות. נשים מפחדות להתקדם ולעבור עבודה ולשפר תנאים - כי מה יקרה אם מחר אהיה בהריון. כל החיים בהמתנה".

המחיר העיקרי שגובים הטיפולים אינו כספי דווקא. מחקר שערכו ד"ר יעל בנימיני, מירי גוזלן וד"ר קוקיה, מצא כי השפעתם הנפשית של טיפולי הפריון על המטופלות היתה נרחבת, ושלילית ברובה: בעיות בזוגיות שעוברת טלטלה, כולל האשמה הדדית בחוסר הפריון; קשיים ביחסי המין שנהפכים לפונקציונליים ומתוזמנים; תחושות של חוסר שליטה בחיים ובגוף; ולחץ חברתי בנושא ילודה. מחקרים אחרים הצביעו על זעם וכאב, אובדן חשק, רמות גבוהות של דיכאון, חרדה ועוינות שהתלוו לטיפולים. וכמובן, ישנם גם הכאב והמצוקה הפיסית של מי שממלאת את גופה בתרופות, מורדמת בהרדמה מלאה לצורך שאיבת הביציות ולעתים צריכה להזריק לעצמה הורמונים בשירותים של מקום העבודה.

"המשמעות היא כניסה לתהליך שאת לא יודעת מתי הוא ייגמר ואם בכלל, כי את יודעת שלא כולן מסיימות אותו עם ילד בידיים", אומרת שושן. "את יודעת שיש גם סיכוי שתצטרכי לאמץ או לפנות לתרומת ביצית. חוסר הוודאות הזה מטלטל. כל טיפול נמשך בערך חודש: שבועיים-שלושה של הזרקות, שאיבה, החזרה ושבועיים המתנה. וכל הזמן הזה מקבלים הורמונים לתמיכה.

"בשבוע הראשון יש אופוריה, הזיכרון של העוברים הקטנים שראית על המסך עדיין טרי. את עדיין מרגישה רחוקה מהתוצאה ולכן מוגנת, ואז מגיע השבוע השני ובדיקת ההריון מתקרבת. בשלב הזה כבר מאוד קשה ורע, ומדמיינים את הכישלון. בסופו של דבר, הכל מתנקז לשיחת טלפון קצרצרה למחלקת IVF שבה הרבה פעמים אומרים לך: מצטערים, זה שלילי. אין הריון. בשבריר שנייה כל ההתגייסות של החיים שלך נשפכת לאסלה.

"הזוגיות חוטפת טלטלה מאוד רצינית. ברקע יש את השאלה מי 'אשם' - אצל מי הבעיה. יש רגשות אשם מטורפים בסיפור הזה - וכן, לעתים יש גם כעס כלפי בן הזוג. תחשבי על זוג שהתחתן בגיל 25. תוך שנתיים רוב החברים שהתחתנו באותה תקופה נכנסים להריון ויולדים. מה זה עושה לזוג שנאבק כבר שנים להיכנס להריון? הכאב נעשה גדול מדי. את לא רוצה ללכת לבריתות, לא רוצה שירחמו עלייך, לא בא לך להיות חריגה. יש חברויות ששורדות את זה - ויש שלא".

לא משקיעים בבריאות האשה

הדיון על הפריון יימשך, כנראה, עוד שנים רבות - ואולי גם זה לטובה, שכן הוא מעיד על המו"מ התמידי שמתנהל כאן על דמותנו הרצויה כחברה. אבל אחת מהנקודות המעניינות ביותר לדיון - והיא שאינה זוכה כמעט לתשומת לב ציבורית - מצויה לא במה שהמדינה מממנת, אלא דווקא במה שהיא לא.

הסבסוד הנרחב של טיפולי פריון אינו אופייני, בשום צורה, ליחס כלפי טיפול רפואי בנשים בישראל: לפי הדו"ח של שדולת הנשים, שמבוסס על נתונים מלפני שנתיים, ההשקעה העצומה בפריון עומדת בניגוד חריף לחוסר סבסוד של אמצעי מניעה - שנמצאים בסל רק בעבור נערות עד גיל 20 - ובהשקעה נמוכה בבריאות נשים מבוגרות, שסובלות מעוני יותר מגברים, בין השאר עקב היסטוריה תעסוקתית לא רציפה שנובעת מלידות רבות. זאת עוד לפני שנגענו בעזרה במימון או הטבות מס לנשים עובדות לצורך העסקת מטפל/ת - הטבות שנובעות באופן ישיר מנוכחותם של הפעוטות, שנולדו בעקבות טיפול הפריון. בכך, יותר מכל, יש כדי להצביע על סדר העדיפויות הלאומי.

"השאלה היא מתי דואגים לזכויות שלנו - מתי הולכים לקראתנו, ויש לנו נגישות למשאבים חברתיים", אומרת טל תמיר, מנהלת מרכז המידע והמחקר בשדולת הנשים. "המדינה לא דואגת לנשים מבוגרות או לבריאות נשים באופן כללי. נשים אמנם חיות יותר מגברים, אבל לפי מחקרים בישראל נשים חיות פחות מנשים בעולם וגברים חיים יותר. המדינה, למשל, לא מסבסדת אמצעי מניעה, שזה כסף כיס לעומת הפריון. זה לא שלא צריך לעזור לנשים שרוצות להיכנס להריון. העניין הוא סדרי עדיפויות, ועליהם המדינה כבר החליטה: היא מעדיפה לעודד ילודה, ופחות מעניין אותה מה קורה אחרי הלידה.

"ישראל היא מדינת משפחה. מקומן של נשים בחברה נמדד לפי האמהות, ואילו מקום של הגברים לפי הקריירה. כולנו חלק מההבניה: תעשי ילדים, ואחר כך תעבדי קשה במשך שנים, תיחשבי כמפרנסת משנית ותידפקי גם בשוק העבודה. אלה הם מעגלי הקסם השליליים שמלווים את חיינו כאן".

מהי הפריית IVF?

30 שנה חלפו מאז שנולדה בבריטניה לואיז בראון - התינוקת הראשונה שנוצרה בהפריית מבחנה. הפריית מבחנה - IVF (In vitro fertilization) - היא תהליך שבו הזרע מפרה את הביצית מחוץ לגוף האשה. כיום זוהי הפרוצדורה הפופולרית ביותר ליצירת הריון.

במסגרת הטיפול האשה לוקחת הורמונים עד הביוץ כדי לגרות את השחלה, ולגרום לה להגדיל את מספר הביציות שאפשר יהיה להפרות באותו חודש. בבוא הביוץ נשאבות הביציות מגוף האשה, ומאוחדות במעבדה עם זרע שנלקח מהאב ועבר תהליכי השבחה. במקרים שבהם הזרע מתקשה לחדור לביצית יש אפשרות להכניס אותו ישירות לתוכה בתנאי מעבדה.

הביציות המופרות - שבשלב הזה נקראות "עוברים" - מוחזרות היישר אל הרחם. מכאן והלאה מקבלת האשה הורמונים שיעזרו לקליטת העובר ברחם. לאחר שבועיים ניתן לבצע בדיקת הריון. סיכויי ההצלחה של התהליך הם 20%-25%. "תינוקת המבחנה" הישראלית הראשונה נולדה ב-1982. כיום ישראל היא מהמדינות המובילות בעולם בשיעורי טיפולי הפריון, ונחשבת מתקדמת גם מבחינת המחקר בתחום.



גלית שושן ובתה אלמה ב"בית ברוטשילד". תינוקת בריאה אחרי שישה טיפולים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו