טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פוליטיקה תקשורתית בת זמננו

ד"ר אורית גלילי-צוקר תמיד נמשכה לפוליטיקה ולתקשורת. פעם כעיתונאית שניהלה רומן ממושך ותביעת אבהות מתוקשרת עם הח"כ לשעבר דדי צוקר, פעם כחוקרת שבודקת את הקשר הבעייתי בין מחוללי ספינים לפוליטיקאים. איך אומרת ד"ר גלילי-צוקר: ההתחככות של העיתונות בפוליטיקה יוצרת תקשורת לא אפקטיווית

תגובות

על המתמודדים בפריימריז בקדימה אין לה מלה טובה. גם לא על המתמודדים הפוטנציאליים לראשות הממשלה בבחירות לכנסת הבאה. אף לא אחד מהם עונה על דרישות סף בסיסיות, לדעתה של ד"ר אורית גלילי-צוקר, שחוקרת את הקשר בין פוליטיקה לתקשורת. דלות החומר בשורת המנהיגות הגיעה לשפל שלא היה עוד כמוהו באף מערכת בחירות. אז מה יהיה? תלוי את מי שואלים. הספין-דוקטורס, מחוללי הספינים, יחגגו. המועמדים, היא אומרת, ישופצו ויעוצבו מחדש, כשהסוף הקודר ידוע מראש. מי שישלם, בסופו של יום, הוא הציבור, שיקבל את הפרצופים מהעונה הקודמת בשינוי אריזה ובמחיר מלא. החדשות הטובות הן שגלילי-צוקר חושבת שהיא יודעת מי אשם.

גלילי-צוקר, עיתונאית לשעבר ומרצה בחוג למדע המדינה במסלול תקשורת באוניברסיטת בר אילן בהווה, ערכה מחקר שיצא בספר "פוליטיקה תקשורתית בת זמננו. אזרחות מקוונת בעידן של מדיה On Line, חלק א'" (הוצאת רמות, אוניברסיטת תל אביב). לטענתה, בישראל, יותר ממקומות אחרים בעולם, המשחק הפוליטי מזכיר את הסרט "לכשכש בכלב", כשהכל נעשה בקריצה והעמדת פנים. דבר אינו קורה באמת, אלא נסגר מראש בין הפוליטיקאים לעיתונאים. ומה שלא נראה ונקרא, כאילו לא היה.

"לנו כאזרחים אין דרך להתוודע לפוליטיקה אלא דרך התקשורת", אומרת גלילי-צוקר. "פעם פוליטיקאים עוד היו יוצאים לעצרות עם, לכיכרות העיר, היום זה לא קיים. עכשיו יש פריימריז בקדימה ויש מפגשים בסניפים, אבל חוץ מזה הסניפים כמעט שלא קיימים וגם המפלגות הפכו לווירטואליות, הן פלטפורמה להריץ פוליטיקאים לבחירות. בין בחירות לבחירות המפלגה מתה, כמעט שלא קיימת, כי אין בה צורך עוד".

כעת כותבת גלילי-צוקר את חלק ב' לספרה שעיקרו מחקר על האוליגרכיזציה של החיים הפוליטיים. איך דמויות אנונימיות עתירות ממון נכנסות לזירה הפוליטית ומנסות להשפיע כלכלית על החיים הפוליטיים. "יש כאלה שעושים את זה באופן ישיר כמו ברלוסקוני וגאידמק ויש כאלה, כמו אולמרט, שעשו את הדרך ההפוכה. הסתבכו עם אנשים שהזרימו כסף למערכות הפוליטיות שלהם והפכו כתוצאה מכך לשחקנים במשחק הפוליטי".

מדוע המנהיגות אצלנו בשפל?

"אנשים טובים לא הולכים היום לפוליטיקה, ואלה שהולכים או שהם לא מתאימים כי חסרות להם התכונות שעושות מנהיג או שהם כבר היו כאן פעם ונכשלו ועכשיו מנסים לעשות קאמבק. פרופ' פרד גרינשטיין, ראש בית הספר למנהיגות באוניברסיטת פרינסטון, קבע מודל אנליטי בעל שש תכונות שיכולות לנבא מי יכול להיות מנהיג מוצלח ומיהו מנהיג לא מוצלח". התכונות של גרינשטיין הן קשר עם הציבור, ניהול עבודת צוות, יכולות פוליטיות, חזון, דפוס קבלת החלטות קוגניטיוויות ואינטליגנציה רגשית. לפי גלילי-צוקר, אלו תכונות שאף אחד מהמועמדים לא מצטיין בהן.

"לא פלא שבנימין נתניהו מוביל בסקרים", אומרת גלילי-צוקר, "יש לו שתי תכונות מתוך השש - חזון כלכלי ומדיני והיכולת לתקשר עם הציבור. לאחרים יש בקושי תכונה אחת. למשל לבני, היא מתקשרת רע מאוד עם הציבור, היא מכונסת בעצמה, אני לא יודעת עליה כלום חוץ מזה שהיא לקחה את יועצי התקשורת של שרון, את צוות החווה, שימצבו אותה כמו שצריך על המדף. אין דבר כזה בעולם שמישהו ייבחר לאיזשהו תפקיד פוליטי בלי שכולם ידעו את כל רזי המשנה שלו. אהוד ברק נבחר לראשות מפלגת העבודה כשחצי שנה הוא שתק. לא נשמע כדבר הזה. גם על שאול מופז אני לא יודעת כלום אלא רק שהוא מבטא ערכים מטריאליסטיים: גבולות, ביטחון, פחד, צבא. ברק ונתניהו לא היו טובים בלארגן את המטה שלהם. ראשי לשכה ומנהלים עזבו אותם. נתניהו מבין את זה וממתג את עצמו עכשיו מחדש, אבל חלק מזה הוא אחיזת עיניים. הוא מפיץ ידיעות בחודשים האחרונים כאילו בני בגין ודן מרידור חוזרים לחצר שלו".

ולמה הציבור מוכן לקבל את הפוליטיקאים עם הספינים האלה כל פעם מחדש?

"הציבור אצלנו אדיש. זה קשור לסוציאליזציה של הגולה. היהודים בגולה היו קונפורמיים. חלק מכושר ההישרדות היה לא להרגיז את הפריץ וזה אומר לקבל את מרות השלטון ולא לערער עליו. זו חברה אזרחית, מאוד רדומה ונוחה לשלטון".

איך יוצאים מזה?

"יש לנו בעיה. מי אמור לייצג את הציבור? התקשורת. אבל הציבור לא תופס אותה כתקשורת שלו אלא כמייצגת את השלטון, ולכן השלטון מרגיש מספיק בטוח להגיד 'הכלבים נובחים והשיירה עוברת'. לא כמו באירופה למשל, שם התקשורת מנהלת, בדרך כלל, יחסים לעומתיים עם השלטון ומבטאת את רחשי לב הציבור. כך, לפני מלחמת המפרץ, התקשורת הוציאה מיליוני אנשים לרחובות".

ואצלנו?

"זה יותר מאבק בין שני ממסדים אליטיסטיים. למרות שהעיתונות בישראל נראית מאוד תוססת ולוחמנית, יש לה הרבה קוראים וצופים, היא למעשה מאוד חלשה. אין לה שיניים לגרום לפוליטיקאים להתוודות ולהתפטר. הפוליטיקאים עובדים על הציבור, באמצעות התקשורת, והעיתונאים מזילים ריר ובזים ומגחיכים את הפוליטיקאים באופן פומבי וגלוי. שני המחנות נלחמים זה בזה על גבו של הציבור. הזן החדש של העיתונאים, רביב דרוקר, עמנואל רוזן, ירון דקל, מציגים את המציאות הפוליטית לפי טעמם והבנתם. הם מפרשים אותה בשביל הצופה ומסבירים לו מה הוא רואה ושומע. גם כשהפוליטיקאי יושב לידו באולפן, הפרשן הפוליטי כאילו קורץ לצופה מעל לראשו של הפוליטיקאי, בלי מורא ופחד, כמו שהיה פעם, ואומר 'דע לך הצופה, שמה שהפוליטיקאי מוכר לך כאן, זה ספין ולא המציאות'. והצופים מרגישים מבולבלים והם כועסים על הפוליטיקאי ועל העיתונאי ועל המניפולציות של שניהם באותה מידה. ומה שנשאר זה הסקרים".

זה גם קשור לחברויות בין עיתונאים לפוליטיקאים?

"דן מרגלית אמר פעם שזה שהוא חבר של אולמרט לא מפריע לו לכתוב עליו, להפך, יש לו יתרון בכך שהוא יכול להיחשף לדברים החבויים מן העין ולספק לקוראים תובנה יותר טובה של מה שקורה מאחורי הקלעים. יש פה יותר מדי סחבקיות. בעיני, ההפסד עולה על הרווח, ואנחנו משלמים מחיר מאוד כבד מבחינת השקיפות הציבורית של התופעה הזאת, שהיא לא אסתטית ולא ראויה. צריכים להתקיים יחסים לעומתיים בין פוליטיקאים לעיתונאים. החברות עם אנשי השררה שהתקשורת אמורה לבקר אותם, ההתחככות החברתית הזאת, יכולה להסביר את זה שהעיתונות אצלנו לא מאוד אפקטיווית. איתן הבר היה חלק מהעיתונות הזאת בקשר שלו עם יצחק רבין. יצחק לבני, טומי לפיד, דן מרגלית ואמנון דנקנר עם אולמרט. זה לא רק הגוורדיה הזאת, גם דור הביניים והדור הצעיר לוקה בזה ומקיים קשרים כאלה. יש אצלנו פחות מדי תהליכי סינון בקבלה למקצוע. אני לא מדברת על רישוי אלא על תהליכים פנימיים. אולי זה יכול היה לייצר עיתונאים בעלי אתיקה ושיניים בעיני הציבור".

אם כל מה שאת אומרת נכון, איך את מסבירה את התפקיד המרכזי שהתקשורת שיחקה בנפילתו של אולמרט? בהתרסקותו בדעת הקהל?

"התקשורת אצלנו מלאה בחשיפות, אבל זו אחיזת עיניים כי אנשי השררה לא מתפטרים בגלל חשיפות עיתונאיות אלא נשארים על מקומם עד שחרב החוק מונחת על צווארם. העיתונות לא מפחידה את הפוליטיקאים כמו שזה קורה במערב, שם אם חושפים אותם בתקשורת הם מתפטרים בתוך רגע. פה זה יכול לקחת שנים. העניינים המשפטיים שלהם מתנהלים והם נשארים על הכיסא. תשע שנים לקח עד שמערכת המשפט הכריחה את דרעי להתפטר. התקשורת חשפה את פרשת סיריל קרן ושרון נבחר מיד אחרי זה מחדש. זו בושה גדולה לתקשורת. היש חולשה גדולה מזו?"

אהבת בוסר

גלילי-צוקר, יניב מהבית, בת 52, נולדה בירושלים. אמה, אביבה, מוסיקולוגית, אביה, יוסף, כלכלן ואיש עסקים ויש לה שתי אחיות ואח. כשהיתה בת שנה עברה המשפחה לתל אביב ואורית למדה בבית ספר יסודי תל נורדאו ובתיכון אליאנס. את השירות הצבאי התחילה בבקו"ם, ביחידה להחזרת פטורי גיוס לצבא, אבל לא סיימה אותו. כשהיתה בת 19 נישאה לחברה זה כמה שנים, מוטי גלילי, משורר צעיר ומבטיח שעבד בחנות "מסדה" של אביו ברחוב פרישמן בתל אביב, והיום מנהל רכש ופרויקטים בקבוצת הארץ.

"הוא היה החבר הראשון שלי", אומרת גלילי-צוקר, "אני הייתי קונה שם ספרים והוא היה מייעץ לי. הוא היה גבר יפה תואר, אחד היפים ביותר בתל אביב, משורר, קצין בסיירת שקד, מוקף ביפות מקצועיות. זה היה המיתוס שאפף אותו. כרטיס הביקור שלו". הזוג גלילי היה נשוי שמונה שנים, שבהן נולד בנם איתמר (28). "מוטי היה הקשר הראשון שלי", היא אומרת, "אלה היו נישואי בוסר".

את התואר הראשון עשתה גלילי-צוקר במדע המדינה וסוציולוגיה ("הגעתי לעיתונות עם תארים"). אחר כך עבדה בהסתדרות, כשזו היתה בשיאה, בצוות של המזכ"ל ישראל קיסר. המורים הראשונים שלה לרזי התככים הפוליטיים ומוקדי הכוח היו חברי הטריאומווירט, כמו שקראו להם אז: גיורא עיני, דודי הרניק וגדעון שגיא, שמשכו בחוטים מאחורי הקלעים של הפוליטיקה ההסתדרותית. "שם למדתי את חוק הברזל של האוליגרכיה", היא אומרת, "העצמתי את אהבתי לפוליטיקה. הם היו הספין-דוקטורס הראשונים".

את ההסתדרות עזבה גלילי-צוקר לטובת הפוליטיקה הארצית, והיתה לעוזרת הפרלמנטרית של ח"כ אורה נמיר. ב-80' הצטרפה לחבורת מקימי "העיר": חנוך מרמרי, אורית שוחט, מאיר שניצר, איריס דישון ואורנה ננר. "אחותה הצעירה של אורית שוחט, רותי ירקוני, היתה חברה שלי, ומזה נוצר קשר טוב עם אורית, אהבתי לדבר איתה, היא היתה עיתונאית ב'להיטון'. כשהקימו את 'העיר', חיפשו אנשים, אורית הציעה לי והתחלתי לעבוד שם. ערכתי את 'מדריך העיר' שזה האבא של 'עכבר העיר', ואני מאוד גאה על כך".

ב"העיר" פרח הקשר עם מרמרי העורך מעבר לגבולות המקצוע. "התחתנתי צעירה, בנישואי בוסר, אחר כך היתה לי עם חנוך אהבת בוסר. אמנם אהבה מאוד גדולה ובעלת עוצמות אדירות, מסוג האהבות שאין בהן בכלל ממדים רציונליים, אבל כנראה שעדיין לא הייתי בשלה ואולי בגלל זה הקשר נגמר".

הקשר הרומנטי ביניהם, היא אומרת, טילטל את מערכת "העיר", והם נאלצו להתפצל. מרמרי עבר ל"חדשות" והיא ל"הארץ". בהתחלה כעורכת בחדשות, ואחר כך ככתבת. "רפי קינן, ראש הדסק, ואוד גונדר, מזכיר המערכת עשו לי בחינת קבלה. נתנו לי לשכתב טקסטים ולנסח כותרות וכותרות משנה והתקבלתי לעבודה. אחרי כמה חודשים בדסק קרא לי יום אחד גרשום שוקן וביקש שאספר לו על המקורות המשפחתיים שלי. הוא רצה לדעת מאיפה העברית המשובחת. אחר כך הגיע משה ורדי, לגלות מ'ידיעות אחרונות' לתפקיד ראש הדסק. למדתי ממנו הרבה מאוד. ואז יום אחד מתי גולן, העורך הראשי, שאל אותי למה בעצם אני לא כותבת".

היא התחילה לכתוב מדור יומי, "שיחת היום" בעמודי החדשות ואחר כך מדור שבועי, "שיחת השבוע". מוקדי הכוח הפוליטיים ריתקו אותה. בסתיו 94', היא נשלחה לראיין חבר כנסת נמרץ ממרצ, יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט, דדי צוקר. "הוא היה גרוש, דיברנו על החיים ועל ילדים ומהר מאוד התחיל בינינו קשר רומנטי", היא מספרת.

ואיפה האתיקה המקצועית?

"כמובן שמאז לא כתבתי על דדי ולא על מרצ ואם היה איזה שמץ של חשד להתנגשות, מיד הבאתי את זה לפני עורך העיתון".

אג'נדה עצמאית

הקשר עם צוקר נמשך כמעט שנתיים. קשר שידע עליות ומורדות, פרידות וחזרות, מאבקי כוח וכיפופי ידיים. "עברנו לגור ביחד בהרצליה", היא אומרת. "הוא השכיר את הבית שלו ואני את שלי בתל אביב ושכרנו ביחד בית אחר. בחלק מהשבוע הילדים שלו גרו איתנו ואיתמר באותה תקופה עבר לגור עם מוטי - ההרכב המשפחתי היה לו קצת מסובך, אז הוא הרוויח את חיזוק הקשר עם אבא שלו. הוא בדיוק היה בשמינית, והיה לו יותר נוח לא לעבור לבית ספר אחר. כעבור שנה זה התפוצץ, כי נכנסתי להריון.

"הצהרת הכוונות של הקשר הזה מתחילתו היתה שאנחנו הולכים להקים משפחה. הייתי כבר בת 40, היה לי הריון קודם שלא צלח, והחלטתי שעל זה אני לא רוצה לוותר. אבל הקשר גם היה מאופיין במאבקי כוח ומחלוקות רבות לגבי כל מיני דברים, לנוכח האישיות של שנינו, שני אנשים חזקים מאוד ודעתניים. כשנכנסתי להריון דדי הציע שקודם נשקם את המערכת ואחר כך נביא ילד, אבל לי היתה אג'נדה עצמאית, והוא, כאיש חזק עם אג'נדה משלו, שלא אוהב לקבל תכתיבים, חלק עלי. זו היתה הסיבה שבגללה נפרדנו.

"זו היתה אהבה מאוד גדולה, אם כי יש הטוענים שאני לא מסוגלת לקבל אהבה, שאני לא יודעת מה זו אהבה. יש לי הוויכוחים האלה עם בן הזוג שלי עד היום. עם דדי, כדי לשרוד ביחד, הייתי צריכה להיות מסוג הנשים שמטפחות את הקריירה של הגבר שלהן, להיות האשה שמאחוריו, לקבל החלטה להקדיש לזה את החיים. יכולתי, עם הכישורים והכישרונות שלי, לתכנן איתו ביחד יותר טוב את הקריירה שלו. הוא בן אדם מוכשר בצורה בלתי רגילה אבל הכישרונות שלו לא מוצו עד תום, היה שם איזה פספוס, הוא בכל זאת מחוץ למערכת היום, בגלל כמה טעויות שהוא עשה. אבל אני, מצד שני, יש בי תמיד את הרצון להתבלט בעצמי, בקטע הזה לא נוצרה תקשורת טובה בינינו, גם לא ביני לבין עצמי, ועל הרקע הזה היחסים נהיו קשים ורוויי מחלוקות".

כשהיתה בחודש שלישי, ניתק צוקר מגע. "ניסיתי ליצור קשר, אבל הוא לא השיב לפניותי כי היה לו קשה לקבל את העובדה שלי יש אג'נדה משל עצמי", אומרת גלילי-צוקר, שתבעה את צוקר באמצעות עורך-דינה, בני דון יחיא, בדרישה להסדיר כבר אז את מערכת היחסים העתידית ביניהם, באשר לחלוקת האחריות ההורית וההוצאות הכספיות הנלוות אליה. השתיקה של צוקר והתביעה של גלילי-צוקר היתה עוד סיבוב כוחני במאבק ביניהם. כל אחד היה נחוש בדעתו להוכיח רצינות מוחלטת ועמדה שאינה משתמעת לשתי פנים. "כל השאר זה טקטיקות", אומרת גלילי-צוקר.

באותה תקופה צוקר לא היה מסובך רק במשבר האישי, אלא גם בכמה פרשיות נוספות. המשטרה חקרה אותו על תלונה שהגיעה ליועץ המשפטי לממשלה בחשד לניגוד עניינים בקאמרה אובסקורה, בית ספר לצילום, שצוקר שימש יו"ר העמותה שניהלה אותו. בסופו של דבר התיק נסגר מחוסר ראיות. חבריו במרצ לא עשו לו חיים קלים. יוסי שריד הציב אותו במקום לא ריאלי בבחירות לכנסת ב-99', וצוקר פרש מהחיים הפוליטיים.

גלילי-צוקר לא חושבת שהיה כאן חוסר רגישות מצדה, שהמשבר ביניהם סימן גם את סוף הקריירה הפוליטית שלו. "הוא הקפיד מאוד לא להיות איתי בקשר", היא אומרת, "אולי קיווה שזה יפעיל עלי לחץ ואשנה את דעתי בנוגע להריון, ואני רציתי להיות מאוד ברורה בעניין הזה".

לפני 11 שנים וחצי נולד ערן. את השם הם כבר בחרו ביחד, ומאז היא אומרת, צוקר הוא אבא למופת. "אנחנו מגדלים את ערן ביחד מתוך אהבה מאוד גדולה. מגיל חצי שנה הוא כבר ישן אצלו בבית ועכשיו הוא נמצא חצי שבוע אצל דדי וחצי שבוע אצלי. אנחנו מאוד מאושרים וגאים בו. הוא ילד רב קסם, מצטיין בליגת הילדים בכדורגל. השבוע נכחתי באחד המשחקים שלו ואחד האבות שם אמר לי שהוא משחק כמו מאלדיני. נכנסתי לגוגל וראיתי שמאלדיני הוא אחד השחקנים הדגולים בעולם ומשחק, כמו ערן, את תפקיד המגן והקשר. זה נחת".

דדי צוקר סירב להגיב לדברים.

חוק דדי

ב-99', בהשראת המנחה שלה לתואר שני (מדיניות ציבורית, אוניברסיטת תל אביב), החליטה גלילי-צוקר לעזוב את הכתיבה העיתונאית ולחזור לאקדמיה. אבל לא רק בגלל זה. "זו עבודה מאוד שוחקת והרגשתי שאני כבר לא ברוח התקופה של העיתון", היא אומרת. "יואל אסתרון היה משנה לעורך והוא קידם אנשים אחרים על פני, ואני לא באתי לידי ביטוי מספיק".

אחרי בחירות 96', הופיעה גלילי-צוקר בתוכניתו של רם עברון "שטח הפקר" ואמרה שהעיתונות שהתגייסה כולה למען בחירתו של שמעון פרס צריכה לעשות חשבון נפש. המו"ל עמוס שוקן לא אהב את זה וכתב לה מכתב כועס. "משהו בהופעה שלי הכעיס אותו", היא אומרת. "מצד אחד הופעתי שם תחת הכותרת של עיתון 'הארץ' ומצד אחר, היתה הרגשה שאני משקיפה עצמאית ולא בדיוק מייצגת את העיתון".

לאחר שעזבה את "הארץ" התמסרה לעבודת הדוקטורט בחוג למדע המדינה באוניברסיטת בר אילן. היא ערכה שם השוואה בין פוליטיקאים צעירים בשנות התשעים, "טלה פוליטיקאים", כהגדרתה: ביל קלינטון, טוני בלייר וגרהרד שרדר מול אהוד ברק, בנימין נתניהו וחיים רמון. היא ביקשה לברר למה הפוליטיקאים בחו"ל הצליחו ובני דורם הישראלים כשלו.

"ככל שהדמוקרטיה מפותחת יותר, האנשים בה עברו מערכים מטריאליסטיים, מדאגה פיזית לגבולות ולקיום, לערכים פוסט-מטריאליסטיים כמו שוויון זכויות, איכות חיים, אקולוגיה, פירוק נשק, שלום, איכות סביבה", אומרת גלילי-צוקר. "בישראל עדיין יש התנגשות חזקה בין ערכים מטריאליסטיים לפוסט-מטריאליסטיים והציבור עדיין לא מוכן לאמץ ערכים פוסט-מטריאליסטיים. זו הסיבה ששרון הצליח. מצד אחד הוא ייצג ערכים מטריאליסטיים ומצד אחר הוא בא ואמר 'רק שרון יביא שלום'. עצם זה שיועצו ראובן אדלר אמר לו שזו הדרך שלו לנצח בבחירות, אומר שהוא הבין שגם ישראל השתנתה ומיטלטלת בין הפחד הקיומי לבין הרצון לשלום".

כדי להתקיים לימדה גלילי-צוקר בכמה מכללות "וחייתי מאוד בצנעה. גם עשיתי דוקטורט, גם הייתי צריכה להתפרנס וגם היה לי ילד קטן בבית", היא אומרת. עד היום לא קיבלה קביעות בבר אילן, אלא תקן של מרצה מן החוץ. "מאלה שמפטרים כל שמונה חודשים".

לפני כמה שנים היא הוסיפה לשם משפחתה את שמו של צוקר. "כשערן היה בגן הוא היה שואל אותי למה הוא צוקר ואני גלילי, שהילדים שואלים אותו מה הקשר בינינו. אמרתי שכמו שאני לא מקפחת את איתמר אני לא אקפח אותו ואוסיף את צוקר לשם משפחתי. זה במקרה חוק שדדי העביר בכנסת שאשה לא נשואה שיש לה ילדים יכולה לשאת את שם משפחתו של האב".

לפני שלוש שנים וחצי היא נישאה בחתונה אזרחית בפראג לחברה, אלון רוטלוי ("הוא התחיל איתי בפאב בתל אביב"), אנליסט בשוק ההון, גרוש ואב לשתי בנות. הם גרים ביחד בדירה שכורה בצפון בתל אביב.

המעבר מהעיתונות לאקדמיה נתפס בעיניה כשלב הכרחי בהתפתחות האישית. "הכי קשה היה לי עניין הדד-ליין, שלא משאיר נשימה לבחון את הדברים לעומק כי צריך לייצר כותרת במהירות ובכל מחיר והרבה פעמים משלמים על זה מחיר כי לא תמיד מצליחים להבין תהליכים. היתה לי תחושה שבאקדמיה תהיה לי הזדמנות ללמוד ולהעמיק בצורה יסודית יותר, וזה שיחרר אותי מהצורך לייצר כל יום בכוח כותרת, וחייב לזהירות יתר בניסוחים, לשנות את סגנון הכתיבה ולהתבסס רק על נתונים בדוקים. עם זאת עיתונות זה אחד המקצועות הכי מרתקים בעולם. יש בזה ריגוש יומיומי, אתה עושה מדי יום דוקטורט קטן, נחשף לנושאים, נחשף לאנשים. במיוחד זכות גדולה היתה לי לעבוד בעיתון 'הארץ', בית ספר מצוין, וכשאני מסתכלת על חברי באקדמיה אני מרגישה את הערך המוסף שיש לי לעומת חוקרי תקשורת שלא עברו את המסלול הפרקטי, למרות שבאקדמיה יש נטייה להסתכל בחשדנות על הבאים מהעיתונות כאילו שהם לא מספיק רציניים".*

musaf@haaretz.co.il



ד"ר אורית גלילי-צוקר ובנה ערן. יש הטוענים שאני לא מסוגלת לקבל אהבה


הח"כ לשעבר דדי צוקר. היה לו קשה לקבל את העובדה שלי יש אג'נדה משל עצמי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
tm_tools.isArticleType(article) : true