בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האגדה לבית דיזראלי

נינתו של בנג'מין דיזראלי, ראש ממשלתה של בריטניה בימי המלכה ויקטוריה, חיה בניו זילנד כעדות חיה לרומן החשאי שהיה לו עם יהודייה אלמונית. היא שומרת כשרות, אבל מסתירה את מוצאה היהודי. סודות משפחה על פי קתי-אסתר סטיילס

תגובות

קתי-אסתר סטיילס מובילה אותי אל חדר בביתה שקירותיו מכוסים מהמסד עד הטפחות תמונות ופסלים של המדינאי הבריטי בנג'מין דיזראלי. "אני נינתו של דיזראלי", היא אומרת לי בעברית. "סבתי קתרין היתה בתו". הסיפור על סבתה, בתו הבלתי חוקית של דיזראלי, נודע לי כמה ימים קודם לכן, כשנכנסתי עם בן זוגי פיטר לחנות בעיר אוקלנד, המתמחה במסגור תמונות ובשחזור תצלומים ומסמכים ישנים. על דלפק העץ המגולף היו מונחים כמה הדפסים ישנים שגבר גבוה ונאה ביקש למסגר אותם. "ארל ביקונספילד", זיהה פיטר את האיש בתמונות, "בנג'מין דיזראלי".

"סבתא של אמי היתה בתו של דיזראלי", השיב הלקוח כמתנצל, "ואני יהודי". לאחר שהצגתי לו כמה שאלות על משפחתו הוא הפנה אותי אל אמו, קתי-אסתר. עד שחזרנו הביתה כבר המתינה לנו במשיבון הודעה בקול רך ונעים, בשפה העברית: "מדברת אסתר. אני רוצה להיפגש איתך".

למרגלות הר הגעש הכבוי אדן, בבית עץ ויקטוריאני לבן שמספרו 588 בעיר אוקלנד, גרה עד יום מותה אמה של קתי-אסתר, דורותי, נכדתו של דיזראלי. גם בגשם הניו-זילנדי המכה מכל כיוון אפשר להתרשם מן המדשאה המטופחת המשתרעת לפני הבית ולצדדיה שיחי קמליה פורחים בצבעים ורוד ולבן. מדרגות אחדות מובילות אל מרפסת עץ מקורה וצרה, מעוטרת פיתוחי עץ. אני מצלצלת בדלת. אשה נאה בת 72 פותחת אותה וכבר אני מוצאת עצמי חבוקה בזרועותיה כקרובה-רחוקה שזה עתה שבה לביקור.

בתוך הבית פנימה, מול האח המבוערת ממתין בנה פיטר, בן 50, שבזכותו הגעתי לכאן. הבית, הבנוי עץ קאורי ניו-זילנדי, נראה כלקוח ממאות קודמות וממקום אחר. חדר ההסבה הוויקטוריאני גדוש חפצים, תמונות וזיכרונות שהתגבבו במשך שלושה דורות של נשים. רהיטים עתיקים, נברשות קריסטל, מכתבות עץ מגולפות, תמונות משפחתיות, כלי פורצלן, שטיחים פרסיים פרומים ודקיקים מזוקן ומזכרות מארצות רחוקות.

"זו קתרין, קתי, סבתי", מציגה לי קתי-אסתר דיוקן של אשה צעירה, ממוסגר במסגרת סגלגלה. מבטה תקיף, שערה השחור המתולתל מהודק על קודקודה בפקעת ועיניה כהות. קתרין, שנולדה ב-13 במארס 1866, היתה ילדתם של דיזראלי ואהובה אלמונית - כך גילה ההיסטוריון סטנלי ויינטראוב בביוגרפיה של דיזראלי שכתב, שהתפרסמה ב-1993. בעזרת חישובים מדוקדקים של זמן ההתעברות וירחי לידה, הוא הוכיח כי בתקופה שבה פגש הזרע בביצית לא היה דיזראלי עסוק במיוחד ונשאר לו זמן פנוי לשעשועים.

קתי-אסתר מספרת שידעה על הקשר בין סבתה לדיזראלי כבר בילדותה. "'בואי נשב על המרפסת', כך היתה אומרת לי סבתא, מעמידה פנים שאנחנו נמצאות על סיפון אונייה", היא מספרת באנגלית, מתבלת את דבריה בצרפתית ובעברית. "אז היינו מתבוננות בהר הגעש החרוטי המתנשא מעלינו והיא היתה חוזרת ומספרת לי את סיפורי ילדותה ומסעותיה".

והיא דיברה על אביה, על דיזראלי?

קתרין, בתו של דיזראלי. גדלה במשפחת דונובן
"לא במפורש. בשיחות בינינו היא השתילה רמזים. למשל, השאלה אם כבר למדנו על דיזראלי בשיעורי ההיסטוריה. כשהשבתי לה שאני מעוניינת בספרות יותר מאשר בהיסטוריה, היא הסבירה לי שאם אלמד על דיזראלי אבין ששני הנושאים קשורים יחד בקשר הדוק, כי דיזראלי כתב גם רומנים, והפנתה אותי אל אחד מספריו. היא עודדה אותי לכתוב, ולאחד מימי ההולדת שלי קנתה לי מחברת הדורה והעניקה לי את עט הכסף שהיה שלה. הקצה של העט היה שבור. 'תלשתי את החותמת שהיתה עליו' אמרה לי ואני לא שאלתי של מי היתה החותמת".

את הסוד המשפחתי על הוריה של קתרין שמעה קתי-אסתר מאמה דורותי, שיום אחד, ללא סיבה, סיפרה לה זאת. בהיותה על ערש דווי גילתה דורותי לבתה סוד נוסף: לדיזראלי היה גם בן שנולד מחוץ לנישואים, מאשה אחרת. קתי-אסתר חושבת שאמה נקראה על שם ליידי דורותי נוויל, סופרת, אשת חברה ופילגשו הראשונה של דיזראלי - שהיה אביו של בנה ראלף. "סבתי היתה אלופה בהשתלת רמזים ויתכן שקראה לה על שמה".

האיש הזקן

התינוקת נולדה טרם זמנה והיתה כל כך זעירה עד שאפשר היה לתחוב אותה לכד חלב. איש אינו יודע מה היה שם אמה ומה עלה בגורלה. במשפחה עברה מדור לדור רק גרסה זו על זהותה: היא היתה יהודייה ממוצא צרפתי. הילדה נרשמה כבתם הבכורה והחוקית של מרי דונובן, בת 23 ובעלה ג'ון דונובן, בן 21, שהיה בעל משרה צנועה בהוצאה לאור שהדפיסה את נאומי הפוליטיקאים בפרלמנט.

אף על פי שהכנסתו של הזוג דונובן לא היתה גבוהה, זיכרונות הילדות של קתרין, כפי שסיפרה אותם לנכדתה קתי-אסתר, כמו נלקחו מסיפורי אגדות. היא חיה חיי נוחות ועושר אצל משפחה אמידה שהתגוררה בפרבר כפרי בלונדון, ולאשה שגידלה אותה קראה סבתא. היו לה סוסים וטווסים שצרחו ברחבי הגן לפני רדת הגשם. בילדותה פגשה אנשים ידועי שם כליאופולד רוטשילד, שנקרא בפיה ליאו, הברונית אנג'לה ברדט-קוטס, האשה העשירה ביותר באנגליה שנודעה במפעליה הפילנתרופיים, שהזמינה אותה לעתים קרובות לתה מנחה בימי ראשון, ואפילו את הנסיך מוויילס, שקרא לה "קתי הקטנה שלי".

היא היתה אשה תוססת ויפה, קטנה בגופה עם מבנה עצמות יפה, שערה שחור גלי שעליו היתה גאוותה, וכמו דיזראלי - גם היא צבעה אותו בשחור כשהחל להלבין. דמותו של אביה השפיעה עליה כל כך, מספרת נכדתה קתי-אסתר, עד כי דרשה מבעלה השני שיטפח תלתל בקדמת המצח, ממש כמו זה שהיה לדיזראלי.

כתב ידה היה אלגנטי, שפתה היתה ללא רבב, "היא דיברה כמו מלכת אנגליה במבטא של בני אצולה". גם קתי-אסתר אינה נשמעת כבת אוקלנד טיפוסית. מבטאה, מסביר לי פיטר בן זוגי, אופייני לבני אצולה אנגלים שלמדו במוסדות חינוך יוקרתיים. אצלה זו כנראה תוצאה של שמונה שנים שבהן גדלה אצל סבתה בעיר נייפיאר, בחוף המזרחי של האי הצפוני בניו זילנד.

"אמי התגרשה והיתה עסוקה באוקלנד וסבתי, שנקראתי על שמה, גידלה אותי", היא מספרת. "תמיד חשבתי שהיא אמי, על כן קראתי לה אמא ולסבי קראתי אבא. האמנתי שאמי, שהיתה באה לפעמים לביקור, היא אחותי הגדולה. כך היה עד מות סבי, אז עברנו שתינו להתגורר עמה באוקלנד.

"עם סבתי היה לי קשר מיוחד במינו. נקראתי על שמה והיא בטחה בי וסיפרה לי סודות מעברה. ישנתי בחדרה בבית וכל לילה היא סיפרה לי סיפורים על טיוליה באירופה, על זלצבורג ועל פאריס, שם ביקרה קרובי משפחה עלומים וטיילה עמם בכרכרה הרתומה לשישה סוסי פוני לבנים".

הארץ האהובה עליה ביותר, לדברי הנכדה, היתה איטליה, ובמיוחד אהבה את העיר ונציה, שממנה היגר סבו של דיזראלי לבריטניה. "היה בה משהו איטלקי מושרש, ונציאני", אומרת קתי-אסתר. קתרין למדה לנגן בפסנתר ודאגה לכך שגם ילדיה יקבלו חינוך מוסיקלי: הם למדו פיתוח קול, נגינה בפסנתר, בצ'לו, בכינור ובחליל.

קתי-אסתר סטיילס | תצלום: ירון זוהר
קתי-אסתר מצביעה על הפסנתר שהורישה לה סבתה, אבל החפץ היקר ביותר בבית הוא ללא ספק פסלון פורצלן מייסן, שקנה דיזראלי לבתו קתרין, מזכרת מביקורו בגרמניה (אולי בעת שהשתתף כראש ממשלה בקונגרס ברלין ב-1878). קתרין אהבה את הפסלון - תזמורת של איש אחד, שזקנו ושערותיו שחורים משחור, יושב על תוף כשכלב ספניאל על ברכיו, ומנגן בבת אחת בפעמונים, מצלתיים וחליל - כמו היתה זו החוליה החזקה ביותר לעברה ולאביה. את "האיש הזקן", כך קראה לפסלון, טילטלה איתה מאנגליה לאוסטרליה, ומשם לנייפיאר בניו זילנד, עד שהוצב אחר כבוד על אצטבה מעל האח בביתה האחרון באוקלנד.

הפסלון הזה שרד בכמה רעידות אדמה שפקדו את נייפיאר ואף בגדולה מכולן, ב-1931, שהרסה את העיר. קתי-אסתר מאמינה שסבתה היתה קשורה לפסלון גם בשל העובדה שהנגן שחור השיער ומחודד הזקן הזכיר לה את אביה.

הילד היהודי

בנג'מין דיזראלי נולד ב-1804 בבריטניה למשפחה יהודית ממוצא איטלקי, ולכן מעולם לא נחשב ג'נטלמן מלידה. אביו הטביל אותו לנצרות כשהיה בן 13, מה שאיפשר לו, כנוצרי, לפתוח בקריירה פוליטית יותר מעשרים שנה לפני שהוכרה זכותם של יהודים להיבחר לפרלמנט. בגיל 34, והוא כבר סופר ידוע, נבחר דיזראלי לראשונה לפרלמנט כחבר המפלגה השמרנית. ב-1852 הצטרף לממשלה כשר אוצר, וב-1868 - שלוש שנים לאחר שנולדה קתרין - התמנה לראשונה לראש ממשלה. לאחר שש שנים באופוזיציה הנהיג את מפלגתו ב-1874 לניצחון גדול ונבחר שוב לראשות הממשלה, תפקיד שבו כיהן שש שנים. ב-1876 העניקה לו המלכה ויקטוריה תואר אצולה - הרוזן מביקונספילד.

אמרו עליו שהיה אופורטוניסט, נהנתן, גנדרן שנהג לענוד את טבעותיו על ידיו העטויות כסיות ורודף נשים כרוני, אם כי בשנים האחרונות נעשו ניסיונות להצביע על נטיות הומוסקסואליות בספריו ובהתנהגותו. בעת מסעותיו באירופה ובמזרח התיכון חלה בזיבה ועם חזרתו לאנגליה נאלץ לקבל טיפול רפואי. מחלה זו אצל גברים גרמה בדרך כלל לעקרות, אבל כנראה לא אצלו.

בן 35 היה דיזראלי כשנישא ב-1839 לאלמנה העשירה אן מרי וינדהם לואיס, שהיתה מבוגרת ממנו בכתריסר שנים. אין זה מפתיע, אם כן, שבני הזוג היו חשוכי ילדים. במשך שנים נהגה אשתו המסורה להישאר ערה מדי ערב כדי לחכות לשובו. לילה אחד, אחרי ישיבה ארוכה בפרלמנט, מצא אותה מצפה לו עם עוגה ובקבוק שמפניה. כשאימץ אותה לחיקו לחש באוזניה, "יקירתי, את מתנהגת כפילגש יותר מאשר כרעיה".

מתברר כי הוא ידע היטב על מה הוא מדבר. בגיל 61 היה דיזראלי לאב, והתינוקת שנולדה לו לא היתה מאשתו. אילו היה סיפור זה נחשף אז, השערורייה היתה בוודאי קוטעת את הקריירה הפוליטית המזהירה שלו. זו כנראה הסיבה לכך שהקשר נשמר בסוד, האשה נעלמה מדפי ההיסטוריה ואילו הילדה נרשמה וגדלה כבת למשפחת דונובן.

קתרין דונובן נישאה לגבר ושמו סטייסי, שהיה צייר וזמר, ובשנת 1880 - שנה לפני מות אביה - נשלחה לגלות באוסטרליה, הרחק מהעין, עם הכנסה צנועה שהגיעה ממקור נעלם. "כנראה התבקשה לעזוב כדי לא להטיל כתם על דיזראלי ועל מורשתו", אומרת נכדתה קתי-אסתר. סר פיליפ רוס, פרקליטו של דיזראלי ואיש אמונו, אשר הוציא לפועל את צוואתו, אמר לחברו, סר נתנאל רוטשילד, כי דיזראלי לא הקצה כל סכום לתמיכה בילדה, אבל אם היא תתבע זאת היא תצליח לקבל כל מה שתדרוש. קתרין עצמה סיפרה לנכדתה, שאביה סיפק לה תמיכה כלכלית באופן עקיף עד יומו האחרון, והתמיכה נמשכה אף אחרי מותו.

לקתרין וסטייסי נולדו באוסטרליה שני בנים, הארי וג'ון, אבל סטייסי הירבה לשתות והיה לאלכוהוליסט, והיא התגרשה ממנו. כעבור זמן מה התאהבה בשען הניו-זילנדי ג'ורג' סטיילס, שהיה צעיר ממנה בשבע שנים, וילדה לו בבריסביין בשנת 1901 את דורותי (אמה של קתי-אסתר). כשהתינוקת היתה בת שנה עברו בני הזוג לניו זילנד, שם נולד בנם לואיס. הם נישאו רק ב-1915. בנייפיאר, שהיתה אז עיר מתפתחת עם 16 אלף תושבים, הם פתחו חנות תכשיטים וקראו לה "סטיילס": קתרין מכרה תכשיטים בחזית, ובחדר האחורי תיקן בעלה שעונים.

ב-1931 נולד לקתרין נכד באוסטרליה. ג'ון, בנה מבעלה הראשון, בא לביקור בנייפיאר עם אשתו הצעירה והתינוק, פול. הביקור המשפחתי עלה על שרטון, ג'ון עזב את הבית בטריקת דלת והשלושה עברו להתגורר במלון. למחרת, 3 בפברואר 1931, בשעה 10:47 רעדה האדמה בעוצמה של 7.8 בסולם ריכטר והחריבה חלק גדול מהעיר. שריפת ענק כילתה את השרידים. יותר מ-150 תושבים נהרגו. קתי-אסתר מספרת שניצולים רבים, ובתוכם דודה ג'ון ומשפחתו, נמלטו לחוף הים.

ביתם של קתרין וג'ורג' סטיילס לא נפגע, וג'ורג' המבוהל נשלח לחפש את קרובי המשפחה. כשמצא אותם בריאים ושלמים על החוף, שיכנע אותם לחזור עמו. בדרך חזרה הביתה ביקש ג'ורג' מג'ון שיסלח לאמו "שהרי היא עברה חיים קשים, ככלות הכל היא היתה בתו הלא חוקית של בנג'מין דיזראלי". ג'ון סיפר זאת כעבור שנים לבנו פול, שחזר על כך באוזניה של קתי-אסתר.

אבל קתי-אסתר, סופרת, עיתונאית, כותבת ספרי מסעות והרפתקנית בנשמתה, ידעה מילדות שהיא יהודייה. היא גילתה זאת ביום שבו השתובבה, איבדה את המפתח לבית ושיקרה לסבתה. התגובה היתה קשה. "זה לילה מיוחד", גערה בה הסבתא, "זה לילה שבו עלינו לדבר אמת ולהתנצל על חטאים שעשינו, כי זה הלילה שבו אנחנו נכתבים בספר החיים", היא משחזרת את הטפת המוסר שספגה מסבתה, ומוסיפה בעברית "זה יום כיפור ראשון שלי".

אני מבחינה במזוזה המותקנת על משקוף חדר המבואה, בתוך הבית. "תמיד חיינו במחתרת כמו מראנוס (אנוסים)", היא מסבירה. "סבתי אמנם התגאתה במוצאה היהודי אבל אף פעם לא חשפנו זאת ברבים. זה לא עזר לנו, תמיד הרגשנו יוצאי דופן. דודי לואיס, שחי בנייפיאר, נקרא בכינוי הגנאי 'הילד היהודי'. ואילו אמי, דורותי, הורשתה לשחק בנייפיאר אך ורק עם ילדי משפחת לוי. כשנולדתי קראה לי אמי קתי, על שם אמה, והוסיפה את השם אסתר, על שם חברתה הטובה אסתר לוי. אבל שימי לב, השם אסתר מופיע אחרי קתי - ממש כמו המזוזה שלנו, המתחבאת בתוך הבית".

אף היא, כסבתה לפניה, ניחנה באישיות יוצאת דופן. היא למדה פסנתר ובלט מגיל צעיר והתברכה בכישרון לשפות. כשמלאו לה 18 נסעה לארצות הברית כתלמידה מצטיינת, השתתפה שם בתחרות נאומים ונבחרה להיות בין ארבעת הזוכים בפרס הגדול. היא קיבלה פרסום רחב בכלי התקשורת ואף נפגשה עם הנשיא דווייט אייזנהאור בבית הלבן. בחזרה באוקלנד החלה את לימודיה האקדמיים, כתבה לעיתון "ניו-זילנד הראלד", הופיעה על הבמה כשחקנית וזכתה בפרסים רבים. באוקלנד פגשה את רונלד מקדואל, זמר צעיר ומבטיח, ונישאה לו כשהיתה בת 21.

כדי לקצר את העיסוק בקורות חייה היא מגישה לי כמה דפים המספרים בלקוניות על קריירת משחק מפוארת, כתיבת מחזות זמר ורומנים, תרגומי מחזות ועוד. ב-1967 נסעה ללונדון, שם חיה ועבדה כעיתונאית בבי-בי-סי - ופירסמה את הרומן השני שלה. כעבור שנים אחדות קיבלה משרה במגזין הצרפתי היוקרתי "Realites", ועברה עם משפחתה לפאריס. היא חזרה לאוקלנד לתקופה קצרה, לפרמיירה של מחזמר שכתבה, ואחר כך שבה לפאריס ופירסמה רומן נוסף. בסך הכל חיתה בצרפת כ-20 שנה, כתבה חמישה רומנים, ארבעה מדריכי טיולים, שני מחזות זמר ותירגמה כמה ספרים לצרפתית.

צלב וקדיש

תעודת הלידה של קתרין שייכה אותה לכנסייה הקתולית, אבל היא גדלה כאנגליקנית, דתו של אביה המומר, והתחתנה בכנסיית סנט אנדרו בלונדון. מלבד חתונתה זו מעולם לא השתתפה בתפילה בכנסייה. היא קראה את התנ"ך (הברית הישנה), הקפידה לא לערבב בשר בחלב והיו תקופות שבהן הדליקה נרות שבת וכעסה על בעלה (השני) כשלימד את נכדתה קתי-אסתר שירי חג המולד.

מי סיפר לקתרין על מוצאה היהודי ולימד אותה את המצוות?

"הלוואי שידענו", אומרת קתי-אסתר ומושכת בכתפיה. "היא בילתה ימים רבים בקרב בני משפחת רוטשילד וכנראה שזה בא מהם". האזכור של משפחת רוטשילד מזכיר לה אנקדוטה מהתקופה שבה התגוררה בפאריס, ופתחה חשבון בבנק רוטשילד כדי להפקיד שם את משכורתה. כעבור זמן, כשכתבה על הארכיטקטורה של הבנק למגזין "Realites", נפגשה עם אחד מהצאצאים לבית רוטשילד.

קתרין, שדיזראלי מעולם לא הכיר בה כבתו, שמרה בקפדנות על סודו של אביה. קתי-אסתר משוכנעת שסבתה הבטיחה לגורם עלום לא לגלות את סיפור מוצאה, אם כי בהחלט ייתכן שהחליטה זאת על דעת עצמה, כדי לא להכתים את כבודו של אביה - גם אחרי מותו. קתרין חיה עד גיל 90 ובתמונותיה מאותה תקופה היא נראית כמטרונית ים-תיכונית. היא מתה ב-1956, נוטלת עמה את סיפורה אל הקבר. בתה דורותי מתה ב-1993, בגיל 92. היא ביקשה שישרפו את גופתה, אך הצהירה גם שברצונה להיקבר כיהודייה וביקשה ששמו של ישו הנוצרי לא יינשא בהלוויה.

"גופתה נשרפה", מספרת בתה קתי-אסתר, ומניין יהודים התאסף לשאת עליה תפילות ואף נאמר קדיש. ומאחר שלא יכלו לשאת את מראה הצלב מעל הקרמטוריום, הפנו כולם את גבם אל הצלב וישבו כשפניהם אל דלת היציאה. "ואמא שלי בטח היתה נהנית מאוד לראותם בתנוחה זו", היא מעירה בחיוך.

"וכד האפר?" אני שואלת. "הניחו אותו בבית קברות לא יהודי", היא משיבה, ומוסיפה שברצונה להישרף כאמה - ובתנאי שיגידו גם עליה קדיש.

ה"קדיש" שלה, פיטר בנה, המאזין בשקט לשיחה, מוסיף כי הוא עצמו, בבוא היום, ייקבר בבית קברות יהודי בטקס אורתודוקסי. מתברר שאת העיסוק ביהדות החל בגיל תשע, כשאמו סיפרה לו את סיפור מוצאו היהודי. "גרנו אז בגולדרס גרין, שכונה יהודית בלונדון, אבל אף אחד שם לא רצה להאמין כשאמרתי שגם אני יהודי", הוא מספר.

את המסע אחר אבות אבותיו החל כשאמו חזרה ודרשה ממנו להינשא אך ורק ליהודייה. הוא ביקר בישראל כמה פעמים, התאהב ביהודייה ממוצא אלג'ירי ונישא לה בבית כנסת בפאריס. כדי לעשות זאת הלך מרב אחד למשנהו, גולל לפניהם את תולדות משפחתו וביקש תעודה שתעיד על יהדותו. אף שהיה נימול, הוא נדרש בסופו של דבר לעבור גיור לחומרה, הליך שנועד לאנשים שיש ספק גדול ביהדותם: הוא טבל במקווה וטיפת דם הוקזה מאיבר מינו. "העובדה שסב-סבתי היה דיזראלי היא עניין שולי בעיני. כל מה שרציתי הוא הוכחה על יהדותי".

פיטר הדביק את אמו בהתלהבותו והיא החלה ללמוד במרץ את מצוות היהדות ואת השפה העברית, ואף הולכת לבית הכנסת הרפורמי לתפילת כל נדרי. "האם אתם אוכלים חזיר?" אני שואלת והם מתחלחלים לשמע השאלה. "לא חזיר ולא פירות ים, אם כי לפעמים אני מערבבת בין בשר לחלב", מודה קתי-אסתר בהנמכת קול.

היה לו גם בן

קתרין לא היתה הילדה היחידה של דיזראלי, ואמה לא היתה המאהבת היחידה שלו באותה שנה. הרכילות העסיסית על בנו היתה לסוד גלוי במועדוני הג'נטלמנים, אבל סוד זה נשמר בברית הגברים ומעולם לא נחשף בתקשורת. כקתרין, גם ראלף נוויל נולד ב-1865, ונרשם בתעודות כבנם של ליידי דורותי ובעלה רג'י נוויל, שחיו בנפרד. ליידי דורותי, שנודעה בכינוי החיבה דולי, התגוררה בשכנות למשפחת דיזראלי, ומרי אן אשתו נחשבה לחברתה ואף היתה סנדקית של אחד מבניה.

את כל זאת אני קוראת בביוגרפיה של דיזראלי שכתב סטנלי ויינטראוב. דולי, שהיתה צעירה מבעלה ב-20 שנה, ומדיזראלי ב-21 שנה, נחשבה מורדת שהסקנדלים רודפים אותה והיתה ידועה בזכות הסיגרים העבים שאהבה לעשן ותותי השדה שגידלה. בת 38 היתה כשהרתה. בעלה, שחי הרחק ממנה בביתם בכפר, היה עסוק בציד שועלים וצבאים ובגידול סוסים, וכנראה העלים עין מהעובדה שאשתו התנחמה בזרועותיו של דיזראלי. יותר מזה, בפעמים הנדירות שביקר בלונדון נחשב דיזראלי אחד מחבריו הקרובים.

בטיוטת האוטוביוגרפיה שדיזראלי החל לכתוב ולא סיים, הוא תיאר את דולי כאשה "שלא ניחנה ביופי יוצא דופן אך היתה פראית וכובשת". דולי עצמה נהגה לספר בשנותיה האחרונות כי "ראיתי את דיזי (דיזראלי) במצנפת השינה שלו. אני מכירה אותו בכל המצבים ומכל הצדדים".

הבן, ראלף נוויל, שהיה לסופר, מעולם לא נישא ומת ב-1930. יש הטוענים כי מעולם לא הצליח להיחלץ מצלה של אמו. רישום שלו בפרופיל, שצויר ב-1920, מצוי אצל קתי-אסתר באוקלנד. אחרי הכל, הוא היה אחיה למחצה של סבתה.

את הרישום, היא מספרת, נתן לה הביוגרף סטנלי ויינטראוב, שקיבל אותו מג'ון נוויל, בן המשפחה. באותה הזדמנות אישר נוויל באוזניו כי אבהותו של דיזראלי היתה סוד גלוי במשפחה, על אף העובדה שראלף נרשם במסמכים כבנו החוקי של רג'י נוויל. אני מביטה בתמונה: גבר במגבעת, בעל משקפיים ואף מאונקל רוכן מעל ספר. "תראי עד כמה הוא דומה לדיזראלי", אומרת לי הנינה.

אני יוצאת מביתה ובדרך חזרה נוסעת ברחוב המקביל. בפינת הרחוב אני מבחינה בשמו, רחוב בנג'מין דיזראלי.*


דף ריק

בנג'מין דיזראלי חי ומת כיהודי-לא יהודי

אף שהוטבל לכנסייה האנגליקנית בגיל 13, התגאה בנג'מין דיזראלי במוצאו וכל ימיו הביע את אהדתו ליהודים הסובלים. הוא יצא למסעות במזרח התיכון ובארץ ישראל, שאחריהם פירסם רומן שנקרא על שם גיבורו היהודי, "דוד אלרואי". גם ברומן מאוחר יותר שלו, "טנקרד", עסק בבעיות היהודים.

כשנבחר לפרלמנט השיב לדניאל או'קונל, חבר הפרלמנט מאירלנד, שהתייחס בזלזול למוצאו היהודי, "כן, אני יהודי. אבל בימים שאבות-אבותיך היו פראים אכזרים באי נידח, שימשו אבותי ככהנים במקדש שלמה"; ובמקרה נוסף ענה ליריב פוליטי אחר: "בזמן שאבותיך גידלו חזירים, אבותי כתבו את התנ"ך".

דיזראלי נאבק על מתן זכויות אזרחיות מלאות ליהודי בריטניה, תמך ברעיון הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל וזקף את הצלחותיו לזכות מורשתו היהודית. כשנשאל על ידי המלכה מהי דתו "האמיתית" השיב לה: "בין התנ"ך לברית החדשה ישנו דף ריק אחד, ואני הוא דף זה".

אחרי מותו לא העזו להזיז את גופתו עד לאחר צאת השבת, אבל הוא נקבר כנוצרי בכנסייה בבאקינגהאמשייר.


מג'וליוס עד ג'ון

אם ייבחר ג'ון קיי לראשות ממשלת ניו זילנד, הוא לא יהיה היהודי הראשון בתפקיד

מלבד דיזראלי שירת את המלכה ויקטוריה ראש ממשלה נוסף שמוצאו יהודי. היה זה ג'וליוס ווגל (1835-1899), שנבחר ב-1873 לראש ממשלת ניו זילנד וכעבור שנתיים קיבל תואר אצולה. עד היום אוהבים הניו-זילנדים להשוות בינו לבין דיזראלי. ווגל, יהודי שנולד בלונדון, היגר לאוסטרליה בעקבות הבהלה לזהב. ב-1861, לאחר שנכשל במאמצי הכרייה, עבר לניו זילנד ופתח בקריירה פוליטית.

מתברר שווגל, כמו דיזראלי, היה בעל ביטחון עצמי וכריזמה יוצאת דופן, נואם מוכשר, סופר אמביציוזי וגנדרן. אבל בניגוד לדיזראלי נשאר ווגל יהודי נאמן כל ימי חייו, ומתנגדיו האנטישמים כינוהו ג'ו-ליוס קיסר (Jew-lius Ceasar).

ועכשיו, כשניו זילנד נמצאת על סף בחירות חדשות, גדולים סיכוייו של ג'ון קיי מהמפלגה הלאומית להחליף את הלן קלארק הסוציאליסטית בראשות הממשלה. אמו של קיי, רות, היא יהודייה אוסטרית ניצולת שואה, שנישאה לניו-זילנדי. בילדותו לא שמרו על מצוות היהדות בבית, אם כי הוא נלקח פעמיים לבית הכנסת. קיי ואחותו לא נישאו בכנסייה. לכתב ששאל אותו על מוצאו, ענה קיי: "על פי הדת היהודית אני אמנם נחשב יהודי, אבל איני מחשיב את עצמי כשייך לשום דת".

ספרה של שפרה הורן, "חוויה ניו-זילנדית", יצא לאור בחודש שעבר בהוצאת עם עובד



בנג'מין דיזראלי. נישא בגיל 35 לאלמנה עשירה שהיתה מבוגרת ממנו ב-12 שנים


קתרין עם נכדתה קתי-אסתר. דיברה כמו מלכה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו