בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אנטומיה של החמצה היסטורית

אז מי אשם בהרחקת הביטלס מישראל? לרגל הגעתו של פול מקרטני חושף ההיסטוריון ד"ר אלון גן לראשונה את כל פרטי הפרשה, ובראשם החלטת החרם האומללה שקיבלו משרד החינוך ו"הוועדה הבינמשרדית לאישור הבאת אמנים מחו"ל". אבל מי שחושב שרק הפוליטיקאים התגלו במערומיהם טועה. תפקיד התקשורת בדחייה מביך לא פחות

תגובות

בראשית 2008 דיווחה התקשורת בישראל על רגע דיפלומטי משעשע ומביך כאחת. שגריר ישראל בבריטניה הטריח עצמו מלונדון למוזיאון הביטלס בליוורפול כדי למסור לאחותו של ג'ון לנון, ג'וליה ברד, מכתב התנצלות לביטלס בשם מדינת ישראל: "אנו רוצים לנצל את ההזדמנות כדי לתקן החמצה היסטורית שלמרבה הצער אירעה בשנת 65' כאשר הוזמנתם לישראל. לצערי הרב, מדינת ישראל ביטלה את הופעתכם בארץ בגלל חוסר בתקציבים ומשום שכמה פוליטיקאים בכנסת חשבו אז שההופעה שלכם עלולה להפיץ תרבות רעה ולהשחית את מידות הנוער הישראלי".

טקס סליחה וכפרה הזוי זה זכה להד ציבורי נרחב, והשאלה מדוע לא איפשרו לביטלס להגיע לארץ שוב זכתה לתשומת לב. והנה, רצה הגורל ובחודש אלול תזכה מדינת ישראל לרבע תיקון היסטורי, כש-44 שנה לאחר ההחמצה ההיסטורית יופיע פול מקרטני, אחד מארבעת המופלאים, על אדמת הקודש ובא לציון גואל. אין אפוא עיתוי טוב יותר כדי לנסות להבין, אחת ולתמיד, מי אשם באחד המחדלים הישראלים הגדולים של שנות ה-60 ובכלל.

יש מספרים שזוכים להיחרת בזיכרון הקולקטיווי ולהפוך לקודים לאומיים. קחו למשל את 338, 242 ו-171. מאמר זה מבקש להוסיף שתי החלטות נוספות לפנתיאון המספרים המיתולוגיים: החלטה מספר 691 והחלטה מספר 709. לא, אין אלו החלטות מועצת הביטחון של האו"ם, אלו הן ההחלטות של ועדה ממשלתית שפעלה החל מהמחצית השנייה של שנות ה-50 ושמה "הוועדה הבינמשרדית לאישור הבאת אמנים מחו"ל". החברה הישראלית צריכה להרכין ראש ולהודות ל-13 חברי ועדה נכבדה זו, שבזכות הגישה החינוכית, העומק התרבותי, רוחב הדעת והמצפן הערכי-רעיוני שגילו הצילו את המדינה מצונאמי תרבותי, מהכנסת צלם להיכל, ומנעו את כניסת להקת "חיפושיות הקצב" לארץ.

בעד ונגד המיתוס

כדי לעשות סדר במגוון הגרסאות העוסקות בשאלה מי הצדיק שמנע מהביטלס להגיע להופעה בארץ, אחלק אותן ברוח השיח ההיסטוריוגרפי הרווח בשנים האחרונות: גרסאות מבית המדרש של "ההיסטוריונים הישנים" לעומת גרסאות מבית המדרש של ההיסטוריונים החדשים, או הרוויזיוניסטים.

בגרסאות מטעם ההיסטוריונים הישנים, האשם המרכזי הוא מנכ"ל משרד החינוך ואביו של יוסי שריד, יעקב שניידר. מרבית הכתבות והמאמרים שעסקו בשאלת החרם על הביטלס רואים בו את "אבי אבות הטומאה". מי שייכנס למשל לאתר וואלה-פדיה, ימצא תחת הערך ביטלס וסעיף המשנה "הביטלס וישראל" את השורות הבאות: "נאסר על הלהקה להופיע בארץ, בשל התנגדות מנכ"ל משרד החינוך והתרבות, יעקב שניידר שחשש להשפעתם על הנוער".

דוגמה נוספת לגישה זו ניתן למצוא במאמר מיוחד שפירסם אתר נענע לכבוד יום הולדתה ה-57 של מדינת ישראל, וכותרתו "57 הפדיחות של כל הזמנים". כמובן שאי הגעת הביטלס לארץ זכתה להיכנס לרשימה המכובדת, וכך נכתב: "הימים היו ימי הסיקסטיז המאושרים, והביטלס היו הדבר החם הבא שכבר פה. הלהקה הטובה ביותר של כל הזמנים רצתה לעשות שמח גם לעם היושב בציון, אולם במשרד החינוך חשבו אחרת. מנכ"ל משרד החינוך והתרבות דאז, יעקב שניידר (אבא של יוסי שריד), חשש שבואה של הלהקה לארץ ישפיע לרעה על בני ישראל הכשרים. אז הם לא הגיעו".

גרסה נוספת מטעם האסכולה הישנה מטילה את האשמה על האשה שרבים כל כך אוהבים לשנוא, גולדה מאיר. גרסה זו זכתה להפצה על ידי לא פחות ולא יותר מאשר אגף מנהל חברה ונוער במשרד החינוך. אגף זה הוציא לא מכבר מאמר בשם "מידע על ראשי ממשלה בישראל", ותחת הכותרת "מספר דברים מעניינים על ראש הממשלה הרביעית", נכתב: "היא לא הרשתה ללהקת הביטלס להופיע בארץ, משום שטענה כי הם 'משחיתים את הנוער'". טענה זו אומצה ונשמעה אצל רבים וטובים. בראיון שנערך עמו בשנת 2001 נזכר ישראל סגל המנוח כיצד "גולדה מאיר אסרה באותה תקופה להביא אותם (הביטלס) לארץ בטענה שמדובר בתרבות מנוונת".

בזירת ההיסטוריונים החדשים נראים הדברים אחרת. כידוע, השיח הפוסט-מודרני והשיח הפוסט-ציוני הולידו את פריחתה של אופנת ניפוץ המיתוסים, והתשוקה להפריך גרסאות רווחות ולעשות רוויזיה לעבר זכתה לעדנה גם בפרשה שבה עסקינן. סקירה מקיפה ומעניינת ברוח זו ניתן למצוא באנציקלופדיה של אתר ynet. יוסי נחמיאס מציג גרסאות שונות לשאלת "האשמה" וכותב: "במשך שנים רבות רווחה האגדה האורבנית על פיה ה'חיפושופוביה' של הממסד הישראלי היתה ריאקציה ל'ביטלמניה' של הנוער... אולם בשנים האחרונות, כדרכם של מיתוסים מוכרים אחרים, גם מיתוס רב שנים זה על 'ייבוש החיפושיות' הולך ומתפוגג לאטו". נחמיאס מכיר בשיקול ה"חינוכי" כגורם שהשפיע על ההחלטה, אך הוא שולל את הטענה שהיתה החלטה רשמית: "מעולם לא אסרה מדינת ישראל באופן רשמי על הכנסת 'חיפושיות הקצב' למדינת ישראל".

ההסבר החלופי הראשון מבית מדרש זה היה הסבר כלכלי - מחסור במטבע זר. החיפושולוג ירדן אוריאל, ד"ר מעוז עזריהו ויוסי נחמיאס מציינים (כל אחד במאמר אחר) שישראל סבלה באותן שנים ממחסור קשה במטבע חוץ ולכן "הוועדה המוסמכת לאשר את הוצאת השטרלינגים היקרים החליטה כי די והותר אמנים זרים כבר הוזמנו לישראל באותה שנה" (נחמיאס).

מכה ניצחת נוספת לבית המדרש הישן הגיעה בעקבות סרטו הדוקומנטרי של ארי דוידוביץ', "מחכים לגודיק". ההיסטוריון ועיתונאי "הארץ" תום שגב צפה בסרט ולאחר מכן פירסם בטורו את הדברים הבאים: "השבוע נחשף לראשונה הסיפור שמאחורי הסיפור. מלכה אפשטיין היתה אמו של בריאן אפשטיין, שגילה את הביטלס. יום אחד, בשנת 62', רצתה האם להרשים את קרוביה בישראל והציעה לבנה להביא את הביטלס להופעה בארץ. אפשטיין התקשר עם האמרגן גיורא גודיק. גודיק עוד לא שמע אז על הביטלס ודחה את ההצעה. במקום זאת הביא את קליף ריצ'רד; היתה הצלחה גדולה. לימים הבין גודיק שטעה, אך בינתיים קנה את ההופעה אמרגן מתחרה, יעקב אורי. גודיק לא סלח לעצמו על החמצת חייו והחליט שאיש לא יזכה במה שהוא החמיץ: או אני או אף לא אחד. פרקליטו, עו"ד אלכס ז"ק, זוכר שיחד נסעו השניים לירושלים, הלכו לכנסת וגודיק סיפר לכל מי שפגשו שהביטלס ארוכי השיער מהווים סכנה תרבותית נוראה ועלולים להשחית את נפש הנוער הישראלי. חברי ועדת הכספים האמינו לו, סירבו להקצות לאורי את המטבע הזר שנדרש למימון המופע ועל כן בוטל. סיפור של אגו אפוא, לא של אידיאולוגיה תרבותית".

סרטו של דוידוביץ' ודברי שגב זכו לביסוס ונקבעו כמסמרות בזכות מי שנחשב ל"חיפושולוג" מספר אחת בישראל, יואב קוטנר. קוטנר קיבל כמובן מאליו את גרסת עורך הדין של גודיק ודאג להפיץ את ה"אמת" במספר מאמרים וראיונות. במאמר שכותרתו "אבא של יוסי שריד זכאי" באתר הבמה אמר לטל גורדון: "זו ההזדמנות להכחיש את השמועה על אבא של יוסי שריד. זה בכלל לא בגלל אבא שלו, וזו לא היתה החלטה של הממשלה ושל משרד החינוך כמו שתמיד סיפרו, זה היה ריב בין אמרגנים... אני לא יודע מי הפיץ את השמועה על אבא של יוסי שריד. אני חוקר את הביטלס כבר 30 שנה ואני בעצמי הפצתי אותה שנים. תמיד השתמשו בזה כדי להגיד איזו מדינה פוריטנית אנחנו ואיך אנחנו לא נותנים לנוער את מה שהוא רוצה, אבל זה פשוט סיפור לא נכון, מיתוס שהופרך" (קוטנר פירסם דברים דומים גם באתר האינטרנט של ערוץ המוסיקה 24).

ובכן, קוטנר צודק וטועה גם יחד. הוא צודק בזיכויו של אביו של יוסי שריד. יעקב שניידר אכן צריך להיות מזוכה: מנכ"ל משרד החינוך באותה תקופה היה ד"ר חנוך רינות, ושניידר לא היה חבר ב"וועדה הבינמשרדית לאישור הבאת אמנים מחו"ל". מצד שני, הטענות בדבר "מיתוס שהופרך" לא נכונות. קוטנר טועה בזיכוי הגורף אותו הוא מעניק לממסד. לא רק בריב האמרגנים האשם.

אבנר ישראלי. אבי החלטות 691 ו-709

יללות היהה-יהה-יהה

לגמרי במקרה, בעודי עוסק בכתיבת מאמר הקשור ליחסי ישראל-גרמניה בשנות ה-60, שזפו עיני תיקים מרוטים ובלים המצויים בגנזך המדינה. כך התוודעתי ל"תיקי הוועדה הבינמשרדית לאישור הבאת אמנים מחו"ל". הוועדה הוקמה בינואר 56', ובסעיף מספר 2 בהגדרת מטרותיה נכתב שעליה "לבדוק את רמתם המקצועית" של המבקשים להגיע לארץ. בראש הוועדה עמד סגן מנכ"ל משרד החינוך (באמצע שנות ה-60 היה זה אבנר ישראלי), ולצדו ישבו נציגי משרד החוץ, משרד האוצר, רשות השידור, משרד הפנים ואחרים.

עיקר עבודת הוועדה היה מול "אימפרסרים", כפי שכונו אז אמרגנים. מעיון בפרוטוקולים עולה שאחת הסיבות המרכזיות לשלילת חלק מבקשותיהם של האימפרסרים היתה סביב הסוגיה הגרמנית. כך למשל, פנייתו של גודיק להבאת "להקת הקרח הווינאית" הותנתה בכך שהגרמנים בלהקה לא יוכלו להגיע לארץ. אימפרסריו אחר שביקש להביא את להקת "הילדים מווינה" קיבל תשובה שלילית בצירוף ההסבר שמשרד החוץ מתנגד להבאת להקה אוסטרית "באותו זמן שיתחדש משפט אייכמן".

היו בקשות שנדחו על רקע שיפוט "הרמה המקצועית". כך למשל הבקשה להביא לארץ את הילד הזמר אנג'ליטו נדחתה מהסיבה הבאה: "מר גיחון מקול ישראל חיווה דעה שלילית על רמתו האמנותית של הזמר לאחר ששמע תקליט משירי הילד. הוחלט, בהסתמך על חוות דעתו של מר גיחון ובשל ריבוי הופעות אמני חו"ל, לא לאשר הבאתו של אנג'ליטו".

לפני שמגיעים לדיוני הוועדה על הביטלס, יש לתת את הדעת על שני אירועים מקדימים שניתן לראותם כמעין פרולוג ורקע להחלטה. ב-16 ביולי 63' קיבל גודיק אישור מהוועדה להביא את קליף ריצ'רד ולהקתו לארץ. בספטמבר נחת ריצ'רד בארץ, וכך דיווחו ביומני "גבע כרמל" על הגעתו: "2,000 בני נוער ציפו בנמל תעופה לוד לבואו של אלילם... כשירד ריצ'רד מעל כבש המטוס התנפלו עליו מעריציו בהיסטריה שאף אנשי המשטרה לא הצליחו להתגבר עליה".

ה"היסטריה" של הנוער סביב ריצ'רד הדליקה נורה אדומה בקרב שומרי חומות הסדר הציבורי והיד החותמת על אישורי הכניסה הלכה והתקררה. כך קרה שכאשר אימפרסריו אחר פנה בבקשה להביא ארצה את ג'וני האלידיי (שאז תועתק שמו כהולידיי), הוא קיבל את התשובה הבאה: "בהסתמך על האינפורמציה שנתקבלה על ידי ד"ר י' שפירא (נציג רשות השידור) ומר ש' ענבל (נציג המחלקה לקשרי תרבות במשרד החוץ) על ההשפעה השלילית של הופעותיו של ג'וני הולידיי על בני הנוער הוחלט לבטל את האישור העקרוני שניתן בשעתו להבאת הזמר הנ"ל. האישור העקרוני ניתן בשעתו לפני הופעותיו של קליף ריצ'רד והגילויים השליליים שנלוו ל'אליל' זה. החלטה זו נתקבלה לאחר שהוברר כי הזמר ג'וני הולידיי הינו מהסוג של הזמר קליף ריצ'רד שהופעותיו בישראל גרמו להיסטריה המונית של בני הנוער. סוכם כי הוועדה תהיה ערה לכך לא להתיר את הבאתם של אמנים מסוג זה שהופעתם משפיעה שלילית על בני הנוער וגורמת להתפרעויות ולהפרעת שלום הציבור".

פנייתם של האימפרסרים אברהם בוגטיר ויעקב אורי לוועדה ב-22 בינואר 64' להביא את להקת "חיפושיות הקצב" לארץ נפלה אם כך בעיתוי לא טוב. שבוע אחר כך, ב-28 בינואר, התכנסה הוועדה, בראשות אבנר ישראלי, לדיון בבקשה. פרוטוקול הישיבה כולל שבעה סעיפים ובתוכם החלטה מספר 691, המנוסחת בצורה תמציתית בת 17 מלים: "הוחלט: לא לאשר את הבקשה מחמת החשש כי להופעות של ה'ביטלס' עלולה להיות השפעה שלילית על הנוער".

יעקב אורי. לא רק בריב אמרגנים האשם

אורי ובוגטיר עירערו על החלטה 691, והוועדה החליטה לערוך בדיקה יסודית שתנסה לעמוד על טיבה האמנותי של הלהקה. נציג משרד החוץ בוועדה פנה לנציגי שגרירויות בארצות שבהן הופיעו הביטלס וביקש לקבל חוות דעתם. בתיקי הוועדה יש מכלול של כתבות מעיתונות העולם המתארות את מאפייני ה"ביטלמניה" העולמית.

גם התקשורת שלנו לא טמנה ידה בצלחת. גם היא אשמה. כשהחלטת הוועדה לבחון מחדש את הגעת הביטלס הגיעה לעיתונות, מרבית הכתבות שעסקו בנושא תמכו באיסור כניסתם לארץ תוך הפגנת ביטויי זלזול בערכם האמנותי ויחס ביקורתי ביותר כלפי "סגנונם הזול". הנה כך דיווח עיתון "למרחב" ב-23.2.64: "לגמרי לא מובן אילו עוד ראיות מחפשת הוועדה כדי שלא לאשר הבאת ארבעת הצעירים האנגלים שדי בנוכחותם כדי לזרוע היסטריה... אצלנו עדיין זכורים הוויכוחים שגרר אחריו קליף ריצ'רד ואת הקטגוריה שגרר על בני הנעורים... מוטב להשאיר את החיפושיות על גבי התקליט בלבד. גם זה יותר מדי".

הבוטה מכולם ביחסו המזלזל כלפי הביטלס היה "מעריב". כך פתח צבי לביא את מאמרו: "ההיגיון הבריא של חברי הוועדה הממשלתית ליבוא אמנים מחוץ לארץ, עשוי כנראה לקטול את 'החיפושיות' המאיימות לפלוש לשדותינו". יו"ר הוועדה ישראלי, סמנכ"ל משרד החינוך, אמר ללביא את דעתו בשלוש מלים: "זוהי הלהטה בתפלות". לביא המשיך: "חברים אחרים בוועדה טרחו להאזין ליללות היהה-יהה-יהה המסוגלות להמית חיפושיות של ממש... התגובה הכללית היתה: 'זו אינה רמה'".

בראיון שהעניק מנכ"ל משרד החינוך, ד"ר רינות, לעיתון "דבר", הוא לא היסס להודות שהוא אינו מכיר את הלהקה, אך ממה ששמע עליה הוא מסיק ש"אין כאן חוויה מוסיקלית או אמנותית, אלא מפגן חושני המעורר רגשי תוקפנות רוויים גירויים מיניים".

ב-16 במארס, לאחר "עבודת מודיעין" ענפה בארץ ובחו"ל התכנסה הוועדה לדון בערעור והוציאה לאוויר העולם את החלטה 709. הנה היא, ככתבה ולשונה: "חברי הוועדה עיינו במכתב המחלקה לקשרי תרבות של משרד החוץ בנידון ובמאמרים רבים שפורסמו על להקת 'החיפושיות' בעיתונים ישראליים ובעיתוני חו"ל והגיעו למסקנה כי אין להתיר את הבאתה של הלהקה הנ"ל בשל הנימוקים הבאים: 1. מכל המאמרים והכתבות, כולל אלה שאינם שוללים את הופעות 'הביטלס' מסיבות שונות, מתברר כי ללהקה זו אין כל ערך אמנותי.

כרטיס להופעה שלא היתה. מהמחדלים הישראלים הגדולים

2. הופעות הלהקה גרמו להיסטריה ולהשתוללות המונית של בני הנוער".

היו שניסו לערער שוב על רוע הגזרה. ברוך גילאון, "יו"ר ארגון האימפרסרים בישראל" (כך במקור), כתב מכתב זועם ליו"ר הוועדה: "הריני מבקש להודיעך, על דעת ארגון האימפרסרים, כי אנו רואים את סירוב הוועדה לאשר את בואה של הלהקה הנ"ל כבלתי מתקבל על הדעת משום בחינה". אך חברי הוועדה עמדו כחומה בצורה סביב החלטתם וסירבו לאפשר דיון חוזר בהחלטה.

בתשובה למכתבי מחאה נוספים שביקשו לשקול מחדש את ההחלטה, השיב דובר משרד החינוך, א. אורן, כך: "הדים שליליים מהופעת החיפושיות הגיעו אלינו לא רק ממבוגרים אלא גם מבני נוער רבים בארצות שונות. הכל סבורים כי אין ערך אמנותי בהופעותיהם וגם לא שמחת נעורים, אלא היסטריה המונית מידבקת".

בשלב מאוחר יותר התגלגלה הפרשה לפתח הכנסת. חבר הכנסת אורי אבנרי הגיש שאילתה לסגן שר החינוך, אהרון ידלין. אבנרי ביקש להבין את נימוקי הוועדה ובנוסף לכך הקשה ושאל: "האם ידוע לכבוד השר כי לפני מספר חודשים העניקה מלכת בריטניה לארבעת אנשי הלהקה תארים ממלכתיים? והאם לאור עובדה זו אין בדעת משרד החינוך לשקול מחדש עניין זה?"

סגן שר החינוך של מדינת ישראל נעמד על הדוכן והשיב את הדברים הבאים: "על יסוד מאמרי הביקורת שפורסמו בארץ ובחוץ לארץ, ועל יסוד הדינים והחשבונות הרבים והתצלומים השונים שהגיעו לוועדה, הוברר לוועדה כלהלן: מבחינה אמנותית אין לקבוצת זמרים זו ערך ראוי לשמו. הופעות הלהקה היו מלוות בכל מקום בצריחות היסטריות, בהשתוללות ובהתפרעויות של בני נוער... ידוע היה לוועדה על עיטורים שניתנו ללהקה, ואף על פי כן החליטה כפי שהחליטה, בגלל הנימוקים שהזכרתי לעיל".

הביטלס, 1965. התגובה הכללית היתה: "זו אינה רמה"
תצלום: אימג' בנק / Getty Images

עוד לבנה בחומה

הקונסנזוס בין הממסד לתקשורת על הצורך בהרחקת הביטלס מישראל מלמד שפרשה זו צריכה להיבחן בהקשר יותר נרחב. שנות ה-60 בישראל התאפיינו בניסיון הממסד לשים סכר וחומה מפני אותה רוח מסוכנת שהגיעה מן הנכר וביקשה לשבות את הנוער בתרבות קלוקלת, "רווית גירויים מיניים". החלטת הוועדה על איסור כניסת הביטלס לארץ היתה רק לבנה אחת בחומה התרבותית שביקשו גורמי ממסד רבים להקים כדי להמשיך לאחוז באורח חיים שהלך ואיבד מטעמו וחיוניותו.

נושא נוסף הראוי לבחינה בעקבות הפרשה קשור לאותה גישה של מחסלי המיתוסים המקצועיים. יש משהו מדאיג בכך שמגדל בבל של רוויזיה היסטורית נבנה על קומה רעועה אחת. עדות קצרה מתוך סרט על גודיק מתגלגלת למדור ההיסטורי של תום שגב וזוכה למסקנה ש"הסיפור שמאחורי הסיפור" הוא "סיפור של אגו אפוא, לא של אידיאולוגיה תרבותית"; ואז נכנס לתמונה כתנא דמסייע האוטוריטה המוסיקלית והחיפושולוגית המרכזית בארץ, קוטנר, ומוסיף את תרומתו לניפוץ מיתוס ה"חיפושופוביה" הממסדית.

העובדות מלמדות שהיה כאן בהחלט מאבק של אידיאולוגיה תרבותית. הן גם מראות שמיתוסים ואגדות אינם בהכרח פחות אמיתיים מ"סיפורים". אין כמו המיתוס של הביטלס עצמם והאגדה על "ארבעה בחורים מליוורפול ששינו את העולם" כדי להוכיח את זה, גם אם 13 פוליטיקאים חשבו בזמנו שהם חסרי כל ערך אמנותי.*

alongan@013.net

***ד"ר אלון גן הוא ראש החוג להיסטוריה במכללת סמינר הקיבוצים ומרצה באוניברסיטת תל אביב



הביטלס, 1964. מוטב להשאיר את החיפושיות על גבי תקליט בלבד, נכתב בעיתון "למרחב", וגם זה יותר מדי


קליף ריצ'רד. גרם להיסטריה המונית של בני הנוער



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו