בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אם אין גן עדן

"כל ממזר מלך", הסרט הגדול של 1968, כמעט נשכח מהתודעה, אבל במלאת לו 40 שנה קל לראות עד כמה היטיב לתאר אותנו כמו שהיינו וכמו שאנחנו עכשיו. "ישראל היא בלגן מאורגן של פרדוקסים שאיכשהו עובדים יחד", אומר אחד הגיבורים בסרטו של אורי זוהר, וספק אם אי פעם ניתנה הגדרה קולעת יותר לישראל של 68' או לישראל של 2008, או לאורי זוהר

תגובות

ביום השישי של מלחמת ששת הימים, בשדה התעופה של רפידים בסיני, פגש אלי תבור, שהיה אז עיתונאי מגויס במילואים, את אורי זוהר, שנשלח לבדר את החיילים בקווים. "אורי קרא לי", נזכר תבור, "ושם, בקצה המסלול, עדיין תחת הרושם האדיר של הניצחון המהיר במלחמה, הוא אמר לי: 'חייבים לעשות על זה סרט'". שנה מאוחר יותר, בשישה ביולי 68', הוקרן הסרט "כל ממזר מלך" לראשונה בקולנוע מוגרבי בתל אביב והפך לאחד הסרטים הקופתיים ביותר בתולדות הקולנוע המקומי. צפו בו 743,000 איש, כמעט פי ארבעה ממספר הצופים ב"מציצים".

לא רק הציבור התלהב מהסרט, גם מבקרי הקולנוע פירגנו. "סוף סוף: ס ר ט", נכתב ב"העולם הזה", "לא ע ו ד סרט ישראלי, אלא פשוט סרט". "הקהל יוצא מהקולנוע מלא התפעלות נלהב ונרגש", כתב נתן גרוס ב"על המשמר". "המבקרים יוצאים בשבחים על הבימוי, הצילום והעריכה, על המשחק ועל הדיאלוג, וכל זה בזכות העובדה שהסרט באמת מבריק".

אולם ברבות השנים פגה ההתלהבות מהסרט והוא כמעט נשכח. עותקי הווידיאו הבודדים שנשארו ממנו נשחקו ונעלמו מספריות ההשאלה. בניגוד לסרטיו האחרים של זוהר, לא משודר "כל ממזר מלך" בערוצי הטלוויזיה השונים וגם לא בסינמטקים. האם זה משום שהתיישן ואיבד מכוחו?

לאו דווקא. אם כבר התשובה הפוכה. הגם שמבחינה קולנועית הסרט אינו יצירת מופת, הרי שמבחינת תיאורו את הנפש הישראלית והמצב הישראלי הוא יצירה חכמה ונוקבת, אולי אפילו נוקבת מדי. הבמאי וחוקר הקולנוע ענר פרמינגר טוען שבסרט, שנוצר רגע אחרי שהמלחמה הסתיימה, הפגין זוהר חושים פוליטיים חדים כשל סיסמוגרף חברתי. העלילה מתרחשת ברובה בתקופת ההמתנה אפופת החרדה שלפני המלחמה, והסרט, כך פרמינגר, נותן ביטוי מדויק למנטליות הישראלית השחצנית והבוטחת בעצמה, זו הננקטת כאסטרטגיה נפשית מול חרדות קיומיות מפני השמדה טוטלית. אז היו הסיבות לחרדה הזאת, השואה ומלחמת העולם השנייה שמוראותיהן עוד היו חקוקים היטב בתודעה הפרטית והקולקטיווית.

עם הפנים לחו"ל

עבור תבור, שותפו של זוהר לכתיבת התסריט ולימים התסריטאי של סדרת "אסקימו לימון", "צ'רלי וחצי" ו"חגיגה בסנוקר", היה "כל ממזר מלך" הסרט הראשון שכתב. אחרי שהיה מבכירי עיתונאי "העולם הזה" בשנות ה-50 וה-60, הוא פרש באותה תקופה מכתיבה עיתונאית ועבד כאיש יחסי ציבור במשרדו של האמרגן גיורא גודיק. הוא וזוהר השלימו את כתיבת התסריט בסוף אוגוסט 67'.

"עברנו אז שתי חוויות מכוננות", אומר תבור, "מלחמת ששת הימים והטיסה של אייבי נתן למצרים, בסוף פברואר 66'. כשאייבי טס למצרים ונודע שמטוסו התרסק. היינו אז בקפה של אייבי, 'קליפורניה', בדיזנגוף, כשבאו אנשים והאשימו אותנו, החברים שלו, שאנחנו הרגנו אותו. אחר כך, כשהגיעה הידיעה שאייבי חי, קשה לתאר את השמחה שהיתה שם. אלפי אנשים גדשו את רחוב דיזנגוף. זה היה עוד לפני שהוא חזר לארץ".

אורי זוהר בחדר העריכה (למעלה) והיום. דומיננטי בצורה מבהילה
זוהר ותבור החליטו להנציח בסרט את דמותו של אייבי, כאחד משלושת הצירים המרכזיים של העלילה. בחושיו המחודדים הבין זוהר כבר ב-67' את קסמו של נתן האאוטסיידר בעיני החברה הישראלית, הן כחלוץ פוליטי, הן כגיבור תרבות. את החוויה השנייה, זו של המלחמה המהירה והניצחון ההרואי, בחרו השניים לייצג באמצעות סיפורו של יוסי לפר, "השריונר שלא הותש". לפר היה לסמל בטנק פטון; בחזית הדרומית הוא ניהל לבדו קרב מול כוחות מצריים, אחרי שהטנק שלו עלה על מוקש בחאן יונס ביום השני למלחמה. לפר, שזכה בעיטור הגבורה אחרי המלחמה, תיפעל במשך שמונה שעות את מערכות הנשק בטנק שנפגע, ותוך כדי הקרב אף נפצע בידו ובבטנו אך המשיך ללחום עד שחולץ.

"אורי ואני גיבשנו יחד את האמירה של הסרט: אני ואתה נשנה את העולם", ממשיך תבור. "או כמו שאורי הגדיר את זה באנגלית, 'סלף קומיטמנט', מחויבות עצמית. כלומר, ההיסטוריה לא נבנית רק על ידי מנהיגים, מלחמות לא מוכרעות רק על ידי גנרלים, אלא גם על ידי חיילים פשוטים. זו היתה הדרך שלנו לחבר את הסיפורים של לפר ושל אייבי, המטורף מקפה 'קליפורניה', שהיה גם הוא דוגמה לכך שאת השלום לא יביאו הפוליטיקאים אלא האנשים הקטנים".

כדי לחבר את שני הטיפוסים האלה מצאו זוהר ותבור פתרון תסריטאי בדמותו של עיתונאי אמריקאי, המגיע לארץ עם אשתו כדי לסקר את תקופת ההמתנה. ערב המלחמה הוצפה ישראל בעיתונאים שציפו לתחילת הקרבות, לאחר שנשיא מצרים נאצר הורה לחייליו להיכנס לחצי האי סיני המפורז. ריח המלחמה היה באוויר. הרעיון היה שהעיתונאי הזר, סופר מתוסכל בשם רוי המינגס, פוגש את בני דמותם של נתן ולפר במסגרת המסע שלו להכרת הארץ ושליחת דיווחיו העיתונאיים, ופתאום פורצת המלחמה.

הרעיון לשלב בסרט שתי דמויות זרות - המינגס ואשתו - שירת גם מטרה אחרת, שיווקית. פחות מחודש לפני פרוץ המלחמה זכה עודד קוטלר בפסטיבל קאן בפרס השחקן הטוב ביותר על משחקו ב"שלושה ימים וילד", שזוהר ביים על פי א"ב יהושע. "בעקבות ההצלחה של 'שלושה ימים וילד' נהיה אורי תפוח אדמה לוהט", מספר קוטלר. "היה רצון לנצל את ההצלחה של 'שלושה ימים' ואת תשומת הלב העולמית לישראלי האהוד והאהוב שניצח במלחמה, ולעשות סרט שיכול לדבר לשוק העולמי". קוטלר גילם ב"כל ממזר" את רפי כהן, בן דמותו של נתן. "כמו ששמים ברוטב חריף משהו מתוק, גם כאן היה רצון לשלב בסיפור המלחמתי את המתיקות של אייבי נתן, עם הדון-ז'ואניות והדון-קישוטיות שלו. לחבר את הכל לסאגה שבאותו רגע נראתה נוסחה מנצחת".

את הסרט צילם דוד גורפינקל, שהיה צלמו הקבוע של אורי זוהר. זה היה סרטם הרביעי יחד והראשון בצבע. "זו היתה מחשבה של פשנל, ללכת עם הפנים לחו"ל", מעיד גורפינקל, "הוא רצה לקדם את אורי כבמאי של סרטים בינלאומיים". אבל לאברהם דשא פשנל, ידידו ושותפו של זוהר, לא היו המשאבים להרים פרויקט בסדר גודל כזה. חיים טופול, שתרם מאוחר יותר את קולו לשיר הנושא, נכנס להפקה כשותף נוסף אך גם זה לא הספיק. תבור תיווך ביניהם לבין גודיק, שאמנם סבל מהפסדים גדולים בגלל המלחמה, אבל עדיין היה גדול האמרגנים בבידור הישראלי.

גודיק, שנפטר ב-77', נכנס לפרויקט במלוא העוצמה והפעיל את קשריו הבינלאומיים. כך נוצר הקשר עם החברה הדנית "נורדיש פילמס", שנכנסה כשותפה לפרויקט ומימנה את סרטי הצילום ואת הפיתוח במעבדותיה בדנמרק. בסופו של דבר עמד תקציב הסרט על 840 אלף לירות, או 240,000 דולר במונחים של אז, סכום עתק במושגי התעשייה באותם ימים.

הו פייר

בהתאם לשאיפות הבינלאומיות הוחלט שחלקים גדולים בסרט ישוחקו באנגלית ושצריך לגייס שחקנים בחו"ל. "חיפשו מה יש בשוק בזול וככה הגיעו לוויליאם ברגר ולפייר אנג'לי", נזכר תבור. בעוד שברגר, שגילם את העיתונאי המינגס, היה חצי אלמוני ונודע כשחקן בסרטים סוג ב', הרי שבואה של האיטלקייה אנג'לי עורר התרגשות מיוחדת בקרב המעורבים.

יהורם גאון, שגילם את יורם, המדריך שמלווה את המינגס בביקורו בארץ והופך אחר כך לגיבור מלחמה, זוכר היטב את ההתרגשות שעוררה הכוכבת האיטלקייה. "כשאורי ופשה הציעו לי לשחק בסרט נעניתי בקפיצה לגובה ובצעקה ענקית. אפילו שכבר שיחקתי ב'קזבלן', להיות מבוים על ידי אורי זוהר ולשחק לצד פייר אנג'לי זה היה חלום חיי בהתגלמותו. באנג'לי הייתי מאוהב עד מעל לראש, ולשחק לצדה זו היתה התגשמות כל חלומותי באחת. קשה לתאר איזו התרגשות".

מתוך הסרט. הסצנות הבאטליסטיות הטובות ביותר בעולם

גורפינקל היה מאופק יותר, אבל לא פחות נלהב. זו היתה הפעם הראשונה שבה עמד להתמודד על הסט עם כוכבים בינלאומיים. "פייר אנג'לי הגיעה לכאן עם מטען חברתי וקולנועי גדול, כמי שהיתה אהובתו של ג'יימס דין ושיחקה עם פול ניומן ב'אלימות בשכונת העוני' של רוברט ווייז. היה מרתק לראות את המפגש של אנג'לי ושל ברגר עם זוהר, הבמאי הישראלי המחוספס. ראיתי אצלם סוג של הלם מצד אחד ומצד שני היענות והתקשרות אליו. אורי כבמאי משחק את מה שהוא מבקש מהשחקן לעשות. אנג'לי היתה המומה מזה ומצד שני חגגה את המפגש".

החגיגה מאחורי הקלעים סביב הכוכבים הזרים, יש לומר, לא עברה אל קדמת המצלמה. לא ברגר ולא אנג'לי מתעלים בסרט. בביקורת שהתפרסמה אז ב"ידיעות אחרונות" נכתב במפורש: "אנג'לי הוטרחה לבוא לכאן ממרחקים, ללא צורך סביר". לעומתה היה תפקידו של ברגר משמעותי יותר. המינגס מסתובב ברחבי הארץ בג'יפ, שהעמיד לרשותו משרד החוץ, מחפש סיפורים ומחכה למלחמה שלהערכתו לא תפרוץ כלל.

כאן, בתחכום רב, דרך רשמיו של המינגס שאותם הוא מכתיב לעצמו ברשמקול סלילים קטן, משלב זוהר את הבחנותיו ותובנותיו על הנפש הישראלית. הוא ותבור שמים את הדברים בפיו של עיתונאי זר כדי להעניק לדברים יתר תוקף - המינגס מדבר עלינו מבחוץ, מנקודת מבט של מי שמכיר אותנו אך אינו חלק מאיתנו.

"ישראל אינה מדינה. היא גם לא רעיון", מספר לעצמו המינגס בסרט. "ישראל היא בלגן מאורגן של פרדוקסים שאיכשהו עובדים יחד. כל מה שתגיד על ישראל או על ישראלים, ההפך יהיה נכון באותה מידה... כל גבר, אשה וילד נראים מוכנים לצאת למלחמה בכל רגע ועם זאת, כשאתה פוגש אותם, המלה הראשונה שלהם היא שלום. ובדרך משונה הם גורמים לך להאמין שהם מתכוונים לכך".

כך, בחדות וברגישות, מעמתים זוהר ותבור את הקהל המקומי עם דמותו שלו. הגדרה זו היתה מדויקת ב-68', סבור פרמינגר, ומבטאת נאמנה גם היום, 40 שנה וארבע מלחמות אחרי, היבט מהותי וטרגי בהוויה הישראלית. בקטע אחר, לאחר מפגש טעון עם סטודנט פלסטיני מיליטנטי בירושלים, מכתיב לעצמו המינגס: "יש לי שלוש מסקנות: האחת, נחמד שיש לך דרכון אמריקאי, השנייה, כמה מעייף להיות ערבי, והשלישית, כמה מעיק להיות ישראלי".

לאן מוביל הניצחון

שני הצירים המרכזיים בסרט היו גאון וקוטלר. על פי הרעיון המקורי, אמור היה גאון לשחק את דמותו של יורם/לפר כגיבור, אבל כמו שמתאר זאת תבור, לפר היה מושבניק, חקלאי תמים, והיה צורך להפוך אותו לטיפוס חריף יותר. לשם כך שילבו זוהר ותבור בדמותו של מורה הדרך, הישראלי החצוף שאומר כל שעולה בדעתו, קווים מדמות של חבר קרוב, עוד טיפוס מהגלריה הססגונית של פרישמן פינת דיזנגוף: משה ינוקא, אגדת צנחנים מהוללת, שצנח בראש הפלוגה שלו בדרך לכיבוש א-טור במלחמת סיני ובאזרחות היה ליצן שובב שניהל מסעדות ומועדונים בתל אביב של שנות ה-60.

יורם, המסרב להיקרא נהג, מסביר בסרט שהוא הפך למדריך המלווה תיירים אחרי ש"הקיבוץ נגמר והציונות מתה". פרמינגר מסב את תשומת הלב לכך שהמלים הקשות הללו, שמשמעותן כמו מובנת מאליה היום, הידהדו באולמות הקולנוע שנים רבות לפני הפרטת הקיבוצים ולפני הולדת המושג "פוסט ציוני". הסרט מצביע על כך ששורשי התמורות הללו נעוצים במלחמת ששת הימים, סבור פרמינגר, ובתהליך ההרסני שעברה הציונות במהלך המלחמה ואולי אף לפניה.

גאון מספר שאז, כמו היום, לא יכול היה להזדהות עם המלים הקשות האלו, אבל הוא מדגיש שלא שיחק את לפר או את ינוקא - הוא שיחק את אורי זוהר. "יכול להיות שאצניע את מעמדי בסרט, אבל אם אתה משחק כשאורי מביים אותך, אתה משחק את אורי", הוא אומר. "הוא לא נותן צ'אנס לפתח את הדמות. הוא מראה לך מהי וברגע שאתה רואה אותו, אתה מנסה לחקות אותו".

השליטה של זוהר בשחקניו במהלך הצילומים היתה מוחלטת. "אורי היה דומיננטי בצורה מבהילה", משחזר גאון. "לא קל היה לפתח אצלו את התפקיד. אבל אצל אורי, גם אם אתה לא מסכים לדרך שבה הוא דורש ממך לגלם את הדמות, אתה יכול לישון בשקט כי קרוב לוודאי שזה נכון. הוא ידע לזהות זיופים בצורה וירטואוזית".

ואכן, גאון מציג דמות אותנטית וכובשת. הוא מרגש עד מאוד כשהוא עומד מגמגם ונבוך מול החייל שאותו הציל בקרב בסיני השוכב פצוע בבית החולים, והוא לא פחות במיטבו כשהוא מלגלג על איש משרד החוץ האפור (אורי לוי) שנשלח ללוות את העיתונאי האמריקאי, מנהל דיאלוגים באנגלית קלוקלת עם המינגס ומפלרטט עם אשתו. בעברית פשוטה ויומיומית - חריג בקולנוע של התקופה - משחק גאון את הדמויות ששיחקו זוהר ואריק איינשטיין מאוחר יותר ב"מציצים" וב"עיניים גדולות". אחת הדוגמאות המשעשעות בהקשר זה - כלומר בהקשר למה שניתן לקרוא "חרמנות האוטר" - היא הדרך שבה גייס זוהר את השחקנית לתפקידה של הקצינה הקיבוצניקית ענת, שבה מתאהב יורם. גורפינקל: "ישבנו בקפה פינתי מתחת למשרד של פשנל, ולפתע אורי מעיף מבט לצד השני של הרחוב וקולט משהו במדרכה ממול. הוא אומר לי 'דוביד, תראה', ואני כבר יודע על מה הוא מסתכל. בחורה עם קוקו בלונדיני בפרופיל אלינו. אורי עובר את הכביש ומתחיל לדבר איתה וברגע הבא תמי צפרוני מגלמת את התפקיד של ענת". את רוח הדיאלוגים של זוהר וצפרוני אפשר לשמוע בסרט כשיורם מתחיל עם הקצינה הצעירה.

דוד גורפינקל (מימין), אורי לוי, עודד קוטלר ואלי תבור. הסרט, בניגוד לציפיות, נכשל בחו"ל צילומים: דניאל צ'צ'יק ודן קינן

שיטת הליהוק האינסטינקטיווית, אם זו המלה, של זוהר עבדה גם עם דמויות משנה בסרט. התאורן, עוזר הצלם ואפילו השליח במשרד של פשנל, זכריה מנצור, כולם זכו לתפקידים בסרט. בלי אודישנים, בלי חזרות. "הם היו נהדרים והכל בזכות העין המדויקת של אורי לליהוק", אומר גורפינקל. "אורי נהנה כשהם שיחקו בדיוק כמו שהוא רצה, והרבה יותר כשהם טעו בשורות שלהם. אז הוא ממש התמוגג וביקש מהם שוב ושוב לחזור על השורות, עם הטעות".

שיטת האלתור של זוהר איפיינה גם את היחס לתסריט ולמבנה הסרט. גורפינקל: "הסרט הקודם שלו, 'שלושה ימים וילד', היה סרט בשחור-לבן, צנוע ומסוגנן שבוים בקפידה ואיפוק. אורי נשאר שם צמוד לתסריט ולתכנון הצילומים. זה לא היה אופייני לו. ואילו כאן הוא התעלם מהתסריט וחרג ממנו, אולי אפילו 'השתחרר' ממה שהרגיש שנכתב בבית קפה או בבית. הוא נענה לסיטואציות חדשות מול השחקן, האור, הלוקיישן, וסחף אחריו את כל הצוות. בסופו של דבר זה עבד לשני הכיוונים ולא פעם לטובת הסצנה". "הגאוניות של אורי, ובדיעבד גם החיסרון שלו כבמאי, היתה שהוא סמך מאוד על חוש האימפרוביזציה שלו", אומר אורי לוי. "כבר קרה לו שצעקו לו בוז בהיכל התרבות כי הוא חשב שכשיגיע למקום הוא כבר יסתדר".

בסופו של דבר ויתר זוהר על שילוב הסיפור של לפר בדמותו של יורם, אבל לא ויתר על ההרואיות שהסיפור זימן. הוא צילם את קרב הגבורה של השריונר עם שחקן אחר ושילב אותו בצילומי קרבות שריון המחזיקים את 20 הדקות האחרונות של הסרט. סצנות אלו, חגיגה קולנועית כשלעצמה המזכירה סרטי ראווה על מלחמת העולם השנייה, נוצרו כשזוהר ראה את החומר המצולם בחדר העריכה ולא היה מרוצה. גורפינקל מספר על שיחת טלפון שקיבל זוהר מהאלוף ישראל טל (טליק), שפיקד אז על אוגדת שריון. "טליק הזמין אותו להצטרף לתרגיל גדול של טנקים בצאלים וכך עברנו מתמרון לתמרון בסיני, מצלמים כל מה שאפשר לגנוב".

"סצנות השריון לא היו מתוכננות, אבל אורי לא היה יכול לוותר עליהן", מסביר תבור. "בתסריט לא התכוונו להמחיש את ההרואיקה של המלחמה, אלא להדגיש דווקא את המלחמה הפרטית של סמל יוסי לפר. לא היו לנו תוכניות על קרבות שריון במדבר אלא התמקדות בטנק של יוסי".

פרק השריון בסרט, שמנתק את רצף העלילה, פגם לדעת רבים בתוצאה הסופית, אף שב-68' היה מי שהתרגש ממפגן הראווה הקולנועי-צבאי ("קרב הטנקים הזה ראוי להיכנס לרשימה של הסצנות הבאטליסטיות הטובות ביותר של סרטי המלחמה בעולם", כתב גרוס ב"על המשמר"). מצד שני, היום קל יותר לראות שאופוריית הניצחון המפואר במלחמה לא חדרה לסרט, גם לא כשדובר בהפסד הצבאי של המצרים בסיני. אין בסרט זכר לתצלומים המפורסמים של אלפי זוגות הנעליים המצריות בחול, או של טורי השריון השרופים של הצבא המובס. הנפגעים הישראלים והמצרים, הרוגים ופצועים, מצולמים באותו אופן, מה שמעלה הרהור נוסף על כוחו הנבואי של זוהר. מעבר לאופוריה, מספר גורפינקל, "חילחלה אצל אורי השאלה לאן מוביל אותנו כל הניצחון הצבאי הגדול הזה".

פרמינגר סבור שזוהר היטיב לבטא את המצב שבו, בתוך שישה ימים, הפכה ישראל לממלכה שלא מסוגלת לעכל את גבולותיה החדשים. את חוסר היציבות ואת אובדן הגבולות מגלמים לדעתו שלושת הגברים בסרט, המנסים לכבוש אותה אשה. זוהר, כך פרמינגר, ידע לזהות את את הלך הרוח של הגברתנות וההפרזה, את הרשות שנותן לעצמו כל ממזר להתנהג כאילו היה מלך, שאיפיינו את דמות הגבר הישראלי שלאחר המלחמה.

פייר אנג'לי וגאון ב"כל ממזר מלך". חיפשו מה יש בשוק בזול
מה שמסביר למה לא יכול היה להיות לסרט שם הולם יותר. "כל ממזר מלך" היה מטבע לשון נפוץ באותה תקופה, והבחירה של זוהר ותבור בו היא אחת ההברקות של הסרט. כאשר מוביל טנקים עוקף את הג'יפ שלהם בדרך לגבול, מסביר יורם, הנהג המלווה, להמינגס, שככה זה בארץ, "כל ממזר מלך"; אבל למטבע יש גם צד שני, שהרי גם יורם עצמו, מעין כלומניק חסר כל מחויבות, הופך למלך כשהוא מקבל את צו הקריאה שלו למילואים (ושוב, שמחתו של יורם לנוכח השתתפותו במלחמה המתקרבת היא השמחה היחידה בסרט בהקשר המלחמתי. ב"כל ממזר מלך" אין מקום לאלבומי ניצחון ושירי הלל).

"הסרט משמש סיסמוגרף מדויק של מצב רוח לאומי ישראלי", מסכם פרמינגר, "כמו גם של מצב נפשי פתולוגי שניתן להגדירו כמאניה-דפרסיה, או כמעבר חזק וקיצוני בין תחושת אין-אונות לתחושה של כל-יכולת, אומניפוטנטיות. מעבר בין מצב קיומי של ממזר - ישות חסרת ערך ובלתי חוקית - לבין זהות של מלך, ישות כל יכולה שכל העולם נועד לשרת אותה בלבד".

אולי החושם הזה

"כל ממזר מלך" הלך ונשכח. זו אולי הסיבה שבסיכומי הקולנוע הישראלי בעיתונות במהלך השנים נעדרות שתי תמונות בלתי נשכחות מהסרט. בראשונה נראה רפי כהן, טייס השלום, מנסה להרשים את חבריו במסיבה פרועה הכוללת משקאות ובחורות חשופות חזה. המסיבה נערכת על גג תל-אביבי ופתאום מתחיל כהן לצעוד על קצה הגג, לעיניהם המשתאות של חבריו.

השאלה מדוע הוא עושה את זה, למה להסתכן, היא למעשה אותה תהייה המנקרת בראשו של העיתונאי המינגס המנסה לפצח את החידה של האיש המסתורי הזה. למה הוא טס למצרים? בשל רצונו להרשים בחורה שחיזר אחריה? עקב תאוות פרסום לא נשלטת? "למה את הולכת אחריו?" שואל המינגס אחת משישה הצועדים בתהלוכת שלום ביזארית שעורך כהן בדרך לירושלים, במטרה לעורר את דעת הקהל בישראל. "אולי החושם הזה יביא את השלום במקום שבו מאה חכמים לא הצליחו", עונה האשה.

תמונה אחרת נמצאת בקצה המחויך והשובה-לב של הסרט. כאן נראים יורם וענת, שניהם משוחררים טריים מהקרבות במלחמה. את הדיאלוג ביניהם מנהלים השניים על רקע נופי הקיבוץ הפסטורליים, תוך כדי אכילה משותפת של עגבנייה נוטפת. "אני כירושלמי ביישן שיש בו המון מבוכות, היה לי קשה לשחק מאהב גדול", משחזר גאון. "אורי ביקש מאיתנו להתרחק לרגע מהסט ולהחליט בעצמנו איך אנחנו הולכים לעשות את הסצנה. תמי ואני ניגשנו לצד ובדרך עקיפה התחלנו להגיד: 'אני אגיד ככה ואת תעני ככה'. חזרנו לאורי ואמרנו שאנחנו מוכנים, ואורי אמר לנו: 'זה בסדר, כבר צילמתי אתכם'".

"כל ממזר מלך" זכה להצלחה רבה בארץ, אך לא בחו"ל. גם פרס הצילום שקיבל גורפינקל עבור הסרט בפסטיבל שיקגו לא עזר להפצה הבינלאומית של הסרט. בסופו של דבר הוא יצא לאקרנים בארצות הברית ב-70' ונכשל. "היה חסר לסרט ממד רציני של עומק", מעריך קוטלר. "פני השטח היו מעניינים. הפצצות, האהבה החופשית, החיזורים החינניים. יש בו קצב והומור והוא אטרקטיווי. אבל העומק חסר. אורי היה כישרון קולנועי ענק, אבל זה היה כישרון שלא נצרף ולא הזדקק ולא הגיע לבשלות ולבגרות. אולי הוא קיבל אותן בחיק הדת והפולחן. הוא שתה ועישן ועשה המון דברים כדי לנער מעצמו את הדברים שהפריעו לו להגיע לעומק, ולא הגיע אליו". *



יהורם גאון (מימין) ב"כל ממזר מלך". סיסמוגרף מדויק של מצב רוח ישראלי


כרזת הסרט. פי ארבעה צופים מ"מציצים"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו