בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הבורות השחורים שלי

כשבעלה הנווט נפל בשבי המצרי, ראתה בכך אסתר עיני אסון פרטי וניסתה להתמודד בכוחות עצמה. המכתבים ששלח לה מהכלא לא הכינו אותה לשנות השתיקה הארוכות שלו, שנמשכו גם אחרי שהיה לתת-אלוף וראש מנהלת הלביא. רק באחרונה, כשהתנדבה להגיש סיוע לנפגעי טרור ומלחמה, החלה להתמודד עם הכאב והכעסים והבינה שגם היא זקוקה לעזרה

תגובות

לקראת יום הולדתו ה-70 של בעלה, החליטה אסתר עיני לעשות מעשה. היא הוציאה את אסופת המכתבים שהחליפו ביניהם בשנים שהוחזק בשבי המצרי ושלחה לשחזור את הניירות המתפוררים. בחודש הבא, ביום הולדתו של תא"ל במילואים מנחם עיני, לשעבר ראש מנהלת פרויקט הלביא במשרד הביטחון, תיתן אסתר לכל אחת מבנותיהם, ליאת, קרן ועדי, תיק ובו אוסף המכתבים המשוחזר. "במשך חודש הימים שטיפלתי במכתבים הייתי פשוט חולה", היא מספרת השבוע. בזכות התנדבותה בארגון נט"ל, עמותה המגישה סיוע נפשי לנפגעי טרור ומלחמה, נגעה לראשונה בפצעים הכואבים שעליהם לא דיברה מעולם - גם לא עם בעלה.

ב-18 ביולי 70', לקראת סופה של מלחמת ההתשה, יצא מפקד טייסת הפנטומים "האחת", שמואל חץ, עם הנווט הבכיר של הטייסת, מנחם עיני, לתקיפה באזור תעלת סואץ. מטוסם נפגע מטיל נ"מ מצרי. חץ התרסק עם המטוס, עיני צנח, נפצע ונפל בשבי. אסתר, אז אם צעירה מטופלת בשתי ילדות קטנות, המשיכה בחייה בלי לדעת אם תשוב לראות את בעלה, ומתי. הוא חזר רק בתום מלחמת יום כיפור, כעבור שלוש שנים וחצי בשבי. "נפגשנו כמו התנגשות בין שתי אטמוספרות שונות", היא מספרת היום.

במשך 35 שנה שתקה אסתר עיני. המטען הרגשי שסחבה עמה הונח בצד והיא המשיכה בחייה, בקריירה, בגידול הבנות, לצד בעלה. על מה שעבר עליו בשבי למדה מחברים שהיו עמו ומספרים שהתפרסמו.

השיחה הזאת מתקיימת בבית קפה קטן במרכז תל אביב, לא הרחק מדירתם. היא אשה עדינה, נעימה, מדברת בשקט ובמלים חודרות, מתוך כאב גדול. היא בעלת תואר שני בפסיכולוגיה, במשך שנים עבדה כיועצת בבתי ספר ובמשך עשור ניהלה את בית הספר הדר ברמת השרון, ולאחר מכן עמדה בראש מרכז "רקפת" לטיפול בילדים עם לקויות למידה. כל חייה היוותה אוזן קשבת לאחרים, תמיד מייעצת, תומכת, עוזרת. אבל רק בשנה האחרונה, בגיל 68, החלה לעכל את מה שהיא עצמה עברה במשך השנים.

"התחלתי, כמו כל המתנדבים בנט"ל, בקורס הכשרה", היא מספרת, "ודווקא שם נתתי לעצמי את הרשות להתקרב לבורות השחורים שלי. ימים ולילות לא ישנתי. התקשרתי אל המדריכה, רציתי להבין מה קורה לי ופתאום הבנתי שיש לי כאב גדול".

23.9.70 שלום לך אשתי החמודה... היום קיבלתי מכתב נוסף... שמחתי לשמוע שאתן מסתדרות יפה. ושהייתן בנופש (איך היה לא כתבת), ושעל ליאת עבר חופש נעים. אני גם שמח שאת עובדת בחטיבת הביניים. האם זה המקום שרצית או במקום אחר? האם יש לך מערכת נוחה עם ימים חופשיים? כרגיל, תכתבי ביתר פירוט, ממילא הקצב הוא דליל אז לפחות שיהיה הרבה....

אסתר פרלמוטר ומנחם עיני עלו ארצה בילדותם. היא מרוסיה, הוא מעיראק. המשפחות שוכנו בלוד. עם הזמן עזבה משפחתה לפתח תקוה ומשפחתו לרמת גן. הגורל הפגיש אותם אחרי שנים, היא היתה תלמידת שמינית והוא פרח טיס. "זו היתה הפעם הראשונה שפגשתי מישהו מקורס טיס", היא מספרת בעיניים נוצצות, "מיד משכנו אחד את תשומת לבו של השני והתפתחה חברות".

היא התגייסה לצה"ל ולמדה בסמינר למורות-חיילות. לאחר שחרורה, כשהיא בת 20 ועיני נווט צעיר בן 21, נישאו ועברו להתגורר בבסיס תל-נוף. "ומפה החיים שלנו היו צמודים לחיל האוויר", היא מספרת. "מהר מאוד שכחנו שאנחנו עולים חדשים. הרגשנו שאלה הם החיים האמיתים שרצינו, שבחרנו".

לאחר תקופה קצרה עזבו את תל-נוף לחיפה, לשם נשלח עיני מטעם הצבא ללימודי אווירונאוטיקה בטכניון. בתחילת לימודיו ילדה אסתר את בתם הבכורה ליאת, ובסיומם, מקץ שלוש שנים, את בתם השנייה, קרן. "בתקופה שמנחם למד", היא מספרת, "כמו שעון, בימי שישי הוא היה מתייצב בטייסת ומשתתף באימונים ובמבצעים שהיו אז. בשיחות בינינו הבנתי שזאת בחירה שלו. כשפרצה מלחמת ששת הימים הוא יצא במטס הראשון. היה לי ברור שהוא משתתף, כי הוא גם התכונן לזה".

בתום המלחמה עברו להתגורר ברמת השרון, בדירה צנועה שרכשו בשיכון חיל האוויר. אסתר התקבלה לעבודה כמורה בבית ספר, אך הם לא הספיקו לנטוע שורשים במקום: לבעלה הוצע תפקיד שלא היה אפשר לסרב לו. "באותן השנים החלה התארגנות לרכישת הפנטומים הראשונים, האמריקאיים", היא מספרת. "נבחר צוות שייסע, ילמד ויקלוט את המטוס. נבחרו עשרה איש, העשרה הכי טובים, כל אחד יחיד ומיוחד. מנחם היה אחד מהם. הגברים נסעו לארצות הברית לתקופה של שנה. אנחנו, הנשים, הצטרפנו אליהם לאחר תקופה קצרה".

בשובם היה עיני ממקימי טייסת הפנטומים הראשונה. בבסיס חצור החלו החיים של אסתר והבנות להיכנס לשגרה. היא מדברת בערגה על הימים ההם. "את מנחם כמעט לא ראינו באותה שנה", היא אומרת בחיוך קל, "אבל הרגשתי טוב. לא דיברנו, 'למה אני לא רואה אותך?' לא חשבנו שאנחנו סובלים. לא קיטרנו. זה היה פשוט ככה".

במדשאה המרכזית בבסיס התגבשה אחוות נשים. רובן עבדו בבוקר כמורות, אחיות, גננות. אחר הצהריים היו נפגשות על הדשא עם הילדים הקטנים. מטוסי הפנטום היו חגים ממעל. "היינו מאושרים", היא אומרת, "היה טוב. אני זוכרת שפעם מנחם ואני יצאנו לתל אביב. הלכנו בדיזנגוף ובתי הקפה היו מלאים. מנחם נעמד בכיכר ואמר: 'אני לא מאמין איזה כיף פה. יום אחד גם אני אשב פה'. והוא לא אמר זאת מקנאה. אלה היו החיים שלנו, היינו בסך הכל בני 28".

29.8.70 אישי, יקירי, לו היה משהו שיכולתי לעשות למענך... אבל חוץ מלחכות לך בכליון עיניים אין בידי לעשות הרבה. לכן משקיעה אני זמני בילדות... בין כל הספרים שקראתי לאחרונה מצאתי את המשפט "מי שיש לו איזה למה - יכול לשאת כמעט כל איך". ואלוהים עדי! לך יש 3 "למה" שאתה עיקר חייהן...

מלחמת ההתשה. אחרי תקופה ארוכה של קרבות שחיקה לאורך תעלת סואץ, ניסה צה"ל להכריע את המערכה בהפצצות מן האוויר בעומק השטח המצרי. כדי להתגונן החלו המצרים לרכז סוללות טילים ממערב לקהיר ולקרב אותן אל התעלה. טייסת הפנטומים היתה הנשק העיקרי נגד הטילים, אבל תחושת האופטימיות בטייסת חלפה במהרה. בחודשים יוני-יולי 70' הפילו המצרים חמישה מטוסי פנטום.

בשבת, 18 ביולי, יצאו שמואל חץ והנווט מנחם עיני לתקיפת סוללות הטילים. האווירה היתה מתוחה, עצבנית. חץ ועיני היו חברים בלב ובנפש עוד מימי הטירונות המשותפת. מפקד הבסיס, רפי הרלב, הסתייג מיציאתם יחד באותו המטוס. "כל הידע המבצעי של הטייסת נמצא אצלכם", אמר להם ערב הטיסה, "מה יהיה אם יקרה לכם משהו?" אך השניים התעקשו להוביל את המטס.

על מה שהתרחש באותה טיסה קראה אסתר עיני רק כעבור שנים בספר "חליפת לחץ" (הוצאת משרד הביטחון) - קובץ סיפורי קרבות אישיים של אנשי חיל האוויר. בעלה מעולם לא סיפר לה על רגעי האימה. "דקות ספורות לפני שהגענו למטרה, קיבלנו התראה שסוללת 3-SA ננעלה עלינו", כתב עיני בספר. "מספר שניות אחר כך שיגרה הסוללה טיל... הכל קרה בבת אחת: שמתי לב שהמטוס מבצע הטיה אטית בכיוון שמאל כלפי מטה. היינו במהירות של 600 קשר בגובה 100 מטר בלבד. למרות שאני לא טייס, אלא נווט, הבנתי שאין יותר 'למטה'. מסקנה: המטוס יוצא מכלל שליטה. בלי לחשוב הרבה משכתי בידית ההפלטה ועפתי החוצה.

"כשיצאתי מהמטוס היינו במהירות עצומה של 600 קשר, ובגלל הלם האוויר איבדתי את ההכרה. אני זוכר במעורפל את המצנח נפתח, ואחר כך אני זוכר את עצמי זוחל על הקרקע, פצוע, רגל שמאל שבורה בשבר פתוח, מונחת בצד, ללא חיות. יד ימין היתה שבורה בשלושה מקומות וגם אותה לא יכולתי להזיז. היו עוד שברים במקומות אחרים בגוף ודיממתי מחתך עמוק במפשעה... לא ראיתי שום סימן לחץ והנחתי שהוא נהרג. אני לא יודע איך עשיתי את זה, אבל הצלחתי לשלוף את מכשיר הקשר האישי שלי מן הסרבל וליצור קשר עם זוג פנטומים אחר שהיה באוויר.

"סיפרתי לטייס שאני פצוע קשה ואחר כך דיווחתי שאני רואה משאית עם חיילים מתקרבת למקום ושהחיילים יורדים ממנה ובאים לקראתי. אמרתי לו: 'הם מתקרבים, תמסור דרישת שלום בבית, תגיד שאני חי'. סגרתי את מכשיר הקשר. אני חושב שזה היה מקרה ראשון בעולם של נפילה בשבי בשידור חי".

מנחם ואסתר עיני אחרי שובו מהשבי. רציתי שכבר תיסגר הדלת ונישאר שנינו לבד
אסתר זוכרת היטב את הערב שקדם לגיחה. רנה ושמואל חץ התגוררו קרוב אליהם. הגברים ישבו ודיברו ביניהם. לנשים היה ברור שמדובר בעוד משימה. הן היו עסוקות בילדים הקטנים של שני הזוגות, שלא נתנו מנוח והתרוצצו בין הבתים. "אני אף פעם לא שאלתי מה ומי למה וכמה", היא מספרת. "זו היתה מין הגנה כזאת, לא רציתי לדעת את הדברים. אבל הפעם לא יכולתי לשתוק. רק שבועיים לפני כן המצרים הפילו מטוס. מאוחר בערב שאלתי אותו, 'מנחם, מה קורה? אתם עוד פעם יוצאים?' והוא אמר: 'אל תדאגי, יש לנו רעיון חדש ויהיה בסדר'. ואם מנחם אמר לי שיהיה בסדר, אז נרגעתי, יהיה בסדר. הוא לא שיקר לי אף פעם.

"בבוקר הוא יצא. זה היה בחופש הגדול, נסעתי עם הילדים לים וראינו את המטס מעלינו בשמים, ידענו שזה הם. חזרנו הביתה וקילחתי את הבנות. השעה היתה כבר חמש ואני מחכה. מנחם תמיד היה מתקשר ברגע שהיה חוזר. וחולפת עוד שעה וכבר שש ואני מאבדת את שלוות הנפש. ואז דפיקה בדלת. מפקד הבסיס בדלת. אני כבר הבנתי.

"השתתקתי. אני מביטה במפקד הבסיס והוא אומר לי, המטוס של חץ ומנחם הופל. אנחנו לא יודעים בדיוק מה קורה עם חץ, אבל אנחנו יודעים בוודאות שמנחם הגיע לקרקע, חי אבל פצוע. הוא אמר לי שהמלים האחרונות שלו בקשר היו 'תמסרו ד"ש למשפחתי'.

"באותו רגע, דבר ראשון שחשבתי היה שיש לי שתי ילדות בבית. ליאת עלתה לכיתה א' וקרן היתה בת שלוש. הן עמדו לידי, ניסו להקשיב, לשמוע, להבין מה אומרים. ואני חושבת: מה אני עושה? בוכה? צועקת? הן תיבהלנה. ואז מפקד הבסיס אמר לי, אני הולך לדבר עם רנה. ופתאום אני חושבת לעצמי, איזה בת מזל אני. מנחם בחיים. מה הוא הולך להגיד לרנה?

"לקחתי את הילדות ואמרתי להן שקרה משהו רע למטוס של אבא והוא לא יחזור כל כך מהר. הבנות שאלו אם זה עצוב. אמרתי שזה לא שמח, אבל שידרתי את התחושה שזה לא משהו היסטרי, זה לא סוף העולם. צריך רק לחכות".

את היומיים הבאים העבירה בשינה טרופה, ואז התדפקה חברה על הדלת ובידה גזיר עיתון שבו התפרסמה ידיעה קצרה מהעיתונות המצרית ותמונתו של מנחם מתנוססת מעליה. "כשראיתי את התמונה הרגשתי שאני מתעלפת", היא מספרת. "הוא היה חבוש לגמרי, וכולו נפוח בפנים ובאזור הפה. אבל אז שמתי לב שהוא מחייך. מתוך הנפיחות הזאת עלה חיוך קטן. חשבתי לעצמי, הנה, במצב הזה, הוא מבין שמצלמים אותו, וזה יופיע, והוא עשה מאמץ לחייך. ידעתי שהוא מנסה להעביר לי בתמונה הזאת מסר אופטימי. וזה מאוד עודד אותי, אבל גם מאוד כאב".

24.10.70 שלום לכן אהובותי, היום ה-24 לאוקטובר, יום ההולדת של ליאת. אני מציין זאת כי תאריך זה הפך לתאריך כמעט היסטורי, וכל אחד שאני בא איתו במגע יודע עליו. האמת היא שקיוויתי שיקרה נס ושאולי בתאריך הזה להיות איתכן, אבל, כנראה שנסים כאלה לא קורים לאנשים פשוטים כמונו.

הימים חלפו. אסתר, מחוזקת בשאר הנשים בבסיס, בחברים, המתינה לחדשות. לאחר כחודשיים היא קיבלה לידיה דו"ח של הצלב האדום, המפרט כי מנחם עבר שלושה ניתוחים. הוא סובל משברים פתוחים ביד וברגל, עצם בריח שבורה, דימום קשה במפשעה. את עינה צדו שתי מלים: "היה כתוב שם שהמורל בסדר", היא אומרת.

היא המשיכה בחייה, "בטוחה כל יום שהנה, הוא חוזר מחר. הייתי צריכה לקנות מיטה לילדה הקטנה ולא רציתי לקנות לבד, אמרתי לעצמי 'מנחם יגיע, נקנה ביחד'. וכל הזמן מנסים להגיד לי, לרמוז לי, שמנחם לא הולך לחזור כל כך מהר ואני לא מבינה. רק אחרי שבעה חודשים ירד לי האסימון וסוף סוף קלטתי מה שכל הזמן ניסו להגיד לי. זה היה ביום שהרגשתי מאוד קשה וביקשתי שיחה עם מפקד הבסיס, רפי הרלב. אמרתי לו: 'אני לא יכולה יותר, אני מחכה ומחכה, מה קורה?' הוא אמר: 'אסתר, הוא לא חוזר'. ואני מרגישה שאני נופלת לבור שחור. והוא אמר: 'זאת המציאות. זה המצב'".

היא הבינה שיש סיכוי שבעלה יחזור רק במצב של שלום, או מלחמה. "ובאופק לא מלחמה ובטח שלא שלום", היא אומרת. "לאחר השיחה הזאת הרגשתי שאני צונחת עמוק עמוק למטה. נשארתי עם הידיעה שמנחם לא חוזר. לא ישנתי כל הלילה. בבוקר קמתי וידעתי מה אני צריכה לעשות. אני צריכה להתחיל לנהל את חיי. עד עכשיו ניהלנו את חיינו ביחד, את משפחתנו ביחד, ועכשיו אני צריכה להמשיך מפה לבד. האחריות היא שלי. לבד".

היא חזרה ללמד, בבית ספר בבאר טוביה. לאחר זמן מה החליטה להירשם ללימודים באוניברסיטת תל אביב. "באותם ימים החל להתפתח תפקיד 'היועצת' בבית הספר", היא מסבירה. "אז היו רק בודדות בתפקיד. החלטתי ללמוד את זה. היה לי משהו חדש לצפות לו, משהו מרגש".

הן המשיכו לגור בבסיס. "עבור הילדות כל בית בבסיס היה גם הבית שלהן", היא אומרת. "היינו מוקפות שם בחברים וכל שבת לקחו אותנו לטיולים. עד היום, כששואלים את הבנות שלי על התקופה ההיא הן זוכרות אותה כגן הרפתקאות. הכל היה מותר, הכל אפשרי. את יודעת, לא היו לי הכוחות להילחם איתן, איפשרתי להן הכל".

בהבדל ממשפחות השבויים בשנים האחרונות, את לא הופעת בתקשורת, לא היית סמל, נשאת את העול לבד.

"על האסון שלי לא כתבו בעיתונים או בחדשות, אבל בבסיס זה היה של כולם. בימים ההם הכל היה מאוד פרטי. ההתנהלות היתה מאוד אינטימית. אני זוכרת ערב ראש השנה ואני בנסיעה בדרך לחצור, ופתאום ברדיו הקריין אומר: 'בפרוס השנה החדשה אנחנו רוצים לאחל שנה טובה לשבויינו במצרים'. זה היה מאוד מרגש. זה לא היה מובן מאליו עבורי שפתאום עצרו את השידורים וקראו את שמות כל השבויים. זה היה דבר עדין, אינטימי, לא בומבסטי - ובכל זאת כל כך תומך".

כשאת רואה היום את ההשתתפות הציבורית בכאב המשפחות, זה לא משהו שנותן כוח?

"אני המומה ממה שקורה היום, שכל צער וכל כאב הפך לנחלת הכלל. איך אפשר לעמוד בזה? הרי זה כל כך קשה. לא רק שאת צריכה להתמודד עם מה שעובר עלייך ועל משפחתך, אלא שאת גם צריכה להתחלק בזה? איך אפשר? קשה לי להבין את זה".

לא הרגשת צורך לחלוק את האסון עם אחרים?

"זה היה האסון שלי. אני זוכרת פגישה עם גולדה מאיר, אצלה במטבח. סיפרתי לה כמה קשה לי ושאני מפחדת להישבר. היא אמרה לי: 'אשה עברייה נשברת? אני לא מאמינה' - היא סבלה יותר ממני. יצאתי משם בזחילה. מתביישת. חשבתי לעצמי: מה עשיתי לה? אי אפשר להעמיס עליה את העולם הרגשי שלי. היא צריכה לעבוד עם שיקולים רציונליים, אובייקטיוויים".

בשנה הראשונה לשביו טופל עיני בבית החולים מהדי בקהיר. הוא עבר סדרה של ניתוחים והוחזק בבידוד בחדר שבכניסה אליו הוצב שומר. אל השירותים הובל בכיסא גלגלים כשעיניו מכוסות. הוא לא עונה, אך עבר חקירות קשות וממושכות. אסתר נשלחה לפגישות בחו"ל בניסיון להפעיל לחץ הומניטרי לשחררו.

"שולחים אותי לצלב האדום ושולחים אותי לפגוש את עורך עיתון 'טיימס' בלונדון", היא מספרת. "ואני נוסעת ומדברת. זה לא עוזר. מדי פעם אני נפגשת עם ראש הממשלה גולדה מאיר ושר הביטחון משה דיין. יכולתי לפגוש את מי שרציתי ולשאול כל מה שרציתי. באותה תקופה לא דחפו ולא נדחפו. היום יש כאלה שיגידו, 'השאירו אותך, לא עשו מספיק'. לא השאירו אף אחד. אני לא מתגעגעת לתקופה ההיא, אבל אני מתגעגעת להתנהלות שהיתה אז".

17 לדצמבר 70' הערב היה לנו "ערב אבא". קרן התחילה ציור והיא אמרה שזה לאבא. ליאת החליטה לצרף מכתב בכתב ידה כדי שתראה כמה השתפר כתב ידה. אני כותבת לך הרבה על הילדות ותמיד רק את דברי חוכמתן, טובן, אבל אתה יודע, לא שאני חושבת שהן לא רגילות, פשוט בשבילי הן הטוב ביותר... ימי החגים עברו ושוב נכנסנו לשגרה של עבודה ולימודים. הימים עוברים עלינו בשקט, בשלווה ובציפייה...

ואז החלו להגיע המכתבים. "המכתבים היו המאורות של התקופה ההיא", היא מספרת בהתרגשות. "כל מכתב נראה מרתק, מפעים, מדהים. בכל שורה חיפשתי את המלה המעודדת, האוהבת, המשייכת. אני פה והוא שם".

המכתבים, שהועברו דרך הצלב האדום, הגיעו באופן לא סדיר. היו חודשים שלא הגיע דבר ופתאום, שניים-שלושה מכתבים בבת אחת. אסתר התיישבה לכתוב בכל מוצאי שבת. היא כתבה לבעלה על השבוע שעבר עליה, על הבנות, על החיים בחצור וגם על הרכב שהתקלקל. הוא כתב לה על הספרים שקרא, על געגועיו, על מצב בריאותו, מעשיו וסדר יומו.

"את המכתב הראשון הוא כתב ביד שמאל", היא מספרת, "יד ימין שלו היתה מרוסקת. הכתב היה נורא והיו בו שש שורות. ואני חשבתי, איך הוא לא כתב שישים שורות? המכתב הזה, הראשון, היה בדיוק כמו החיוך שלו באותה תמונה שהתפרסמה. זה היה כואב נורא אבל מעודד. גם אני מיד כתבתי עם חיוך. הכל בסדר, רק להרגיע".

כשהגיע מכתב היא היתה קוראת אותו לבדה ולאחר מכן התקשרה להוריו ולהוריה ומספרת. בשעות הערב היו החברות מתגנבות לביתה והיא היתה מראה להן את המכתבים בעיניים נוצצות. "כולנו התעסקנו עם המכתבים", היא אומרת. "באחד מימי ההולדת שלי הגיעה ממנו חבילה ובתוכה שטיח שהוא רקם. הוא, עם הידיים הגדולות שלו, ישב ורקם שטיח עם פרחים סגולים ולבנים - מכוער נורא! היינו באופוריה. הילדות ישנו על השטיח במשך תקופה ארוכה ואחר כך תלינו אותו בבית. זה היה בלתי נתפס לקבל משהו חי, משהו שהוא נגע בו".

חיי המשפחה התנהלו גם הם על דפי המכתבים. "אני התלוננתי שאני לא מספיק קשוחה עם הבנות ומנחם דאג לחינוכן, תעשי כך ותחנכי כך. יום אחד הוא הציע לי, במכתב, 'אולי תשפצי את הדירה ברמת השרון?' ואני מבינה שהוא מרגיש שהחיים שלנו נתקעו. אז אני מגייסת חברים ואנחנו מתחילים בשיפוץ גדול. וכך אני גרה בחצור, עובדת בבאר טוביה, לומדת בתל אביב ומשפצת ברמת השרון, ואני מצלמת את השיפוץ ושולחת לו ועושה כל מאמץ להראות לו שלא רק שאנחנו בסדר, אלא יותר מבסדר. שלא נפגענו, שיש התקדמות בחיינו כמשפחה".

היו דברים שהסתרת ממנו?

"אחד הדברים שהוא לא סולח לי עד היום היה שהסתרתי ממנו שבתנו הקטנה היתה חולה. בשנה הראשונה לשהותו בשבי, היה חשד לדלקת פרקים והיא אושפזה בבית חולים. לא כתבתי לו על זה. לא רציתי לגרום לו כאב. לא רציתי שירגיש כמו שאני הרגשתי כשראיתי את תמונתו והוא פצוע. כשהוא חזר וסיפרתי לו על זה, הוא נורא כעס".

שלום לכן חמודות! לא אגזים אם אגיד שהדבר הכי חשוב בחיי הוא היום של קבלת המכתב... מוזר לי מאוד שאת כותבת שאני במכתבים שלי כל כך אני. מתי יכולתי לכתוב לך, לדבר אלייך, או אל הילדות, כל כך הרבה מלים של אהבה וגעגועים... הרי ככה לא כתבתי לך אפילו לפני 11 שנה כשהיינו יותר צעירים ויפים...

שנה לאחר נפילתו בשבי, ביולי 71', הועבר עיני מבית החולים ונשלח לכלא עבאסייה בקהיר, שם הוחזקו עוד תשעה טייסים ונווטים בתא אחד. הוא הצטרף אליהם ואל מנהיגם הבלתי רשמי, הטייס רמי הרפז, אז בדרגת רב-סרן. עיני, גם הוא בדרגת רב-סרן, עירער על מנהיגותו של הרפז. הוא הכניס סדר יום של לימודים, בהדרכתו, ולא חשש לבקש מהצלב האדום - למרות ויכוחים רבים שהתנהלו על כך בקבוצת השבויים - עוד ועוד חפצים שיקלו על חייהם: כוננית, ספרייה וטפטים לקירות הבטון החשופים.

בזמן שהותו שם קיבלה אסתר גם שתי תמונות: תמונה אחת מיומו הראשון בבית הסוהר, לאחר שנה בבית החולים, ותמונה נוספת מסדר הפסח. "כל עוד הוא היה בבית חולים היתה לי תקווה שישחררו אותו על רקע הומניטרי", היא אומרת, "ואז הודיעו לנו שהעבירו אותו לבית הסוהר. היה לי קשה כששמעתי זאת, התקווה לשחרורו נגוזה שוב. ואז הצלב האדום העביר לי תמונה שלו כשהוא מגיע לבית הסוהר. הושיבו אותו בכורסת עור, והוא יושב שם כמו איזה אפנדי. הוא נראה מצוין, בריא. זו היתה תמונה מעודדת מאוד.

"תמונת ליל הסדר היא תמונה מאוד מרגשת. המצרים הסכימו להביא לכלא רב מהקהילה היהודית והם עשו סדר כהלכתו. בתמונה כולם לבשו חולצות לבנות. התחושה היתה שלמרות שהם בשבי הם אנשים בשליטה. אנשים שלא איבדו צלם אנוש".

הימים חלפו, חודשים ושנים עברו. החברים הקרובים עזבו את חצור, התקדמו בתפקידים, עברו למקומות חדשים, המשפחות התרחבו. והיא עדיין ממתינה. "מצב הרוח שלי התחיל לדעוך", היא מספרת. "אני ומנחם מרגישים תקועים באותו מקום. נשברתי. ידעתי שאני לא יכולה יותר ורציתי לחזור לרמת השרון. רציתי להיות עוד יותר לבד".

ביקשת עזרה בכל התקופה הזאת?

"פעם אחת התייעצתי עם פסיכולוג של חיל האוויר. יותר לא ביקשתי. אני חושבת ששילמתי מחיר כבד בזה שנשאתי את העול לבד. בסך הכל פתרתי את הדברים בניסיון המועט שהיה לי. אבל אילו הייתי מחברת את זה לידע וניסיון של אנשים אחרים, מקצועיים, אולי הייתי מקלה על עצמי".

מלחמת יום כיפור, והידיעה שבסופה יש סיכוי לחילופי שבויים, עוררה בה רגשות סותרים: "הוא חוזר, הוא חי, אבל חברים טובים אחרים נופלים בשבי ובכל בית יש הרוגים. וזו מערבולת של תחושות בין הלאומי לאישי, ואין מקום להסתכל קצת פנימה על האישי. אני מטייחת את התחושות שלי. רק היום אני מבינה שאז לא עיבדתי את הכאב של נפילתו בשבי וגם לא את השמחה בשובו משם".

ב-16 בנובמבר 73' שוחררו עיני וחבריו לשבי. "זה היה ביום רביעי שהודיעו לי 'מחר הוא חוזר'", היא מספרת. "לא ישנתי כל הלילה. בבוקר אני זוכרת את עצמי מתקלחת, מסדרת את הבנות. וכולנו בהיכון. אבל הם לא מגיעים. אני מחכה בבית והבנות משגעות אותי ב'אמא משעמם לי' ואז סגן מפקד הבסיס, נסים אשכנזי, בא ואומר לי: 'אסתר, אני מצטער, הם לא יגיעו היום".

אפשר לתפקד במצבים כאלה בהמתנה מורטת עצבים כזאת?

"רעדתי. מהרגע שאמרו לי שהוא חוזר הגוף שלי היה ברעידה. במצבים האלה, שהם הכי קשים, הגוף מגיב בהישרדות. אין תחושות, אין מחשבות, הגוף שורד. הייתי עסוקה בלנסות לנשום. פשוט לנשום".

בערב הודיעו לה בטלפון: זה כנראה מחר. "אמרתי לעצמי 'מחר-שמחר', הילדות קודם כל הולכות לבית ספר, אני ממשיכה בשגרה. ובבוקר אני שולחת אותן לבית ספר. ואז - עוד טלפון. ובאמת, זה נכון. הרגע הזה הגיע, הם חוזרים. אספו אותנו לשדה דב. ההורים שלו, ההורים שלי. נסענו לקבל את פניו ואני רואה אותו על כבש המטוס ביחד עם מפקדי חיל האוויר. והוא ירד וקפצנו אחד על השני בהתרגשות עצומה".

6.1.72 אישי שלי ליאת גמרה חוברת נוספת בחליל. בבלט היה לה משבר קטן. לאחרונה מוצא חן בעיניה משחק סיגריות. היא קנתה לעצמה חפיסת סיגריות אמיתיות ועשתה הצגה של מעשנת... שוחחתי איתה והבנתי שזה במקום לנעול נעליים של אמהות, היא משחקת ב"גדולה". לא הזדעזעתי. ידעתי שזה יעבור. הבעיה היתה שהיא לקחה איתה את הסיגריות ואת הגפרורים לשיעור בלט ובהפסקה עישנה סיגריה. המורה לבלט, ראתה והזדעזעה...

היא לא תיארה לעצמה עד כמה זה יהיה קשה. עם שובו ביקשה חופשה של חודש מעבודתה, אך אחרי שבוע חזרה לבית הספר, מבוישת. "חזרתי לעבוד כי הדבר הראשון שהוא עשה היה מיד לחזור לעבודה. אחרי שלוש שנים וחצי שהוא לא היה פרודוקטיווי ולא עשה שום דבר, הוא רצה לחזור לבסיס. ואני התביישתי לחזור לעבודה, כי מה אני אגיד להם? שבעלי, אחרי שלוש שנים וחצי שלא ראה אותי, במקום להיות איתי, חזר לעבודה?

"כל הזמן הקיפו אותו אנשים, ואני כל הזמן רציתי שכבר תיסגר הדלת ונישאר שנינו לבד. אבל מנחם לא ויתר. הוא לא ויתר על שום איש, על שום פגישה, הוא רצה לשמוע מה קרה לזה ומה קרה לטיסה ההיא ולחבר ההוא. הוא בלע אינפורמציה של שלוש שנים וחצי ואני רק רציתי להיות איתו לבד.

"במשך השנים חסכתי כסף. חשבתי שאם הוא ישוב ניסע לחו"ל, ננוח, נהיה ביחד. הוא חשב שבכסף צריך לקנות מקרר חדש ותנור. הבית שבו גרתי נראה לו פתאום עלוב. הוא רצה דברים אחרים".

איך הבנות הסתגלו אליו?

"עם ליאת, הגדולה, היה יותר קל. אבל קרן לא זכרה אותו. כל הזמן היא שאלה אותי, 'אמא, זה אבא?' בהתחלה היא בכלל לא רצתה לגשת אליו. לקח זמן. אבא בשבילה היה תמיד אבא של חברים אחרים. אבל גם את זה עברנו. ואת הכל עברנו מאוד לבד. רק היום אני מבינה שלא הייתי צריכה להיות לבד. כולם חיכו לנו, רק הייתי צריכה לבקש עזרה. אבל אז לא היה לי השכל והמודעות לבקש עזרה. לדבר. שנשמע את עצמנו. עסקנו רק בקיום, בלעשות ולעשות ולא עצרנו לרגע.

"האטרף שלו לעבודה שיגע אותי. היו שבויים שעשו דברים אחרים, אנחנו נכנסנו ישר לשגרה. ואני הייתי עצבנית ואומללה. ומה יכולתי להגיד לאנשים? כולם חשבו איזו בת מזל אני, בעלי חזר, 'ואיך הוא בריא, ואיך הוא נראה נהדר', מה יכולתי להגיד? איפה אני ואיפה הוא?"

שנים אחרי שובו מהשבי שמעה אסתר הרצאה של הפסיכיאטר פרופ' יורם יובל על פוסט טראומה. "רק אז הבנתי את זה בפעם הראשונה", היא אומרת. "הבנתי שאנחנו כולנו בפוסט טראומה, שאצל כולנו משהו נשרט". לאחר ההרצאה הזמינה אסתר את הפרופסור לפגישה בביתה עם קבוצת השבויים. "הוא ישב איתם, ואנשים בקבוצה התפרצו בכעס נורא גדול על מנחם ועל רמי (הרפז), שחזרו כל כך מהר לעבודה. זה העמיד את האחרים, שלא רצו לחזור לעבודה כל כך מהר, באור שלילי. הוא לא נתן להם ליהנות מהחופש שהיה כל כך לגיטימי לאנשים במצבם".

בתם השלישית, עדי, נולדה שנתיים לאחר שובו מהשבי, והחזירה למשפחה את השקט והשלווה. החיים, לכאורה, שבו למסלולם הטבעי. "ההריון הרגיע אותי", מספרת אסתר. "חזרתי לכוחות שלי. החיים התקדמו והתפתחו. יותר לא נגענו, לא דיברנו ולא אמרנו מה היה נכון ומה לא נכון. על מה כאבנו, על מה כעסנו. החבילה הזאת הונחה בצד".

ולא נגעתם בה יותר?

"לא נוגעים. מדי פעם יוצא איזה סיפור. הילדות כבר גדולות, ולפעמים הנכדים שואלים. פעם אחד הנכדים שאל 'עינו אותך?' והוא אמר שלא. ועד היום אני לא יודעת. יש לו צלעות שמחוברות עקום ופעם שאלתי מה קרה, אז הוא אמר: 'קיבלתי מכה'".

עד היום לא דיברתם על הגעגועים, הבדידות, הקשיים?

"אין מלים כאלה. וגם אני לא אמרתי אותן. הפעם הראשונה שהבנתי מה עבר עליו היתה הרבה שנים אחרי שובו מהשבי, כשקראתי את מה שכתב בספר 'חליפת לחץ'".

ומה אמרת לו?

"אידיוט".

לפני שנה הציעה לה חברה להתנדב בעמותת נט"ל, ואז הכל נפתח. "פתאום הבנתי את הפלונטר שחייתי איתו. אני רואה שבשיחות עם אנשים, על בעיות שלהם, אני מגיבה על עצמי. הם כמובן לא מרגישים את זה. לפעמים אני כועסת על דברים שאנשים אומרים וכשאני שואלת את עצמי למה את כועסת, אני מתחילה לראות על מה זה יושב אצלי".

מה מכעיס אותך?

"קשה לי כשאומרים דברים על המדינה. אשה שאיבדה בן אמרה לי באחת השיחות: 'מה הם עשו לבן שלי'. הקשבתי לה וניסיתי לעזור לה. אבל בתוך תוכי הרגשתי כעס: אני אף פעם לא האשמתי אף אחד. תמיד אמרתי שבחרנו בדברים שעשינו. היום לא בטוח שהדגל הזה שאני נושאת הוא הדגל הנכון".

למדת פסיכולוגיה, עסקת בסיוע לילדים והורים, למה דווקא בנט"ל הצלחת לגעת במקומות הכואבים אצלך?

"אני חושבת שכל השנים פחדתי שאם אגע בכאב ובכעסים שיש לי על מה שעברתי, אני אולי לא אצא מזה. פחדתי שלא אצליח להתמודד. כשהגעתי לנט"ל הרגשתי פתאום מאוד מוגנת. סמכתי מאוד על האנשים שם, שמה שלא ייפתח אצלי הם יהיו שם לעזור ולשמור עלי".

ומה אומר מנחם?

"הוא מעודד. מאוד תומך. אני מספרת לו על עצמי. לפעמים אני מביאה הביתה שאלון שבודק פוסט טראומה ואני אומרת לו, 'יאללה מנחם, בוא נבדוק אותך'. הוא אומר: 'אין בעיה', ועל כל שאלה שלי הוא עונה ב'אין לי'. את יודעת, הוא לא עבר שום טראומה".

היום הוא נפתח יותר?

"אני לא לוחצת. לא מפעילה מכבש. אני נותנת הזדמנות. כך אני עושה גם עם כל מי שפונה לנט"ל (מס' טלפון 1800-363-363). אי אפשר לקבוע לאחרים את הקצב. אולי זה לא מתאים לו, אולי זה לא הזמן, אולי הוא לא ייפתח לעולם".*



אסתר עיני. הבנתי שכולנו בפוסט טראומה, שאצל כולנו משהו נשרט


מנחם עיני, בתמונה מהשבי המצרי, 1971. הוא יושב שם בכורסת עור כמו איזה אפנדי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו