בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הלבוש היהודי הרשמי של פסטיבל הבירה הגרמני

"אוקטוברפסט" - "האירוע החיובי ביותר שנקשר בשמה של גרמניה" - נהפך לפסטיבל בירה בינלאומי. ויש לו אפילו נגיעה יהודית

תגובות

בכל שנה, לקראת סוף ספטמבר, שעה שבירושלים מבקשים סליחה ורחמים, נשמעת ברחובות מינכן בקשה אחת, במבטא דרום-גרמני: "נוך איין ביר" (עוד בירה אחת). שכן הימים ימי "אוקטוברפסט" (חגיגת אוקטובר), ומאות אלפים שותים בכל רחבי בוואריה, ובעיקר במינכן בירתה, כמויות עצומות של בירה; בשנה שעברה נאמדה הכמות כמעט בשבעה מיליון ליטרים.

את המסורת הזאת, שראשיתה ב-1810, לא הנהיג מלך, רוזן או פקיד בכיר בנסיכות בוואריה. היה זה חייל פשוט במשמר הלאומי שהציע לחגוג במרוץ סוסים רווי בירה את נישואיהם של נסיך הכתר של בוואריה - לימים המלך לודוויג הראשון - והנסיכה תרזה פון הילדבורגהאוזן. המלך נענה להצעה, וב-12 באוקטובר 1810 יצאו לדרך החגיגות, שהסתיימו במרוץ סוסים ב"שדות תרזה", על שם הכלה. כעבור שנה הסכימו כולם כי יש להמשיך במסורת, וארגונו של הפסטיבל הוטל על "האיגוד החקלאי של בוואריה". ב-1819 הועבר ניהול הפסטיבל באופן רשמי למועצת העיר, שהחליטה גם להאריך את החגיגות, בשל מזג האוויר הנוח ששורר באותה תקופה בחלקה הדרומי של גרמניה. מועד הפסטיבל משתנה משנה לשנה; אוקטוברפסט מתקיים בין סוף ספטמבר לתחילת אוקטובר, ב-16 הימים הראשונים שלפני יום ראשון הראשון באוקטובר.

במשך השנים נהפך אוקטוברפסט לאירוע בינלאומי, שנחגג הרחק מעבר לגבולות גרמניה: בארצות הברית, בטוקיו ואפילו בגדה המערבית של הירדן. המסורת של האוקטוברפסט נשמרה מאז המאה ה-19 ועד למאה ה-21, חוץ מכמה שנים רעות. ב-1813, למשל, לא התקיימו החגיגות בגלל מלחמות נפוליאון; ב-1854 בוטלו בגלל מגיפת כולירה, שגבתה את חייהם של 3,000 מתושבי מינכן, וכן ב-1866 ו-1870 בגלל מלחמות אוסטריה-פרוסיה וצרפת-פרוסיה, בין 1914 ל-1918 בשל מלחמת העולם הראשונה, ב-4-1923 בגלל המשבר הכלכלי ולבסוף, בזמן מלחמת העולם השנייה. ימים קשים היו גם ב-1980, בשנה שמטען חבלה התפוצץ בשירותים שבכניסה למתחם הפסטיבל. 13 מבלים נהרגו ויותר ממאתיים נפצעו בפעולת טרור של הימין הקיצוני.

ב-1835, לרגל חתונת הכסף של הזוג המלכותי לודוויג ותרזה, התקיימה במסגרת הפסטיבל תהלוכה המונית, שהיתה מאז לחלק בלתי נפרד ממנו. אטרקציות נוספות שחברו לפסטיבל ברבות השנים היו דוכני משחקים והגרלות, והם דחקו את רגליו של מרוץ הסוסים. ב-1892 השתמשו לראשונה בכוסות זכוכית להגשת הבירה לבאי האירוע. כעבור שמונה שנים נעשה לראשונה שימוש בחשמל כדי להאיר את הדוכנים. מאז 1950 נפתח הפסטיבל בטקס שבו ראש עיריית מינכן מחזיק בידו כוס בירה ומכריז: "הבירה נמזגה מהחבית". מחירה של בירה בימי הפסטיבל גבוה בהרבה מהמחיר הממוצע בפאבים בגרמניה והגיע השנה ל-8.30 יורו, חצי סנט יותר מבשנה שעברה. הוא נועד לכסות את עלות העסקתם של 12 אלף עובדי הפסטיבל ולהכניס קצת כסף לקופותיהן של 565 החברות המסחריות שפועלות בו.

נוסף לתמונות ססגוניות של בחורות בוואריות בלבוש מסורתי, מספק הפסטיבל בכל שנה גם כמה כותרות עסיסיות לעיתונות. הטרדות מיניות היו לעניין שבשגרה, ובשנה שעברה הוזהרו האורחות מגברים שלוחי רסן. השנה כבשה את הכותרות התבטאות אומללה של ראש ממשלת בוואריה, גינטר בקשטיין, מהמפלגה הנוצרית-דמוקרטית (שבראשה עומדת אנגלה מרקל). הוא אמר שאין מניעה לנהוג במכונית אחרי שתיית שני ליטרים בירה, ודבריו היו לשלאגר של החגיגות השנה: "לבריאות! בירה אינה אלכוהול" (Zum Wohl! Bier ist kein Alkohol!). רעייתו של בקשטיין הוסיפה חטא על פשע וסירבה ללבוש את הבגד המסורתי של הפסטיבל, חצאית דירנדל. "למרות הביקורת הציבורית, הגברת הראשונה של בוואריה מסרבת ללבוש את הדירנדל!" זעקו כמה צהובונים בגרמניה בחודש האחרון.

החוקים הנוקשים של הפסטיבל קובעים כי אפשר למכור בו רק בירה מקומית, שמיוצרת במבשלות השיכר של מינכן. לא מעט אויבים קנה לו האוקטוברפסט בשל כך. אחד מהם הוא הנסיך לויטפולד, צאצא של המלך לודוויג (שבחתונתו, כאמור, נולד האוקטוברפסט). זה שנים הוא מנהל מאבק עיקש נגד הנהלת הפסטיבל, בניסיון להשיג רישיון למכירת הבירה שלו, שמיוצרת מחוץ לגבולות העיר. "אני לא נאבק רק בשבילי, אלא גם בשביל מבשלות בירה רבות ברחבי בוואריה", אמר באחרונה ל"זידדויטשה צייטונג". כיום, לדבריו, "הפסטיבל הוא רמאות גדולה, שנועדה למשוך תיירים אמריקאים".

תיירים, כך נראה, לא חסרים שם. עשירית מבאי הפסטיבל אכן באים מחוץ לגבולות גרמניה: אוסטרלים, אמריקאים, איטלקים, יפאנים ובריטים רבים מצטרפים מדי שנה בשנה לחוגגים, לשותים ולרוקדים. לביקורת של הנסיך מצטרפת גם תרזה בוירליין, גרמנייה בת 28, שמתגוררת בתקופה האחרונה בתל אביב. "הפסטיבל היה במקור אירוע מסורתי, אבל האמת היא שאני לא רואה בו שום דבר שיכול להיקרא 'מסורת'", היא אומרת. "זה נראה יותר כמו דיסנילנד, רק שהמבקרים הם מבוגרים ובמקום גלידה הם אוכלים בירה". בוירליין, שהתגוררה במינכן כמה שנים, מוסיפה כי מעולם לא ראתה כל כך הרבה יפאנים שיכורים. "לפעמים מביך אותי לחשוב שזה האירוע ה'חיובי' שהכי נקשר בשמה של גרמניה", היא אומרת.

גם זווית יהודית, איך לא, יש לאוקטוברפסט. ב-1900 הגיעו למינכן שני אחים צעירים מהעיר גזקה שבמדינת נורדריין וסטפאליה - יוליוס ומוריץ ואלך. הם פתחו חנות שהתמחתה באמנות עממית, וכעבור עשר שנים כבר הלבישו את כל משתתפי המצעד השנתי שליווה את הפסטיבל. החנות, שפעלה במשך יותר ממאה שנים, נסגרה לפני ארבע שנים בלבד. "זידדויטשה צייטונג" כתב אז כי סגירתה היא "סופה של אגדה".

תרומה מכרעת היתה לאחים היהודים בהנחלתה של התלבושת המסורתית של החגיגות: הדירנדל, המורכב מחצאית קפלים ארוכה, מחוך נמוך וחולצת שרוולים תפוחים חושפנית. בדירנדל, לבוש כפרי-מסורתי-קיצי, נתקלו האחים לראשונה בסיוריהם בדרום טירול. האחים יצרו גרסה חגיגית יותר שלו והפכו אותו בן לילה לפריט חובה של נשות מינכן. הדירנדל היה לסנסציה אחרי שלבשה אותו הנסיכה מארי אוגוסטה פון אנהלט-דסאו, אשתו של הנסיך יואכים מפרוסיה (בנו הצעיר של וילהלם השני), בנשף בפאריס. לאחר מכן זכו האחים לתהילה בינלאומית בבתי האופנה של פאריס וניו יורק. יוליוס יצא מפעם לפעם למסעות רכש בהרי האלפים, במערב גרמניה, בסקנדינוויה ובהולנד, ושם תר אחר פריטים "עממיים" ששימשו לאחים השראה לעיצוב הבגדים.

באוקטובר 1910, בחגיגות המאה לאוקטוברפסט, הלבישו האחים ואלך בחינם את כל משתתפי התהלוכה ואף עיצבו את קרונות התצוגה. גם שתיים ממבשלות הבירה הגדולות הלבישו את אנשיהן בבגדיהם של האחים. מבצע ההלבשה של 1910 היה רעיון שיווקי מבריק, שזיכה את האחים בפרסום ובביקורת חיובית על התלבושות "האותנטיות, ההרמוניות והיוקרתיות". כאות תודה על תרומתם והבעת הערכה על עבודתם, מונו האחים לספקי התלבושות הרשמיים של בית המלוכה. ב-1920 נמכרה הסחורה של האחים ואלך גם בווינה, בזלצבורג, בפרייבורג, בברלין, בהמבורג, בוורמס, בברסלאו ובצפון אמריקה. שנתיים אחר כך רכשו מפעל גדול בדכאו, הסמוכה למינכן, והעסיקו בו 120 עובדים. חנות הדגל שלהם, שהועתקה בינתיים למרכז מינכן, היתה גם היחידה שמכרה עבודת יד מפלשתינה והיתה מוקד משיכה לקהילה היהודית.

עליית הנאצים לשלטון לא פגעה בעסקיהם של האחים. ללבוש העממי שייצרו היה ביקוש גובר והולך, והמפעלים שלהם סיפקו את הדרישה החדשה. בניגוד לעסקים יהודיים אחרים, האחים ואלך דווקא הגדילו את מכירותיהם באותה תקופה. אבל ב-1937, בשיאו של תהליך האריזציה, שבו הועברו נכסים יהודיים לבעלות ארית, הסתיימו השנים היפות של האחים ואלך. "לשכת הרייך לאמנויות יפות" הורתה אז על העברתו של המפעל לידיים אריות ושללה מהאחים את "ההתאמה והמיומנות הדרושות כדי להשתתף בהפצת התרבות הגרמנית". עד מהרה פשטו סוכני הגסטפו על ביתו של מוריץ והחרימו "פריטים בעלי עניין לתרבות הגרמנית". מוריץ ויוליוס נמלטו לאמריקה ומתו שם בשנות השישים של המאה שעברה. אחיהם מקס, מנהל המפעל בדכאו, נלקח עם אשתו למחנה טרזיינשטאט ושם הם נרצחו. הדירנדל, עם זאת, נותר מלא חיים ומופיע בכל שנה בסתיו באוקטוברפסט. יחד עם כל התלבושת המלאה מגיע מחירו לכמה מאות יורו.



אוקטוברפסט במינכן. "רמאות גדולה, שנועדה למשוך תיירים אמריקאים"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו