בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

היה לי קר, אבל זה היה הניכור

מה שהגדרתי בזמנו כ"בגידה ביסוד הדרמטי" הוא אלמנט של ניכור שג'אד נאמן השתמש בו בסרט: ניכור מול צה"ל, המוסד הלאומי המהולל ביותר; וניכור שהגורל האנושי מעורב בו

תגובות

בגיליון 14 של "קולנוע 77'", כתב העת של המכון הישראלי לקולנוע, שהופיע בקיץ 1977, פירסמתי מאמר ביקורת קטלני על סרטו של יהודה ג'אד נאמן "מסע אלונקות". את המאמר כתבתי אחרי שהסרט כבר עלה וירד מהאקרנים בישראל, ומיד בראשית הדברים תיארתי אותו כ"עוד חוליה בשרשרת של טראומות העוברות על הקולנוע הישראלי בשנים האחרונות". בכך התכוונתי לומר שסרטו של נאמן מצטרף לשורה של סרטים שהופקו בשנות השבעים ונכשלו בניסיונם להציב אלטרנטיווה לשגרת הקולנוע הישראלי המצוי של אותן שנים.

בפיסקה הראשונה של המאמר קבעתי ש"רגשות התסכול והאכזבה שליוו את הקרנת 'מסע אלונקות' היו חריפים במיוחד מפני שדומה כי במקרה הזה הוחמצה הזדמנות נדירה למדי ליצירת 'קולנוע ישראלי פופולרי' טוב. כלומר, קולנוע אשר יחבר בין הקהל הנאמן בדרך כלל לקולנוע הישראלי העממי, הפולקלוריסטי, הנבנה יותר ויותר סביב אישיותם של כוכבים ידועים, ובין 'הקהל האחר', המדיר רגליו בשנים האחרונות מסרטים ישראליים, ואין זה משנה מה נושאם, או איכותם".

במאמר טענתי בעיקר שלסרט היו הנתונים ליהפך להצלחה, מפני שהוא תיאר סיטואציה בסיסית חריפה, והתרחשה בו דרמה אנושית מובנת: היה לו גיבור יציג ומוכר, ומאחר שהתרחש על רקע צה"לי, היתה לו נגיעה ישירה לחוויות שרובו של הציבור הישראלי שותף להן. את כישלונו של הסרט נעצתי במה שכיניתי "בגידה ביסודו הדרמטי של כל סיפור". איני זוכר עוד אם אני או עורכיו של כתב העת, שבראשם עמד משה נתן, בחרו ליטול מצירוף המלים הזה את שמו של המאמר: "מסע אלונקות - בגידה ביסוד הדרמטי". בכל מקרה, במרחק 31 שנים מהסרט והמאמר שכתבתי, הניסוח הזה נדמה לי מוטעה ואפילו אומלל למדי.

"הבגידה" נבעה לטענתי מהמבנה של הסרט. חלקו הראשון מתמקד בדמותו של וייסמן (מוני מושונוב), טירון צנחנים שהיה מוקד להתעללויות של חבריו ומפקדיו, וחלקו השני, המתרחש אחרי שווייסמן נהרג בתאונת אימונים (ושמא התאבד?), מתמקד בדמותו של מפקדו, יאיר (גידי גוב). טענתי אז שסילוקו של וייסמן בנקודת האמצע של הסרט מערער את היצירה; ששתי הדמויות המרכזיות של "מסע אלונקות", וייסמן ויאיר, אינן מעוצבות לעומק, אך בעוד שבחלקו הראשון שתי הדמויות האירו זו את זו, הרי בעקבות הסתלקותו של וייסמן יאיר נותר לבדו, ואין בדמותו די למלא את שארית הסרט.

כתבתי אז: "וזו בעצם הצרה הגדולה של הסרט. הוא עוסק בעובדות ובעובדות בלבד. אנו יודעים מה קרה, אנו יודעים איזה תפקיד ממלאות הדמויות בהייררכיה הצבאית העומדת במרכז הסרט, אך איננו לומדים להכיר אותן. וחשוב מזה: מכלול העובדות אינו מצטרף למקשה אחת היוצרת משמעות עקבית ומוחלטת. לשון אחרת, עלילת הסרט נהפכת לידיעה מקרית בעיתון, ולא לסיפור שנבחר בהקפדה, עוצב בהכרה מלאה, ובעיקר, בהתאם לאיזו ראיית עולם המנחה את ארגון החומרים שהסרט מורכב מהם".

היום אני יכול להסביר מה גרם לי להירתע מ"מסע אלונקות" ברגע המסוים שבו הסרט יצא לאקרנים ובו כתבתי את הדברים האלה. זה קשור בציפיות שהיו לי אז מהקולנוע הישראלי, ואפילו בפנטסיות שהיו לי עליו, וזה קשור גם בשלב המסוים שהייתי בהתפתחותי כמבקר קולנוע. אבל כל זה לא ממש רלוונטי. מה שכן רלוונטי היא העובדה שמאז ראיתי את "מסע אלונקות" עוד כמה פעמים, ואף על פי שאני עדיין סבור שיש בסרט פגמים לא מעטים, אני מעריך אותו כיום דווקא בגלל הדברים שהרתיעו אותי בזמנם, ובראשם העובדה שזה סרט שלעלילתו יש נפח של ידיעה מקרית בעיתון.

"מסע אלונקות" הוא סרט קר מאוד. יש בו סצינה אחת יוצאת דופן, המתרחשת בחלקו הראשון, שבה וייסמן ההיסטרי זועק להוריו להסתלק לאחר שבאו לבקרו בבסיס הטירונות. אבל בדרך כלל הוא מתנהל בקו רגשי אחד, כמעט בלי עליות ומורדות. אפילו הדיאלוגים בסרט נאמרים בטון ובקצב אחידים, לעתים עם פאוזות משונות בין המלים, המשרות מונוטוניות משונה גם על הסצינות הדרמטיות ביותר בסרט. איננו לומדים להכיר את וייסמן ויאיר, וכתוצאה מכך איננו מזדהים עמם, מאחר שנאמן אינו רוצה שנזדהה עמם.

"מסע אלונקות" הוא כמו סקיצה המשורטטת בגוונים מעיקים של חאקי, תמונה קבוצתית סטאטית ומעורערת בעת ובעונה אחת. זה סרט שמתרחש במרחק מאתנו, כמו זעקותיו של וייסמן באותה סצינה, כדי להימנע מהחדרתו של אפילו קמצוץ מן ההוד הלאומי, ההרואי והרומנטי שאיפיין את הסרטים הישראליים שהתרחשו על רקע צבאי אשר הופקו לפניו.

מה שהגדרתי בזמנו כ"בגידה ביסוד הדרמטי" הוא אלמנט של ניכור שנאמן השתמש בו בסרט: ניכור מול צה"ל, המוסד הלאומי המהולל ביותר; וניכור שהגורל האנושי מעורב בו. בחור צעיר מת ב"מסע אלונקות" - נהרג בתאונה, מתאבד, מה זה כבר משנה; שום דבר אינו קורה כתוצאה מכך. סופו של הסרט הוא כמו התחלתו: באחת הסצינות המרשימות בסופו של הסרט מעיר יאיר את חייליו בכך שהוא משליך נפצים בפתח האוהלים שהם ישנים בהם. החיילים ממשיכים לצעוד ולשיר ולהשמיע מלים גסות, מלים שמעידות על גבריותם הלא מעורערת, למנגינות מוכרות (באחת ההברקות של הסרט, שמבוססת בוודאי על שיר צה"לי קיים באותם ימים, הם משמיעים מלים גסות במיוחד, שעוסקות באברי המין של הגבר והאשה, לשיר מתוך "צלילי המוסיקה").

הדרמה ב"מסע אלונקות" טמונה באנטי-דרמה. זה סרט על אטימות ועל אכזריות שנובעות מהסיטואציה שהדמויות נתונות בה. שלושה עשורים לאחר מכן אנו ממשיכים להיות חשופים לאטימות ולאכזריות האלה, ו"מסע אלונקות" ממשיך להיות סרט שראוי לצפות בו.

"קולנוע 77'", 14, עמ' 14

מסע האלונקות, בגידה ביסוד הדרמטי

"מסע האלונקות" של יהודה (ג'אד) נאמן הוא עוד חוליה בשרשרת של טראומות העוברות על הקולנוע הישראלי בשנים האחרונות. מקורן של הטראומות בכישלונם האמנותי ו/או המסחרי של סרטים ישראליים השואפים לחרוג משגרת הקולנוע הישראלי המצוי, וליצור מה שקרוי לעתים "קולנוע ישראלי אחר". כוונתי לסרטים כמו: "לאן נעלם דניאל וקס?", "אור מן ההפקר", "חגיגה לעיניים", "מיכאל שלי", "ג'וקר", "סרט וארוחת בוקר" ועוד. רגשות התסכול והאכזבה שליוו את הקרנת "מסע האלונקות" היו חריפים במיוחד מפני שדומה כי במקרה זה הוחמצה הזדמנות נדירה למדי ליצירת "קולנוע ישראלי פופולרי" טוב. כלומר, קולנוע אשר יחבר בין הקהל הנאמן בדרך כלל לקולנוע הישראלי העממי, הפולקלוריסטי, הנבנה יותר ויותר סביב אישיותם של כוכבים ידועים, ובין "הקהל האחר", המדיר רגליו בשנים האחרונות מסרטים ישראליים, ואין זה משנה מה נושאם, או איכותם. אילו הצליח "מסע האלונקות" בכיוון זה, היה נהפך לציון דרך בתולדות הקולנוע בארץ, לנקודת מפנה בתהליך התבגרותו של הקולנוע הישראלי.

ולמעשה, היו בו מלכתחילה כל הנתונים להצליח, הן מבחינה אמנותית והן מבחינה מסחרית: סיטואציה בסיסית חריפה, דרמה אנושית ומובנת, גיבור יציג ומוכר, רקע עז ביטוי, ובעיקר, נושא בעל נגיעה ישירה בחוויות ששותף להן רוב רובו של הציבור הישראלי; כלומר, "מסע האלונקות" היה יכול להיבנות על תשתית חברתית ואידיאולוגית בעלת מגוון רחב של אסוציאציות ומשמעויות, אולם הדבר לא קרה. במקום לקרב אליו את הקהל על ידי הדגשת היבטים אלה של היצירה, טרחו נאמן ועוזריו להנמיך את הסוגסטיוויות הטמונה בסרט, בסיפורו וברקעו, עד להיעלמותה הגמורה, עד לביטולם המוחלט, כמעט, של כל אותם רבדים שהיו עשויים לעבות את הסיפור, לתת לו הצדקה (...).



מתוך הסרט "מסע אלונקות"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו