בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

באוטוסטראדה לפתח תקוה

לרגל יום הכיפורים פנתה מערכת "תרבות וספרות" אל אחת עשר סופרים, משוררים ויוצרים שאביהם היו סופרים ומשוררים, וביקשה מהם לכתוב על יצירה של אבותיהם לפי בחירתם. הנה תשובותיהם:

תגובות

עמר ברטוב על אביו, חנוך ברטוב

אבי נולד וגדל בפתח תקוה. מסביב היו פרדסים וכפרים ערביים. ירושלים נחבאה הרחק בהרים. לתל-אביב נסעו רק בעתות חג. מעבר לחופים שכנה אירופה, שאותה נטשו ההורים ועל כן היה בה משהו דוחה ודחוי, אך גם כל הספרות והמוסיקה והאמנות וההיסטוריה באו ממנה ומשום כך נהתה אליה נפשו של הילד במושבה. ומעבר לאירופה הסתתר שאר העולם: אמריקה, אסיה, אפריקה.

אבי נולד וגדל בעולם של לפני הכל: לפני המלחמות הגדולות, לפני החורבן הנורא, לפני התקומה והתקווה והאשליה וההתפכחות. גם בני דורי, שנולדו זמן לא רב לאחר הקמת המדינה, אינם יכולים לתאר לעצמם את עולמו ללא מאמץ ניכר. אך בספריו עלה בידו לרקום מחדש את יריעת אותם הימים מילדות לנעורים, ממלחמה לאהבה, מבגרות לזיקנה. יצירתו זכורה במיוחד על יכולתה לשרטט את דיוקנה של תקופה מנוקדת ראותו של אותו ילד שצמח לתוכה והיה לעצם מעצמותיה ובשר מבשרה, עד שבסופו של דבר הפכה החברה שצמחה סביבו ועמו את עורה ושינתה את פרצופה והלכה לה לדרכה והותירה אותו היכנשהו על אם הדרך, או שוב באותה מושבה הזכורה רק לאלה שקוראים את ספריו.

אבי יצא אל העולם כנער למגר את הרשע ולהביא ארצה את שארית הפליטה. הוא ראה את אירופה שרועה על גחונה ומדממת מאלפי פצעים. ואז הוא שב למלחמת העצמאות. הוא נסע שוב לעולם הגדול, לארצות הברית הרחוקה, כעיתונאי, וטייל לאורכה ולרוחבה של היבשת הענקית עם רעייתו וילדיו. וגם משם שב לעיתונו ולספריו. ושוב נסע לאנגליה כדיפלומט ופגש ראשי מדינות ובני אצולה, עד שמאס בכל זה ושב אל אותה פיסת קרקע צרה ומיוזעת וצפופה יותר ויותר ששימשה המקור היחיד להשראה והנושא היחיד ליצירה כמעט בכל כתביו.

כמעט. משום שזמן מה לאחר ששב מאותן שנתיים בממלכה המאוחדת, פירסם את ספרו "הבדאי", והוא הספר האהוב עלי ביותר מכל יצירתו. עיקר כתיבתו של אבי נוגעת במה שהיה, ולעתים במה שיכול היה להיות. "הבדאי" עוסק במה שלא היה, וככל הנראה במה שגם אף פעם לא יכול היה להיות. עולמו של אבי, אם בכורח הנסיבות ואם מבחירה, נותר נטוע באותה מושבה קטנה, אי-שם בין ירושלים לתל-אביב. משם נסע ולשם חזר. ככל שהרחיק לנסוע, כך המשיך והתעקש לשוב אליה ואל כל מה שסימלה לו: ילדות ואהבה, תקווה ואכזבה, תלישות ושורשים, זהות וניכור. אך היה עוד דבר מה בעולמו של אותו ילד מפתח תקוה שדחף אותו להתגייס לבריגדה היהודית, לטייל באמריקה, לשרת בחצר סנט ג'יימס. בצעירותו, כשנאלץ לתרגם ספרי ילדים לפרנסתו, בחר בספרי הרפתקאות ומסע. אך משהחל לכתוב, כתב על עולמו שלו, שהוא גם הקרקע שעליה צמח העולם שבו אנו חיים היום.

"הבדאי" הוא סיפור אחר. אין זה סיפור על העולם הזה אלא על עולמות חלופיים. במרכז "הבדאי" ניצב אדם שהצליח במשך שנים רבות לחיות כמה חיים אלטרנטיוויים. יש לו משפחות ובנות זוג במקומות שונים, ואין אלה יודעים על אלה, ורק כשהוא נפגע בתאונת דרכים ומצוי בתרדמת, מתחוור לחוקרי המשטרה שמצוי בידיהם אדם אחד בעל זהויות רבות. ועל פי צווי הפסיכולוגיה של התקופה, מוחלט שאפשר להעיר אותו רק אל תוך אחת מאותן הזהויות, במחיר כל שאר הזהויות שייעלמו לא רק אל העבר, אלא אל הלא-כלום, שכן הן קיימות במלואן רק בתודעתו.

מדוע חביב עלי "הבדאי" יותר מכל שאר ספריו של אבי? ראשית, משום שהוא חושף פן אחר של אבי שבדרך כלל לא חשף אותו לאיש, לא בכתיבתו הספרותית ולא באישיותו הציבורית. אמנם, כאמור, הוא תמיד חזר למקורות, לפתח תקוה הפנימית שלו, ועליה כתב דרך עיניו של אותו ילד במושבה. אך "הבדאי" נתן למשהו אחר בנפשו של אותו ילד לקבל צורה וללבוש פרצוף; הרצון להיות מישהו אחר, לחיות בעולם אחר, אפילו לינוק מזיכרונות אחרים, ובעיקר, לא להיות עבד לאותה זהות קבועה מראש, הן בכורח הנסיבות והן בבחירה, אלא להמריא אל על ולהינתק ממוסרות המושבה, המשפחה, המדינה. "הבדאי" מאפשר לגיבורו לעשות זאת, אם גם בעירבון מוגבל. שכן צווי הפסיכולוגיה והיגיון ההיסטוריה מחייבים את הגיבור לשוב לזהותו השורשית, למדינה ולמלחמה הבאה. ובכל זאת עלה בידו להשתחרר ולהתעופף למרומים לזמן מה.

הספר אהוב עלי גם משום שנטלתי חלק בכמה ממסעותיו של אבי בעולם, ושלא כמוהו, במהלך השנים נסעתי יותר ושבתי פחות, ועל כן התנהלו חיי במציאות יותר ויותר כמו חייו של "הבדאי" בבדיון. ואין זאת שמימשתי את מאווייו של אבי, שבסופו של דבר היה מעדיף לראות אותי חי את חיי בארץ; אלא שמימשתי אותו חלום של הילד במושבה שרצה לנוד ולנוע בעולם הרחב שהשתרע מעבר לירושלים במזרח ותל-אביב במערב, ומעבר לזיכרונות השטשעטל של ההורים, אי-שם בפולין.

במובן זה, "הבדאי" הוא ספרו היחיד של אבי שעוסק בי ולא בו, ומשום כך אין זה מפתיע שהוא נוגע בי באופן שונה. אלא שכמובן הוא לא נכתב מתוך כוונה שכזאת, ועל כן הוא נוגע בנקודה שמשותפת לאבי ולי מבלי לומר זאת, כלומר בנגיעה הכנה והאמיתית ביותר. אך מאז מותה של אמי לפני עשר שנים, הספר נוגע בנקודה נוספת. שהרי אותה תיאוריה פסיכולוגית בדבר הצורך להעיר את הגיבור רק לתוך אחת מזהויותיו הושפעה מעיסוקה של אמי בפסיכולוגיה במהלך כל שנותיה הבוגרות. והיא, בסופו של דבר, היתה זו שבחרה בחירה של ממש, כשנהפכה מילדה יהודייה-פולנייה-אוקראינית מבוצ'אץ' לנערה ישראלית לכל דבר, וכמעט גם נהפכה לפסיכולוגית אמריקאית, לו פעלו הנסיבות והגורל והבחירות האישיות קצת אחרת.

לכן אני נזכר תמיד בחיוך באירוע אחד שהיה אולי בבסיס העלילה של "הבדאי", אירוע שעליו סופר שוב ושוב במשפחתנו. באחד הימים, בעת שהותו של אבי כדיפלומט בבריטניה, נסעו הוא ואמי במכונית שרד באוטוסטרדה. הנהג התנמנם ככל הנראה, המכונית ירדה מן הכביש, התהפכה ושבה ונעמדה על גלגליה. למרבה המזל איש לא נפגע. אמי, שהיתה שרויה בתרדמה עמוקה במהלך הנסיעה והתאונה, התעוררה רק לאחר שהכל הסתיים ושאלה: "קרה משהו?"

ובכן, מאז קרו דברים רבים. אבל סיפורו של אותו אדם תלוש וקרוע, המנסה לחיות עוד ועוד חיים ואינו מוכן לקבל על עצמו רק זהות אחת, עד שהנסיבות והגורל כופים זאת עליו, נותר נטוע עמוק בלבי.

קיימברידג', ספטמבר 2008



חנוך ברטוב


עומר ברטוב



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו