בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תרבות וספרות: בית רוחני לאדם היהודי

תגובות

ב"איש יהודי" תיאר אבי, אהרן מגד, את הארץ כשהיתה עוד בית רוחני לאדם היהודי, לפני שהיינו לאימפריה של יין וגבינות.

זה כמה שנים אני מנסה לשדל את אבי לכתוב "ממואר". אתה העד ה"ספרותי" היחיד, הסופר היחיד, שנותר מאותה תקופה, אני מפציר בו, אם לא אתה תכתוב - מי יכתוב? למשל, על אותה משלחת ישראלית סוציאליסטית, שנסעה ל"פסטיבל הנוער הדמוקרטי" ברומניה ב-1953. כמעט חודש הייתם שם, אפופים הזיות, כאילו מסוממים, מולעטים במטעמים שהוצאו השד יודע מאיזה ממגורות נסתרות, משתכרים מחזיונות שווא. לא מזמן הייתי מהופנט לחוויות מהסוג הזה, שעליהן כתבה דוריס לסינג באוטוביוגרפיה שלה - מסעות סוריאליסטיים שערכה כחברת המפלגה הקומוניסטית ברחבי הפלנטה של הדמוקרטיות העממיות בשנות החמישים - וחשבתי שהזווית הישראלית של אותה הונאה בלתי נתפשת יכולה להיות מרתקת.

"כבר כתבו על זה בלי סוף", הודף אבי את הפצרותי. נכון, אני מודה, אבל השאלה היא איך. לא מדובר בזיכרונות של עסקנים, בכתיבה אפולוגטית מעייפת, אלא ביצירה ספרותית. אין דומה ספירת מלאי שעושים היסטוריונים או מדינאים רוסיים למאורעות של תחילת המאה העשרים בסנט פטרבורג, ל"דבר, זיכרון" שכתב נבוקוב. אמנם כולם שייכים לאותו מדף של כתיבה לא בדיונית - אבל תהום פעורה ביניהם. אצל נבוקוב אתה רואה את הקולות וחש את המראות, ואצלם אתה אוסף אינפורמציה.

או להעלות באוב את המושבה רעננה שבה גדלת בשנות העשרים, אני ממשיך להציק. או את ראשית הקיבוץ שהקמתם בשנות השלושים. איך נראו חיי היומיום בילדותך ובנעוריך, אולי בראי העברית של האנשים, גיבורי זמנם, שדיברו ביניהם בשפה הטרייה, הניסיונית, ששיקפה את המנטליות שלהם ושל התקופה. כמו שמפליא לעשות פרנק מקורט, לדוגמה, כשהוא מחייה באמצעות האנגלית האירית העסיסית את אירלנד של ילדותו, ב"האפר של אנג'לה" ובספרי זיכרונותיו הנוספים.

את הכל הטמעתי כבר ברומאנים שלי, בסיפורים, בכתיבה הבדיונית, הכל נוכח שם - פוטר אותי אבי. אין לי צורך בכתיבה דוקומנטרית. וזו גם תשובתו למראיינים ששואלים לעתים אם אין לו צורך לכתוב אוטוביוגרפיה. "אין לי צורך ואין לי חשק", הוא עונה. חד וחלק.

ועדיין אני מתעקש ואיני מרפה - והסיבה היא שהשורות שיצאו מעטו שאני הכי אוהב, בתקופה זו של חיי, יותר מכל הרומאנים והסיפורים, שרבים מהם אני אוהב עד מאוד - הן דווקא שורות אוטוביוגרפיות, לא בדיוניות. "ממואר" בשם "איש יהודי", שהצטרף לכרך "חצות היום", מבחר מיצירתו שראה אור לפני כשלושים שנה. ב"איש יהודי" מתאר אבי את אביו דרך עיני הילד. מורה ראשון במושבה זעירה, בחיתוליה, שהוקמה בשכנות למאהל בדואי בשרון השומם. איש משכיל, קשה יום, המלמד שמונה תלמידים בני גילים שונים בחדר כיתה אחד. מורה-חלוץ צנוע, עדין גוף ונפש, המתגורר עם אשתו וילדיו בצריף עלוב, מעין גירסה ארץ-ישראלית של העוני המתואר על ידי מקורט. לא מחפיר כמו העוני בלימריק, אבל עוני של בטן ריקה.

דרך דמותו של אביו, משה מגד, הוא מציב יד זיכרון גם לעולם הנעלם ההוא. לכל מה שהארץ התכוונה להיות. ארץ שהיתה ארצו של האיש היהודי, לפני שנהפכה לארצו של העם היהודי. לפני שהמטרה להיות, בין היתר, גם בית רוחני לאדם היהודי - התחלפה במטרה לפנק את האזרח היהודי. לפני הריבונות והצבא האדיר. לפני שהפכנו לאימפריה של יין וגבינות. ארץ שהיתה הרבה יותר יהודית, דווקא כשלא היה בה רוב יהודי.

יש ערך מוסף ליצירה ישירה, יש בה רגש אחר, אמת אחרת. כל האנרגיה מושקעת בחוויה עצמה, האמיתית, הבלתי מוטמעת - שום מאמץ או ריכוז לא מבוזבזים על יצירת הסוואה, או על תחפושת. לא רק הארץ המתוארת ב"ממואר" הזה היא במיטבה, אלא גם העברית המתארת אותה. עברית עשירה ברבדים - גם מקראית, גם משנאית, גם חלוצית, גם חדשה. פנינה ספרותית. אבי במיטבו.



אהרן מגד


אייל מגד



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו