בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תום שגב | הרשימות הסודיות של מזכיר הקבינט

* המטרה האמיתית של הבריטים במבצע קדש ב-1956 היתה להדיח את נאצר. כך עולה מרשימות של מזכיר הקבינט סר נורמן ברוק, שמתפרסמות עכשיו * מי היה הדוכס סרגיי אלכסנדרוביץ, שהאכסנייה הקרויה בשמו בירושלים נמצאת בלב מחלוקת, ומה עלה בגורל הנכסים שכבר הוחזרו

תגובות

הארכיון הלאומי הבריטי העלה השבוע לאתר האינטרנט שלו רשימות שעשה מזכיר ממשלת בריטניה באוקטובר 1956. בין היתר השתתף האיש בישיבות שקדמו להתקפה על מצרים.

גמאל עבד אל-נאצר הורה להלאים את תעלת סואץ ביולי 56' ובכך פגע בבריטניה ובצרפת. הצרפתים יזמו את המלחמה; הם פיתו את ישראל להשתתף בה וגם את בריטניה. ב-29 באוקטובר פלשה ישראל לסיני; בריטניה וצרפת סייעו לה כפי שסוכם מראש. עד לפני שנים אחדות מקובל היה להגיד שהבריטים נגררו להרפתקה הזאת באי רצון. המסמכים שפורסמו השבוע מעידים שלפחות כמה משרי הקבינט הבריטי, היו להוטים מאוד לצאת למלחמה.

פנקסו של מזכיר הקבינט, סר נורמן ברוק, הוא מסמך משונה, כמעט אפשר לומר תמהוני. העובדה שלא הותר לפרסום עד כה, משונה לא פחות. בישיבותיה של ממשלת בריטניה אין רושמים בדרך כלל סטנוגרמות מלאות, בניגוד למקובל בישראל למשל. ממשלת בריטניה מחויבת לעקרון האחריות הקולקטיווית, ומה שקדם לסיכום המשותף - אסור להיסטוריה לדעת.

הפנקס של ברוק מגלה שלא כל השרים דיברו בקול אחד, אך ניכר בו שהמזכיר הנאמן עשה כמיטב יכולתו כדי שמי שיראה פעם את רישומיו - יתקשה להבינם.

הוא רשם רק את תמצית דבריהם של אחדים מהשרים, והרבה להשתמש בקיצורים קריפטיים המזכירים את סגנון האס-אמ-אסים של היום. את הדוברים זיהה רק בראשי תיבות. מי שלא יודעים על הקנוניה בין בריטניה, צרפת וישראל - יצטרכו לכישרון מיוחד כדי לפענח את רישומיו של המזכיר חומד המסתורין.

לעומת זאת אפשר ללמוד מרישומיו מה היתה המטרה האמיתית של הבריטים: לסלק את נאצר. הוא איים על מעמדם בעיראק ובירדן. הצרפתים רצו לסלקו גם מפני שאיים על מעמדם באלג'יריה. הם הציעו לישראל לביים התקפה אווירית על באר שבע, כדי להצדיק את ההתקפה על מצרים. דוד בן-גוריון דחה את הרעיון הזה. הוא השלים את אורח המחשבה הקולוניאלי של שתי השותפות בתוכנית שלום כוללת: סילוקו של נאצר יאפשר לחלק את ירדן בין ישראל לעיראק; בחלק שתקבל, תיישב עיראק את הפליטים; ישראל תקבל גם את דרום לבנון ומשהו ברמת הגולן.

ייתכן שבירושלים ובכמה מבירות העולם מפנטזים בימים אלה תוכניות דומות בקשר לאיראן.

קטע אחד במגעים שקדמו לכישלון הגדול של 1956, ראוי בתוך כך לאזכור. בשלב מסוים אמרו הבריטים שאין הם יכולים לתקוף את המצרים מפני שהדבר יזיק לשמם הטוב בעולם. אמר בן-גוריון: אם זה מזיק לשמכם הטוב, למה אנחנו צריכים לעשות את זה? "תחילה נראה כל הדבר כהזיה, אחר כך כאגדה ולבסוף כעלילת פלאים", סיכם בן-גוריון את ההרפתקה הזאת.

***

דיוקנו של דוכס

הדוכס הגדול סרגיי אלכסנדרוביץ לא היה נחמד. האיש אשר שמו מונצח בירושלים על בניין שממשלת ישראל החליטה השבוע להחזיר לרוסיה, היה כנראה אנטיפת לא קטן. יהיר ואטום רגש, הוא נשא באחריות לגירושם של עשרות אלפים מיהודי מוסקווה.

לא היה קל להיוולד ולהתבגר כבנו של צאר אחד, אחיו של שני ודודו של שלישי. סרגיי גודל בהתאם למסורת המשפחה: הכריחו אותו לחשל את גופו וללמוד צרפתית. כמו אמו היה איש מסוגר, דתי ושמרני מאוד. הוא התחתן עם נכדתה של המלכה ויקטוריה. ביוגרף נוטה חסד ראה לנכון לציין שהשניים נהגו לישון במיטה אחת, אך לזוג לא היו ילדים וסנט פטרבורג כולה ריכלה על הדוכס שהוא הומו. הוא ידע כמה שפות, קרא הרבה ספרים, פעם נפגש עם דוסטויבסקי, ואפשר שמעמדו כפטרון הנוכחות הרוסית בירושלים, גרם לו סיפוק רב יותר מיתר התפקידים שהוטלו עליו.

באביב 1891 שלח אותו אחיו, הצאר אלכסנדר השלישי, לשמש כמושל מוסקווה ושם הוכתם שמו בקלון. סמוך לפני הגיעו, הוצאה פקודה לגירושם של יהודי העיר. בתוך שנה הוגלו כמעט כולם, בין 25 ל-30 אלף בני אדם. גירוש מוסקווה נמנה עם האסונות הגדולים בתולדות היהודים ברוסיה.

אלכסנדר השלישי מת ב-1894 והכתר עבר לבנו. בתוקף תפקידו כמושל מוסקווה היה סרגיי אחראי על ארגון חגיגות ההכתרה של בן אחיו. לרגל החגיגות הונהג במוסקווה חידוש גדול: תאורה חשמלית. ב-16 במאי 1896, הצטופפו מיליון בני אדם, אולי יותר, בשטח פתוח שבפאתי העיר, קודינקה. הם ציפו לקבל בירה חינם וכל מיני מזכרות. אבל סידורי הביטחון היו לקויים, המשטרה לא היתה ערוכה כראוי, ואנשים החלו לדרוס אלה את אלה. כ-1,300 בני אדם נהרגו באחד האסונות הגדולים ביותר שנרשמו עד אז.

בשעות אחר הצהריים ב-17 בפברואר 1905, חזר הדוכס ממשרדו למעון השרד שלו בקרמלין. מחבל מהפכן המתין לו בשער והשליך אל מרכבתו פצצה שנחתה הישר בחיקו וריסקה אותו לרסיסים. אשתו שמעה את הפיצוץ ומיהרה לרדת אל השער. היא החלה לאסוף את שרידי הגופה, אך לא היה הרבה מה לאסוף. כעבור זמן עוד נמצאה על גג סמוך אחת מאצבעותיו של הדוכס ועליה טבעת. סרגיי נקבר במנזר הקרמלין.

אלמנתו הצטרפה למנזר והקדישה את חייה לגמילות חסדים. גם היא נרצחה בידי המהפכנים, יחד עם המשרתת שלה, נזירה אף היא. גופותיהן הוברחו תחילה לסין ולאחר הרפתקאות רבות הגיעו לירושלים. זה היה בראשית תקופת המנדט הבריטי. סגן מושל העיר, צ'ארלס לוק, תיאר שני ארונות עץ פשוטים שהגיעו לתחנת הרכבת הקטנה. שני נזירים בוכיים פרצו בשירת אבלים מתוקה והחבורה הקטנה שמה פעמיה אל כנסיית מאריה מגדלנה שעל הר הזיתים.

פתאום קיבל לוק ידיעה שקבוצה של חלוצים שאך זה הגיעו מרוסיה, להט מהפכני עוד מפעם בהם, מתכוונת להפריע ללוויית הדוכסית. המושל הפנה את תהלוכת האבל לשביל צדדי.

ב-1928 נהרס מנזר הקרמלין שסרגיי נקבר בו והיה לאחד ממגרשי החניה של הסובייט העליון. לאחר נפילת המשטר הקומוניסטי התגלה הקבר ולפני 12 שנה הובא הדוכס לקבורה מחודשת באחת מכנסיות מוסקווה.

התקדים הטמפלרי

הביקורת על החלטת הממשלה להחזיר לרוסים את אכסניית סרגיי, האירה פעם נוספת את אופיו המיוחד של המאבק הבלתי פוסק על ירושלים: הקנאות הדתית והלאומית היא לוח המשחק; הכלים הם הנדל"ן. ירושלים מתקשה לא אחת להפריד בין סמל לנכס ובין רגש למגרש, אך ההילה האלוהית העוטפת את המריבות על העיר מטעה: הרבה פוליטיקה, כסף ושחיתות גם מעורבים בסיפור הזה.

בתוך כך מזדקרת כמובן העובדה שישראל אינה מחזירה נכסים רבים השייכים לערבים. הם מוגדרים חוקית כ"נפקדים", אף כי לא מעטים מהם מתגוררים בעיר, בקרבת הנכסים שאיבדו. בשנות ה-70 החליטה הממשלה לפצות אנשים אלה. הרעיון היה נכון. הביצוע טבע בקטנוניות ביורוקרטית. פלשתינאים רבים אמרו שבשביל הכסף שישראל מציעה להם, הם מעדיפים להישאר פליטים.

אכסניית סרגיי איננה הנכס הראשון שישראל החזירה לבעליו. הטמפלרים הגרמנים שישבו בירושלים מאז המאה ה-19, וסולקו מהארץ במלחמת העולם השנייה - קיבלו פיצוי על רכושם במסגרת הסכם השילומים בין ישראל לגרמניה. עם השנים פינתה ישראל, או רכשה, נכסים של נוצרים והבולט שבהם הוא מתחם טרה-סנטה, ששימש במשך 50 שנה את האוניברסיטה העברית.

האוניברסיטה החזיקה במתחם בתוקף מעמדה כ"דייר מוגן", והמשיכה להחזיק בו שנים רבות לאחר שכבר לא נזקקה לו, כדי למנוע מהגויים לקבלו. התחממות היחסים בין ישראל לוותיקן הביאו לפינוי המתחם שמול ביתו של ראש הממשלה, כמוהו כמתחם כנסייתי אחר, הניצב מול מעונו של נשיא המדינה ועוד מבנים במקומות אחרים בעיר.

החזרת מבנים אלה לנוצרים לא פגעה בריבונותה של ישראל בירושלים. שורה של בניינים נוצריים, בשני חלקי העיר, פתוחים כיום לביקורי אורחים ישראלים. הם באים לסיורים, לקונצרטים ולאירועי תרבות אחרים. אכסניית סרגי יכולה להיות מרכז מפואר לתרבות רוסית. ואם ינסו הרוסים להחדיר לשם מרגל כפי שעשו בשנות ה-50 - יתפסו אותו שוב, כמו אז.

toms@haaretz.co.il



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו