בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הכי טבעי שיש

סבינה מסג ברחה בגיל תשע למערה בחוף גבעת עליה ביפו אחרי ריב בין ההורים, ודווקא שם היה לה הרבה יותר קל לגלות את "עדולה". גם כשבגרה לא ויתרה על החיים מחוץ לבית הרגיל, ובכל התמודדות הרגישה קרובה יותר לגיבור הספרותי שלה. אם רובינזון קרוזו יכול, אז גם היא

תגובות

טבע    כל אדם, כידוע, יוצר את המיתולוגיה הפרטית שלו. את זו שלי עיצבתי סביב שרשרת של מקומות המתחלקים לשני סוגים ומקבילים לשני מצבי מודעות: הבית הקבוע עם היעילות של חיי היום-יום מזה, והבית הארעי עם "זמן חלום" מזה.

האפשרות לנוע בין שני מצבים נפשיים בעלי טריטוריה קונקרטית, היתה תגלית מטלטלת. היא התרחשה כשהייתי בת תשע. הרקע היה ריב בבית, ממנו נמלטתי אל מערה במצוק הכורכר בחוף גבעת עליה. הכורכר הרך היה משופע שקעים שחפרה בו הרוח. אחד מהם היה "המערה". לרוב באתי לשם עם ילדים אחרים, למקום בו החבאנו מציאות שהביא הים ושבו אפילו ניסיתי להקים דת סודית, אבל זה סיפור אחר.

באותו יום נמלטתי לבדי למערה, בלב מסוער, שמצא את בבואתו בים הגבה-גלי וגילה שהים הסוער דווקא מרגיע, שהוא גורם לחשוב על סיפורים שמשכיחים את ההורים והאחים, ושזה לא סוג חדש של אושר, אלא קומה נוספת לעולם, שבזכותה אפשר לסבול את המתרחש בקומה התחתונה.

מאז הפכה המערה ל"מערה שלי", ואם כי הוספתי עליה גם את ה"שקמה שלי" בחולות, הייתי באה אליה לעתים קרובות כדי לטבול באחרות, כדי להתרומם מעל ליום-יום, ולא פחות מכך כדי לחזור עם שיר. שיר שאשלח אל העולם, אל מערכת העיתון "דבר לילדים", וכך אביא לעולם פיצוי על פרידתי ממנו והוא ייתן לי את האהבה שחסרונה אולי שילח אותי אל המערה מלכתחילה. השהות במערה ידעה לספק ממד של מרי, אבל גם ממד של הכלה ואהבה.

גם כשמצאתי אהבה והתחתנתי עם אהרון נמשך הצורך בשני מקומות. את מקומנו קבענו במושב במרכז הארץ, והבית האחר שלנו היה אוהל על שפת הכנרת מתחת לאקליפטוס ודקל שפל צמרת. סביב האוהל הקמנו מחנה שלם בו שהינו בכל פעם כחודשיים. זה היה לרגלי הגולן, היה מסוכן, היינו כמעט לבד, כמו באי בודד.

ואף שהיינו צעירים ועדיין לא נטרפה לנו שום אניה, בכל זאת אהבתי להזדהות עם רובינזון קרוזו, גיבור הספר המכונן של חיי. אותו ניצול שמקים את עולמו מחדש ומחשב כיצד לשכלל את סביבתו ולהשיג מזון. אנחנו תפרנו את האוהל מברזנט ירוק, עשינו גדר מן הקנים בחוף, קלענו ערסל מחבלים, ארגנו כובעי סומבררו מכפות דקלים, וחיינו על המושטים שהעלנו בחכה, גם היא עשויה מקנה סוף. את הדגים העודפים החלפנו בירקות ויין עם שכנים מקריים, שהעזו לנפוש במקום למרות היריות מן ההר.

כשחוף הגולן חדל להיות אי בודד והפך לחניון מבוקש, עברנו לצדה השני של הכנרת והקמנו את ביתנו בבית היולדות הסקוטי. בינתיים נולדו גם לנו שלושה ילדים והמסע אל המקום האחר היה מתחיל כבר עם אריזת התרמילים והעלייה לאוטובוס. למבנה הבזלת הישן שבנה דוקטור טורנס לפני 150 שנה, היה חוף פרטי מוקף חומה שחורה ומגדלים, ולנו היה מפתח לשער בחומה. אין הרבה דברים שישוו לאושר שבהחזקת מפתח גדול לשער ברזל הפותח בפניך את הים.

כשהסקוטי שוב לא היה פתוח בפנינו בשל תוכניות שיפוץ, עברנו לחוף טבחה. שם, במתחם כרי דשא הישנה, חזרנו אל המאהל. הפעם כבר לא הספיק אוהל אחד. היו לנו שלושה אוהלים, כמספר חדרי השינה בבית, היתה גדר מקנים, היו תורנויות גירוף המחנה וליקוט זרדים לאש והיו שלושה מדפי ספרים מחוברים בחבלים ותלויים מהבוגנוויליה הנפלאה שסוככה על הכל. והיה כבר ג'יפ ישן אך משופץ כחדש, שאיפשר לנו להגיע אל נחלי הגולן וברכותיו מוקפות ההרדופים, מחוז אהבה עד היום.

השהות במקום האחר השפיעה רבות על מרקם היחסים עם הילדים. דברים שבבית היו מטלות, כאן היו למשחק: דגנו יחד, בישלנו יחד, התיידדנו ביחד עם חברים חדשים, חיכינו יחד לעליית הירח, נסענו יחד בג'יפ והלכנו שעות ברגל מן המקום בו החננו אותו ועד הבריכה. ההליכות האלה היו הזדמנות לשיחות אישיות משוחררות ומעמיקות. בכל פעם הלכתי עם אחד הילדים בראש או דווקא מאחור ודיברנו כל הדרך. בערבים היינו יושבים סביב המדורה ממש כמו בתרבויות השבטיות, מבשלים, מספרים, שרים וצוחקים. לי ולאהרון היתה זו מעין ילדות שנייה, בה סיפקנו לעצמנו את מה שלא יכולים היו לתת לנו הורינו המהגרים, שהתאמצו לעשות לעצמם מקום בארץ החדשה ולהשביע את הפיות המוכנים לדבר רק עברית.

החיים בעמק הירדן הביאו להתקרבות אל הווי ישראלי מקומי שלא היה מוכר לנו מן המושב הדתי, בו רוב חבריו נשאו מספר כחול על זרועם. הקיבוצים, המושבות, השירה בציבור, ההיסטוריה של ההתיישבות, רחל בחצר כנרת ובדגניה, ברנר בחוף וילה מלצ'ט, טרומפלדור במגדל, בית העלמין וקבר המשוררת עם הספר הלבן שאהבנו לשלוף מן הגומחה ולקרוא "כל אחד שיר", סיפורי הגבורה והצ'יזבאטים של הפלמ"ח. המידע והחוויות נקלטו באווירה של הרפתקה, הרחק מהבית.

גילוי השכינה

תקופות אלה של חיים במאהל, בישול על מדורה, תנועה בקבוצה של משפחה או שבט, חיים על מה שהטבע נותן כמזון וגם כמזון רוחני ותעסוקה, החזירו אותנו אל "זמן החלום" האקולוגי. המונח "זמן החלום" לקוח מחיי האבוריג'ינים באוסטרליה. היום הגיעו האנתרופולוגים למסקנה כי אורח החיים של החברות השבטיות הקדומות היה אופטימלי, וגידל בני אנוש בשלים הלוקחים אחריות על סביבתם. כך ניסינו לגדל את הילדים בקרבה לאדמה, בלי מחיצות שהן יותר מבד ברזנט או סכך בינינו לבין השמים, במחזוריות של שיבה אל אותם מקומות כמה פעמים בשנה, עם פנאי לדוג, לקושש זרדים, לדבר ולספר.

הילדים גדלו ועזבו. נשארנו זוג אמנים שסוף-סוף יכול להתמסר באמת ליצירה. הבית השכור הפך לבית פרטי, הסטודיו גדל והתרחב, לי לא חסרו חדרים לכתוב בהם, ובכל זאת הצורך במקום אחר, זמני, בלי הרגלים ועם עולם אסוציאציות חדש, לא הירפה. הפעם בחרנו בחורבה משוקמת בצפת העתיקה, עם חלון שמשקיף אל הר מירון. במשך שבע שנים עמדה שם האכסניה החדשה שלנו, מחכה שנתפנה אליה, ובכל פעם מחדש גמלה לנו מיד עם הגעתנו בהמרת הזמן הכרונולוגי ב"זמן חלום" מופקע מן המהלך הרגיל של המאורעות.

כמה אהבנו להיות בצפת בחודשי אלול ותשרי כשצבעוניות ההווי המקומי פיצתה אותנו על הוויתור על תיירות בארצות אקזוטיות. יפה מכל היה חג הסוכות, אז נבנו סוכות של ממש מסדינים וסכך על כל הגגות, המרפסות והחצרות. אנשים ניהלו את חייהם בחוץ. התפילות והזמירות מילאו את הסימטאות, ואנחנו היינו אושפיזין רצויים ומרבים לשאול.

למדתי אז כי הסכך הוא ענני הכבוד שסוככו על המשכן במדבר, והוא השכינה הפורשת עלינו כנפיה. המלה שכינה היא, כידוע, אחד משמותיו של האל, אך פירושה גם לגור. וזה מזכיר את המשורר הגרמני הנפלא הלדרלין שכתב "שירית שוכן האדם". שורה שהפילוסוף הגרמני היידגר יפתח סביבה עולם הגותי שלם העוסק בהוויית הבית והשכינה בו. אני סבורה, כי שירית שוכן האדם רק בסוכה. רק במבנה ארעי, ואולי גם רעוע, שבו אתה דרוך יותר, חי יותר, חדיר יותר, עולם בו השמים ישר על הראש! מבנה שמביא ענווה ההופכת לפליאה, ההופכת בתורה לשירה ועמה העצירה הזאת כדי לחוות את ה"יש".



רק בטבע ניתן להמיר את הזמן הכרונולוגי ב"זמן חלום"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו