בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חי בסרט

רון קופמן לא הצליח לשכוח את כריס כריסטופרסון ואלי מקגראו, כוכבי "השיירה". אחרי שתרם את חלקו במלחמת לבנון הראשונה הוא עלה על מטוס ונחת בארצות הברית. 28 חודשים על הגה של משאית ענק שיכנעו אותו שסוף טוב יש רק בסרטים

תגובות

משאית   באוגוסט 1980 הפסקתי לעשן. זה קרה כתוצאה מהתערבות עם אבי, שהעסיק אותי (בכאילו) אחרי השחרור מהצבא. על כל שבוע בו לא עישנתי, הוא שילם שכר כפול. זה היה די הרבה עבור טמבל שהסתובב אצלו במפעל והציק לעובדים בשאלות על תנאי עבודתם וזכויות סוציאליות. אבל הוא הציב אתגר ואני נעניתי לו, כי לא היתה לי שום מטרה אחרת באותו זמן, חוץ מלהרוס את המדינה ולבנות אותה מחדש.

ב-4 ביוני 1982 הגיע דורי מהיחידה וביקש שלא אעשה בעיות ואגיע אתו לבסיס. אמרתי שאני חולה ושישחרר אותי מהשטויות האלה, אבל הוא ניצל את החברות בינינו, אז ארזתי ונסעתי אתו. בקיוסק ליד בית חולים העמק בעפולה, אחרי שראיתי בדרך מת"א יותר מדי צבא בתנועה, אמרתי לו שיעצור רגע. קניתי חבילה עטופה בנייר זול וחום, שהכילה 50 חפיסות סיגריות טיים. הצתתי מיד אחת ברכב. הצתה מאוחרת של ילד בן 23, שמבין כי הטיול הזה, שנכפה עליו באמצעות חוק הגיוס תשי"ט, הולך להיות ארוך מדי.

דורי איפסן אותי אצל קצין השלישות, שלא ידע מה לעשות בי ובעוד כ-40 חיילי מילואים, אז הוא שלח אותנו לנהריה. כבר אז היה לנו צבא מטומטם למדי, רק שהאמנו בהכחשה כצורך קיומי. בהמשך התנהלה מלחמה לא ברורה, בה כוחותינו ירו בעיקר על כוחותינו. עבר קצת זמן עד שהסבירו לנו שאנחנו לצד הנוצרים. לא הבנתי במה הם טובים יותר מהמוסלמים, אבל לא היה את מי לשאול. השגרה בצור היתה נוחה. איזו שכונה ירתה על שכונה אחרת, חלק מכוחותינו קצת הפריעו, וחלק שכבו על מזרנים וניפסו בכיף. הברדק חגג.

ואז הגיע מועד ההופעה של עכברושי הבומטאון בגני התערוכה בתל אביב. החבר'ה הבינו שאני חייב להיות שם והוקפצתי לראש הנקרה. טרמפ במוביל טנקים, העלה לי בדה-ז'וו את הסרט "השיירה".

ציד הצבאים

חלפו שלוש שנים שזורות בחודשי מילואים בלבנון, אבל כריס כריסטופרסון ואלי מקגראו, כוכבי הסרט, לא יצאו לי מהראש. עבדתי כבר בעיתונות, התחתנתי ונראה היה שאני משתלב יפה בחברה הבורגנית.

ערב אחד יצאתי לסקר את משחקה של מכבי ר"ג נגד גליל עליון באולם אוסישקין ז"ל. המשחק נגרר לארבע הארכות, בימים בהם עוד לא היה כאן טלפון סלולארי כדי לדווח מהאולם. חזרתי למערכת ושוב נפל לי דורי מול העיניים, עם המבט הזה של הכלב המוכה, "תפסתי אותך, אל תעשה בעיות". אמרתי לו די, אני עם לבנון גמרתי, כי נגמרו לי המספרים ברולטה.

קצין הקישור טלפן הביתה בשתיים לפנות בוקר. הסוהרת ענתה, שמעתי את קולו והוריתי לה לדבר באנגלית. היא צחקה, פלירטטה עם האידיוט וסיפרה לו שאני ישן וקשה להעיר אותי, אבל היא תדאג שאגיע בבוקר. עד היום היא בטוחה שכל קצין בצה"ל דובר אנגלית רהוטה, כאילו סיים את ווסט-פוינט. הגעתי למחרת לבסיס ונשפטתי ל-28 ימי מחבוש. כריס ואלי כבר התדפקו לי על הדלת בראש. לסוהרת שבאה לבקר אותי בכלא שש, אמרתי להכין לי כרטיס טיסה ולדרוש בשבילי גרין קארד. השהייה בכלא היתה ברמת פנסיון. כל הכדורגלנים והכדורסלנים ששירתו שם, דאגו לי לתנאים משופרים. בצוותא עם הבמאי שמוליק הספרי, כתבתי בקשות מחילה בשביל האסירים בחובה שלא שלטו בעברית. היו מאות כאלה. פלא שהצבא שלנו הוא פארטיה?

את ויק פיאדיסקאלזו פגשתי בדלוור בקיץ 1985, בטסט על גוררים. בצעירותו הוא היה חבר כנופייה בסטייטן איילנד, המיר תקופת מאסר בשירות צבאי בווייטנאם והשופטת החליטה שהוא משוקם. הוא חי באיזה חינדק כפרי בגבול צפון מדינת ניו ג'רזי ופנסילווניה, עם אשה מטורפת ושלוש כספות של כלי נשק, שאת רובם גנב מהצבא. חוק הציד בצפון מזרח ארה"ב מתיר לצוד צבאים רק במהלך נובמבר. ויק צד כל השנה, אבל מדי נובמבר הוא התחבר לחוק. הוא שיכנע אותי להצטרף אליו. הסברתי לו שאם לירות, אז רק בבני אדם, כי הצבאים לא עשו לי רע. הוא אמר שזה בסדר, יהיו הרבה ציידים בשטח, קל לזהות אותם באמצעות האפודים הזוהרים, ואם ממש בא לי להוריד מישהו, אין שום בעיה, כולם עושים את זה. השתכנעתי.

נסענו לוודסטוק, כדי לטפס על מדרונות הקטסקיל. בארבע בבוקר השכמנו כדי לאכול ארוחת בוקר במוטל דרכים של נהגי משאיות. ריח הדייסה המגעילה (גריטץ), האדים על החלונות, החולצות המשובצות וערימת רובי הציידים של הנוכחים, הזכירה סצינה בסרט של סם פקינפה. יצאתי לעשן סיגריה באוויר נקי, מישהו ניגש וביקש אש. החלה שיחה והתברר שהוא יהודי שעונה לשם דייויד גרינברג, שותף בחברת הנייר ביקמן. הוא התלהב מפגישה בישראלי בג'ונגל, השאיר כרטיס ביקור וביקש שאתקשר, אולי יהיה לו משהו מעניין בשבילי.

הציד היה מזעזע, ויק חיסל ביישור מקורב צבי שבדיעבד התברר שהוא בן שלוש, ורק רצה לשתות מהאגם. הוא ביתר את בטנו, שפך מלח אנגלי וקרא לי לעזור לו לרתום את הגופה לקדמת הג'יפ. זה קטע מפגר אצל האמריקאים, להתגאות בעובדה שחיסלו חיה חסרת ישע. שיחת הטלפון עם דייויד גרינברג הביאה להקמתן של רוק קונסלנט'ס ו-ויק טראקינג, חברות הובלה ואיחסון של נייר ב"מק אטלנטיק", שמונה המדינות של צפון מזרח ארה"ב. לביקמן היו לקוחות גדולים כמו אמריקן אקספרס, סיטי בנק, ווקוביה, ספריית הקונגרס וחברות משפטיות ענקיות, שהיו מזמינות כמויות עצומות של נייר. מ-22 משטחים (880 חבילות) עד חבילה אחת. ההזמנות היו מגיעות מסוכני המכירות למכשירי הפקס במחסן ששכר ויק. אני הבאתי את הנייר מהנמלים השונים בארה"ב וקנדה למחסן.

הבעיה עם מר פיאדיסקאלזו היתה שימוש יתר בחומרים משכרים. מאלכוהול על הבוקר, שאכטה לחיזוק סמוך לבוקר וקצת שורות של קוק מהצהריים, כדי להיות חד וערני. למחסן בג'רזי סיטי היו מגיעים כל מיני טיפוסים של אחרי ולפני ריצוי עונש מאסר. "תכיר את בן דודי ויק ג'וניור, הוא בחור טוב באמת", אמר לי השותף בערב פסח של 1986. "לפני חודש הוא יצא מהכלא. ישב על הריגה. מישהו התחיל עם אשתו בתור לקולנוע, מה רצית שהוא יעשה? הוא יעבוד אתך, יהיה סבל. עכשיו הוא על תנאי, תשמור עליו. הוא קצת עצבני".

ג'וניור גר במוט סטריט, דאון טאון ניו יורק. משם הוא ניהל רשת הפצה של מריחואנה. "סמים זה רע", הוא הסביר לי בנסיעה הראשונה שלנו ביחד לפילדלפיה. "בכלא אנשים נפלו חזק על קראק. אבל 'ריפה' (כינוי לגראס אצל אפרו-אמריקאים) זה טוב מאוד, הרבה יותר מסיגריות". עם ההסבר המדעי הזה הגענו לעיר של פעמון החירות. ג'וניור לא אהב לעבוד. להעמיס טריילר עם 22 משטחי נייר באמצעות מלגזת יד הידראולית, היה פשוט מסוכן לאפשר לו לבצע, מאחר שהיה ב"היי" תמידי. "ביג רון, אתם היהודים קצת פסיכים. תן לי רגע, אני משיג לך פה איזה 'ניגר' שיעמיס, ניתן לו 50 דולר. זה חמש מנות קראק". כן, ג'וניור היה מאוד נדיב על חשבוני. עוזר עלה אז 60 דולר ליום והעוזר של העוזר עלה עוד 60 אחרי שדרש 100 אבל התפשר עם הרוצח האיטלקי לידי.

כלבי אשמורת

העסק מאוד פשוט. "טראקר" (נהג טריילר) עצמאי קיבל אז 90 סנט למייל מחוץ לעיר ו-30 דולר לשעה בתוך העיר, על פי חישוב של שעתיים בעיר מינימום. הבעיה היא שבהרבה כתובות מבזבז הנהג זמן על איתור הכניסה הנוחה לפריקה והעמסה, כי הכתובת שמצוינת בהזמנה היא חזית הבניין. ג'וניור התגלה כאן במלוא כישוריו. הוא ביקש יומיים חופש וחזר מסטול אמנם, אבל עם פנסיונר שהחזיק את כל הכתובות הנכונות בפנקס שערך במשך 25 שנה. 500 דולר הפכו את הפנקס לנכס שלי, והחיים נעשו קלים הרבה יותר.

המשבר הראשון עם ג'וניור היה בהזמנת עבודה לטלהסי, בירת מדינת פלורידה. בהיותו אסיר ברישיון, נאסר עליו לעזוב את מדינת ניו יורק ליותר משלוש שעות ללא אישור קצין מבחן. הנסיעה לטלהסי אורכת 19 שעות לכל כיוון. הוא החליט שאני אשכנע את קצין המבחן בנחיצותו לנסיעה. לפגישה הוא הגיע בחליפת פסים אפורה ומגפיים לבנים, שערו היה משוח בג'ל לאחור, ותכשיטים עיטרו את ידיו וצווארו. "אל תדאג, הקצין הוא 'ואפ' כמוני (כינוי גנאי למהגרים איטלקים ללא אשרת שהייה - WITHOUT PAPERS), הכל מסודר. אני מקווה שאין לך עבר פלילי, הא?".

קצין המבחן השתכנע, אבל החתים אותי על כמה ניירות שאני אחראי לבחור. בחמש בבוקר הגיע ג'וניור מלווה באשה למקום המפגש. הוא נשא בידו צ'ימידן ענק. "מה זה?", שאלתי. "הא, זה כלום אנחנו נותנים לאנג'לה טרמפ, זה המטען שלה. מה אתה דואג, בוא ניסע". העוזר ונערתו התמקמו בתא השירות האחורי ושקעו בנימנום של סוטול, שילבתי הילוך והקפדתי על מהירות של 75 מייל לשעה.

בסמוך לסוף הג'רזי טרנפייק עצר אותי שוטר, כדי לעלות על משקל. הקנס על משקל יתר למשאיות הוא אחת ההכנסות הגדולות של הרשויות בארה"ב. כל 450 ק"ג יותר מהמשקל המצוין בתעודת המשלוח, מתבטאים בקנס של 250 דולר, בסדר עולה. לא חששתי מהשקילה, כפי שהתחלתי לחשוש משלושת כלבי הזאב שהחלו לרחרח את המשאית וסביבתה. היה ברור, לי לפחות, שהכלבים מריחים סמים, והצ'ימידן התמים של אנג'לה הוא הסיבה.

ג'וניור כבר היה עירני לגמרי, כי הכלבים לא הפסיקו לנבוח. מעניין מה היה עושה כריס כריסטופרסון במצב הזה. "מה אתה מוביל?", שאל השוטר, עניתי שנייר וליקוויד-פייפר (טיפקס). "הא", ענה השוטר, "זאת הסיבה שהכלבים עצבנים. הריח משגע אותם. אני יכול לראות את המטען?". הסברתי לו שזה בלתי אפשרי, מאחר שהטריילר חתום ואם נשבור את חותמת העופרת, קיים סיכוי שהלקוח יסרב לקבל את המטען ואז נהגתי לחינם ולא יהיה מי שישלם לי. "ההילי בילי" (כינוי לכפריים) גילה הבנה לחומרת מצבי ונפרדנו בנימוס.

פתחתי חלונות כדי שהרוח הקרירה תייבש את הזיעה ועצרתי בתחנת הדלק הקרובה. קראתי לג'וניור, הודעתי לו שנגמר הסרט שלו והוא וחברתו נפרדים ממני, לעולם. "אל תעשה דרמה מהקטע", ניסה ג'וניור בניסיון נואש. "שמע", עניתי לו, "רימיתי בשבילך פעם אחת יותר מדי. אם ה'הילי בילי' היה פותח את המטען, רואה שיש רק נייר ומגלה את הצ'ימידן אצלך, הייתי מקבל עשר שנים על הברחה. לא רוצה לשמוע יותר כלום. הנה מאה דולר, תעשה חיים, אל תבזבז הכל במקום אחד. סיונרה".

כביש ללא מוצא

בקיץ 1987 החלטתי כמו נח לחזור הביתה לביקור, לראות אם כלו המים מעל פני הארץ. זאת היתה טעות. צו מילואים, אלא מה, חיכה לי בבית. בקטנה, רק 28 יום. במשרד הקישור לא גילו הבנה לעובדה שאיני חי בארץ ואני אזרח אמריקאי. "לפני זה אתה ישראלי", הפליאה איזו ילדה בת 20 באמירה אינטליגנטית. וכך, בתחושה של טמטום חושים, חזרתי אל הארץ השנואה. בצור כבר נפל הבניין אחרי הפיגוע הרצחני במטה השב"כ. סופחתי ליחס"ר 244, מחלקה של דרוזים, מורעלי צבא.

באופן יחסי היה די סבבה. קימה בתשע, נוכחות בסמב"ציה, הכנת ארוחת בוקר עד 11, מקלחת עד 12, בדיקת קשר בשתיים ואז נמנום קל. באחד הלילות נכנס המ"מ הדרוזי אמיר והפריע את הנמנום. הוא הניח יד על כתפי וביקש שנדבר בחוץ. "שמע, קרה אסון בבית". החוורתי מיד. "סבתך נפטרה, הנה המברק שקיבלתי מקצין העיר". נרגעתי, הקשישה היתה בת 88, כמה אפשר לחיות?

"רוני, סבתא מתה, אל תבוא ללוויה", כתב אבי מהפחד של מטעני הצד בדרך ארצה. הודעתי לאמיר שאני חייב לצאת ללוויה, כי הייתי מאוד קשור לסבתא, על אף שלא ראיתי אותה חמש שנים לפחות. על הבוקר, עוד לפני הזריחה, התארגנו שני נגמ"שים לפתוח ציר בדרך לנאקורה. ירי בצולבת לשני צדי הדרך על כל מה שנצץ בחשיכה היה עניין שבשגרה. על אף הרצון הטוב פספסתי את הלוויה, אבל עודכנתי שהיו לי אינספור שיחות מוויק בארה"ב.

"וואו, מאדר-פאקר. ווט דה פאק איז רונג וויט יו, דיד יו קיל א-לאט אוף ערב'ס?", צהל האיטלקי מעברו של האטלנטי. התברר שבן דודו ג'וניור נעצר בצפון קרוליינה, כאשר ניסה לפרוץ רכב. "דיס מאדר-פאקר איז נו גוד", סיכם הדוד את מצבו. וכן, היתה לנו איזו פריצה קטנה למחסן ופוליסת הביטוח אינה מספקת, ואחד מנהגי הוואנים הקטנים דרס אשה בלונג איילנד ("היא היתה זקנה וחצתה את הכביש נורא לאט", הסביר השותף). "מתי אתה חוזר, פארטנר? לא הספיק לך לשחק במלחמות. כאן זה הדבר האמיתי. אם אתה לא בא, אני הולך לדפוק לעצמי כדור בראש".

בצה"ל הבינו שאני קרוב לפשיטת רגל אם אני לא יוצא מיד בחזרה לארה"ב. גם דייויד גרינברג הבין שעניין הפוליסה הוא בעיה שלו. הוא החתים את ויק על טפסים לפיהם היתה הצפה במחסן שבועיים לפני הפריצה. סוכן הביטוח החרדי הגיע עם שמאי חרדי ושלושתם לחצו ידיים בשמחה. התברר שוויק מבין יידיש טוב יותר ממני, בעיקר את המלים "אלעס גיט" (הכל בסדר).

הנסיעה הבאה לקנדה התחילה את סוף הרומן שלי עם כריסטופרסון ומקגראו. היעד היה דאונסוויו, אונטריו. עניין של 13 שעות מניו יורק. היה קר, הכבישים היו חלקים. המטען חיכה לי בנמל פורט אליזבת בניו ג'רזי. הגעתי לנמל וחשכו עיניי - תור של מאות משאיות, עם נהגים עצבניים. הפועלים בעיצומים, נציגי האיגוד קראו להם לאסיפה, יש כבר איחור של חמש שעות. באמריקה, כמו באמריקה, כסף יענה את הכל. חיפשתי מישהו שיפתור את הבעיה תמורת תשלום. הוא רצה 400 דולר, התפשר על 250. ויק הודיע לאיש המכירות שמייצג את הלקוח שדורשים אלף; הסוכן אמר אין בעיה, עלי.

חששתי מעצירת פתאום עם מטען של 20 טונות, שעלול ליצור ג'ק-נייף (כאשר הטריילר לא נשמע למעצורים, סוטה לצד ופשוט גורף כל מה שיש בכביש). ב-סי.בי. (רשת רדיו של נהגי משאיות בארה"ב) דיווחו על סופת שלגים שקרבה לגבול הקנדי, ועל כך ששוטרי הגבולות בגשר אלף האיים עצבנים מתמיד. אולי עד שאגיע הם יירגעו, סיכמתי ביני לביני.

הקור היה בלתי נסבל, ולהחליף שישה הילוכים (וארבע מהירויות) בקנוורט' עם כפפת עור עבה זה לא קל, כי אין תחושה. אחרי 14 שעות, עם עצירה אחת של חצי שעה, הגעתי לקלינטון, עיירה הסמוכה לגבול. אייבי הופמן, סוג של מנהיג אנטי-אימפריאליסט חי שם 15 שנה, כאשר הסתתר מה-FBI. הם ידעו שהוא שם וזה היה נוח לשני הצדדים. התור לגבול היה באורך עשרה ק"מ, או ארבע שעות. כאשר הגעתי לנקודת הביקורת, התברר שאין לי לוחית רישוי קנדית עדכנית, שמתירה לי לפרוק ולטעון בקנדה. עם המזל שלי, משרד הדואר/רישוי היה סגור.

הלכתי לישון במוטל דרכים, שגובה 15 דולר ללילה. המחיר כולל מגבת ופיסת סינטבון, ומטבע למכשיר וידיאו שמקרין רק סרטים כחולים בשלושה ערוצים. במסעדה, שתפריטה כולל דייסה וחביתה משלוש ביצים עם בשרים מטוגנים שמריחים כאילו היו פעם בואש, פגשתי את נעמי ורונית. תיירות שחששו לשכור חדר במקום, בגלל הקולות שעלו מהחדרים וצהלות הדיירים שהטיחו פחיות בירה ריקות בקירות. הסברתי להן שזה רק סרטים ואין ממה לחשוש, הנהגים כל כך שיכורים שהם לא מסוגלים להבדיל בין גבר לאשה. זה לא ניחם אותן, אבל האופציה שהצעתי להן - לישון במשאית - נראתה להן סבירה פחות.

סוכם שבבוקר הן יתלוו אלי. כאילו היו חסרות לי צרות בדואר המקומי בו שילמתי את אגרת הרישוי הקנדית, במעבר הגבול התברר שלשתיהן הסתיימה אשרת התייר ואם ייצאו הן לא יכולות לשוב לארה"ב. מה יהיה, נשאיר שתי פליטות בגבול? אמרתי להן לחכות לי כמה שעות, עד שאחזור ואאסוף אותן. כשחזרתי הן לא היו. כעבור שנים פגשתי אחת מהן, שהיתה לעו"ד מומחית לנדל"ן. היא זיהתה אותי מיד ואמרה שהייתי מאוד נחמד. וואלה.

בחזרה לניו יורק, כבר החלטתי שצריך לרדת מההגה. לא קל לנהוג 800-700 מייל ביום, אין עצם בגוף שלא כואבת מהמאמץ. ויק הבין, נפרדנו בחום. בכל ביקור בארה"ב אני קופץ אליו לכפר. ויק ג'וניור השתחרר כבר משני מאסרים נוספים. הוא בברזיל, אבד עמו הקשר. הדוד שלו לא מתגעגע. את הרישיון 1-D איבדתי. רופא תעבורה של משרד הרישוי בארץ מצא שיש לי עין עצלה. היא לא היתה עצלה בכלל לפני 18 שנה. בסך הכל הייתי על ההגה 28 חודשים מתוך שש שנים בארה"ב. גם מהצבא שיחררו אותי על סעיף זקנה. היה נחמד וטוב שהיה, אין בי געגוע.

סוגרים פינה ב-1978 יצא לאקרנים סרט עמוס משאיות בשם "השיירה", שסיפר על מאבקם של נהג משאית בשם מרטין "ראבר דאק" פנוול, צלמת שהופכת לחברתו ונהגי משאיות נוספים בשריף מקומי. בשלב מסוים בסרט הרכיבו הנהגים שיירת משאיות באורך של קילומטר וחצי. בעקבות הסרט הוצאו למכירה מודלים מוקטנים של משאית הענק השחורה בה נהג פנוול. מוצרים נלווים זה הכל




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו