בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

והרי החדשות

דני קושמרו גדל בערבות הנגב והיה בטוח שהים הוא הדבר האמיתי. שנה וחצי על הסטי"ל "תרשיש" גרמו לו להתגעגע ליבשה, לעמוד על הפער בין דמות העכברוש החביב מרטטוי למפלצות הענק בסיפון ולסכם את החוויה במשפט קליט: אח"י, זה לא בשבילי

תגובות

סטי"ל   "ארון קיר" כינינו אותו וזה ממש לא דומה למה שיש לכם ליד מיטת השינה או בחדר הילדים. כי ארון קיר אצל "לוחמי שייטת שלוש" - כפי שאהבנו לקרוא לעצמנו בתקווה שמשהו מהילת הקומנדו ידבק גם בנו - היה הארון הראשון שבקדמת חרטום הסטי"ל. וחרטום מטבעו הולך ונעשה צר לקראת קצהו, לכן אם היית פותח את דלת הברזל של הלוקר הזה, היית רואה ממש בצמוד לדלת את קיר דופן הספינה, כשבתווך רווח מינימלי למברשת שיניים, תחתונים נקיים ו-ווקמן קסטות - המפלט מהעולם הצבאי.

ומשום שהעולם לא צודק, ובטח לא היקום הקטן שנקרא סטי"ל, את הארון הקטן הזה קיבלו דווקא טירוני הספינה, אלו שעבדו הכי קשה ולכלכו מדים בשמן, אלו שיצאו מעט הביתה, אלו שנזקקו דווקא לארון גדול. אני זוכר איך במסדר הניקיון, כשהייתי זוכה לשהות לרגע במגורי הסמלים שבירכתיים, הייתי מסתכל בעיניים כלות בארון הענק של החיילים הוותיקים וחושב לעצמי, אח, לו רק היה לי מרחב כזה, את העולם כולו הייתי מכניס לתוכו, חיי היו פשוט מושלמים. פנטזיות של טוראי עייף.

לוחמי גבעתי בוכים

כל כך עייף שנרדמתי פעם בשמירת לילה על הרציף. טילטול קל של הנעל הצבאית העיר אותי וגיליתי לחרדתי עכברוש ענק שכרסם לו בנחת את שרוכי הנעל. את הבהלה שאחזה בי ואת הבעיטה והרחיפה באוויר שהוא חווה, נזכור שנינו. זאת מלחמה תמידית ביצורים האלו, שלא דומים בכלום לייצור החביב ההוא מ"רטטוי". כאן מדובר בחיות גדולות מהסוג שחתולים שרואים אותן, מקפלים זנב ונסוגים במהירות לאחור. איכשהו, עכברושים הם חלק מהחיים בספינה, חלק מאנשי הצוות, רק שאצלם הפז"מ לא נחשב. כי יותר מכל מקום אחר בצה"ל, החיילים בספינות מדורגים לפי הוותק שלהם, לעתים באופן משפיל ממש. החייל האחרון שהצטרף לספינה, גם אם מדובר בדקות ספורות, יקבל את השמירה בשעות הלילה הגרועות ביותר, את המיטה הצפופה ביותר ויתגורר בקדמת הספינה הקופצנית, שם מרגישים הרבה יותר את המולת גלי הים - האויב הגדול ביותר שהיה לנו.

היה ברור שהמצב מסתבך כשריח הטוסטים היה נישא בין התאים, ניחוח שמבשר בשורת ים גבוה, שיביא בהמשך יותר ויותר אנשי צוות להתכופף אל הדליים שהיו פזורים בכל מקום כדי לשפוך את קיבתם. הלחם הקלוי היה אמור למלא במשהו נייטרלי את הבטן, כדי שיהיה קל יותר לרוקן אותה אחר כך. אז היה אפשר לקנא ב"קילרים" שהים הגבוה לא משפיע עליהם, או להיאלץ להיות "פלאט", אלו שהופכים למעין זומבים אנמיים, ציורי קיר לובשי מדים עצובים וחסרי אנרגיה. פעם הצטרפו אלינו לוחמי גבעתי שאיתרע מזלם להפליג בים סוער. "תנו לי לרוץ על ג'בלאות עם אלונקה, רק תפסיקו את הסיוט הזה", יבב אחד מהם אחרי שעת הפלגה, אבל למחלת ים יש רק תרופה אחת - יבשה. היינו מזמזמים להם את "אי ירוק בים" כשאת המלה הראשונה מחליפה "קיא". הצבא צועד על קיבתו, ולפעמים על מה שיוצא ממנה.

יורש עצר סעודי

"אח"י" מכנים את אוניות חיל הים, עוד הרבה לפני שגם המוסכניק שלך החל לקרוא לך כך. סטי"ל עם שולחנות, שבקצה שלהם בליטת עץ קטנה שמונעת מצלחות האוכל לגלוש החוצה כשהים גבוה, עם טלוויזיה נושנה ו-וידיאו מקרטע ובו הקלטת המשופשפת של "ההיסטוריה המטורפת של העולם" עם מל ברוקס, סרט שהכרנו בעל פה. איטס גוד טו בי דה קינג. לעולם לא אדע אם רק אגדה היתה זו שסיפרה כי חיילי הצוללות מקבלים להפלגות ארוכות גם חוברות של פלייבוי, ולא בשביל הטקסט.

סטי"ל היא מכונת פלדה גדולה, כלי הנשק שלך והבית שלך, ספינה שתושביה הם משפחתך, ומשפחה, גם במקרה הזה, לא בוחרים. זה היה בית נע שלוקח אותך אל - כמה רומנטי - הים הגדול הפתוח, מושג שקשור אצלנו דווקא לבילוי. לכן היה מוזר כל כך לצפות מדי פעם מתוך מכונת המלחמה הגדולה והאפורה ביאכטה צחורה מפליגה ועליה נופשים ובעיקר נופשות, שהחימוש היחיד שלהן הוא בגד ים קטנטן ובקבוק בירה. כמעט כמו לערוך אימון של גולני בלובי מלון מפואר.

ובכל זאת, הים נכח שם כל הזמן, והוא נתן גם לנו מחסדו: מבט לילי בחושך מוחלט אל שמים עטורי כוכבים, התענגות ביום בהיר על אופק כחול שנפרש לכל כיוון, כזה שעלול לגרום לאגורפוביה קלה. זה היה יכול להיות גם מבט על דג שמעופף לו מעל הגלים, על שחף שמצליח לתפוס פיסת לחם שהשלכת אליו, או רגעים נדירים שבהם נופלת התרגשות על כל אנשי הצוות כשלהקת דולפינים מחליטה ללוות את הספינה בקפיצות שמחות.

לילד שבא מערבות הנגב נדמה שחוויות הים האלו היו חזקות אפילו יותר: בתוך מימי הנמל גם גלשתי בפעם הראשונה בחיי על גלשן רוח שהיה - קשה להאמין - חלק מהציוד של הספינה. הפלגתי לחופי אויב עלומים, ראיתי את פורט סעיד המרהיבה, את תעלת סואץ ואת מיצרי טיראן, לבשתי מדים לבנים וחבשתי באדיבות רפול כובע פופאי לבן ומגוחך. כי הכומתה ההיא, ומסורת הסמל, הסרג'נט, נלקחו מהצי של הוד מלכותה שתמיד איפשהו נשארנו הסניף הלבנטיני שלו, גם בסלנג: "פנטרי" לעוזר טבח, "בוש" של חופשה, "גראנד" לנקיון כולל של הספינה, ו"גאנג וואי" לגשר שמוביל אליה.

שנה וחצי ביליתי, אם אפשר לקרוא לזה כך, כחייל על אוניית חיל הים תרשיש, עד שהגיע הרגע הגדול, זה שפוטר אותך מכל תורנות ומקנה לך מעמד של יורש עצר סעודי: קיבלתי דרגת סמל. ואז עזבתי הכל. יצאתי לקורס קצינים. הספיק לי.

סוגרים פינה שייטת ספינות הטילים הישראלית הוקמה בסוף שנות ה60-', ולא בקלות. בנייתן החלה בשרבורג וחלקן הגיעו לארץ, אבל חמש מהן נותרו בצרפת בעקבות אמברגו נשק של הנשיא שארל דה גול. במבצע מורכב שהחל בחג המולד 1969, הצליחה ישראל להוציא את הסירות מהנמל הצרפתי וכעבור שבוע הן הגיעו לנמל חיפה. דה גול? דה אופסייד!



לוחמי גבעתי זכו לשמוע ביצוע מקורי לשיר "אי ירוק בים"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו