בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

רק בצינוק הגולג, נתן שרנסקי הרגיש חופש

נתן שרנסקי תמיד אהב לשיר, אבל כולם השתיקו אותו. הוא היה נמוך, אז כולם לעגו לו. רק בצינוק, בגולג, הוא הרגיש חופשי לשיר סולו בקולי קולות, נהנה ממידותיו הצנועות, הפך לאלוף העולם בשחמט וניצח כנגד כל הסיכויים

2תגובות

צינוק   שני מטר על שלושה מטר, לפעמים גם פחות. חלון קטנטן עם סורג ועליו סבכה שחוסמת את האפשרות לראות, מונעת מאור השמש לחדור פנימה. "זמם" אנחנו מכנים אותה. לוח עץ הנעול לקיר, שבלילה הופך לדרגש שינה, שרפרף קטן ונורה. אין ריהוט, אין שמיכה, אין דבר. צינוק.

שלוש פעמים ביום מגיע אוכל. יום אחד כוללת ה"ארוחה" פרוסת לחם ומים חמים, ולמחרת גם מרק. כלומר, אותם מים בדיוק רק עם זכר קל לטעם תפוחי האדמה שבושלו בתוכם. למחרת שוב לחם ומים, וחוזר חלילה. בהיעדר אור שמש, את הזמן העובר אני מונה באמצעות שגרת הכלא. חילופי משמרות הסוהרים, שלוש פעמים ביום; חלוקת האוכל, שלוש פעמים ביום; כניסת הסוהר להוריד את הדרגש בעשר בלילה, ולהרימו בשש בבוקר. בשאר הזמן, שקט מוחלט. רעב וקור. צינוק.

את הבגדים החמים לקחו ממני לפני שהוכנסתי לכאן, אבל יש דבר אחד שהסוהרים לא יכולים לקחת: הגודל שלי, או יותר נכון - היעדרו. להיות נמוך זה יתרון עצום בצינוק: מבחינת אוכל, אותה כמות קלוריות מספיקה לך ליותר. מבחינת בגדים, השרוולים, שאצל איש גבוה נגמרים באזור המרפקים, מספיקים לי כדי לכרוך אותם מסביב לכפות הידיים כמעין כפפות, וכך להתחמם. עוד פריט יקר הוא כוס מים חמים, העשויה מאלומיניום. מיומנות לא מבוטלת שנרכשת עם הזמן, הופכת אותה למחמם מאולתר: תוך התפתלות, המזכירה תרגילים של נערת גומי בקרקס, אפשר לקרב אותה לחלקי גוף שונים ולהתחמם. האתגר הוא כמובן לעשות זאת מספיק בזהירות כדי לא לשפוך אף טיפה מהנוזל היקר, ומספיק בזריזות כדי להספיק לשתות לפני שהנוזל מתקרר.

הגשמה עצמית

תשע שנים ישבתי בבית הסוהר בעוון "בגידה במולדת" הסובייטית. מחצית מתוכן בבידוד. ברית המועצות היתה מושתתת על פחד ושליטה כמעט מוחלטת של המשטר על חיי האזרחים. המדינה היתה מחליטה עבורך מה תקרא, איך תצביע, איפה תגור. מי שמרד במערכת ומי שלא פחד להכריז על כך בפומבי, נחשב למסוכן, למי שחולה במחלה רעילה, שהיתה עלולה להדביק. לכן צריך היה לבודד ולשבור אותו, וזאת בדיוק היתה המטרה של המערכת העצומה הנקראת גולג. לא לתת למחלה להתפשט, לשים מאחורי סורג ובריח את "מקור הזיהום", ובכלא עצמו לעשות הכל כדי לשבור אותו, להכריחו לשתף פעולה עם המשטר ולהודות בפומבי שהיא, המערכת, ולא הוא, צודקת.

אמצעי לחץ לא חסרו. מהורדת כמות המכתבים שאתה רשאי לכתוב (משניים בחודש לאחד), או מניעתם לחלוטין; דרך קיצור הטיול היומי שלך בחצר הכלא (משעה לחצי שעה), או שלילתו לגמרי; וכלה בהורדת האוכל מרמה 1 א' ל-9 ב'. ואפשר גם לעשות הכל ביחד, במכה אחת - לשלוח אותך לצינוק. לפי החוק הסובייטי הרשמי, הצינוק מיועד לאסירים אלימים וגם אותם אסור לכלוא שם ליותר מ-15 יום. אבל כשמדובר באסירים פוליטיים אין חוקים. אני ביליתי בצינוק 405 ימים, פעמים רבות הרבה יותר מ-15 יום, פעם אחת 130 יום ברצף. מדי 15 יום בודקים אם שינית את דעתך, אם אתה מוכן להתרצות ולשתף פעולה. כאשר אתה שב ומסרב, מוצאים איזה תירוץ ומאריכים את כליאתך. שוב, ושוב ושוב.

השילוב של רעב, קור ובידוד מוחלט אמור לגרום לך לאבד את שפיותך או את צלילות דעתך. אי אפשר לישון (בלילה קר מדי, ביום אין על מה) וזמן העירנות האינסופי אמור להפוך לעינוי כשלעצמו. איך במצב הלא נורמלי הזה ניתן לשמור על שפיות? כאן יש שני חוקים, המנוגדים אחד לאחר בצורה מוחלטת, אך חשובים באותה מידה: לקחת הכל ברצינות יתרה ולא לקחת ברצינות שום דבר. צריך להזכיר לעצמך כל הזמן למה אתה פה, צריך להרחיב את קירות הכלא, לשבור אותם, לחזק את הקשר שלך עם ההיסטוריה של העם היהודי, החל מיציאת מצרים ועד היום, צריך להרגיש חלק ממאבק היסטורי עם אחריות הרבה יותר גדולה מהאחריות לשרוד פיסית; ובאותו זמן לראות את האירוני והמגוחך כל כך ביקום המשונה שלתוכו הוטלת. את אנשי הקג"ב הנלעגים ואת חוקי הכלא האבסורדים. צריך לדעת לצחוק - עליהם, על עצמי, על הכל. ואם אתה מצליח, אתה פתאום מגלה שהצינוק הוא לא מקום כזה רע, שהוא אפילו טוב להגשמה עצמית.

אני, למשל, תמיד אהבתי לשיר, אבל בכל פעם שניסיתי לעשות זאת, כולם - מהגננת בגן הילדים ועד חבריי הציונים - ביקשו ממני לשיר אחר כך, או במקום אחר, או הכי טוב בכלל לא. תמיד חיכיתי ל"אחר כך" הזה, ותמיד הוא לא בא. והנה, סוף סוף הוא הגיע. כאן, בצינוק, אני מרוויח פעמיים: גם שר בקולי קולות באין מפריע וגם נהנה מהסבל שהשירה המזויפת שלי גורמת לסוהרים.

מלבד שירה, יש דברים אחרים שתמיד חלמתי לעשות ולא הספקתי. למשל, להפוך לאלוף העולם בשחמט. מילדותי היתה זאת משאת נפשי, אבל מעולם לא היה לי זמן: לימודים, אהבה, מאבקים עם הקג"ב. כאן, בצינוק, יש לי את כל הזמן שבעולם. סוף סוף אני מבין למה למדתי לשחק בלי לוח, ועוד עם כמה יריבים במקביל, ואני מתכנן בראש מהלכים מורכבים ומתוחכמים וחווה, בדמיוני, ניצחונות מפוארים בכל משחק. ולמרות שהם בדמיון שלי, הם אמיתיים לגמרי ומאפשרים לי לראות את מערכת היחסים שלי עם הקג"ב כמשחק שחמט מתמשך, שבו אני, ולא הם, מנצח.

גם על הבדידות יודע האסיר להתגבר באמצעות איתותי מורס על הקיר, כלי די בטוח אך אטי. הצינורות בשירותים הרבה יותר יעילים, אך גם מסוכנים. במקרה כזה אתה מחכה עד שהסוהר יתרחק, מוציא החוצה את המים באמצעות סמרטוט, דוחף את הראש לאסלה ומשוחח. יעיל, אך מסוכן: איזה תירוץ כבר תמכור לסוהר אם יראה אותך רוכן על האסלה?

באחד הימים מסר השכן שלי לתא הסמוך, יוסף מנדלביץ', כי מחר יום העצמאות. החלטנו, ציונים גאים שכמונו, שאין יותר מתאים מתא בכלא הסובייטי לעריכת טקס יום עצמאות, ובעברית כמובן. ביום המיועד ובשעה שקבענו, הוצאנו שנינו את המים מהאסלה, דחפנו את הראש פנימה וערכנו טקס חגיגי. נשאנו נאומים נלהבים ומלאי פאתוס, יוסף בעברית היפהפיה שלו, אני בעברית הרצוצה שלי, על גאולת ישראל ושיבת העם לארצו. מאז כבר הספקתי להשתתף כשר בממשלת ישראל בטקסים רבים לכבוד יום העצמאות, אך הטקס הזה, כשראשי תקוע בתוך שירותים, היה המשמעותי מכולם.

הצגה של איש אחד

חלפו שנים, השתחררתי, עליתי לארץ, התאחדתי עם אביטל ולימים אף הפכתי לשר במדינת ישראל. במסגרת תפקידי, נסעתי עם אביטל לביקור ברוסיה, לראשונה מאז שחרורי. לאחר פגישות העבודה והטקסים הרשמיים, הציעו מארחיי, כמקובל בקבלת אורחים חשובים מחו"ל, לבקר בתיאטרון בולשוי. סירבתי בנימוס להצעה ובמקום זה ביקשתי לבקר בכלא לפורטובו, שם העברתי שנה וחצי וממנו החל מסעי הארוך. הצינוק הראשון שלי, האוניברסיטה של חיי.

כשהגענו לכלא ערך לי המפקד סיור בתאים הרגילים והסביר לי על זכויות האסירים. ביקשתי שיוביל אותי אל הצינוק. המפקד סירב וטען שאין היום דבר כזה. "אם אינך מכיר את המקום, תן לי להוביל", הצעתי, "אני מכיר מצוין את הדרך לשם". בלית ברירה הוא הסכים ולאחר שהמתנו קמעה, ירדנו. מערכת הבקרה הפועלת והחימום ליד עמדת השומר העידו, כי בזמן שהמתנו פונה מהצינוק "הבלתי קיים" הדייר הנוכחי. המלווים והעיתונאים הסקרנים נשארו בחוץ ואני ואביטל נכנסנו יחד לתא הקטנטן. במשך דקות ארוכות תיארתי בפני אביטל את חיי הצינוק. היא כמובן הכירה את הסיפורים, אלא שהפעם לא היתה זו ספרות אלא תיאטרון. הצגה של איש אחד.

כשיצאנו, טיפסתי על חבית קטנה (לא גבהתי מאז ימי הכלא) וערכתי מסיבת עיתונאים מאולתרת. "האם לא קשה לשוב לכאן? האם לא קשה להיזכר במה שעברת בצינוק הזה?", שאלו העיתונאים. "לא, לא קשה", השבתי. "להיפך. אינספור פעמים שמעתי מראשי הקג"ב, הארגון הכי חזק באימפריה הכי חזקה, שאמות בכלא, שהמאבק שלנו, הדיסידנטים והציונים, נכשל. שכולם בכלא, שכולם נשברו, שהעולם המערבי נטש אותנו. והנה עברו 20 שנה, אין קג"ב, אין ברית המועצות, אין קומוניזם. מסך הברזל נפל ומיליון יהודים עזבו את הצינוק הגדול ששמו ברית המועצות והגיעו לישראל". לא מסך הברזל, לא הכלא, לא הצינוק, לא כל אלה יחד מסוגלים לעצור את מסעו של האדם לחופש.

נתן שרנסקי הוא יו"ר מכון אדלסון לאסטרטגיה במרכז שלם. ספרו החדש "ההגנה על הזהות" יצא לאור

סוגרים פינה הסופר אלכסנדר סולז'ניצין, שמת השנה, היה כלוא במספר מחנות עבודה במשך שמונה שנים, בין 1945 ל-1953 ועבר ככורה וכמניח לבנים. אחרי שחרורו, השתמש בדברים שראה (ובאנשים שפגש) כדי לפרסם ספרים בהם חשף פרטים על החיים בגולג ועל המציאות הקשה של מערכת הענישה הרוסית. אומץ לא היה חסר למי שביקר את הדרך בה סטאלין ניהל את מלחמת העולם השנייה




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו