בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ראלב מג'אדלה, השר הערבי הראשון, מרגיש רדוף

ראלב מג'אדלה, השר הערבי הראשון, מסכם קדנציה כואבת במיוחד. העיתונות האשימה אותו בחלוקת ממתקים לרוצחים, הטלוויזיה הפכה אותו לדמות גרוטסקית, הגזענות רק הולכת ומשתרשת ולבני אפילו לא ספרה את הח"כים הערבים כשניסתה להקים קואליציה. והכי נורא שכל זה נגמר

תגובות

קיץ קשה היה לראלב מג'אדלה. בבית הקפה החביב עליו בצפון תל אביב הוא מבקש כעת לשחרר קצת קיטור. נמאס לו מהיחס המשפיל שלו הוא זוכה מאז מונה לשר המדע, התרבות והספורט. "ברור לי שמשהו יצא משליטה", הוא אומר בשקט, "מאז שנכנסתי לתפקיד לפני שנה וחצי היו כלפי כל הזמן פגיעות מינוריות, מכות גזעניות קטנות. בתקופה האחרונה משהו השתנה, משהו יצא מפרופורציה. אני מרגיש שזה כבר לא עניין אישי שלי, זה משהו יותר גדול".

המכה האחרונה התפרסמה לפני שבועיים בעיתון "ידיעות אחרונות". תחת הכותרת "השר מג'אדלה חילק ממתקים לרוצחים" דווח על ביקור השר בכלא גלבוע לרגל עיד אל פיטר. "מחווה מפוקפקת", הגדירו בעיתון את הביקור השגרתי. מג'אדלה לא מצליח להשתחרר מזה.

"אני לא מבין איך מגיעים לכותרות כאלו", הוא אומר באכזבה מרה. "ביקרתי אסירים ערבים ישראלים. לא חילקתי ממתקים לרוצחים, אפילו לא ביקרתי אנסים וסוחרי סמים. מטרת הביקור היתה הבאת שי לאסירים לרגל החג, מסורת שהתחלתי לפני שלוש שנים כשעמדתי בראש ועדת הפנים. אני חייב לחיות את המציאות של החברה שממנה אני בא. סדר היום שלי מתחיל בכפר פסוטה בצפון, עובר דרך כפרי המשולש ומסתיים בנגב, בלקייה. בדרך יש גם בתי כלא ואסירים. אבל אם בכלל צריך להזכיר, אני חבר מפלגת העבודה, לא מאלה שנוסעים לדמשק, קטאר וביירות. אני לא מבין מה רוצים ממני, למה מסיתים נגדי".

מג'אדלה מנסה שוב ושוב להבין למה נגזר עליו יחס כזה. המסקנה החוזרת היא שנעשה לו עוול, שמשתלחים בו, שצרים עליו בלי סיבה. "אני חושב שכל אדם שפוי שקרא את הידיעה הזאת לא הבין מה קרה לעורך שאישר כותרת כזאת פוגענית, בוטה ושקרית. האבסורד בעיני הוא שאם ח"כ חיים אורון ממרצ פוגש בכלא את מרואן ברגותי, מציגים את המפגש ביניהם כעניין של דו-קיום, נותנים לזה צידוק. אורון מצטייר כאדם הומני כשהוא נפגש עם האויב. אבל אותי מחליטים להציג באופן שלילי, 'מחלק ממתקים לרוצחים עם דם על הידיים', כתבו עלי. לאן הידרדרנו?"

זוהי רק עוד נקודת רתיחה במערכת יחסים עכורה בין מג'אדלה לכלי התקשורת הישראליים, שבסביבתו של השר טוענים כי חלקם יוצאים לאור יום ב"חגיגות שיסוע" נגד השר המוסלמי הראשון. "בלי עכבות, בלי היסוסים רמסו את דמותו", אומרים במשרדו, "זה הפך לטרנד חדש". מהסיבה הזאת מתעדת לשכתו באובססיוויות את האופן שבו הוא מסוקר - מארכיב כתבות טלוויזיוניות ועד תיק עיתונות שמן. על השולחן בבית הקפה מציג מג'אדלה חלק מהכתבות הממחישות לדעתו כיצד הסיקור שזכה לו הוא דוגמה לניצול ציני של התקשורת את כוחה בהיטפלות לחלשים.

התנגחות מגוחכת

המערכה נגדו נפתחה באולימפיאדה. עוד בטרם נסיעתו לסין הוטחה כלפיו ביקורת בנוגע למשך השהות הצפויה שלו בבייג'ין. "שר הספורט שובר שיאים: מג'אדלה ישהה שבועיים בבייג'ין על חשבון משלם המסים", נכתב ב"ידיעות אחרונות". "ההתנגחות בי על זמן השהייה באולימפיאדה היתה מגוחכת", אומר מג'אדלה. "ב'ידיעות' החליטו להוביל נגדי קמפיין על זה שנסעתי לשבועיים, במקום לשמונה ימים. הם רק שכחו לציין בדיווח שלהם שנשארתי עוד ארבעה ימים כי רציתי להשתתף בטקס האזכרה לחללי טבח מינכן. מה רע בזה? הלוא אם לא הייתי משתתף באירוע - ברור שהיו תוקפים אותי על כך".

אירועי האולימפיאדה הפכו לשדה התכתשות בין "ידיעות" למג'אדלה. התקרית הבאה נרשמה כשהשר פיספס את טקס הנפת הדגל הישראלי בכפר האולימפי. "כמה אפשר להצטדק על דבר שלא היה בשליטתי", אומר מג'אדלה בפליאה. "לא אני אחראי להגעה שלי לטקסים, אני לא מנהל את סידור כלי הרכב או את לוח הזמנים של הנהגים. יש אחראים שאומרים לי באיזה שעה אני יוצא, הם שלוקחים אותי לכל הטקסים. אם הייתי נח בבריכה במלון אז מילא, יש על מה לתקוף אותי. אבל במקרה הזה הנהג הסיני שלי טעה והסיע אותי לשער אחר. אחרי שהבנו שטעינו חזרנו לשער הנכון. מכך נבע האיחור שלי. אחר כך הציגו אותי ב'ידיעות' כמי שהתחמק מהנפת הדגל, כאילו עשיתי את זה בכוונה. בכלי תקשורת אחרים הסבירו את הסיבה לאיחור שלי, לא הפכו את זה לעניין מתריס, לאומני".

אז אמנם נכחת בטקס האזכרה לספורטאים הישראלים שנרצחו במינכן, אבל אפשר היה לראות תמונה שלך ישן שם.

"לא ישנתי. השמש סינוורה אותי והעיניים נעצמו לכמה שניות. ב'ידיעות' הציגו אותי כמי שישן באזכרה בשער העיתון, בשום מקום אחר לא הציגו אותי כך. הקשר שהם עשו היה ברור: הנה השר הערבי, שבני עמו רצחו את הספורטאים היהודים, ישן באזכרה. זה היה המסר. חבל. אני יודע שהמשפחות של הנרצחים מאוד כעסו על הפרסום הזה. הן מכירות את הרגישות שלי לטרגדיה שלהן. בשנה שעברה, כשבמכון וינגייט רצו לבטל מטעמי תקציב את המירוץ ע"ש עמיצור שפירא, אחד הספורטאים שנרצחו, התערבתי ודאגתי שהמירוץ לא יבוטל. אני חושב שהידיעה הזאת חיללה את הזיכרון של הנרצחים - במקום להגיד שהשר הערבי הגיע לכבד את זיכרון הספורטאים, הפכו את הקערה על פיה. הפכו את הטוב לרע".

מג'אדלה לא מופתע, הוא בעיקר מאוכזב. הוא לא האמין שגם הוא - הסמן השמאלי, סמל הדו-קיום - יהפוך למוקצה. "אני מכיר את הגזענות בחברה הישראלית", הוא אומר. "העיתונות לא מנותקת מהחברה. אבל אני מצפה מהעורכים הראשיים של העיתון להיות יותר אחראיים. מהסיבה הזאת נפגשתי עם עורך 'ידיעות אחרונות', שילה דה בר. אבל הידיעה על כלא גלבוע, הממתקים והרוצחים, הגיעה יום אחרי הפגישה שלי איתו".

מה חשבת, שהיחס אליך ישתנה מיד?

"חשבתי שאולי הוא לא מודע לזה. לפעמים מי שנמצא בתוך היער לא רואה אותו מבחוץ. אמרתי לו שאני חושב שהוא צריך לבדוק את עצמו. אני מייצג מחנה שפוי בציבור הערבי, וסיקור כזה פוגע לדעתי בשליחות של כולנו ליצור חיים משותפים. בדרך שבה מסיתים נגדי יוצרים נזק. יש משהו מסוכן בכותרות מהסוג הזה, הן יוצרות קרע, פוגעות בשותפות בין היהודים לערבים במדינה הזאת".

למה זה בכל זאת קורה?

"יכול להיות שבדרך הזאת העורך צובר אהדה לעיתון שלו בקרב הציבור היהודי. כנראה שאנשים אוהבים לראות את התמונה הזאת. אבל אנחנו נישאר פה על אפם וחמתם של כל הגזענים והפשיסטים. הקצוות לא ישתלטו עלינו".

אתה מרגיש שזה סימפטום לתופעה יותר עמוקה?

"זה סימפטום לאווירה כללית של חוסר סובלנות, של השתלחות ללא גבולות. בחדשות ערוץ 10 הפכו את הדמות שלי לגרוטסקה. היה כתב, גיא לרר, שהורגשה בדיווח שלו הקנטרנות נגדי. אני חושב שלשדר אותי מסדר את השיער שלי לקראת הצילום ולהקרין את זה כמה וכמה פעמים בכתבה, לשדר אותי שואל איך מבטאים נכון את שם המשפחה של שחר צוברי, הם ניסיונות להציג אותי בצורה לא מחמיאה. לעגנית".

יש מי שיטען שמדובר בביקורת, אמנם עוקצנית אבל לחלוטין לגיטימית.

"אין לי בעיה עם ביקורת, אבל הם עשו ממני דמות מגוחכת. אם בערוץ 10 היו מותחים ביקורת על שינויים שאני עושה במשרד, על התוכניות ודרך העבודה שלי, זה לגיטימי לגמרי. אבל הכל אישי, מזלזל. שום דבר לא ענייני. הציבור הערבי מצפה שיתייחסו אלי באופן הוגן, והמסקנה שלהם בסופו של דבר היא שהשר שלהם מוצג בדרך שבה הוא מוצג בגלל היותו ערבי. זה אומר לנו בעצם שהחברה הישראלית היהודית לא יכולה לסבול שר ערבי. התחושה שלי היא שלפני חמש שנים לא היו תופעות כאלו, לא הרגשתי את היחס הזה. זה הולך ומקצין, הגזענות הולכת ומשתרשת".

ומה עם דמות הראפר שלך ב"ארץ נהדרת"?

"יש בעיני הבדל בין עיתונות שבאופן מגמתי ניסתה לפגוע במעמד שלי, לבין הדמות שלי ב'ארץ נהדרת'. לא היתה לי בעיה עם הדמות שלי שם, זה היה עניין סאטירי והוא לגמרי לגיטימי. אנחנו לא יכולים להיות חברה דמוקרטית בלי סאטירה".

מ"ידיעות אחרונות" נמסר בתגובה: "אנו מכבדים את השר ראלב מג'אדלה, ומעדיפים להימנע מהתנצחות איתו. הסיקור העיתונאי של פעילותו הפוליטית - גם אם הנו ביקורתי פה ושם, כמקובל בסיקור נבחרי ציבור - משולל אפילו שמץ של גזענות. זו לא דרכנו". מערוץ 10 נמסר בתגובה: "השר מג'אדלה הוזכר בכמה דיווחים שנגעו להתנהלותו במהלך האולימפיאדה, זאת בעקבות תלונות של משפחות חללי הטבח במינכן ובנושא ועדת בדיקה שביקש להקים לאחר האולימפיאדה. הדיווח היה ביקורתי אבל ענייני לחלוטין, וכמובן שלא היה לו כל קשר למוצאו של השר".

ש"ס תקעה הכל

הבחירות הקרובות עשויות להוציא את מג'אדלה מהמשחק. הסקרים, שלא מנבאים טובות למפלגת העבודה, מעלים אצלו את החשש שהמקום ה-19 השמור לו כנציג המגזר הערבי לא יכניס אותו לכנסת הבאה. "הדבר האחרון שהיינו צריכים עכשיו זה בחירות", הוא אומר. "הדבר שהכי מפריע לי בכל הסיטואציה הזאת, הוא שכל השחקנים הפוליטיים לא שמו לנגד עיניהם את טובת המדינה. זו מערכת בחירות שתתקע את התהליך המדיני המתמשך עם הפלסטינים ואת תהליך התיווך של הטורקים בינינו לבין הסורים. אחרי מלחמת לבנון למדנו שרק תהליך מדיני מביא שקט, לא שום דבר אחר. 2.5 מיליארד שקל נשפוך לשווא על הבחירות במקום להשקיע את הכסף הזה בתרבות ובסיוע לנזקקים. את הכל ש"ס תקעה והכל יחכה עכשיו: המצוקות, האלימות והגזענות".

גם הוא במאוכזבי לבני. "הצטערתי שהיא לא לקחה בחשבון את חברי הכנסת הערבים כשבאה להרכיב ממשלה. זה מצער, כי זה גורם לאזרחים הערבים במדינה להפסיק להאמין במסגרות משותפות. הם מבינים שלא רואים בהם חלק. רציתי שלבני תפנה לחברי הכנסת הערבים, שתקרא להם לתמוך בה על בסיס ערכים של שלום ושוויון. היא היתה צריכה לגלות מנהיגות ולשתף אותם, אבל היא לא רצתה. בדרך הזאת היא העמיקה שוב את דפוס החיים הישראלי שבו לאזרחים הערבים אין חלק במדינה היהודית. היא פיספסה הזדמנות להחזיר אנשים לשפיות פוליטית".

מג'אדלה נכנס לפוליטיקה באמצע שנות השבעים, נקודת זמן היסטורית שבה החלו להשתלב לראשונה נציגים ערבים במפלגות היהודיות. ב-78' כבר הצטרף למשמרת הצעירה במפלגת העבודה. עכשיו הוא נזכר כיצד הביט בהערצה בעוזי ברעם, במיכה חריש וביחיאל לקט (שמונה לאחרונה על ידי מג'אדלה ליו"ר המועצה הישראלית לתרבות ואמנות). "החבר'ה האלה נלחמו בלי בושה בגולדה", הוא משחזר בהנאה גלויה. "היא אמרה שאין עם פלסטיני והם אמרו לה שיש עם פלסטיני. הם הגיעו אלינו לכפרים, ניהלו מאבקים למען הקהילה הערבית. זה היה מחזה אחר. ההתנהלות הפוליטית והשמאלנית שלהם יצרה אצלי מוטיווציה להצטרף אליהם".

זה היה צעד חריג מאוד. "לא הבינו אותי בבית", אומר מג'אדלה. "עד אז לא היו חברים ערבים בעבודה, וגם הסביבה לא קיבלה את הצעד הזה בהבנה. אבל אני הזדהיתי מאוד עם המאבק של המשמרת הצעירה, הם פעלו נגד המחלקה הערבית במפלגה שניהלה את הקשרים עם הבוחרים הערבים בכפרים. הם טענו שכמו שיש נציג סקטוריאלי לקיבוצים ולמושבים, צריך להיות נציג ערבי בתוך מפלגת העבודה. בזכות הפעילות שלהם נכנסו לראשונה חברי מרכז ערבים למפלגה. אלה היו רגעים של שיתוף אמיתי על בסיס נכון".

מג'אדלה, בן 54, נשוי ואב לארבעה, מתגורר בכפר בקה אל גרבייה שבו נולד וגדל. הוא הבכור מבין 14 אחים. "אבא שלי היה סוחר וחקלאי", הוא מספר בגאווה, "הוא גידל צאן ועבד גם באטליז. היו לו המון עיסוקים. לא גדלנו ברווחה כלכלית, בסך הכל היו שנים פחות קשות ויותר קשות. היו תקופות שגרנו שמונה אחים בחדר אחד. אבל שרדנו, היינו שמחים בחלקנו. בגיל מאוד מוקדם התחלתי לעזור למשפחה. בכיתה ה' כבר עבדתי בקטיף, חליבה ורעיית צאן".

ילדותו בשנות ה-60 עברה בצל הממשל הצבאי על כפרי המשולש. "אני זוכר שבתור הבן של הקצב הבאתי את הבשר לבית המושל הצבאי", הוא אומר. "תמיד באתי לשם בשמחה, לא פחדתי מעולם מהחיילים. אף פעם לא הייתי עד ליריות או לאלימות מצד החיילים. כילד לא הייתי מודע לטבח בכפר קאסם למשל. מבחינתי המשטר הצבאי היה אדמיניסטרטיווי, לא חשתי את הקושי של הממשל הצבאי אפילו שזו היתה תקופה קשה. הממשל הצבאי הסתיים ב-66', אבל עד אז חופש התנועה היה תחת פיקוח, אנשים חולים ואנשים שהיו נואשים לפרנסה לא יכלו לצאת מגבולות הכפר ללא אישור המושל. אלה לא היו חיים חופשיים. כולם התנגדו לכיבוש, אבל הכפר התחלק בין משפחות שהתנגדו באופן אקטיווי ופוליטי, לבין אנשים שהעניין הזה נשאר אצלם בגדר עמדה. ככה זה היה במשפחה שלי".

כבר בתקופת התיכון התגלה מג'אדלה כפעיל חברתי. בכיתה י' הנהיג הפגנה שכונתה בעיתונות כ"מרד התלמידים הערבים בבקה אל גרבייה". "בית הספר שלנו נבנה על עמודים", הוא נזכר, "באחד החורפים כל הגישה לכיתות נחסמה בשלולית ענקית וכל התלמידים והמורים נאלצו להיכנס לבית הספר כשהם מהלכים על קרשים שהונחו על בלוקים. אי אפשר היה לסבול את זה ולכן אירגנתי הפגנה מול המועצה בכפר. יצאנו מבית הספר עשרות תלמידים. אני זוכר שהזמינו נגדנו את המשטרה, משום מה פירשו את המחאה התמימה שלנו כמחאה לאומנית. בסופו של דבר הכל הסתיים בטוב, מנכ"ל משרד החינוך, אלוף במילואים אלעד פלד, הגיע לבית הספר. הוא שמע אותנו והחליט לטפל בבעיה".

לאחר שסיים תיכון נרשם לסמינר למורים. "חשבתי להיות מורה לחינוך גופני", מתוודה מג'אדלה במבוכה כמעט. אבל כאשר הגיעה הצעה להיכנס לתפקיד מזכיר הנוער העובד והלומד בכפר, החליט לעזוב את הלימודים בסמינר. "במסגרת התפקיד דאגתי לפעילות החברתית והקהילתית של בני הנוער בכפר, ובנוסף אירגנתי להם מקומות תעסוקה", הוא אומר. "אז, מכיתה ח' החלה נשירה מסיווית של תלמידים מבית הספר, במיוחד בישובים הערביים. אני הפניתי אותם ללימודי מכונאות וחשמלאות. מהתפקיד הזה התקדמתי לתפקיד מזכיר מועצת הפועלים בבקה אל גרבייה וג'ת הסמוכה".

הוא היה אז בן 23, פוליטיקה לא העסיקה אותו. "הנוער העובד והלומד היה קשור להסתדרות", מסביר מג'אדלה, "ולהסתדרות היתה שליחות חברתית. אז לא העליתי שום אפשרות שאשתלב בפוליטיקה, בוודאי לא שאהיה חבר מפלגת העבודה. לא רציתי את זה. לעבודה היתה תדמית גרועה מאוד, היא היתה קשורה למפלגות לוויין ערביות שהונהגו על ידי הדור הישן. זה היה דור של יס-מנים של השלטון, פוליטיקאים שלא דאגו לחברה אלא למקורבים". ההסתדרות הפכה לחממה שבה החל ללמוד מג'אדלה את רזי הפוליטיקה. לאט-לאט התקדם הנער מבקה אל גרבייה בתוך המסדרונות המפותלים של ארגון העובדים.

הכשר לתופעות גזעניות

בתום 29 שנות פעילות בהסתדרות נכנס לכנסת ביולי 2004, עם התפטרותו של ח"כ אברהם בורג. חודשים לאחר השבעתו מונה ליו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה. ניצחונו המפתיע הצליח לעורר מהומה גדולה במפלגת העבודה. "כיוון שהצלחתי לגבור בהתמודדות מול עמרם מצנע נוצר קצת כעס נגדי", מודה מג'אדלה. "אני מבין את זה. זה לא פשוט שח"כ ערבי שמכהן בסך הכל חמישה חודשים גובר על ראש עיר מיתולוגי ואלוף פיקוד מרכז".

מצנע אמר לאחר ההפסד כי מי שבחרו במג'אדלה "'התגלו במלוא דלותם ואפסותם'. "הוא טען שאני בחירה לא ראויה. המלים שלו היו חריגות ולא מתאימות לאדם כמותו. זו היתה תגובה קצת גזענית אבל היא נאמרה מתוך כעס. אני שופט אותה באופן אחר".

באופן אחר ממה?

"יש הבדל גדול לדעתי בין אמירה כזו לאמירות גזעניות כלפי שמשקפות עמדה פוליטית עקרונית ומבטאים אותן בשלווה ובשקט".

אתה מתכוון לדברים שאמרה ח"כ אסתרינה טרטמן, למשל, שמינויך כשר הערבי הראשון בכנסת הוא "הנפת גרזן על גזע הציונות" וש"אנחנו צריכים לבער את הנגע מקרבנו"?

"כן. לדעתי הרוח הציבורית היתה צריכה להוקיע אותה. ציפיתי שהמערכות הדמוקרטיות יבטאו סלידה מביטויים כאלה אבל זה לא קרה. ועדת האתיקה פטרה אותה כאשר היא דנה בעניין הזה. המשמעות של הדברים שלה היא שאין מקום למיעוט הערבי בישראל. אבל לדעתי זו בעיה של החברה היהודית קודם כל, אפילו שהערבים הם הקורבן. כאשר קמו תופעות גזעניות כמו היידר באירופה הזדעקו פה. בצדק. אבל אנחנו לא יכולים ללמד אותם דמוקרטיה כאשר פה ניתנת במה חופשית לאמירות גזעניות דומות".

נגד מי הביקורת שלך?

"לדעתי הממשלה ורשויות החוק והאכיפה לא ממלאות את תפקידן מול תופעות גזעניות. כל תופעה גזענית שלא מטופלת היום נותנת הכשר לתופעות גזעניות מחר. אם המקרה של טרטמן היה מטופל כראוי אולי לא היינו שומעים את ח"כ אריה אלדד אומר: 'אם המשטרה לא תטפל באירוע בעכו, על היהודי יהיה לאחוז נשק'. מדובר בעיני בהסתה לרצח. הוא שלח את הציבור היהודי להגן על עצמו בנשק חם מפני הציבור הערבי, זה מחריד. הוא כמובן לא נחקר ולא הובא לדין. כי זה בסדר שחבר כנסת יהודי יתבטא בצורה הזאת. תאר לך שחבר כנסת ערבי היה מציע לציבור הערבי להגן על עצמו בנשק. באותו לילה הוא היה נעצר. צריך להבין שהקצוות הפרועים ניזונים מהאווירה הרעה הזאת, על הרקע הזה בדיוק נדלקות מהומות חברתיות כמו שראינו בעכו".

אבל מג'אדלה לא נותן לאירועים כמו המהומות האחרונות בעכו לערער על אמונתו בחיים משותפים. "יש רגעים של צרה וכעס, אבל אסור שהם ישתלטו עלינו. אין דרך אחרת מלחיות בדו-קיום. אירועים כמו שהתרחשו בעכו לא יכולים לקרות בחיפה, למשל. אין סיכוי. בחיפה יש בסיס שיתופי, ראש העיר יונה יהב אומר בכל מקום שהמסגד הוא חלק מהנוף של העיר שלו. זו תפיסה שהיא מודל לחיקוי, שלא מותירה כוח לקצוות לעשות מהומה. בעכו, לצערי, המנהיגות לא הוכיחה את עצמה ככזאת".

תרבות מכניסה שפיות

לאחר שנה וחצי במשרד המדע, התרבות והספורט, מג'אדלה עדיין מסתגל למקומו החדש. לא קל לו. ניסיונו להדיח לפני שמונה חודשים את ראש מינהל התרבות, מיכה ינון, נכשל, אבל הביא לכך שבצעד חריג התאגד נגד מג'אדלה פורום של עשרות מנהלי מוסדות תרבות. הדבר נתפס בעיניהם כהדחה של איש מקצוע לא צייתן ששומר על האינטרסים שלהם. אבל לא רק בעיניהם, גם המשנה ליועץ המשפטי לממשלה מיכאל בלס התערב, ותקף אף הוא את ניסיונו של השר לפגוע בינון.

הסכסוך בין הצדדים נמשך עד ראש השנה האחרון, אז הוזמנו מנהלי מוסדות התרבות לפגישה שנועדה ליצור אמון מחודש לאחר נתק של למעלה משלושה חודשים. "היו לנו ויכוחים לגיטימיים", מצנן מג'אדלה את הרושם על עומק הקרע. "לצערי כל תזוזה בתקציב פוגעת במישהו. חבל שאין לנו חוק תרבות בישראל ואין תקציב יותר גדול. כשאני רציתי לעשות העדפה מתקנת לחברה הערבית ולפריפריה, ברור שזה בא במקרים מסוימים על חשבון מישהו. לא כולם אהבו את זה".

אבל בסופו של הקרב למד מג'אדלה משהו. הוא התאהב. "זה תפקיד שהתפנה, לא בחרתי אותו", הוא מדגיש כדי להסביר את קשיי הקליטה שלו במשרד. "אבל היום, אם היו שואלים אותי איזה תפקיד הייתי מאחל לעצמי, ללא ספק הייתי משיב 'מדע, תרבות וספורט'".

למרות הקושי?

"כן, כי אני חושב שאלה שלושה תחומים שנותנים ביטוי אמיתי לחיים המשותפים בין יהודים לערבים במדינה הזאת. לקח לי זמן להבין את זה. היום לא הייתי יכול לבחור מקום טוב יותר להיות בו. אני שמח שאני כאן. לפני יומיים חזרתי מביקור בפרויקט מאיץ החלקיקים בז'נווה. פגשתי שם מדענים פקיסטאנים, יהודים ופלסטינים שעובדים ביחד. יש לנו היום שחקנים ערבים שמשחקים בנבחרת ישראל, שחקנים יהודים שמשחקים בקבוצות ערביות. בפסטיבלים של שירה וזמרה, התרבות היהודית והערבית מתערבבות יחד. תרבות מכניסה שפיות, היא מקום מפגש בין העמים. אני מרגיש שכאן אני יכול לקדם הכי נכון את תפיסת העולם שלי שלפיה אנחנו אמנם שונים אבל יש לנו תרבות ישראלית משותפת".*



השר ראלב מג'אדלה בביתו בבקה אל גרבייה. אני חבר מפלגת העבודה, לא מאלה שנוסעים לדמשק, קטאר וביירות


המהומות האחרונות בעכו. אסור שהקצוות ישתלטו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו