בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סיפורי בדים; נטע ריסקין לובשת חנה רובינא

120 תלבושות תיאטרון היסטוריות, מ-90 שנות תיאטרון ישראלי, יוצגו בתערוכה יוצאת דופן בתיאטרון ירושלים. לצורך הצגתן בעמודים אלה הזמנו שבעה שחקנים צעירים להיכנס לנעליהם של חנה רובינא, אורנה פורת, יוסי בנאי וכל הנפילים האחרים שלבשו אותן במקור. פרויקט תיאטרלי אופנתי במיוחד, ולהפך

תגובות

"הנני הולכת אליך, חתני", זועקת לאהל'ה גיבורת "הדיבוק" שניות לפני שגופה המיוסר, עטוי שמלת משי צחורה, מתכווץ והיא קורסת אל חשכת מותה. מי יידע לספור כמה פעמים קרסה חנה רובינא על הבמה בשמלתה הלבנה וצמותיה השחורות?

"דער דיבוק" הועלה לראשונה ביידיש בוורשה ב-1920 וכעבור כשנתיים, בעברית, בתיאטרון הבימה במוסקווה. בשנים ההן תיכננו ציירים את התפאורות והתלבושות בתיאטרון, ומארק שאגאל הוזמן לעצב את ההצגה. אלא ששאגאל היסס ואת מקומו תפס ידידו, הצייר נתן אלטמן. הימים היו ימי האוונגרד של האמנות הרוסית והאמנות המודרנית בכלל ואלטמן התנפל על המשימה. בערב הבכורה של "הדיבוק" אמר שאגאל שאלטמן הניב "מלאכה של גאון". ב-1928 הגיע הבימה ארצה ורובינא, בשמלה הלבנה שעיצב אלטמן, עלתה מאות פעמים למות על הבמה. יותר מ-80 שנה אחר כך תוצג השמלה בתערוכה "הצגת אופנה" שתיפתח מחרתיים בתיאטרון ירושלים. בתערוכה יוצגו למעלה מ-120 תלבושות של התיאטרון הישראלי, מתוך כ-60 הצגות, מ-1922 עד ימינו.

השבוע אפשר היה לראות שלמרות אינספור פעולות הניקוי היבש העלתה השמלה של רובינא גלי צהבהבות. אבל אלה לא פוגמים ביופיה המעודן. "פעם נהגו לתפור כל בגד ושמלה להצגה פעמיים", מספרות אוצרות התערוכה, טלי יצחקי ונגה ארד-אילון. במסגרת התחקיר המקיף שערכו בארכיונים, בתיאטראות ובבתיהם של אמני תלבושות ותפאורות ישראלים, הן התקשו להאמין שניתן לאתר את שמלתה המקורית של לאה. "מעט תלבושות נמצאו בשלמותן. בדרך כלל כשהצגה יורדת, התפאורה מושלכת למשאית שנוסעת לחירייה והתלבושות ממוחזרות ולא נשמרות. רק בתיאטרון גשר נשמרות התלבושות כי ההצגות עדיין ברפרטואר. גם באנגליה התלבושות עוברות בסוף למפעל ההשכרה של התיאטרון".

את השמלה מ"הדיבוק" הן מצאו, אחרי מצוד ארוך, במקרה. "ידענו שהיתה שמלה בחדר-רובינא בהבימה. נאמר לנו שהשמלה נשלחה למוזיאון היהודי בניו יורק, ואמרנו שנשעתק אותה. אבל אז סיפרה לנו רסטורטורית הטקסטיל של מוזיאון ארץ ישראל, שעשתה בזמנו את הרסטורציה לשמלה שנשלחה לניו יורק, ששמעה שיש עוד שמלה. חיפשנו, אבל איש לא ידע. ידענו על שלושה בגדי קבצנים מ'הדיבוק' ושאחד תלוי במתפרה בהבימה, כקמע, עוד משנות ה-30". הסוף היה יותר כמו מטלנובלה: באחת הפעמים שיצחקי הסתובבה במתפרת הבימה היא הזיזה קולבים, ככה סתם ללא כוונה מיוחדת, ולתדהמת כולם זיהתה את האבידה.

הבגדים שעשו תיאטרון

את הרעיון לתערוכה יוצאת הדופן הגתה לפני כשנה מנכ"לית תיאטרון ירושלים, יפעת צחי-קיראל. השבוע הראתה בגאווה את האכסדרות שבהן יוצגו עשרות התלבושות לצד האיורים והציורים המקוריים, על פני 3,000 מ"ר בתיאטרון. ארד-אילון, אוצרת האמנות של התיאטרון, החלה במחקר, ועד מהרה צירפה אליה את יצחקי, מעצבת במה ומזכ"ל איגוד מעצבי הבמה בישראל שעיצבה תפאורות, תלבושות ובובות ליותר מ-200 הצגות. יצחקי מרצה בסניפים שונים של האקדמיה בארץ וגם מוצאת זמן לעבוד על הדוקטורט שלה, בנושא תמונות במה ודרמה ישראלית.

כמעט במשך כל 2008 עבדו השתיים כמשוגעות. בצוותן היו כ-20 איש, ביניהם חמש תופרות מקצועיות ששיחזרו כ-50 תלבושות, הישג בלתי רגיל בהתחשב בעובדה שיצירות תיאטרון הן בנות חלוף ושסיפורו של התיאטרון הישראלי לא זכה לתיעוד ראוי. התקציב הגיע לכמיליון שקל ולא הספיק לקטלוג. בצער מסוים אומרות האוצרות שלא היו האמצעים הראויים לעשות "מחקר היסטורי עד הסוף". "ניסינו עד כמה שאפשר לעצב לפי רוח העיצוב המקורי וכמה שיכולנו עם החומרים האותנטיים".

בין התלבושות המקוריות כדאי להזכיר את הבגדים מ"הדיבוק", את מלבושיהן של חנה מרון ואורנה פורת ב"מרי סטיוארט" (61', הקאמרי), את השמלות מ"מירל'ה אפרת" בכיכובן של מרים זוהר וליה קניג, וכן תלבושות מהצגות של חנוך לוין, "ייסורי איוב" (81', הקאמרי), "כולם רוצים לחיות" (85', הקאמרי) ו"הילד חולם" (93', הבימה). עוד עשרות הצגות מיוצגות בבגדיהן המשוחזרים או בסקיצות ותמונות, כולל "טרטיף" של הבימה ב-32' ו"הוא הלך בשדות" של הקאמרי ב-48'.

אחת ממטרות התערוכה היא "להביא לקדמת הבמה את האנשים היוצרים שנמצאים בדרך כלל מאחור", כדברי האוצרות. לצורך כך הן הרכיבו רשימה של הצגות ומעצבים והלכו לנבור במתפרות של התיאטראות. את המתווה לשמלה שלבשה מרון ב"מרי סטיוארט" הן מצאו בקאמרי, וכך גם את הבגד שלבשה אורנה פורת ב"אהבתה של יובל אור" משנות ה-50 (הכל הודות לארכיונאי של הקאמרי, זאב רייך, שמת השנה, ששמר וקיטלג כל ציור ומתווה). "איש לא חקר את תלבושות התיאטרון בארץ, אבל עדיין ישנם מי שזוכרים", כתבה יצחקי בטקסט שכתבה לקראת התערוכה. "צוות התערוכה יצא למסע לארכיונים, למחסני התלבושות ולראיונות עם כל מי שעוד יכול לנער את האבק מהזיכרונות, בשאיפה לבחור את המיטב מתוך אוצרות העבר ומתוך היצירה העכשווית, ולהציג את סיפור הבגדים שעשו כאן את התיאטרון".

לא עיצוב אופנה

התלבושות הן הרושם הראשון ששחקן יוצר. עוד לפני שנאמרת מלה על הבמה, מדגישה יצחקי, התלבושות כבר מדברות ויוצרות דמויות. בשחזור הבגדים לצורך התערוכה - מהצגות כמו "החייל האמיץ שווייק" (35', האהל, בגילומו של מאיר מרגלית), "שלמה המלך ושלמי הסנדלר" (64', הקאמרי, בכיכובם של אילי גורליצקי, יונה עטרי ורחל אטאס), "שידוכין" (68', הקאמרי, בכיכוב זהרירה חריפאי ועדנה פלידל), או "עוץ לי גוץ לי", (65', הקאמרי, בכיכוב שושיק שני ואברהם חלפי) - הן השתדלו להקפיד על כל פרט ופרט.

זה לא היה קל. במיוחד לא היה פשוט לאתר בדים של הימים ההם, כמו למשל הבדים של התלבושות של ההצגה "יעקב ורחל" שצוירו ועוצבו בשנות ה-30. "התלבטנו באיזה צבע צבעו אותם. ידענו שהיה נהוג לערבב אז צבע ברסק עצמות (כדבק) כדי לשמור על גמישות הבד כי לא היה אז אקריליק. היתה התחבטות אם לשחזר בדיוק או לשפר את הבדים באמצעים של היום. הגענו לעדינה רייך, מעצבת ותיקה שמחזיקה בביתה תיקיות של דוגמאות של בדים מהשנים ההן", מספרת ארד-אילון.

כל שחזור היה מותנה באיתורם של המתווים המקוריים, רצוי בצבע כמובן. גם זה לא היה קליל. עמד להן לרועץ מנהג ציירי התיאטרון להעניק את ציורי המתווים לשחקני ההצגה. יוסל ואודרי ברגנר, למשל, נהגו לצייר עותק נוסף, שאותו שמרו וכך ניתן היה למצוא אצלם את כל ציוריהם, אבל ברוב תיקי ההצגות לא נמצאו הציורים היפים.

מסע החיפושים של ארד-אילון אחר ציוריו של רודא ריילינגר, שעיצב את התלבושות ל"עוץ לי גוץ לי", היה מפרך. היא התחילה בארכיון יד יערי שבגבעת חביבה, חיפשה בארכיוני הקיבוצים שבהם הועלו הצגות אחרות שעיצב, ולבסוף פנתה לאלמנת האמן, שידעה לומר לה היכן בדיוק בארכיון יד יערי ניתן למצוא את המתווים של "עוץ לי גוץ לי". במשך התחקיר הזה למדה ארד-אילון מקשישי גבעת ברנר איך התגייס הקיבוץ והעלה את "אחי גיבורי התהילה" ב-53', כשחגגו יומולדת לקיבוץ ולשם כך שיחזרו ותפרו את תלבושות ההצגה.

התערוכה מתחילה ממש בראשית התיאטרון בארץ, בשנות ה-20.

יצחקי: "התיאטרון הארצישראלי קם לפני קום המדינה, בתקופה שהישוב היה קטן ומורכב מקהילות של מהגרים שאין להן שפה משותפת. התיאטרון גויס ליצירת התרבות הלאומית ותוך כדי כך ליצירת שפת התיאטרון העברית, משימה עצומה וענקית. שפת הבגדים והתלבושות היא חלק משפת התיאטרון. בתחילת הדרך לא היו עדיין מעצבים ומיטב הציירים בארץ התגייסו לתיאטרון העברי. יחד עם הבמאים והשחקנים הם יצרו כאן יש מאין, תיאטרון מודרניסטי דובר עברית ועולם עשיר של דמויות ודימויים בימתיים, לבושים היטב".

מה היה סגנון העיצוב?

"התיאטרון היה אז מגויס לחיפושים סגנוניים וליצירת הסגנון הישראלי. הניסיונות הללו עברו ביצירת דרמות תנ"כיות שהצריכו פירוש של בגדים - מה לבשו יעקב ורחל, או דוד ושאול - דרך ניסיונות התאזרחות אוריינטליסטיים, ועד ליצירת דמויות ודרמות מקוריות שבהן יכול היה הקהל לראות את עצמו על הבמה. דרך ארוכה עברנו עד שהגענו לתיאטרון העכשווי שלנו היום, שבו אנחנו משתמשים כמובן מאליו בעברית בימתית ובשפת עיצוב תלבושות שהמקומי והבינלאומי משמשים בה ביחד. היום מעצבים מוכשרים מחפשים יחד עם הבמאים והמחזאים את הביטוי האישי שלהם על הבמה. כך אנחנו יכולים לדבר על סגנון אישי של מעצבות מחוננות כמו רות דר, אנה כרושצ'ובה או מיקי בן-כנען או על הקווים המאפיינים את עיצוב מחזותיו של חנוך לוין, שעבד עם מיטב מעצבי הבמה ומחזותיו זוכים לפרשנות חדשה בהפקות חוזרות".

כ-20 אלף ציורים וסקיצות שזפו עיני האוצרות בארכיונים, בבוידמים ובארונות. בהעדר מוזיאון לתיאטרון בארץ הן מצאו את עיזבונו של הצייר אריה נבון, חתן פרס ישראל לתיאטרון, שמור בבית של שאריו. עיזבונות אחרים נמצאים במצב פחות טוב. "חלק מהם מתפוררים, היו כאלה שהגענו אליהם כי מישהו שמע ממישהו", אומרת ארד-אילון. השתיים גילו גם אוצרות ובחיפוש בארכיונים אותרו מתווים של ציירים כראובן רובין, נחום גוטמן, משה מוקדי ואחרים. לצדם מיוצגים עשרות מעצבי התלבושות שיצרו לבמות בישראל, מעמנואל לופטגלאס ועד יובל כספין ויוסי בן ארי.

תרומתם של יוצרי התיאטרון הגדולים שלנו הורגשה גם בבגדים, אומרות האוצרות. "מלך הולך ומלך בא, הבגד נשאר לעולם", אומר אדריאן קורבו, החייט במחזהו של נסים אלוני "בגדי המלך" מ-61'. אלוני, אומרת יצחקי, עבד תמיד עם הציירים שאהב, עם יוסל ואודרי ברגנר ועם שלמה ויתקין. "שיתוף הפעולה של אלוני עם הציירים יצר שפת במה ייחודית ואת גלריית הדמויות שלו, שנשענת על מסורות התיאטרון הקלאסי ומתכתבת עם הקולנוע. אלו היו דמויות פורצות דרך מבחינת דמויות תיאטרון דוברות עברית".

היא מזכירה גם את שמלות הכסף של "הזונה הגדולה מבבל" של לוין. "רות דר, מעצבת הבית של התיאטרון הקאמרי, עובדת לאורך שנים בכל התיאטרונים בארץ והיא המעצבת העסוקה ביותר. היא עשתה תלבושות למחזות זמר, להצגות ולאופרות ויצרה אלפי בגדים. בעבודה עם לוין היא יצרה את הקו המאפיין את עיצוב המחזות שלו. אין כמו המחזות של לוין כד להדגים את האתגרים העומדים לפני מעצב תלבושות לבמה. אין מעצב אופנה שמתבקש לייצר 'ביג תוכעס', או להפוך אשה נאה ומושכת לכעורה ודוחה, כמו במקרה של ג'יטה מונטה בדמותה כרוזנת פוזנבוכא (ב'כולם רוצים לחיות')".

עיצוב תלבושות לתיאטרון שונה בתכלית מעיצוב אופנה, לא?

יצחקי: "ההדגשים שונים לגמרי. מה שחשוב בתיאטרון הוא איך הבגד נראה על הבמה ולא איך הוא מרגיש על הגוף. עצם הצגת הבגדים בתערוכה היא הוצאה מהקשר, שמאפשרת לדון בנושא של עיצוב בנפרד מכל מרכיבי ההצגה. ההצבה של הבגדים בצילום אופנה כבר שמה אותם ממש כיצירה עצמאית. ומה שקוסם בה הוא התיאטרליות. איפה עוד אפשר ללבוש בגדים של סינדרלות? הדבר המיוחד בעיצוב לתיאטרון הוא שאנחנו מעצבים למחזות מתקופות שונות וסגנונות שונים, בניגוד לאופנה שהיא מעצם הגדרתה עכשווית וחדשנית תמיד. העיצוב בתיאטרון חייב גם כן להיות חדשני אבל נשען על עומק תרבותי והיסטורי".

בהעלאת מחזות קלאסיים, היא מזכירה, תמיד עומדת בפני היוצרים הדילמה אם לשחזר את התקופה המקורית או להעביר את המחזה לימינו. "קחי למשל את ההפקה של 'טרטיף' בתיאטרון גשר, בעיצובה של אנה כרושצ'ובה. 'טרטיף' הוא כידוע מחזה מלא ביקורת חברתית נוקבת על התחסדות ומוסרניות דתית, שאקטואלי תמיד. כשמעצבים מחזה כזה ההחלטה הראשונה היא אם לעשות אותו כמחזה תקופתי ('קאסטומז'), או למקם אותו במקום אחר, למשל כשהופכים את טרטיף לרב קמע. בפרשנות של 'טרטיף' בגשר ההצגה 'טרטיף' נשארה בתקופתה, כלומר בימיו של מולייר".

מה זה אמר לכרושצ'ובה?

"זה היה חשוב כי במאות הקודמות בגדים ביטאו מעמדות באופן יותר מובהק. היו חוקים שקבעו למי מותר ללבוש מה. לא היית יכולה ללבוש את היוג'י ימאמוטו או האיסי מיאקי של אז אם לא היית במעמד מתאים. היו חוקים מפורטים, כמה בד מותר לשים בשמלה או כמה סרטים בכל מעמד כלכלי, ולא היו חיקויים קוריאניים. אבל בבגדים של כרושצ'ובה ניכרת פרשנות ותרגום אישיים. קודם כל בצבעים, בגוונים שונים של לבן שאינם תקופתיים אלא פרשנות שלה, וגם בשימוש גדול באלמנטים של בגדים תחתונים כבגדים ממש. יש מחזות שמושכים לבגדים מוגזמים ביותר ושבהם איכשהו דמיונם של המעצבים ניצת וממריא".*

d_karpel@haaretz.co.il



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו