בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

איך מדביקים אל הסיפור התנ"כי של "נבוקו" את "היהודים" ואת "השואה"

בלילת קיטש מחליאה

תגובות

האופרה תלויה בין פסגת החוכמה לתהום האיוולת. המדרון הוא חלק ותלול. אויביה המושבעים, כמו טולסטוי, רואים בעצם הז'אנר שבו, במקום לדבר, שרים בקול גדול "הו מולדת, מה גדול המחיר שנתתי בעדך!" - אבסורד גמור. האחרים יודעים שמלים כאלה אפשר רק לשיר. כי מה שנאמר במלים האלה הוא רק אפס קצהו של תהום, שרק הקול האנושי השר, במלוא חללו, יכול להעלות ולהביע. אבל גם היודעים הללו יודעים שאותה חוכמה השמורה לאופרה, אותה יכולת להביע ריבוי של רגשות ונקודות-ראות, בתוך האדם היחיד או בין אנשים אחדים או אפילו קהילה שלמה, תלויה על בלימה; דרוש כל כך הרבה כדי שארג השדרים שלה ייארג ויקום ויתפרש: דרושים זמרים ומנצח ותזמורת מעולים, דרושה תפאורה ודרוש במאי חכם המבין שאופרה אינה תיאטרון בליווי מוסיקה בלבד, וכי היא אמנות נבדלת, עד שיש להתפלא שניתן בכלל להגיע לביצוע סביר של אופרה. ואמנם - ביצוע טוב של אופרה הוא חזון נדיר.

"נבוקו" של ורדי, גם בביצוע מעולה, אינה מפסגות האופרה. הטרגדיה הנפתלת של נבוכדנצר כובש ירושלים שהעיז פנים נגד אלוהי ה"יהודים" והוכה בשיגעון, השלובה בסיפור אהבה מגוחך בין נסיך ישראלי (ישמעאל!) ונסיכה אשורית ועוד מעין-נסיכה מרשעת המאוהבת בו הקרויה אביגיל - היא מן הדברים היותר מופרכים שנוצרו בעקבות התנ"ך, והמוסיקה של ורדי הצעיר אינה מפיחה בגרוטאות העלילה הזאת רוח אמיתית. פרסומה הגדול נובע מדבר אחר לגמרי: האופרה היתה סמל לאומי לוהט באיטליה של הריסורג'ימנטו. הזדהותם של האיטלקים עם היהודים גולי-בבל הפכה את "נבוקו" לאלגוריה איטלקית שבה נבוכדנצר הוא קיסר אוסטריה ושירת גולי-בבל הנודעת מתוכה היתה מעין המנון-מחתרת של איטליה החופשית. ורדי הפך בזכותה לעמוד התווך של הזהות הלאומית החדשה. כל זה חשוב מאוד וגם שיעור מרתק על ערמומיותה של האלגוריה במאבקים לאומיים, אבל אין בכך כדי להציל את האופרה מן האיוולת. יש בה רגעים חזקים, המראות-פתאום של כוחו היוצר של ורדי, ההופכות רגעים מסוימים לאירוע עצמאי ומרשים מאוד, והן הסיבה האמיתית להאזין לה היום.

בדקות שהקדימו את עליית המסך על "נבוקו" בבית האופרה "לה פניצ'ה" בוונציה בשבוע שעבר, עלה על דעתי שהאולם הזה דומה לצדף המחזיק בתוכו פנינה, וכי הדימוי הזה אינו נמשך מהעיר השרויה בים דווקא, אלא מהאור השורה בו, הנוזל בין נברשות הבדולח, עיטורי הזהב וצבעי הירקרק של חיפויי התקרה והקירות, היוצר צבע כזה הקורן מברק הדר של הצדפות. הפרטים כשלעצמם מצועצעים לעייפה, אבל בהצטרפם יחד הם הופכים כליא-אור יפה ביותר. וכשכבה האור והתחילה המוסיקה - התגלה שהאולם הקטן, הגבוה והמעודן הזה הוא אפרכסת מופלאה לצירוף הקולות והתזמורת הבא מן הבמה.

הפתיחה (צירוף מפתיע ודוחה לעתים של גאונות וקולניות ריקה) בישרה ביצוע רציני וקפדני ביותר. המנצח, רנאטו פאלומבו, היה ער לפרטים דקים הנסתרים והצליל הנהדר השכיח את נביבות הסיפור העומד להתחיל. אבל כשעלה המסך והתגלתה המקהלה - הלוויים ובני ירושלים הנאספים בבית המקדש סביב הכהן הגדול זכריה - התבאר כי העניין אינו כלל בגלות-בבל שבימי דניאל אלא בימינו אנו ממש: אנשי ירושלים עמדו לבושים חליפות כהות ומגבעות מודרניות ונשותיהם בשמלות כהות בחיתוך אלגנטי למדי. רבים מבין הגברים לבשו ציציות שהשתלשלו מתחת למקטורניהם. עם הבשורה על התקרבותו של הכובש הבבלי נטלו היהודים כריות, שמיכות ומזוודות, כיאה ליהודים במצב המוכן לגירוש ולגלות.

הכהן הגדול זכריה שר את האריה הראשונה שלו, המעודדת את היהודים בכוחו של אלוהיהם שנראה כידוע כבר בימי משה במצרים, כשהוא חובש כיפה ומניח תפילין של יד, על פי אורכו של הקטע המוסיקלי האטי, ואחר כך - תפילין של ראש, על פי אורכו של הקטע המהיר... ותוך כדי שירת המקהלה הוקרנו מבין תאי האולם, על הבמה ועל האולם כאחד, באמצעות קרני לייזר ירוקות, פסוקים ארמיים מתוך ספר דניאל. הייתי בוודאי מבין המעטים באולם הוונציאני בשעה ההיא שידעו לקרוא את הנאמר בפסוקים האלה (הקהל האיטלקי חשב אולי משהו על הסיפור האחר בספר דניאל, על המלים מזרות האימים הנכתבות באש על הקיר במשתה בלשצר), ואני ידעתי שאין כל קשר בין הפסוקים הללו לבין מה שמתרחש על הבמה זולת איבחת הקיטש המורחת את "התנ"ך" ואת "גלות-בבל" ואת "היהודים" ואת "השואה" ואת ורדי לבלילה אחת, מחליאה, ואין בקהל מי שיצעק בוז או יקום ויברח. אני ברחתי.

זמר הבס פרוצ'ו פורלאנטו, ששר את תפקיד הכהן זכריה, שר להפליא. האולם התמלא בקולו הגדול, ואם עצמת את עיניך יכולת לחשוב על רגע אופראי חי מאוד, מבוצע בכוונה אמיתית שהפיחה באריה הדי-בנאלית הזאת רוח ורגש. אבל אם פקחת את עיניך ראית את נחת ידו של במאי גרמני נחשב מאוד, גינתר קרמר, החוברת לרעיונותיו של מעצב תלבושות גרמני נחשב מאוד, פאלק באואר, כשהם מחליטים להאיר את עכשוויותה של "נבוקו".

כמה אטימות נחוצה כדי לפרש כך את "נבוקו". קודם-כל במחשבה על יהודים-פליטים ממשיים. מה להם ולסיפור הזה? ומעבר לכך - איזו אטימות ביחס לאופרה הזאת וביחס לז'אנר האופראי בכלל. איני מתנגד לפירוש חדש או אנכרוניסטי של סיפור או מחזה. האנכרוניזם מובנה בתיאטרון ובאופרה מאז ראשיתם. ו"נבוקו" - גם ב-1842 היא היתה צירוף מוזר של תנ"כיות, אוריינטליזם וקלאסיציזם מאוחר. אבל עבודת הפירוש הנהוגה בדור האחרון בתחום האופרה, ובמיוחד בגרמניה, הפכה לגולם הקם על יוצרו. מעמדם של הבמאים הפך כה חזק ויוקרתם כה בוהקת עד שמעשיהם עוברים כמעט ללא ביקורת. המדובר הוא באופנת בימוי הדבקה באורח כפייתי לגמרי בעכשיו, כאילו באמת נכון לה לתרבות להאיר את עצמה על ידי ההווה המקיף אותה.

מתוך התנגדות (מוצדקת למדי) לאופן הבימוי המסורתי ששימש את האופרה עד לפני שנות-דור, בימוי שנשען על תורת המחוות הקלאסיציסטית שהידרדרה לקומץ קטן ומונוטוני של תנועות ומחוות, פרצו במאי האופרה החדשים אל תחום התיאטרון המודרני והכפיפו את האופרה למושגי התנועה והמשחק שלו, תוך ויתור גמור על ממד הזמן האופראי ועל הכוח הדרמטי הצפון במוסיקה. ברגעים שבהם המוסיקה והשירה אמורות היו לחולל את ה"רגע", נדרש הזמר לעשות בגופו מעשים (קשים מנשוא לאדם העסוק בשירה תובענית שכזאת) המסיטים כליל את תשומת הלב מן המוסיקה אל המעשה. התוצאה היא, לרוב, הרס כפול: המשחק התיאטרוני הוא חלקי ובינוני בלבד, ומן המוסיקה נותר עוד פחות.

לתמהוניות המוכרת, הנסלחת, המעניינת למרות-הכל, של "נבוקו", הוסיף הבמאי בעיטה גדולה של "משחק", ועוד סנוקרת נוראה בדמות הגורל היהודי בזמן השואה, והפיל אותה בקלות אל התהום.



הפקת "נבוקו" בלה פניצ'ה. אין קשר להתרחשות על הבמה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו