בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פיטר האמיל מהסקס פיסטולס, מגיע לישראל לשנות את הרושם

חמש שנים לאחר שלבו כמעט בגד בו נערך פיטר האמיל, מסנדקי הרוק האלטרנטיווי, להופעותיו בישראל ומוכיח שהמשפט שחרץ עליו ג'וני ליידון מהסקס פיסטולס - "פיטר האמיל עושה מוסיקה מצוינת, אבל זה כאב תחת לדבר איתו" - לא נכון בכלל

2תגובות

הפגישה עם פיטר האמיל היתה אמורה להיערך בתחנת הרכבת של באת', עיר המרפא במערב אנגליה, אבל נהג משאית שנכנס בגשר כמה קילומטרים ממזרח לעיר שיבש את התוכניות. הרכבת מלונדון עצרה בווסטברי, כ-20 קילומטרים מזרחית ליעד, והאמיל נזעק עם מכוניתו המשפחתית לעיירה, ומשם המשכנו בדרכנו בווילטשר הציורית ומחוזות ג'יין אוסטניים למראה. בין סוסי גיר לבנים חרותים בגבעות ובתי האבן על נהר בברדפורד און אבון, בדרך לבאת', העיר האמיל על התאונה: "הוא בטח היה נהג מודרני שסמך על הניווט הלווייני שלו". חייהם של כוכבי רוק מעטים הכשירו אותם להבחנה שכזאת.

למרות קריירה מוערכת ומעריצים נאמנים ברחבי העולם, האמיל הוא אמן שלא מתגלה בעקביות על ידי הקהל הרחב כבר 40 שנה. זה לא מפריע לאוהדיו - ביניהם דיוויד בואי, ג'וני ליידון, ניק קייב וגרהאם קוקסון מלהקת בלר - להמשיך לראות בו גיבור. זה גם לא מפריע לו להיות אחד מאליליה של עדת הרוק הישראלי לדורותיה, שבוודאי תמלא את מועדון "רדינג 3" בנמל תל אביב כשהאמיל יופיע בו פעמיים בעוד שבועיים. ארבעת ביקוריו הקודמים בארץ זכורים לו כמוצלחים ביותר. "שתי ההופעות לא יהיו דומות זו לזו", הוא מבטיח. "בערך שעה לפני כל הופעה אני בוחר 16 שירים מתוך רשימה אפשרית של 67 שירים, ותמיד זה שירים אחרים".

בדרך כלל נהוג להכניסו למגירת הרוק המתקדם, הידוע בכינויו "פרוג רוק", בעיקר בשל עבודתו עם להקת ואן דר גראף ג'נרייטור, אבל כפי שליידון ישמח להעיד, את האמיל ניתן לשייך בקלות גם למסדר אבות הפאנק. כל מי שהאזין לאוסף האלבומים הנרחב שלו, כ-50 במספר, יודע שכל תווית תתאר רק פיסה אחת מהפאזל. אין כמעט ז'אנר שהאמיל לא נגע בו, אין כמעט צליל שלא בחן, חוץ אולי מצליליו הלעוסים של שיר פופ ירוד.

האמיל הוא יוצר אינדיווידואלי המשתנה מאלבום לאלבום, אינו מתפשר ואינו מתאים עצמו לתנאי השוק. היו ימים שהמשפט הזה אמר הרבה, אבל גם היום הוא לא לגמרי חסר משמעות. התוצאה מרתקת, אקלקטית ובדרך כלל קולעת לטעמם של מעטים, עובדה שהאמיל למד לחיות איתה בשלום ואף ליהנות ממנה. הוא עובד בעיקר מהסטודיו שלו בביתו, מוציא כמעט מדי שנה אלבום שלא זוכה לתהודה גדולה אך נקלט היטב ברדארי המעריצים הנאמנים בכל העולם.

"יש לי הגדרות שונות להצלחה", הוא אומר. "אני מעריך שבשל הדרך שבה אני עובד יכולתי להוציא הרבה יותר אלבומים מהמקובל. קח אמנים שנחשבים למצליחים, הם מוציאים אלבום בערך כל חמש שנים. הכל מתוכנן ומשווק לפי תוכנית. הם הופכים למוצר בפני עצמם וגם חייהם נמכרים יחד עם האלבום. אתה לא יכול ללכת למסעדה או למשחק ראגבי. זה לא שאני נלחם בהצלחה. אני לא עומד וצועק: 'התרחקו ממני, אני לא רוצה למכור אלבומים!' אבל המטרה החשובה ביותר שלי היא ליצור מוסיקה. יש לי קהל קטן ומעניין שמעניק לי את הזכות להופיע בעולם. אני יכול לשמור על חיי המשפחה שלי וכיוצר יש לי מקורות השראה מעניינים יותר מלכוכבי ענק. אני בן 60, חי חיים רגילים לחלוטין מלבד ההופעות השונות והנסיעות, וככותב אני מעדיף זאת על מסע הופעות של יו-2 שנמשך כמה חודשים וכולל 100 איש שסובבים אותך כל הזמן ובעצם אתה חי בבועה".

לא שהוא לא ידע ימים זוהרים יותר. "התקופה שבה הצלחנו יותר מתמיד היתה ב-71' באיטליה", הוא נזכר בחיוך, "זו היתה תקופה שבה באמת לא יכולתי ללכת לבר. הייתי סלבריטי בעל כורחי. גם ב-74' המעמד היה דומה. לא היה לי נוח עם כל התופעה, תמיד היה לנו קהל נאמן ומשמעותי ותמיד הרגשנו שהמוסיקה היא המוסיקה והאישיות היא האישיות ואף אחד לא התבלבל בין השניים".

היום מתבלבלים?

"כשאתה סלבריטי, האישיות היא הדבר והמוסיקה הוא הדבר המשני הזה שבא עם האישיות. כשזה קורה אני מרגיש שלא בנוח, כפי שהרגשתי אז. בקריירת הסולו שלי מעולם לא היו לי סינגלים או להיטים, הייתי כמעט בלתי נשמע ברדאר הציבורי מלבד תוכנית לילה ביזארית בארגנטינה מדי פעם ואירועים אמנותיים. אבל נוח לי עם זה. לא שאני שאנן, אני חייב להמשיך לעבוד, אין לי האפשרות לצאת לפנסיה. אבל אני מוסיקאי פעיל ואני שמח להיות כזה. אני רוצה שעבודתי תצליח וחלק מהעניין הוא לנסות דברים חדשים".

נחישות וכוח פנימי

האמיל נולד במערב לונדון ועבר עם הוריו לגור במרכז אנגליה. הוא התחנך בבית ספר ישועי בווינזדור, ולמרות המשמעת הנוקשה, הניתוק מהבית למשך תשעה חודשים בשנה והמלקות שספג מהמורים והמנהל, הוא זוכר לטובה היבט חשוב בבית הספר. "הפעם הראשונה שבה נתקלתי בעוצמה של המוסיקה היתה בבית הספר הישועי, כששרתי במקהלה את 'הללויה' וזה היה 'וואו, אז זה מה שמוסיקה יכולה לעשות! מאז שימרתי את התחושה הזאת איתי".

הוא ניגן בלהקת פופ באזור דרבי ונהנה מההופעות ומהמגע עם הקהילה, אבל באוניברסיטת מנצ'סטר, שם הקים את ואן דר גראף ג'נרייטור, הכל נעשה רציני יותר. המיתוס של שנות ה-60, הוא מעיד, אינו חסר בסיס. "זו היתה תקופה מסעירה, מרדנית מבחינה חברתית ומוסיקלית. אומרים שהעולם השתנה אז. ברור שהעולם משתנה כל הזמן, אבל באותה תקופה היה נדמה שהכל משתנה מהר יותר והיה נראה שנוער עם גישה חיובית לחיים ישתלט על העולם. אני זוכר שבראשי הצעיר איבדתי את עצמי ברעיונות האלה והתווכחתי עם הורי באופן שגורם לי היום מבוכה עמוקה. הייתי בן 17 שבטוח שכל בעיות העולם ייפתרו על ידי אהבה. במבט לאחור זה משעשע ועצוב כאחת, אבל בזמנו זה היה מסעיר והיתה תחושה וידיעה שאנחנו חיים בתקופה יוצאת דופן".

שנה מאוחר יותר הסתיימה הקריירה האקדמית שלו והחלה זו המוסיקלית. "הייתי ילד שמתרגש מכל דבר, אולי בגלל זה חתמתי על חוזה נורא. העיקר היה שיכולתי לשיר ושהתחלתי לכתוב שירים מעניינים. עברו כשנתיים עד שהפכתי לחיית במה של ממש. כמו כולם למדתי במשך העבודה, לא היו אז בתי ספר ותוכניות טלוויזיה עם חבר שופטים. לא היו לנו אפילו הופעות מתוכננות. התקשרנו למשרד בבוקר והם אמרו לנו: 'ניוקאסל ביום שישי, קארדיף בשבת וברייטון ביום ראשון', ולכל המקומות הגענו בוואן. זה היה קשה אבל מרתק ולא הייתי רוצה לותר על החוויה הזאת, חיינו חיי רוקנרול על כל מה שמשתמע מכך וזו היתה הרפתקה נהדרת".

בשיאה של ההרפתקה ואן דר גראף ג'נרייטור היתה בהופעות חימום לג'ימי הנדריקס באולם אלברט הול בלונדון, ושם נולדה אמירתו של האמיל שהוא רוצה להיות ההנדריקס של הקול. "הכל נראה אפשרי באותה תקופה", הוא אומר ללא נוסטלגיה אבל בערגה. "מקורות ההשפעה הראשוניים שלי מלבד מוסיקת כנסייה היו שחורים - רית'ם אנד בלוז, בלוז, סול וכדומה - והנדריקס חיבר את כולם. הוא פרץ את הגבולות שהיו מקובלים אז בין הסגנונות וזה דיבר אלי. עם זאת באותה תקופה השירה עצמה לא התקדמה וידעתי שאפשר לעשות הרבה יותר עם הקול. כמו שהנדריקס דחף את הגיטרה למחוזות חדשים, רציתי לשבור מוסכמות עם קולי. רציתי לחקור את הקול בדרך שהנדריקס חקר את הגיטרה וג'ון קולטריין את הסקסופון. בשום אופן לא אמרתי שאהיה ההנדריקס הבא, זו לא היתה הכוונה".

וההופעות איתו?

"הוא הופיע פעם אחת עם סופט משין, וכשהם החליטו לעשות עוד הופעה וסופט משין לא היו פנויים, הם התקשרו אלינו. באותה תקופה, 68'-69', תעשיית המוסיקה היתה לא יותר משלושה רחובות בסוהו בלונדון ובשלושת הרחובות האלה היו שני פאבים ושני מועדונים ושם כולם נפגשו. כך זכינו להופיע לפני הנדריקס באלברט הול וזו היתה חוויה נפלאה. עד אז ראיתי אותו ארבע פעמים, כולל פעם אחת באוניברסיטה כשהופענו בחימום אבל בחדר אחר. אני זוכר שראיתי אותו לקראת סיום ההופעה באלברט הול, מניף את גיטרת הסטרטוקאסטר ומסתער על המגברים ששלושה עובדי במה החזיקו אותם. זו אולי לא היתה ההופעה הכי טובה שלו, אבל בכל הופעה שלו היה אלמנט לא צפוי. אני זוכר שבהופעה אחרת נקרע מיתר בגיטרה שלו באמצע סולו. היום זו לא בעיה, מישהו מעביר לך אחת מ-15 הגיטרות שנמצאות על הבמה ואתה ממשיך בהופעה, אבל הוא אפילו לא הפסיק לנגן. הוא המשיך בסולו, אחד מעובדי הבמה העביר לו מיתר והוא מתח אותו בזמן שהוא ממשיך לנגן. זה לא בדיוק פופ איידול, הא?"

התקופה היתה סוערת, אבל הקריירה של ודג"ג קצת פחות. "בשנה הראשונה היה לנו מזל רע לקריירה שלמה. היה לנו חוזה שגבל בעושק ולכן לא יכולנו להקליט, הוואן עם כל הציוד נגנב, לא בפעם הראשונה או האחרונה, ולא יכולנו להופיע, וחוץ מזה המנג'ר היה באמריקה והכל נראה מדכדך. אבל הנה אני 40 שנה אחרי עוד בעסקי המוסיקה. כדי לשרוד בעסק הזה אתה חייב נחישות וכוח פנימי, והתקופות הקשות הללו עזרו לי להבין מה אני צריך לעשות ומה אני לא מוכן לעשות כדי להצליח".

בתחילת העשור יצאה קופסה של אלבומי ודג"ג והמכירות, יותר מ-10,000 עותקים, חצי מנינט, הפתיעו גם את האופטימיים בחברת התקליטים. משהו בשירה הדרמטית של האמיל, בטקסטים הנוגים ובסקסופון החשמלי של דיוויד ג'קסון, משהו בנועזות וביומרה, שרד היטב, למרות הקטלוג הלא סקסי של "רוק מתקדם".

"למעשה מאחר שהתחלנו בסוף שנות ה-60 אנחנו מקוטלגים תחת אנדרגראונד", מעיר האמיל. "לי זה לא משנה כל ההגדרות האלו, אבל אני מודע לכך שבעיני חלק מהקהל יש לכך משמעות. ברור שאנחנו נופלים גם להגדרה של פרוג רוק. אנדרגראונד היה הנדריקס, סופט משין, קינג קרימזון, משהו בין פסיכדליה ורוק. התווית הזאת שימושית עבור הקהל וקיבלנו את זה בזמנו. ממילא זו היתה תקופה שבה התרחשו כל כך הרבה דברים בדחיסות יוצאת דופן. הביטלס, הביץ' בויז, הנדריקס, פינק פלויד, וכל זה בכעשר שנים".

בעצם לא הייתם שייכים ממש לפרוג רוק.

"האנשים שהיו בזמנו בשטח ידעו שלא היינו ממש שייכים לזרם. היה לנו האי הקטן שלנו. גם בודג"ג וגם בעבודות הסולו שלי, יש אנשים שמכירים וקולטים את זה, והם שומעים את הקול האנושי והחומרים האנושיים. אלה שלא קולטים את זה, ממש, אבל ממש לא תופסים את זה. ככה זה היה תמיד עוד מהימים הראשונים של הלהקה. כבר בהופעות הראשונות של הלהקה חצי מהקהל היה עוזב כמעט מיד, תמיד. מהחצי שנשאר, רבע היו ממשיכים לבוא שוב ושוב. זה לא היה קל אבל אתה אומר לעצמך אוקיי, ומתחשל וממשיך הלאה במה שאתה מאמין בו. צריך להבין שהתגובה מצד אלה שנשארו היתה פנטסטית ומעודדת".

למרות השיוך לרוק המתקדם לא זכה האמיל לזעם ובוז מהפאנקיסטים הזועמים שלבשו חולצות "אני שונא את פינק פלויד" ותיעב את אמרסון לייק ופאלמר, ביחד ולחוד. מארק אי סמית', מנהיג להקת הפול, משורר מנצ'סטרי נרגן ומבריק שכמו האמיל חי את אמנותו הלא חביבה בדבקות נחרצת ומוציא כמעט מדי שנה אלבום לקהילת החסידים שלו, אף נעשה ידיד של האמיל. "למעשה אנחנו מכירים כבר הרבה שנים", אומר האמיל, "ופעם הוא ביקש ממני להפיק אלבום של הפול אם כי זה לא יצא לפועל. בשנות השבעים, כשכל להקות הפרוג רוק נשחטו על ידי אנשים כמו מארק, הוא לא הצטרף למגמה ואמר: 'כשהלכת לראות את ואן דר גראף לא היית צריך לקחת איתך ספר - זו היתה מוסיקה רועשת'".

גם ליידון הודה ששאב אלמנטים מהאמיל, למרות היותו מהמעמד הבינוני ויוצר ארט-רוק. האמיל: "כל מוסיקאי מתעניין באנשים שיצרו משהו לפניו. עבורי זה היה הנדריקס וממנו הבנתי שהכל אפשרי, גם אם לעולם לא אהיה טוב כמוהו. הלפיד שהעברתי לליידון היה שהכל אפשרי, אבל לפני הכל עשה מה שאתה צריך לעשות ואז הדברים יסתדרו מאליהם. ג'ון ומארק הם שני אנשים שונים לחלוטין וחייהם תפסו כיוונים מנוגדים, אבל הדבר שמשותף לשניהם הוא הנחישות לעשות מה שהם מאמינים בו. פגשתי את ג'ון פעם אחת במועדון המארקי אחרי ההופעה האחרונה של ודג"ג שם, ולא הייתי כשיר לשיחה עם אף אחד. החלק השני של הציטוט של ג'ון אינו מפורסם כל כך אבל לדעתי לא פחות טוב. הוא אמר: 'פיטר האמיל עושה מוסיקה מצוינת, אבל זה כאב תחת לדבר איתו'".

ארבעה ימים בטיפול נמרץ

השנים האחרונות עברו עליו בשגרה נעימה. שלוש בנותיו גדלו ועזבו את בית המשפחה בבאת', ודג"ג התאחדה מחדש, הוא המשיך להוציא אלבומים ולהופיע ברחבי העולם, אבל הדחף להשתנות, לבחון את יכולותיו, לא נרגע. "תמיד היה לי פחד עצום משעמום. זו המוטיווציה האמיתית, האימה הזאת שאני עלול לשעמם את עצמי, ועשר דקות מאוחר יותר כל הקהל שלי יהיה משועמם. תמיד ניסיתי עם כל אלבום לעשות משהו שונה. יותר קלידים, יותר אלקטרוני, ואז משהו יותר מינימליסטי. אף פעם לא לעשות אותו הדבר. לכן יש גיוון עצום, ולכן אחרי מי יודע כמה אלבומים - אני בעצמי לא יודע כמה יש - אחרי כל השנים אני מנסה לכתוב שירים שונים, בניגוד לתקופה בצעירותי שבה ניסיתי לכתוב את ה-שיר. בגיל 19-20 אתה מנסה לכתוב את השיר שיש בו הכל. בשנים האחרונות אני מנסה לכתוב שירים שמתארים רגעים, סיטואציה ספציפית שבה הדברים נראים ככה וככה וההרגשה היא כזאת וכזאת".

איזה נושאים מעסיקים בגיל 60?

"כשאני מנסה למצוא נושאים חדשים לכתוב עליהם זה לא קשה, כי עולמי שונה היום בגיל 60 מזה שהיה לפני 40 שנה. המצחיק הוא שבעבר כתבתי שירים מנקודת מבט מבוגרת מאוד, על השלב שבו הוריך וילדיך כבר לא בבית ורק אתה ואשתך נשארים בבית, או על איך החברים שפעם ראית כל הזמן הופכים לחברים שאתה נפגש איתם פעם בחודש או פעם בשנה, אלה לא היו דברים נורמליים לכתוב עליהם בזמנו. השאלה היא איך אני אכתוב על החיים של בן 80".

לפני חמש שנים היו רגעים שבהם הוא לא היה בטוח שיזכה לכתוב על חוויות הגיל הזה, או לכתוב בכלל. "חזרתי מאוסטרליה מגמר הגביע העולמי בראגבי שבו אנגליה ניצחה את אוסטרליה, ופתאום זה קרה. הלכתי לאורך הנהר בעיר הנלי, ביום קר, ופתאום לא הרגשתי טוב. לא היו כאבים קשים, היה לי חם מדי ואז קר מדי והזעתי והרגשתי שאני צריך לשבת ולהוריד את המעיל למרות שקר. היה לי מאוד לא נוח והתחלתי להילחץ כשחשדתי שיש לי התקף לב".

הוא שקל אם לנהוג בחזרה הביתה ולבסוף הזעיק אמבולנס. "הצוות הגיע והבנתי לפי הטיפול שזה כנראה התקף לב. הייתי בטיפול נמרץ ארבעה ימים. באופן לא מפתיע במקרה כזה המחשבות על היותך חסין ממוות סובלות מפיחות רציני, והמטרות שלך הופכות לממוקדות וצנועות הרבה יותר. רק רציתי לחזור הביתה ולראות את בנותי. זה היה מספק אותי. אחרי ארבעה ימים שוחררתי הביתה, ואחרי תקופת התאוששות אני יכול להגיד שהיום בריאותי טובה יותר משהיתה לפני ההתקף. עכשיו, כמעט חמש שנים אחרי, זה חלק מחיי שלא הייתי מוותר עליו. זה היה מפחיד אבל לא כואב במיוחד, לא הייתי זקוק לניתוח מעקפים. הלב שלי לא במצב מושלם, אבל היום כשאני רואה את הקרדיולוג בכל שנה בהחלט יתכן שזה לא יהיה הלב שיגמור אותי אלא משהו אחר".

מה עבר בראשך באותם רגעי חולשה ראשונים?

"רק להפסיק לעשן. בדרך לבית החולים הם קראו לי שלא בשמי, ולמרות שהייתי מעורפל הבנתי שהם קוראים לי בשם לא נכון כדי שאשאר ער ואתקן אותם. הבנתי שהמשימה שלי לשעה הקרובה היא להישאר ער. לא חזרתי לקתוליות אחרי כל השנים. יותר מכל היתה שמחה בעובדה הפשוטה שאני יכול ליהנות מהדברים הקטנים שבחיים. הידיעה שאני בחיים ושאני מעריך את זה, אבל ברור שהתחושה הזאת לא מחזיקה הרבה זמן מעמד ומהר מאוד אתה בטוח שלא תמות אף פעם". *



פיטר האמיל. זו המוטיווציה האמיתית, האימה שאני עלול לשעמם את עצמי


האמיל (שני מימין) עם ואן דר גראף ג'נרייטור. בשום אופן לא אמרתי שאהיה ההנדריקס הבא



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו