בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מיכאל מושונוב הוא כבר מזמן לא רק הבן של מוני

לכלל הידוע, לעולם אל תסמוך על בנים-של, יש יוצא מהכלל. שמו מיכאל מושונוב. מה מנקה את השחקן הצעיר מהטינה האוטומטית שמעוררים ילדים שהכל בא להם בקלות? או

תגובות

מיכאל מושונוב קיבל כל כך הרבה תשובות שליליות בחייו שהוא כבר מתייחס בספקנות לתשובות החיוביות. "כמעט כל 'כן' ששמעתי היה בו סוג מסוים של 'לא'", הוא אומר. "זה עוד אודישן ועוד אודישן, מסע שלם שלפעמים נגמר ב'לא'. בעבר זה היה פוגע בי, אבל באחרונה למדתי להגיב בסדר. אני לא יוצא עם כאב או קנאה שלוקחים לי. יבוא משהו אחר".

גם עם "דאוס", סדרת הנוער החדשה של ערוץ הילדים ויס, היה נדמה שהשלילה חוזרת. ההתחלה היתה מבטיחה. הרומן בין מושונוב לבמאי ויוצר הסדרה, גידי דר ("האושפיזין"), נפתח בפגישה מקרית. "ישבתי עם חברים במסעדה והוא עבר שם פתאום", משחזר דר. "זה היה לפני יותר משנתיים, כשמושונוב עוד היה במצמוצים הראשונים שלו. קראתי לו: 'אתה מיכאל, נכון?' הוא היה טיפה לא מגולח. שאלתי אותו אם הוא יכול להיראות בן 17 אם יתגלח. הוא השיב בחיוב. הבנתי שזה השחקן שלי". "גידי סיפר לי את הסיפור של הסדרה בבית קפה ונגנבתי", מאשר מושונוב. "אני אוהב סרטי מדע בדיוני וסרטי נעורים. מאוד רציתי את התפקיד".

אלא שבהמשך ה"כן" הספונטני הזה קצת הסתבך, כיוון שבעלי המאה לא היו תמימי דעים בעניין הליהוק של מושונוב. "מיכאל לא מביא משהו סטנדרטי וקלאסי שמתבקש מיד מכוכב עליון בסדרת ילדים", אומר דר באי-נוחות. "הלוק שלו זה לא בלונד עם עיניים כחולות ומטר שמונים, אם כי בעיני הוא נראה מצוין. אבל לי היה ברור מהדקה הראשונה שזה מיכאל, והיה לנו משבר סביב זה כי היתה תחושה שלא הכל בידי ולא ברור מה הולך לקרות". "היו אנשים שעיקמו את האף, לא היו סגורים עלי", אומר מושונוב, "אבל גידי מאוד התעקש" (מערוץ הילדים ומיס הכחישו מכל וכל והבהירו ש"מאוד שמחנו על הליהוק של מיכאל מהרגע הראשון").

ספק אם אנשי החליפות יתחרטו על הבחירה במושונוב. בשנתיים שחלפו מאז תחילת העבודה על "דאוס" הפך הטאלנט הצעיר, בנם הקטן של סנדרה שדה ומוני מושונוב, לאחד השחקנים העסוקים בארץ. הוא זכה בפרס אופיר על תפקידו ב"איים אבודים", השתתף בסדרת הטלוויזיה המוערכת של הכבלים "פרשת השבוע" (בקרוב בעונה חדשה), ושיחק תפקיד ראשי בהפקה של "יומן חוף ברייטון" בקאמרי, רשימה חלקית ביותר. במקביל גם הוציא אלבום בכורה עם הרכב הראפ שלו, "כהן@מושון".

מצד שני, אף על פי שהוא מככב תדיר גם במדורי הפפרצי ומתחזק חברות עם עופר שכטר, שאותו הכיר בתוכנית הנוער ההורמונלית "אקזיט", עוד לא נהפך מושונוב לאליל נערות המוני. בצילומי "איים אבודים", הוא מספר, נהגו המעריצות לארוב לשכטר ולאושרי כהן, ואילו ב"דאוס" היה זה מייקל לואיס שזכה לקריאות הילדות.

נעלבת?

"נראה לך? זה מה שאני צריך, מעריצות? זה בא עם דברים מסוימים שאתה עושה, וברור ש'דאוס' יכול להביא אותי למקום הזה, אבל זה לא ישנה אצלי משהו כי כבר עברתי את זה במינונים שונים ואני מכיר את זה מהבית".

הבית

"צפוני צפונבוני הבן של מוני

שמאכילים אותו בכפית זהב כמו איזה סנובי

ככה אתה חושב עלי, אתה לא חושב כמוני

הגיע הזמן שכהן את מושון יראו לך ת'שוני"

(מתוך "תגידו כן", שיר מאלבום הבכורה של כהן@מושון)

מושונוב, בן 23, גר קומה מעל הוריו בבניין דירות ליד תיאטרון הבימה בתל אביב, ביחידה שהופרדה מהדירה המקורית של ההורים. גם שתי הסבתות גרות ברחוב. "מאוד נוח לי בבית, אני נהנה מזה שהמשפחה קרובה אלי, אנחנו שומרים על המרחק ועל הפרטיות אחד של השני", הוא אומר. "גרתי שנה מחוץ לבית עם חבר, היה מאוד כיף, אבל יותר נוח בשכונה שלי עם האוכל של אמא".

כבר כשהיה ילד הוא נרשם אצל סוכנת השחקנים פרי כפרי, אצלה חתומים גם הוריו. הוא לא נרתע מלהודות שהעניין הראשוני בו נבע מהייחוס המשפחתי. "ראו אותי עם אבא שלי ואמרו: 'חמוד, בואו ננסה אותו'". הופעת הבכורה שלו בטלוויזיה היתה ב'מסיבת גן' עם ירון לונדון, כשהיה בן ארבע. "רצו להביא מישהו שאבא שלו שחקן. היה גם מישהו שאבא שלו טייס ואבא עורך דין". האמת היא שפחדתי שפתאום אני בטלוויזיה, נורא התביישתי, אז ברחתי. אבא שלי הרגיע אותי".

שנה אחר כך השתתף בקלטת שירי הילדים של אריק איינשטיין, "כמו גדולים", שבה הופיע גם אביו ובסביבות כיתה ב' התחיל ללכת לאודישנים. כבר אז נאלץ להתמודד עם סירובים ודחיות. "ההורים לא דחפו אותי לשם ולא דחפו אותי משם. הם נתנו לי את החופש לבחור ולהבין, פירגנו ואמרו: 'לא נורא, תקבל משהו אחר'".

איך מתמודד ילד רך בשנים עם דחייה?

"חוזר לשחק במחשב. והחברים נתנו לי כוח, היו לי חבר'ה מגיל צעיר".

לא נקלעת למערבולת, הרגשת פתאום שאתה כתם על הרזומה של המשפחה?

"לא. אתה לא רוצה בכלל לנסות לרצות אותם, וגם ההורים שלי לא היו מתקבלים לפרויקטים לפעמים. השתגעתי יותר מאוחר, מזה שלא קיבלו אותי ל'בופור'. בערך כל שחקן בגילי וכל מכר וחבר שלי היה על הסט. גם ל'אסונות של נינה' לא התקבלתי".

בגיל עשר הוא הופיע בסרט "המקלחת", שוב לצד אבא מוני, וכשמלאו לו 13 הנחה פינה ב"מתחדשש" בערוץ הילדים, שהיה אז בשיאו. אבל מושונוב לא היה בטוח שזה מה שהוא רוצה לעשות בחיים. "בדקתי אפשרויות בכל מיני כיוונים, ניסיונות וטעימות. יום אחד ממש רציתי להיות שחקן, יום אחר - לא". ההחלטה הסופית נפלה רק בגיל 18.

בינתיים, לצד המשחק, הצטרף גם לחיבה המשפחתית לפסיכולוגים. "אני מאמין בפסיכולוגיה, בשיחות. זה מאוד פתוח ומקובל אצלנו במשפחה שאפשר ללכת לדבר עם בן אדם חיצוני. בגיל עשר היו ניסיונות ראשונים, ואז בגיל ההתבגרות שוב, בתקופות שהייתי חרד בהן. לא הייתי ילד חרדתי, אבל כמו שילד פוחד מגנבים, אני פחדתי ממחלות. גיליתי מסרטים ומדיבורים מה זה סרטן, כל מיני מחלות כאלו שלא נדע. זה עלה בשיחה, וההורים שאלו אם אני רוצה ללכת לפסיכולוג. ניסיתי, הלכתי, לא החזיק מעמד מעבר לכמה חודשים. עכשיו יש לי כבר שנתיים טיפול שאני מאמין בו ושעוזר לי. זה בין הדברים שעזרו לי לחבק את ה'לא'".

את גיל ההתבגרות הוא זוכר בצבעים קודרים. למעשה מהתיכון אין לו הרבה זיכרונות, משום שבילה בו רק חודשיים בטרם החליט לפרוש. "המעבר לתיכון היה נורא. הייתי בדיכאון, סחבתי איתי הרבה תיקים - זה שאני הבן של מוני, זה שהייתי מפוצץ בחצ'קונים. הגעתי לבית ספר שהוא מכתשת ציונים ואני לא הייתי כזה, הייתי בעניין של מוסיקה וקולנוע אבל לא נתנו לי ללמוד קולנוע".

הוא מתכוון לכך שלא הצליח להתקבל למגמת הקולנוע בתיכון לאמנויות תלמה ילין, שבו למדה אחותו הבכורה אלמה במגמת תיאטרון. "קולנוע היה האהבה הראשונה שלי, ראיתי המון סרטים כילד ואני אפילו זוכר את הסרט הראשון שראיתי בקולנוע, 'רוג'ר ראביט', בגיל שלוש-ארבע. זה שלא קיבלו אותי היה מכה בשבילי. כשלא התקבלתי להשתתף בסרט ידעתי שיהיה עוד סרט, אבל כשלא מקבלים אותך ללמוד משהו שרצית, לא יהיה עוד".

תוך שבועיים בעירוני ד' הוא הלך לאיבוד. "היו לי דיכאונות בגיל ההתבגרות, תקופות חשוכות. לפני שעזבתי את בית ספר היה לי דיכאון כזה שלא רציתי לצאת מהמיטה. זה המשיך גם אחרי שעזבתי, עד שמצאתי מה שאני מחפש. כשהתחלתי לשחק אני חושב שהתבגרתי ויצאתי מהתקופה הקשה. אלו היו שנתיים קשות, ראו את זה על הפנים שלי. הייתי מבולבל, ראיתי דברים אחרת".

יש עוד תיכונים לאמנויות בתל אביב, למה לא ניסית להתקבל אליהם?

"זה שבר אותי, עשה לי אנטי נגד האנשים שלומדים קולנוע ונגד האנשים שמלמדים קולנוע בגילאים האלה. לא רציתי להיות במקום הזה. עיצבן אותי נורא שלא קיבלו אותי ועד עכשיו אני לא מבין למה. בסרטים אני יכול להבין למה לא - אולי אני נמוך מדי, אולי מבוגר מדי. אבל כשאתה בא ללמוד משהו, זה יותר אתה כמו שאתה. זה גמר אותי. זה חתך לי את הלינק לבימוי, שהיה חלום שלי".

במקום ללכת לתיכון הוא נרשם במשרד החינוך ולמד לבד בבית, נעזר במורה פרטית ובחבר שפרש אף הוא מהתיכון. לבסוף אף ניגש לבחינות הבגרות, אך ללא מתמטיקה. עם הזמן החל להשתלב באופן לא רשמי בהפקות הקולנוע של תיכון עירוני א' בתל אביב, שם למדו חלק מחבריו. "כשהמחזור שלי עשה טקס סיום אפילו נתנו לי פרס קטן כי הייתי חלק בלתי נפרד מההפקות שלהם".

בבית קיבלו את הפרישה בהבנה?

"בהתחלה בדאגה, בסוף הבינו שזו היתה החלטה נבונה. זה לא שהייתי בטלן. למדתי לבד ובמקביל עבדתי כשוטף כלים במסעדה".

באותה תקופה החל להבין שהמשחק הוא ייעודו. "ההחלטה האמיתית והברורה שזה הכיוון קרתה בסביבות גיל 18-19, אחרי שהופעתי בדרמת הטלוויזיה 'איציק'". הוא לא התגייס לצבא, ועדיין שונא לדבר על כך. העליהום התקשורתי נגדו ומאות טוקבקים שכינו אותו "משתמט" פגעו בו. העובדה שבעונה הקודמת של "פרשת השבוע" גילם חייל בלבנון שמחליט לסור על עקבותיו רק הוסיפה שמן למדורה.

"לא גויסתי", הוא אומר בהיסוס, אחרי שכבר הודיע שהוא מעדיף לשתוק בנושא. "לא עשיתי שום דבר כדי לצאת מהצבא, צה"ל החליט לשחרר אותי. הוא עשה את ההחלטה. לא שיקרתי ולא עשיתי הצגה".

רדיפת הלא-מתגייסים לא מבחינה בדקויות.

"אני לא אוהב את הרדיפה הזאת. אפשר למצוא דרכים אחרות לתרום. אני מחפש ואני אמצא. זה לא פשוט. הצבא משחרר אותך, ואז קורא לך משתמט. זה רודף אותי ומדכא אותי. גורם לי להרגיש אאוטסיידר. אני לא מרגיש שאני צריך להסביר למה לא גויסתי, שהצבא יסביר למה הוא שיחרר. אני מאוד ישראלי וציוני ביותר ממובן אחד, אני אוהב את ישראל ולא רואה את עצמי עוזב את ישראל. ויש אנשים שמסתכלים עלי כמישהו שלא שייך הנה משום שלא שירתתי. זה פצע בשבילי. זה מעלה אצלי המון רגישויות. אני גם נגד זה שאנשים מפורסמים מתגייסים פתאום".

למה אתה כל כך זהיר ומתנצל כשאתה מדבר על זה, במקום להתעלם ולעבור הלאה?

"אני מרגיש לא בסדר עם זה לפעמים. אני יודע שלא אני החלטתי את זה, וזה לא היה פשוט בשבילי, ועד היום זה מבלבל אותי".

גבולות פרוצים

מושונוב הוא מתוק. אין דרך לעקוף את זה. הוא נמוך (1.68 מטר) וכחוש, הגם שבחודשים האחרונים הוא מקפיד על שני אימוני כושר בשבוע עם מאמן פרטי. אין לו סטייליסט צמוד ("אני אוהב להתלבש בעצמי"), אבל לקראת אירועים חשובים הוא בהחלט נעזר באנשי מקצוע. הוא מעלעל במדורי הרכילות, "כמו כולם", וגם קורא טוקבקים. "אם כותבים עלי תגובה טובה אני שמח", הוא אומר, "אבל לפעמים יש גם דברים שפוגעים".

יש שחקנים שלא עסוקים בלחשוב כל הזמן אוהבים אותי/לא אוהבים אותי?

"לכל שחקן יש שלב השאלות, האם אני טוב? האם אני נראה טוב? אתה חושב על זה כי אתה עובד מול מצלמה, אתה הדובר של במאים. אני גם הייתי שואל את עצמי הרבה אם זה בגלל אבא או אמא שלי. אבל אני לא יכול להיות עסוק בתוצאות, רק בלהגשים את עצמי ובלתרום לתרבות ולאמנות של המדינה. יש אנשים שמפרגנים ויש שלא, יש בחורות שרוצות אותך רק בשביל לראות את הבית שלך ואת אבא שלך ויש שבאמת אוהבות אותך. אין שחור ולבן".

"מכיוון שגדלתי בבית של שני הורים שחקנים", הוא ממשיך, "גדלתי מתוך הבנה שלהיות שחקן זה מקצוע, ושזה מקצוע לא קל שבלי בעיה אפשר להסתחרר בו. זה לא להיות סלבריטי, אלא לרצות להגיד משהו ולא להיות ריק. זה גרם לי להבין שזו לא מיטה של שושנים, מקום שאתה נהנה מהצלחה ומסטאריות. אפשר לעשות גם סרט או הצגה שלא יצליחו ולמצוא את עצמך בלי עבודה. כשהורי הופיעו ביחד ב'מותו של סוכן', זו היתה תקופה איומה וקשה. הבית והעבודה התערבבו חזק. זה שזה נכשל ונפל מהר, השאיר אותם המומים. אבל הם ידעו לעבור הלאה".

מה מזה עבר אליך?

"כמו מי שאבא שלו עורך דין והפסיד תיק. אתה מתבאס מזה. אחרי כל מה שהם עשו ותמיד עבדו, יש הפתעות כאלו, פתאום זה לא ממריא. היה קושי בבית. אבל זה עובר".

קולגות שעבדו עם מושונוב לאורך השנים, מעוזרי הפקה ועד במאים בכירים, מתארים אותו כשחקן חרוץ ומקצועי, מבין עניין, שנעים לעבוד איתו בשל גישתו החיובית למקצוע ולחיים. מושונוב עצמו מודה שזה הדבר העיקרי שלמד מאביו - לא להתייאש, ולא להרים את האף. "ב'איים אבודים' לא הפסקתי להיבחן", הוא מדגים. "עשיתי אודישנים כמעט לכל הדמויות, גם כשהרוב כבר היה מלוהק. לא ויתרתי. יש שחקנים שנכנסים למקומות חשוכים מהתסכול מהמקצוע, לחולשה ולדיכאון, קארמה לא בריאה".

כדי להימנע מקארמה חולה הוא מקפיד להיות עסוק. "יום אחרי שזכיתי בפרס אופיר רציתי לעשות שוב סרט סטודנטים, לחזור כל הזמן לנקודת האפס. זה מה שמשאיר לי את האהבה למקצוע ועוזר לא להיות מסוחרר, בלי הכסף הגדול והלחץ שנלווה לו. סרטי סטודנטים מחזירים אותך לדבר הפשוט, ולכן כל פעם שיש לי קצת פנאי או שיש תסריט מעניין אני משתדל לעשות. הזכייה בפרס אופיר גרמה לי מיד לחפש משהו מאזן. אסור לתת לדברים האלה לעלות לראש".

הוא מקפיד להשתתף בסרטי סטודנטים גם כשהיומן שלו מלא, ובמקביל מתנפל על כל הצעת עבודה כאילו אחריה לא יעבוד עוד. "להיות שחקן זה להיות מהמר, אתה יכול לעשות סרט ולהרוויח טוב ואז לא לעבוד שנתיים". כך בימים אלה הוא מצטלם לעונה השלישית של "פרשת השבוע", עורך חזרות לקראת סרטו החדש של דובר קוסאשווילי, "התגנבות יחידים" (על פי ספרו של יהושע קנז), מקליט קטעים חדשים ומופיע עם כהן@מושון, ובעוד חודש יתחיל להצטלם לסרט "מבול" של גיא נתיב, שבו יגלם תפקיד משני של אוטיסט החוזר מהמוסד לביתו לקראת חגיגות הבר-מצווה של אחיו.

בתוך כל זה הוא מצא זמן בשבוע שעבר להצטלם לסרט סטודנטים בבית ברל, בתפקיד רועה צאן, מיד בשובו מפסטיבל הסרטים הישראליים בניו יורק, שם שהה שבועיים עם חברתו נועה, בת 19, סטודנטית לכתיבה בבי"ס מנשר. שני סרטים נוספים בהשתתפותו נמצאים כעת בפוסט-פרודקשן ועתידים לעלות בחודשים הקרובים: "בנא", סרט הביכורים של הבמאי ניב קליינר, שבו מגלם מושונוב צעיר הסובל מהתקפי זעם, ו"לבנון" של שמוליק מעוז, שבו הוא מופיע לצד אושרי כהן ואיתי טיראן. "יש בי פחד מזה שאני לא אעבוד, ומצד שני אני מכור לעבודה".

אולי יש קשר בין הדברים? ההתמכרות מגוננת מהפחד?

"אני לא חושב שכישלון זה דבר מפחיד. זה התחיל מבית ספר, הייתי נכשל בהמון מבחנים ואמא שלי לא כעסה עלי. זה שידר לי: 'בוא תנסה מה שאתה יכול. הדרך, זה מה שחשוב. התוצאה זה זיפת, לא צריך להתייחס אליה'".

הוא מתייחס בהערכה רבה להוריו. גם הציטוטים הכי אקסהיביציוניסטיים של אמו על סקס וניתוחים פלסטיים לא מפרים את שלוותו. הוא גם לא מתרגש מהעובדה שעדיין רבים מזהים אותו קודם כל עם אביו. "לא הרגשתי בצל של אבא שלי, כאילו הוא איום, שהוא לוקח לי משהו או שאני לוקח לו. אנשים כל הזמן אומרים לי: 'ברור שאתה במקצוע בגלל אבא שלך'. לפעמים זה בלתי נסבל, אבל זה גם בלתי נמנע. אז אומרים. אני לא מנסה להוכיח שום דבר".

אף פעם לא בער לו למרוד בהוריו. "הם היו מאוד קשובים ופתוחים, לא היה לי במה למרוד. את כל האנרגיה הזאת, את כל הכעסים שהיו לי בראש, ניתבתי למשחק. ההגבלות היחידות הן שהייתי צריך להודיע איפה אני. הגבולות היו מאוד פרוצים בבית, אבל היו בו דברים אחרים, כמו שיתופיות. לא הייתי מתבייש לספר דברים להורים".

זה כיף שאין חוקים?

"לא יודע. לא אהבתי שבתור ילד הייתי צריך לחכות עד אחת בלילה להורים שלי שיחזרו, כי לא הייתי רואה אותם כל היום. היו תקופות שלא היה אף אחד בבית. היתה בדידות. היה לי חוסר בהורים שלי. אבל הם הסבירו לי והיו מאוד פתוחים ולא התייחסו אלי כאל מישהו שלא יכול להבין את זה. קיבלתי את זה".

אמא שלך תיארה את זה בצורה פחות סלחנית. בראיון ב"ידיעות אחרונות" היא אמרה ש"להיות הילדים של מוני מושונוב וסנדרה שדה זה פרויקט אכזרי".

"הורות וחינוך זה משהו קשה לכולם. אולי מזווית ההשקפה של אמא שלי, שמשלבת חיים עם בעל שחקן, היא חשבה שהיה לי קשה. אני לא ראיתי את זה ככה. אני לא חושב שהיתה לי ילדות אכזרית. היתה לי ילדות שונה".

הדיכאונות של גיל ההתבגרות לא קשורים להורים?

"לא יודע. הכל בסוף קשור להורים, אבל לא האשמתי אותם. על מה? שהביאו אותי לעולם ונתנו לי מה שהם יכולים? אני לא חושב שהם פישלו ודפקו לי את החיים. אני לפעמים מאמץ את העמדה של ההורה, אני לא עסוק בלהאשים".

הרוח החופשית של אמא שלך לא מבהילה אותך לפעמים?

"היא נתנה לי את החופש לבדוק את גבולות המשחק. בגיל צעיר הבנתי שזה חלק מהאישיות הדרמטית שלה, שהיא מגיבה בקיצוניות לדברים. אמא שלי אשה פתוחה, זה הקסם שלה לטוב ולרע. לפעמים זה לא בא לך טוב. זה לא מביך אותי, אבל לפעמים אני חוזר מהעבודה ורוצה שקט, והיא יכולה פתאום לפגוש מישהי ברחוב ולהגיד: 'מייקילה, תספר לה מה היה'. זה בא ממקום של אהבה, אבל אין לי כוח ולא בא לי להראות לדודה את התמונות. זה מעצבן לפעמים".

מייקמן14

"דאוס" אמורה להיות סדרת הלהיט החדשה לילדים, התשובה של יס להיסטריה סביב "האי" של המתחרה הוט. הסדרה, שיוצריה מגדירים אותה כ"1984" לילדים, עוסקת במהפכת המידע והמחשוב. מושונוב, בתפקיד הראשי, מגלם את דני הייזנר, תיכוניסט שמבלה את רוב זמנו מול המחשב. "קשה לו נורא בבית ספר, לא רואים אותו שם. קשה לו עם אינטימיות, המורה והאנשים בבית ספר לא יודעים איך לאכול אותו. הוא יוצא למין מסע נקמה בחברה, ובתוך זה מסתבך בפרשייה גדולה. גורלו משתלב בגורלה של דאוס, תוכנת מחשב חדשה של אינטליגנציה מלאכותית".

מושונוב מזהה קווים ביוגרפיים משותפים. כיליד 86', הוא מבוגרי הדור שנולד לתוך עידן המחשב. גם הוא בילה בגיל ההתבגרות שעות רבות מול המחשב, במשחקי אקשן ובתוכנות מסרים כמו איי-סי-קיו. "כשהייתי בן 13 עד 17 בערך היתה התקופה החזקה של איי-סי-קיו. חיים עם סוג של פיצול אישיות, מגשימים משהו הפוך מהאישיות שלך". תחת הכינוי "מייקמן14" ("או משהו כזה") הצליח מושונוב "לפלרטט ולא לפחד להיות ישיר עם חברים. זה יצר אצלי מין אלטר אגו. בן אדם חסר ביטחון, כמו רוב האנשים בגיל ההתבגרות, נכנס לנישה אלטרנטיווית ומצליח לעשות דברים שהוא בחיים לא היה עושה".

אחרי כמה שנים קץ בכפילות ובגיל 17 מחק את האיי-סי-קיו. כדי להימנע מהתמכרות מחודשת הוא נמנע עד היום מאתרים חברתיים דוגמת פייסבוק. "עד גיל ארבע היו לי שלושה מוצצים, שניים ליד האף ואחד בפה. ככה הייתי נרדם. ההורים מספרים שיום אחד, כשהיינו בחופשה, פשוט השלכתי אותם מהחלון. ידעתי שרציתי להיפטר מהם. אז ככה גם עם המציאות הממוחשבת, הבנתי שאני צריך להתנתק ממנה כדי לעבור הלאה. גיליתי את המוסיקה במקביל, והמחשב הפך למערכת הסטריאו שלי. נפתחה לי הצ'אקרה".

לא בא לך לפעמים להיות קצת יותר פרחחי?

"אני לא בקטע של אופנועים וקעקועים, ואני מרגיש שאני מספיק פרוע. זה מתבטא בדברים שאני עושה. אני אוהב למתוח אנשים בטלפון, זה כיף. פעם התקשרתי לידידה שלי, הזדהיתי כידיד אחר שלה, וסיפרתי לה שאני יוצא מהארון. קטעים. נכון שיש לי תדמית של חנון, אבל החיים מאוד פרועים פה בתל אביב, הם משוגעים וקיצוניים. אני לא מגדיר את עצמי כקונטרול פריק, זה לא שאני בא לבר ואומר אני אשתה רק צ'ייסר אחד. אם אני מחליט להתפרע, אני מתפרע ועומד מאחורי זה".

איך אתה מתפרע?

"באמנות. כשאני עולה על הבמה בהיפ הופ, אני שורף אותה. וכשאני רוצה לגמור את עצמי סופית, אני שותה אלכוהול, משחק פוקר ונינטנדו. אולי אני לא כזה מופרע".*



מיכאל מושונוב. בתור ילד לא אהבתי לחכות להורים שלי עד אחת בלילה שיחזרו


עם חבריו להרכב ההיפ הופ "כהן@מושון". יראו לך ת'שוני



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו