בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

השיבה לעזה: אחרי העדרות של שנתיים, חזרה שליחת "הארץ", עמירה הס, לרצועה וגילתה שהכל השתנה

אחרי שנתיים של העדרות, הסתננה כתבת "הארץ" לרצועת עזה ששינתה את פניה. את מקומם של הדגלים, הנשק הראוותני, כרזות השהידים ודיוקנותיהם של ערפאת והנייה, תפס שקט מתוח. אנשי עסקים מובטלים לומדים עברית בציפייה לעתיד טוב יותר ואנשי פת"ח מתחרים ביניהם בסיפורים על שיטות הדיכוי של חמאס. תמונות קצרות ממחוזות היאוש

תגובות

זהו קודם כל השקט החזותי, שמגלות העיניים אחרי שנתיים של העדרות. נעלמו הדגלים שהתנוססו בכל הצבעים (כולל הירוק), שלטי החוצות שמנציחים שהידים עם נשקם ושהתווספו מדי יום ביומו, יריעות הבד ועליהן סיסמאות. כן, פה ושם עוד נתקלים בדגל בלוי או שלט דהוי, בכתובות ישנות על קירות, או בערפאת מחייך מכרזת ענק שאף אחד לא ניסה למחוק או להסיר. רק הזמן עימעם את הצבעים. אבל השפע הצעקני, התוקפני, התחרותי של פעם, שהתחדש תדיר, איננו. תמונות של בכירי הממשלה בעזה אינן כופות עצמן, אינן תלויות בכל פינה. והעין שבה ומבחינה בבוגנוויליות, בשדרות העצים, בשערי הברזל המרוקעים, במנדילים (כיסוי ראש) צבעוניים. שלטון חמאס אינו זקוק לסמלים חיצוניים להוכיח את כוחו ולהכריז על נוכחותו, היתה המסקנה המתבקשת.

מסקנה חפוזה משהו, או נכון יותר חלקית. כשאין תחרות פוליטית, אמר לי מישהו, אין צורך בביטויים החיצוניים לה. אין מתחרים (כלומר פת"ח), או שהם מושתקים? בסביבות ה-11 בנובמבר, יום השנה למותו של יאסר ערפאת, פעלה המשטרה הפלסטינית ברצועה להעלמת הסמלים הקשורים בתאריך, באיש ובתנועה, במקביל לאיסור לקיים אסיפות לזכרו. זו לא תנועת פת"ח שקראה לאסיפות אלא ועדה המורכבת מארגוני אש"ף. היא אפילו לא ניסתה לקיים עצרות במקום פתוח (כמגרש כדורגל או כיכר בעיר) - כאלו שחמאס מקיים מדי כמה ימים (על דגליו הירוקים). דגלי פת"ח צהובים שנתלו - שוטרים הוזעקו למקום והסירו אותם, תלמידי תיכון שהסתובבו בצעיפים משובצים ככפייה - או בכל סמל אחר שרימז לערפאת ולפת"ח - נדרשו להסירם ואפילו נקראו לחקירה קצרה במשטרה. אפילו נרות שהוצבו לזכר אבו עמאר בחלונות - הוחרמו, כך לפחות דיווחו תומכי פת"ח. המנוחה המבורכת לעיניים לא רק מדברת על הביטחון העצמי של השלטון, אלא גם על פחד וכפייה.

"את רוצה להגיד שגם בגדה המערבית אנשי חמאס מפחדים כך, מהרשות?" שאלה בחוסר אמון חברת פת"ח מדרום הרצועה שדיווחה לי על כמה מצעדי הדיכוי נגד תנועתה, באזורה. חבר פת"ח אמר לי שזו היתה החלטה מודעת לא להתנגש עם משטרת חמאס: "אנחנו לא רוצים להכניס אנשים למבחנים שאנחנו עברנו, כמו מעצר ועינויים. לא רוצים שאנשים ייפגעו. רוצים שהם יפעלו פוליטית. ובנוסף, קיווינו שייפתחו בקהיר שיחות הפיוס, ואם נקיים עצרות, יהיה דיכוי, דמעות ומוות, וזה יקלקל את הסיכוי לפיוס".

גם הנשק נעלם מרחובות הערים והמחנות ברצועה. לפחות הנשק הראוותני, לפחות במבט ראשון ושני, וכשלא מחפשים את בליטת האקדח במותן ימין, ואם לא לוקחים בחשבון שיירה לא ארוכה של מכוניות שעוברת מדי פעם ובאחת מהן (זגוגיותיה מוכהות) יושב כנראה שר הפנים סעיד א-סיאם או ראש הממשלה איסמאעיל הנייה, ובתוך ג'יפ כרסתני המלווה את השיירה יושבים כמה חמושים חמורי סבר. הנשק נעלם, אם לא לוקחים בחשבון חבורה של רעולי פנים ולבושי מדים שבחצות התרוצצה בצומת רחובות אחד, ומשכה את תשומת הלב של דייר אחד ששנתו נדדה. אלה לוחמי עז א-דין אל-קסאם, פירשה חברת חמאס אחת את המראה, אשר לדידה הוא משובב נפש, משום שהוא מלמד על נכונותם של צעירים רבים, גם של ילדיה, להקריב את חייהם במלחמת העצמאות.

בבית אחד בעזה מתנוסס על פוסטר חיוכו הצעיר של נער, שנהרג לפני כחצי שנה, לפני התהדיאה. לאף אחד לא היה מושג שהוא החליט להצטרף לחוליה משגרת קסאמים. אביו מלא כאב: איך גייסתם ילדון, שאפילו לא השלים את בחינות הבגרות. אבל בכיר בחמאס סיפר שבארגון הצבאי מקפידים שלא לגייס את אלה שאינם בני 18. אם אכן רבים כל כך הצעירים שמתגייסים לשורות הארגון הצבאי, היעלמות הנשק מהרחובות הראשיים, בשעות היום, אף יותר מרשימה. היא מצביעה על השליטה העצמית, על הארגון שיודע להפריד בין צבאי לאזרחי, על יד מכוונת מגבוה, על תשומת לב שלטונית לפרטים, כמו הגעגועים של הציבור לאיזושהי נורמליות, עד כמה שאפשר לדבר על נורמליות כש-1.5 מיליון בני אדם אינם מורשים לצאת משטח קטנטן של 365 קמ"ר, רבים אינם עובדים ומתקיימים על תרומות. היעלמות הנשק הרשמי והלא-רשמי בולטת במיוחד אם משווים לאל בירה-רמאללה: שם אנשי ביטחון פלסטינים פרושים כמעט דרך קבע, רוביהם הארוכים משתלשלים בפרהסיה.

וישנו השקט שהאוזן מבחינה בו כמעט מיד. השקט של אין-בנייה, של מפעלים סגורים ובניינים גמורים למחצה, כבישים חצי-הרוסים לקראת שדרוג, מערכות ניקוז מים שצינורותיהן מתגלגלים בחול, כי ישראל אוסרת הכנסת כל חומרי גלם ובניין. צינורות ששופכים ביוב לים כי אין חלקי חילוף למשאבות מקולקלות במתקני טיהור או שאין סולר להפעלתן.

לקבוצה של בעלי עסקים ברצועה נמאס לשבת בבית ולחיות עם השקט הזה ועם התסכול. הם התייעצו והחליטו ללמוד... עברית. שלוש פעמים בשבוע, במשרדי איגוד בעלי העסקים. האיגוד משלם למורה ומשלם על הגנרטור שמרעיש ומאיר, כשבשכונה כולה חושך משום שישראל אינה מתירה העברת סולר תעשייתי לתחנת הכוח העזתית. התלמידים משלמים על הקפה והתה. בהסכמת המורה, שיעור אחד הומר בשיחה איתי. רבים כבר דוברים עברית טובה וטובה מאוד - הם רק רוצים ללמוד לכתוב ולקרוא, אחרים - רק מתחילים ללמוד את השפה. למה? "כי הטירוף הזה של הניתוק וחסימת עזה לא יכול להימשך לנצח, כי עתיד שני העמים קשור זה בזה", הם משוכנעים ולומדים ממני מלה חדשה בעברית: אשליות.

"אני רוצה שתבואי אלי לחנות ותדברי עם כל העובדים שלנו, שעדיין אנחנו משלמים להם משכורות, על אף שאין עבודה, החנות ריקה", אומר טארק סקה, בעלים של חברת יבוא של מוצרי חשמל. תמונה דומה הציגו תלמידי עברית אחרים: יבואן של תרופות (שעכשיו בלית ברירה מייבא דרך המנהרות), יבואנים של מנורות, של מטפים, של שוקולד ודברי מתיקה אחרים. מי בערבית, מי בעברית. לכמה מהם משאיות שתקועות בלי עבודה בישראל. לאחרים קונטיינרים שאי אפשר להביא מהגדה. לכולם פועלים ושכירים שיושבים בבית, מובטלים.

עבד אל חכים איסמאעיל הוא קבלן: "החבר'ה (כך בעברית) שדיברו לפני הם סוחרים, והם קצת עובדים. אולי 20 אחוז ממה שעבדו קודם. אבל אנחנו, הקבלנים - אף אחד לא עובד כבר ארבע שנים ויותר. חצי מאיתנו סגרו את המשרדים. אין חומר לאספלט לדרכים, לבניינים. אם יש חצץ לבטון, חסר המלט. אם יש מלט ויש חצץ אין ברזל. זהו המצב כבר חמש או שש שנים. יום ברזל, יום מלט, יום חצץ. יותר ממיליון דולר הפסדתי בחמש שנים, ויש עבודות שלא הספקתי להשלים. עבדתי על בית ספר חדש בעזה, חפרתי כבר ליסודות, ועכשיו שנתיים אני מחכה למלט, כדי לצקת בטון. יש לי גם בית ספר לאונרוו"א ב(מחנה הפליטים) נוסיראת, שמחכה (במקומו לומדים התלמידים בקונטיינרים מברזל, לוהטים בקיץ, מקפיאים בחורף). חברים שלי זכו, במכרז לבניית שכונה שלמה בחאן יונס, במימון סעודי (השכונה נמצאת במקום שבו שכנה התנחלות נוה דקלים, ונועדה לשיכון פליטים שצה"ל הרס את בתיהם). כל העלות - 8 מיליון דולר. הם הספיקו לבנות רק ב-2 מיליון דולר. הם לא יכולים לגמור את הבניינים, ולא מקבלים את הכסף שלהם".

נוסייראת. הילדים לומדים בקונטיינרים. לוהטים בקיץ, מקפיאים בחורף
צילום: עמירה הס
לפאדל אל ג'ארו יש מפעל לאבן שפה ואבנים משתלבות (כל זה הוא אומר בעברית). וקצת אחרי ההתנתקות הוא הקים בשותפות מפעל זיפות. מתוך ארבעים עובדיו במפעל הראשון - "אני מחזיק רק שלושה. יש לי הרבה הזמנות (לאבנים משתלבות). מעל 300 אלף מ"ר. חלק לפרויקטים של אונרוו"א, חלק ל-UNDP (סוכנות הפיתוח של האו"ם), חלק לממשלה. אני עובד עם קבלנים - וכבר שנתיים - תקוע. אין חומר. בעבר השתמשתי כל יום בסילו אחד, 30-40 טונה מלט. כל שנה הייתי קונה 1,000 טונה של מלט. לאחרונה קיבלתי - בפעם הראשונה אחרי שנה וחצי - 120 טונה. מפעל הזיפות עלה 1.4 מיליון דולר. הוא הספיק לעבוד רק חודש אחד".

"אנחנו לא חיים כמו בני אדם". זה סלים, המורה, שמסכם ומבקש ללמד קצת דקדוק: "בן אדם ביחיד, בני אדם - ברבים". אז כמו מה אנחנו חיים, שואל תלמיד אחד, שבא באיחור, ולא מקבל תשובה. מישהו חוזר למלה "אשליות" שלמדו ממני, ושואל אם לדעתי "עלינו ללכת ללמוד צרפתית", ושכנו לשולחן עונה במקומי: "לא צרפתית, מצרית אנחנו צריכים ללמוד".

ביום השני לשובי לעזה, ב-9 בנובמבר, גיליתי שעוד מראה מעיק כמעט שנעלם מהשכונות שגבלו במה שהיו ההתנחלויות: נעלמו הבתים המחוררים ככברה, שהיוו תמיד עדות לשפע התחמושת וסוגי הקליעים שבשימוש צה"ל. סולקו שאריות הבתים שנחרבו מפגיעת פגזים ישראליים או משיני בולדוזר, תזכורת לשנים של פחד. זה מלמד על עבודת העיריות ואונרוו"א, אמרתי לעצמי. על ההבנה שיש לסלק את מראות המלחמה האלה, על המאמץ המודע והמסודר להחזיר סוג של נורמליות. אבל כמה תלי חורבות ממזרח למחנה הפליטים ג'באליה וכמה בתים מחוררים, שעדיין מיושבים בדייריהם, והם צופים על "עיר המנהרות" ברפיח - הזכירו שאין להיחפז. רשמתי לפני שגם לזה צריך לשים לב בשבועות הבאים - עבודת העיריות בכלל, סילוק הריסות בפרט. חלק מההריסות, למדתי, רוסקו ומוחזרו בכמה עבודות תשתית בסיסיות. אבל אז גיליתי שסיורים חופשיים, עצמאיים, עם נהג מונית מוכר לי או עם חברים, אינם באים בחשבון.

כי החל מה-11 בנובמבר, ארבעה ימים לאחר שהגעתי לעזה בדרך הים, בספינת "כראמה" של Free Gaza Movement, עם משלחת של פרלמנטרים אירופים, זכיתי לליווי צמוד של 24 שעות: שניים או שלושה אנשי ביטחון פלסטינים (בשלוש משמרות), נסעו אחרי בג'יפ גדול ממדים ("מתנת ה-CIA לאבו מאזן", התלוצצה חברה). בלילה הם לנו בו, מתחת לדירת החברים שבה התארחתי. אני כיניתי את הג'יפ "דבאבה" - טנק, משום שכה בלט בשטח. נאמר לי שהליווי דרוש לביטחוני. שאם יקרה לי משהו, חלילה, כל העולם ידבר רק על זה ויאשים את הממשלה בעזה. "אבל אני מתכוונת להישאר שלושה חודשים", אמרתי לע', האחראי על יחידת הביטחון והשמירה על זרים. "אינשאללה תישארי שנה", הוא אמר. "אז למה ללוות אותי בדבאבה", שאלתי. "אם יש מישהו שרוצה לפגוע בי, הוא ידע איפה אני נמצאת" (ואכן, כמה פעמים ידעו חברים איפה למצוא אותי לפי הג'יפ שנסע באטיות או נמצא חונה בסמוך). כי אין לנו מכוניות אזרחיות קטנות, הוא הסביר, ושוב הבטיח שהכל למען ביטחוני ושלומי. סיפרתי לו שכששאלתי מכרים אם לא חבל על הכסף, הם ענו לי: "אל תדאגי, זהו כסף של האיראנים" (מין וריאציה על אמירה ידועה: "כסף של יהודים" - במשמעות של רכוש הפקר, שאפשר לבזבז בלי חשבון). הוא לא צחק.

ע', כמו כמה מאנשי ביטחון ובכירים פוליטיים בחמאס שחברי ניסו לשווא לשכנעם בחוסר ההיגיון שבליווי מתמיד, הבטיח שאני חופשייה לדבר עם מי שאני רוצה, לראות את מי שאני רוצה. עד כמה זה לא מדויק גיליתי ביום השני לליווי: רציתי לבקר משפחה במחנה הפליטים א-שאטי, שבנה גר ברמאללה זה 20 שנה, וב-13 השנים האחרונות לא יכול היה לבקר אצלה, בשל מדיניות הסגר הישראלית. אשתו שלחה להם דרכי קצת מתנות, ובהן מרווה וזעתר ("שאין למצוא טובים כמותם בעזה"). ביקור כמעט רגיל, אצל משפחה רגילה, ובה אפילו אח אחד תומך חמאס. אבל התבקשתי שלא לבוא, אם מלווה אותי הג'יפ הבולט כל כך, למרות שאנשיו אינם מהיחידה שמבצעת פשיטות ועוצרת אנשים. "מה יגידו השכנים, אולי ייבהלו, מה יחשבו עלינו". לא פלא שזו גם היתה התגובה של פעילי פת"ח כשהתכוונתי לבקר באחד ממחנות הפליטים, ושאיתם קיוויתי להסתובב ולשוחח עם בני משפחות עניות במיוחד, בבתיהן.

בשכונה אחת שבה הרביתי לשהות נעלמו בהתחלה פעילי פת"ח מהרחובות. אחר כך למדו מהי סיבת נוכחותו של הג'יפ, נרגעו ושבו להסתובב. בשכונה אחרת סיפרו אנשים, חלקם בבהלה חלקם בסלידה, שהמלווים נהגו לברר את שם בעלי הבניין שבו שהיתי, לשאול לזהות בעלי החנויות שבסביבה. לברר פרטים על מארחי. "הם מפחדים עלייך או ממך", התלוצץ מישהו. וילדה בת 12 שאלה בחשד אם "הליווי של 24 שעות הוא לא תירוץ לסילוקך בקרוב". שכנים שאלו בחצי דאגה ובחצי התלוצצות: "מי הם האח'וואן (האחים המוסלמים) שבג'יפ", או לחלופין "מה עושה שם התנפיזייה" (הכוח הביצועי שהקים חמאס לאחר זכייתו בבחירות, ושהומר לכוחות הביטחון ולמשטרה) או "מה עושים הקסאם למטה". אבל לא כל המלווים הצעירים הם פעילי חמאס וקסאם, התברר בהמשך. ע' עצמו היה בעל תפקיד חשוב במשמר הנשיאות של ערפאת. אחד מפקודיו, שהיה בליווי הצמוד לי, הוא "של (סלאם) פיאד", ראש ממשלת רמאללה, כפי שהגדירו בחיוך עמיתו שהוסיף "ואני של (איסמאעיל) הנייה, אבל אנחנו חברים טובים".

דובר משרד הפנים הפלסטיני בעזה אמר לי שכ-2,000 מאנשי הביטחון של המשטר הקודם הפרו את הוראת רמאללה והם משרתים בחמשת המנגנונים הביטחוניים שכפופים למשרד הפנים. יש עדיין כאלה שמבקשים לחזור לעבודה. הם הבינו, כנראה, ששלטון חמאס אינו ארעי כפי שנטו לחשוב בתחילה, ונמאס להם לשבת בבית. במשטרה בעזה משרתים כ-13 אלף איש, ורק הם, הוא הבטיח לי, מורשים לבצע מעצרים. עברו הימים שבהם אנשי עז א-דין אל-קסאם הם שעצרו וחקרו (ועינו). 700 נוספים משרתים בהגנה האזרחית (מכבי אש ושירותי הצלה שונים), 1,000 - בביטחון הלאומי (משמר גבול), 1,000 בביטחון ושמירה (היחידה שליוותה אותי) ובמודיעין של ביטחון הפנים - בין 300 ל-400. לטענתו היו בתקופה הקודמת 60 אלף אנשי ביטחון "ולא היה ביטחון. היום משרתים הרבה פחות, ויש ביטחון".

מה שנכון נכון, ויעידו על כך ההורים שאינם מפחדים עוד לשלוח את ילדיהם לבד אל מחוץ לבית. כל כך שונה מתקופת האנרכיה הביטחונית, בזמן שמנגנוני הרשות הפלסטינית שלטו, ולטענת רבים עודדו את האנרכיה ואת השתוללות הכנופיות, בתקווה שהדבר יביא לנפילת ממשלת חמאס. מישהו שרחוק מלהיות תומך חמאס נכנס לתחנת המשטרה (לקבלת רכוש שנגנב ממנו). הוא התרשם מאיזושהי רוח של שוויוניות ויעילות ששררה במקום. כה שונה מתקופת הרשות.

החשד שהרשות ברמאללה עושה ותעשה כל שביכולתה כדי לשבש את הסדר בעזה הוא הנימוק העיקרי שניתן לצעדי הכפייה הננקטים נגד פעילי פת"ח. הנהגת האיגודים המקצועיים ברמאללה, שמזוהה עם אש"ף, כפתה שביתה כללית על עובדי משרדי הבריאות והחינוך בעזה, מאז אוגוסט השנה. פקידים במשרדי ממשלה אחרים כולל מנגנוני הביטחון ומערכת המשפט נדרשו, מאז השתלטות חמאס על מנגנוני הביטחון ביוני 2007, לשבות מעבודה אם ברצונם להמשיך לקבל משכורת מרמאללה. ממשלת חמאס מיהרה למלא את החלל בפקידים ואנשי ביטחון מבין תומכיה והקימה מערכת משפט משלה.

כ-80 אחוז מעובדי מערכת הבריאות כבר שבו לעבודה. אם בגלל מצפון לא שקט, אם משום שמשרד הבריאות בעזה אסר עליהם לעבוד באופן פרטי, ואם משום שזומנו לחקירה ב"אל משתל" - מרכז החקירות בצפון עזה. "רבים מהרופאים ביקשו בעצמם שיזמנו אותם ל'אל משתל' או שיביאו אותם לעבודה בג'יפ משטרתי, כדי שיוכלו להגיד לרמאללה שהם תחת איום", אמר מישהו המקורב לשר הבריאות בעזה. פקיד במשרד אחר, שאינו איש חמאס, אישר באוזני את הדבר.

לרבים מהמורים מצאה ממשלת חמאס תחליף, ובקלות, אם כי גם מורה תומכת חמאס מודה שרמתם נמוכה עדיין, ושהם אינם מנוסים. בעיקר נפגעים תלמידים שיגשו השנה לבחינות הבגרות. עכשיו, מי מהמורים שמעוניין לשוב לעבודה - מקומו אינו מובטח אוטומטית, והוא חייב להירשם בין המועמדים. בין השובתים בהוראת רמאללה - גם חברים בג'יהאד האיסלאמי, ציין בתסכול איש חמאס. באחרונה הוארכה השביתה עד ה-31 בדצמבר, וזאת למרות ההתנגדות לה גם בקרב ארגוני אש"ף, בהם פת"ח.

פעיל פת"ח מרכזי (שאיתו נפגשתי בתרגיל התחמקות מ"מלווי" ושאני מנועה כמובן מלהסגיר איזשהו פרט אישי עליו) אמר במרירות: "הרשות נפלה (בעזה) ויש לה 70 אלף חיילים, האם ממשלת חמאס תיפול בגלל שביתת הרופאים? יש בפת"ח ברמאללה מי שראו בשביתה כאילו היא מהפכת 1936. שאלנו את ההנהגה - למה הסכמתם לשביתה זו? למה לא התייעצתם איתנו, חברי פת"ח בעזה? אני אישית עודדתי מורים ורופאים לחזור לעבודה. מי שיושב בבית אחרי שעבד שלושים שנה, נעשה חולה נפשית. כשנקיים את הוועידה השישית שלנו, ייבחרו אנשים שמקשיבים לנו". ואיש פת"ח אחר, אסיר לשעבר, מושבת מעבודה (שגם איתו נפגשתי בהיחבא מהג'יפ), אומר: "אסוני הוא שאני יושב בבית. שאיני עובד. רבים כמוני נמצאים במצב של דיכאון. אני מרגיש בלתי נחוץ. כל חיי היו בשביל פלסטין, העם, ועכשיו הם כלום. הרי אין ערך לחיים בלי עבודה. זה עונש לשבת בבית. כל חיי נעצרו".

ההיגיון של ממשלת חמאס אומר, שאם יש ניסיונות שיבוש כה גלויים שפוגעים בכל הציבור, מן הסתם יש גם ניסיונות חסויים לשיבוש. אחת הטענות שהגיעה לפעילי שמאל היא שאנשי פת"ח תודרכו לשתף פעולה עם צה"ל, אם וכאשר יפלוש לרצועה. לטענת דובר משרד הפנים בעזה, מישהו ממקבלי המשכורות מרמאללה נעצר והודה שהוא נדרש להכין פצצות, בתמורה למשכורת. נכון או לא, אין לדעת.

ועוד טענה: כמה ממקבלי המשכורות מהרשות נדרשים לרגל ולמסור מידע לרמאללה. על קיומם של מלשינים בשירות רמאללה מספרים גם מי שאינם אנשי חמאס. ברפיח הוצע לי לא להיראות באזור מסוים שבו יש מנהרות: אחד מבעלי האדמה שמושכרת לבעל המנהרה הוא ממקבלי המשכורת מהשלטון היריב. אם איראה אצלו, אמרו לי, מישהו מהמלשינים הרבים יודיע לרמאללה והמשכורת תיעצר. זה אינו חשש סרק: כבר נחסמו משכורות של פקידים ש"נחשדו" בכך שהלכו לעבוד (בין אם ה"חשד" מוצדק או לא). מתנגדי חמאס מצדם משוכנעים שהשלטון מציב בכל פינה מלשינים שירחרחו, שידווחו על מה שצריך לדווח. למשל, שיש קבוצה של חברים ששותה משקאות חריפים. לבית אחד כזה פרצה המשטרה יום אחד, הציבה את הגברים מול הקיר, היכתה אותם לנגד נשיהם. אחר כך הפיצה טענה שחיפשה אחר סמים. אבל המסר הובן.

המלשינים, אומרת הטענה, רושמים מי נפגש עם מי. בבית ספר אחד התבקש הילד לרשום באיזה מסגד מתפלל אביו, כך סיפרה חברת המשפחה. כשסירב לענות, ענה לו המורה שאין דבר, יש להם דרכים אחרים לגלות. ביררתי עם הורים אחרים אם זוהי שאלה שילדיהם נשאלו אי פעם. הם השיבו בשלילה.

גורמים רשמיים מכחישים שיש הוראות שמטרתן איסלאמיזציה, או כפיית נהגים מוסלמיים יותר מחמירים (מאלה שקיימים במילא בחברה). אבל "את המסרים אנחנו שומעים מפעילים ברבדים נמוכים", אומר בן מחנה הפליטים ג'באליה. "למשל: בקיץ הקימה אונרוו"א קייטנות, בכל הרצועה. מסגדים התרוקנו, הילדים רצו לקייטנות. כי מה יש לצעירים לעשות, אם לא ללכת למסגד, או למוקאוומה (ההתנגדות), או אינטרנט? וכשאין חשמל רוב הזמן, גם אינטרנט אין. ואז התחלנו לשמוע מהרבדים הנמוכים, לא מהגורמים הרשמיים, שהקייטנות הן כפירה, שזה לא בסדר". גם מציתותים בטלפון הפחד גדול. "עוד אשלם מחיר על מה שאמרתי לך", אמר לי מישהו, בטלפון.

האם הפחדים האלה מבוססים על ידיעה או על שמועות מנופחות, על שנאה או הערכה נכונה של כוונות חמאס? קשה לקבוע. הנה, כולם "יודעים" שאחת מצורות העינוי הנהוגות ב"אל משתל" היא לצייר סולם או אופניים על קיר, כיוון שאז נדרש הנחקר לעלות על הסולם או על האופניים, וכשהוא לא מציית, הוא מוכה. אחותו של פעיל פת"ח ש"ירד למחתרת" אמרה למחפשיו, ממשטרת חמאס: "הרי אתם דורשים שהם יעלו על אופניים מצוירים על הקיר". והם ענו לה, לדבריה: "לא, הפסקנו, כי אזל הדלק". ניסיתי לברר כמה ומי נפגשו ודיברו עם מישהו שהתנסה בשיטת עינוי זו. מתברר שיש תלונה אחת כזו שעדיין נבדקת.

אנשים גם "יודעים" שחמאס מחלק חבילות מזון רק לתומכיו. או שהוא דואג לחלק גלוני גז בישול לאנשי התנועה, וזאת בתקופה של מחסור בגז בישול בכל הרצועה. תופעה נפוצה או מקרים בודדים שמרוב שחוזרים ומספרים עליהם, הם תופחים בתודעה? אם לשפוט מדברי הדייג ממחנה הפליטים א-שאטי, שאינו איש חמאס, אין מה להשוות בין שלטון הרשות "המושחת, שדאג רק לאנשיו" לשלטון היום. האם זה מכיוון שהוא חבר ילדות של הנייה, האם זה מכיוון שהנייה "היה דייג, ואביו היה דייג ואנחנו שכנים והוא גר עדיין במחנה, באותו בית פליטים", או שבאמת, הדייג משקף גישה רווחת של אנשים שאינם נחשפים למעצרים ולצעדי דיכוי אחרים מצד חמאס?

לפעמים מדברים על קבוצות "סלפיין" (של טהרנים שדורשים להתבסס רק על הדורות הראשונים של האיסלאם) שהן אלו שכופות, באמצעים אלימים, נהגים דתיים מחמירים. אבל, סיפר לי מ' במחאה, הסלפיין האמיתיים (והוא רואה עצמו אחד מהם) מתנגדים לכל אלימות. החשדנים אומרים שיש גורמים בשלטון שעושים שימוש בסלפיין האלימים.

עזה. גם הבנקים סגורים
צילום: רויטרס
הסלפיין הם שגויסו כדי להביא לסילוקי מעזה, בעל כורחי, שלושה שבועות בלבד אחרי בואי וכשבפנקסי עדיין רשומים עשרות נושאים לבדיקה ולכתיבה. ב-30 בנובמבר בבוקר ביקש עוזרו או סגנו של ע' שאפגש איתם "מיד". התפניתי אחרי שעתיים, ב-12, ואז התבשרתי ש"בשל המצב הביטחוני ומידע שהתקבל על סכנה לחייך, איננו יכולים עוד להגן עלייך ואת מתבקשת לצאת מהרצועה מיד. ההוראה היא של סעיד א-סיאם". באפריל 95' שמעתי משפט שכמו נלקח מאותו ספר הדרכה שאותו שינן ע'. אלא שאז השמיע אותו נציג המוח'אבראת (המודיעין) של הרשות, וההוראה באה מערפאת. אז נאמר לי שהסכנה מג'יהאד ומחמאס ואילו הפעם הוזכרו הסלפיין. ע' נעלב עמוקות מההשוואה ומהרמיזה שהם משקרים, כמו ששיקר הביטחון של ערפאת, כמו שמשקר השב"כ הישראלי במונעו מעיתונאים ישראלים להיכנס לרצועה "מסיבות ביטחוניות". ב-95' ה"מיד" הוחלף בשלושה ימים. אז חברים ומכרים מפת"ח התערבו, ובאותם שלושה ימים הביאו לשינוי ההוראה.

הפעם חיפשתי את עזרתם של אנשי חמאס. אותו יום ראשון הייתי אמורה להתארח אצל נ' - ידיד ותיק, חבר בחמאס ומרצה באוניברסיטה. סיפרתי לו מיד בטלפון על ההוראה, ושמעתי בקולו את התדהמה והצער. תוך שעה הוא בא לאסוף אותי בלוויית חברו, איש המועצה המחוקקת. שניהם ניסו להתקשר למי שאפשר, כדי לנסות לשנות את הגזירה. מרגע לרגע, מטלפון לטלפון, פניהם הנבוכות והמוותרות לימדו שאין סיכוי. שההחלטה היא סופית.

בשלוש אחר הצהריים התיישבנו לאכול, בביתו, עם אשתו ושני הבנים. בארבע צילצלו מלווי בדלת והודיעו שתם זמני. שעלי לעזוב מיד. פקודה היא פקודה. ירדנו יחד למטה, וב"דבאבה" במקום שניים או שלושה התכווצו שישה או שבעה ממלווי, וסבר פניהם בלתי ידידותי בעליל. לא מעניין אותם שצריך עוד לארוז, להיפרד מחברים, שמחסום ארז סגור. אשמתך שהתמהמהת. נ' ניסה להסביר: "אנחנו בבית צמים (עשרת הימים האחרונים לפני חג הקורבן הם ימי צום מתוך בחירה). התכוונו לשבור את הצום בארוחה עם עמירה (בחמש). כשנודע לי שעליה לעזוב התקשרתי לאשתי והחלטנו להפסיק את הצום קודם, כדי לכבד את האורחת". הופתעתי והתרגשתי, כי לא ידעתי על מחוות המחאה הזאת.

הטלפונים הולידו רק הקלה אחת: הותר לי לעזוב למחרת.

על שמשת המונית שהובילה אותי למחרת, לארז, זיהיתי את האישור בעברית שמודבק על מכוניות חדשות שמגיעות מהמכס, בנמל אשדוד. אלא שהמונית כלל אינה חדשה. "אנחנו קונים את המדבקה בשני שקלים, ומדביקים", הסביר לי עוד קודם אחד מהנהגים שעל מכוניתו הישנה התפלאתי לגלות את האישור. "בשביל מה? אולי כדי שיחשבו שהמכונית חדשה, ושכל הביטוחים עליה משולמים כדין", הוא אמר. לשון המדבקה: "מאושר לעבור לעזה". *



ילדים בדואים מחוץ לעזה. קייטנות הן כפירה


ספינת "כראמה" מגיעה לעזה עם פרלמנטרים אירופים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו