טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כך הצליחה עדינה בר שלום, בתו הבכורה של הרב עובדיה יוסף, להקים אוניברסיטה לחרדים

כשאת בתו הבכורה של הרב עובדיה יוסף, זה מה שמייעדים לך הורייך. בכיתה ח' נעלו אותה בחדרה, כדי שלא תלמד בתיכון עיוני. כשהיתה לאשה נשואה ורצתה ללמוד פסיכולוגיה, התגייס גם בעלה כדי לחסום אותה. רק בשנה הבאה, בגיל 65, תגשים עדינה בר שלום חלום, ותלמד על פשרו במכללה החרדית שהקימה

תגובות

לא היה רגע יותר מרגש בחייה של עדינה בר שלום, מהרגע שבו קמה ואמרה את ברכת שהחיינו בקול גבוה שרעד בקצוות, באירוע לרגל הענקת תואר ראשון בעבודה סוציאלית לבוגרות המכללה החרדית שייסדה. זה קרה לפני כשנתיים. היא הישירה מבט אל אביה, הרב עובדיה יוסף, שישב מולה בשורת מכובדים בבנייני האומה, ובהם הרב שלמה עמאר והשר אלי ישי, והיה נדמה לה שהוא מרוצה. היא חשה אושר על כך שנפרצה הדרך של הבנות החרדיות להשכלה הגבוהה, לא מעט בזכותה, והוא, אביה, היה איתה לאורך כל הדרך.

בצילום שלה מהמעמד ההוא, לבושה בבגד כסוף שתפרה במיוחד לאירוע, נראה כאילו נגה אור על פניה שנראו צעירות ויפות תחת הכובע רחב התיתורה, וחיוך נדיר קרן מהם. האם חשבה באותם רגעים על הילדה בת ה-14 שהיתה, שהוריה לא הרשו לה ללכת ללמוד בתיכון? או על השעות הארוכות שעשתה על מכונת התפירה, כשבעצם רצתה ללמוד פסיכולוגיה?

תחושת ניצחון מתוק-מר מילאה אותה כשראתה את הבוגרות שלה עוברות בסך. בפניה שערי ההשכלה היו נעולים, וזה לא ביטוי נמלץ במקרה של בר שלום. בעיני הוריה, תפירה היא המקצוע היחיד המתאים לאשה ואם בישראל. ובר שלום אמנם הגשימה את ייעודה והיתה תופרת. כמה שנים לאחר נישואיה, כשביקשה ללמוד באוניברסיטה, בעלה הדיין לא הרשה לה, ואביה חיזק אותו בדעתו. בלב כבד נאלצה לוותר על החלום שלה לרכוש השכלה. ככה זה כשאת בתו של הרב עובדיה.

למראית עין היא השלימה עם הגזירה ובמשך רוב חייה הבוגרים ניהלה סלון כלות. רק לפני שנים ספורות עשתה מהפך בחייה, כשהחלה להיאבק לפתיחת אוניברסיטה לחרדים. היא המציאה את עצמה מחדש כפעילת ציבור, מטילה את כל כובד משקלה כבתו של הרב עובדיה יוסף. נגישות החרדים להשכלה הגבוהה נעשתה לציר שסביבו סובבים חייה, לכרטיס הביקור שלה.

"בין התלמידות שלי יש אמא לעשרה ילדים", אומרת בר שלום. "שאלתי אותה למה היא צריכה את זה, והיא ענתה לי שהיא פשוט רוצה ללמוד. בעיני זו נשיות חרדית חדשה. ההכרה שאשה בגיל 40 יכולה עדיין להתפתח ולמלא אחר מאווייה. זה לא גיל מבוגר. הן יכולות עדיין למלא עולם שלם בתוכן. אצלי זה היה סיפור אחר. זה חשבון הנפש שלי, של למה באתי לעולם. אני אוהבת מאוד לתפור. לא היה לי רע. היה לי תוכן בחיים. אבל חיפשתי משמעות. שלושת ילדי היו מסודרים. חיפשתי לעשות בחיי משהו שיישאר אחרי. משהו שיחולל שינוי".

העולם השתנה

הקונפליקט והחיפוש אחר משמעות שעיצב את חייה ואישיותה של עדינה בר שלום משתקפים יפה בסרטם של יוחאי חקק ורון עופר "חרדות", שהוקרן בתחילת השבוע בפסטיבל הסרטים היהודי. מלבד גיחות ספורות לתקשורת, עד לפתיחת המכללה ניהלה בר שלום את חייה בפרטיות גמורה בתל אביב. לא היו לה יד ורגל בניהול בית אביה, כאחיה המסתופפים בביתו ובצלו, או כגיסתה יהודית, המושכת בחוטים מאחורי הקלעים. אבל הסרט אינו עונה על השאלה כיצד נהפכה למובילת החזון של אביה, שסבר שצריכות להיות עובדות סוציאליות חרדיות בציבור החרדי. או שמא בעצם היא זו שהניעה אותו להצטרף לחזונה.

במשך השנים היו רינונים סביבה על כך שלא הלכה בדרכו. את הרושם הזה חיזקה חזותה החיצונית. בר שלום חובשת כובע מעל תספורת קצרה, שערה המלא והכהה נוכח בחזית. אבל בתגובה היא מצביעה על תצלום ישן של הוריה, שבו נראית אמה ולראשה מטפחת רפויה. "את רואה? ככה הלכו אצלנו בבית", היא אומרת. "אני ככה וכל אחיותי נראות ככה. היה פעם סגנון כזה של נשים חרדיות. פשוט העולם השתנה".

התחושה הזאת, שהכל סביבה השתנה והקצין, שהחיים אינם מזמנים עוד מפגש טבעי בין חילונים לדתיים כפי שהיה בילדותה, היא מוטיב שחוזר בשיחה עם בר שלום. היא בת 64, נשואה לעזרא, דיין בבית הדין בתל אביב. אם לשלושה ילדים. מתוך שלושת ילדיה, רק לבת אחת, שעובדת כאחות, יש תואר אקדמי (בלימודי סיעוד באוניברסיטת תל אביב). בת אחרת היא עקרת בית. "אמא שלי היתה רווה נחת ממנה", היא צוחקת. נכדה, בנו של הבן, סיים את לימודיו במכינה במכללה שלה ובקרוב מתחיל ללמוד לוגיסטיקה.

כילדה, גדלה בר שלום והתחנכה לאור ההכרה שאביה דגול. התודעה הזאת, היא אומרת, הוחדרה לילדים באהבה רבה על ידי אמה, מרגלית, ש"העריצה את האדמה שעליה הוא דורך". רוב הזמן היה האב ספון בחדרו, לומד תורה, והילדים היו הולכים על קצות האצבעות כדי לא להפריע לו. מדי פעם היה יוצא. "אבי היה מאכיל אותנו בכפית, עד גיל מבוגר, כדי להיות בטוח שאכלנו", היא מספרת. "תוך כדי הארוחה הוא היה מקשיב לרדיו, לשיעורי התנ"ך של נחמה ליבוביץ, ואומר לי שאלמד כמוה". לדבריה, הוא עודד את הבנות ללמוד תנ"ך וגם היה עוזר בשיעורי הבית. "אבל הלימוד לאשה נתפס בעיניו כתחביב, לא כקריירה".

ההערצה אל האב זרמה בדמה, והתגבשה כחלק מהזהות שלה. "מגיל עשר קיבלתי דמי כיס. הייתי מקבלת שתי לירות לשבוע וזה היה המון כסף. חסכתי אותו כדי לקנות לעצמי בגדים ולאבא רחת לוקום. נורא רציתי לפנק אותו, לזכות למלה ממנו". כל כך חיכתה למלת שבח ממנו. היא היתה מתעוררת בחצות, מכינה תה, נכנסת על קצות האצבעות לחדר שבו ישב ולמד, מניחה את הכוס והממתק על השולחן, וחוזרת לישון.

לאדם מן הצד קשה להבין איך מתיישבת הסתירה שמובנית בדמותה: מצד אחד אישיות פורצת דרך ומצד שני, לפחות על פי עדותה, יחס הגובל בסגידה. "זה לא מכניעות, זה מאהבה", היא אומרת. עד היום היא מתייעצת עם אביה כמו עם רב ולא מהרהרת אחרי ההחלטות שלו. כמנהג הספרדים, היא עדיין מנשקת את ידו בכל פעם שהיא פוגשת אותו. "כל החיים הרגשתי שלהיות בתו של הרב עובדיה, זה אומר להיות ראויה לו. להצטיין בעצמי, בלימודים, בבית ולחנך את האחים, אם כי קצת בהתנשאות לפעמים, כי הייתי בסך הכל ילדה". כבת בכורה היו לה תשעה אחים ואחיות לטפל בהם. בן הזקונים, משה, נולד לאחר שנישאה.

החיים הטובים בקהיר

ב-1947, כשהיתה בת שלוש, ירד אביה למצרים לכהן בתפקיד אב בית דין רבני ולהביא פרנסה לביתו. במשפחה היו אז שני ילדים, עדינה ויעקב. כשחזרו לישראל כעבור שלוש שנים הם כבר היו ארבעה ילדים. מהחיים במצרים יש לה זיכרונות מאושרים, אף שהיא ואחיה התחנכו בבית ולא היו להם כמעט חברים, חוץ מילדי תלמידיו של אביה. משחק עם ילדי השכנים הערבים, לא בא בחשבון.

לעומת החיים בירושלים, נהנתה המשפחה מרווחה כלכלית יחסית. הם הרבו לצאת לטיולים. היא זוכרת רכיבה על גמלים באזור הפירמידות וטיול בסירה בנילוס. המשפחה גרה בקומה חמישית של בניין מגורים צפוף בקהיר. בימי מלחמת העצמאות היו מנותקים מהמתחולל בארץ, אבל לבה של האם ניבא לה שאחיה מת במלחמה. היא צדקה. "היתה אווירה של פחד", מספרת בר שלום. "לא ירדנו למטה יותר. עבור השכנים, היינו האויב הציוני. אמי פחדה מהעוזרת, היא החביאה סכינים מתחת למזרן כאמצעי התגוננות".

כמה פעמים זרקו על דלת ביתם אבנים גדולות. "יום אחד דפקו בדלת. אבי ענה ואלה היו אנשי הבולשת המצרית. הם נכנסו אחרי אבי לחדר הספרייה ושאלו אותו אם יש לו נשק. אבי ענה בקור רוח 'זה הנשק שלי' והצביע על הספרים'. בדיעבד סיפר שפחד".

ב-1950 חזרה המשפחה לישראל. בר שלום, שהיתה בת שש, נחתה היישר בכיתה א'. אביה התעקש לרשום אותה לבית יעקב, למרות שכל הבנות הספרדיות למדו אז ברשת החינוך הממלכתית-דתית. בצילום כיתתי מאז היא נראית עצובה. "לא ידעתי מלה עברית", היא אומרת. "בבית דיברו רק ערבית מצרית. ידענו רק לשיר בעברית כמה שירים, 'הבאנו שלום', 'כי מציון תצא תורה', זה הכל". בחושי השורדת שלה היא הבינה שאם תגיד מלה בערבית, באווירה ששררה בארץ אחרי המלחמה, היא תיחשב "ערבייה", אויבת. בתוך זמן קצר היא שכחה את השפה.

מהשנים הראשונות כאן היא זוכרת אווירה של משפחתיות, כשהאחים והאחיות של ההורים עטפו את הילדים בהרבה חום ואהבה. אז גם החלה אישיות הדרשן של אביה לבצבץ. "כל מוצאי שבת, אחיות של אמי היו מגיעות עם המשפחה שלהן ואבא היה מספר סיפורים. אלה היו סיפורים עם מוסר השכל, מעשיות עממיות. הוא היה נכנס לפרטים, פעם לוחש ופעם מגביר את קולו. בכית איתו ושמחת איתו והוא היה בוכה איתנו. הילדים היו יושבים מרותקים. המוסר-השכל היה נכנס לך לנשמה. תתנהגי טוב, יהיה לך טוב". לדבריה, עד היום נמשכים אירועים אלה, אף כי בתכיפות נמוכה יותר בשנים האחרונות, בגלל מצב בריאותו.

הם עברו לגור בשכונת בית ישראל בדירה קטנה עם מיטות סוכנות. השירותים, חדר הרחצה והמטבח היו משותפים בחצר. די מהר כבר היו שישה ילדים במשפחה. כבת הבכורה נהגה לדאוג לסדר ולניקיון בבית, וגם לכך שאחיה יכינו שיעורים. "זו היתה תקופת הצנע", היא אומרת. "היה מחסור, אבל לא ידענו שאנחנו עניים. היינו ברקיע השביעי אם מרחו לנו קצת ריבה על הלחם. לא רעבנו. בשבת אמא חילקה עוף אחד לשתי ארוחות. שמה לירה בצד לשעות קשות. אבא לימד בתלמוד תורה, כל מה שהוא הרוויח הוא נתן לה והיא היתה נותנת לו דמי כיס לקניית ספרים. לפעמים הוא היה נתקע בחנות במשך שעות, כי לא היה מסוגל לעזוב את הספרים".

כשנולדו התאומות (מספר 8 ו-9) דחפה אמה את אביה לקבל משרה של דיין בפתח תקוה, אבל כעבור זמן קצר הם חזרו לירושלים. בהיותה בת 14 נולדה עוד בת, העשירית. אחרי הלידה שכבה האם במשך שלושה חודשים במיטה עם פריצת דיסקוס, ועדינה לא הלכה לבית הספר אלא טיפלה בתינוקת והיתה מופקדת על הבית. "מעולם לא הרגשתי שלא היתה לי ילדות", היא אומרת. "הרגשתי כמה אחריות יש עלי וזה היה נפלא. רק במבט לאחור הבנתי שלא היתה לי ילדות רגילה".

החוקים בבית היו ברורים. הבנים במשפחת יוסף מעולם לא נגעו במטלות הבית. הם יועדו להיות תלמידי חכמים. הבנות עבדו בבית. אבל לה היו הזכויות המיוחדות שלה. היא היתה תולעת ספרים. "קראתי כל דבר, ג'יין אייר, 'אוהל הדוד תום', 'נשים קטנות'". אפילו את ספריה של איין ראנד קראה ו"חלף עם הרוח". "לא הגבילו אותי", היא אומרת. "כולם קראו אז ספרות יפה ורומנים. הייתי עפה על כנפי הדמיון. בכיתי, כאבתי. היתה לי נפש רומנטית. אבל העולם היה ברור. כשקראתי את הספרים לא התבלבלתי. לא חיפשתי עולמות אחרים. זה קרה להן, לגיבורות גויות. לי היה העולם שלי".

שביתת מחאה

בסוף כיתה ח' התנפץ העולם שלה, עולם הילדות, לרסיסים. בקיץ היא התכוונה לעבור את בחינת הסקר, שתקבע אם היא זכאית לקבל מלגה ללימודים בתיכון עיוני. היא ידעה שלהוריה אין כסף לתשלום שכר הלימוד. "יום אחד התקיימה אסיפת הורים ואמא שמחה לשמוע שהפנו אותי ללימודי תפירה", מספרת בר שלום. "גם אבי חשב שזה מתאים. אבל אני רציתי להיות מורה".

מתוך 40 בנות כיתתה, למדו איתה עוד שלוש בנות ספרדיות ואת כולן הפנה בית הספר, ברוח ההסללה והגזענות של התקופה ההיא, לבית ספר מקצועי ללימוד תפירה. עד למשבר ההוא, אומרת בר שלום, לא הרגישה חריגה ולא היתה מודעת להבדל שנובע מהעדתיות. "הייתי מעולה בלימודים".

כדי שלא תתפתה, ביום שחל בו מבחן הסקר החליטו הוריה למנוע ממנה לצאת ונעלו את דלת חדרה במפתח. כל מה שחשבה על עצמה, על כך שסמכו עליה, התמוטט. "נכנסתי למיטה, כיסיתי את הראש בשמיכה", היא מספרת. "היה בכי, היה כעס. במשך שבועיים עשיתי שביתה ולא עזרתי בבית. אני מאמינה שהם חשבו שזה לטובתי שיהיה לי מקצוע לחיים. 'את צעירה. יש לך פרפרים בראש', אמרה לי אמא. 'כשתינשאי תודי לי'".

לאחר שבועיים חזרו החיים למסלולם. "הייתי ילדה. כמה יכולתי להחזיק את הכעס? הלכתי למקום העלוב הזה שבו לימדו תפירה. שנאתי את זה בהתחלה, הרמה היתה נמוכה". כדי לפצות את עצמה, היא אומרת, הכפילה את מספר הספרים שקראה. שמחת החיים חזרה. "היתה עבודה לעשות. הבית היה מלא חיים, מלא ילדים. לא היה זמן להתעמק בכאב. אנשים נכנסו, אבא שלך עולה לגדולה וגם התחלתי להרגיש את שמחת היצירה. התחלתי לאהוב לתפור והתבלטתי גם בזה".

כעבור שלוש שנים עמדה אחותה בפני אותה דילמה. "נלחמתי כמו לביאה", אומרת בר שלום. "לא איפשרתי יותר לשום בת במשפחה לא ללכת לתיכון העיוני. ההורים שלי הבינו. הם ראו את הצער שלי על כך שלא למדתי. את התסכול שלי. אצל אבא העולם היה מסודר כך: גברים מפרנסים ונשים בבית. רק בהתאמת ההלכה לתקופה הוא היה מודרני יותר מהאחרים. אבל הוא הבין שהעולם השתנה. ולאחר שנים אמא אמרה לי שאם יש משהו שהיא מצטערת עליו זה שלא נתנה לי ללכת ללמוד. צריך גדלות בשביל להכיר בזה".

בר שלום זוכרת היטב את הכאב ואת תחושת ההחמצה. "הרגשתי עצב וצער, אבל העצב הוא של הילדה של אז", היא אומרת. "לא נעשיתי מרירה בגלל מה שקרה. זילזלו אז ברמה האינטלקטואלית של נשים, ביכולת של כל אשה להגיע להישגים. זילזלו בספרדים. אבל הייתי הישגית, שאפתנית, ומה שקרה לא כיבה אותי. נכנעתי כי לא היתה לי ברירה. השתקתי את השאפתנות שבי, כי באתי מבית שבו לא מורדים בהורים, במסורת, וגם כי הייתי עסוקה בלשרוד ועדיין לא מצאתי את הדרך המתאימה לי".

אם יש משהו שעדינה בר שלום אינה יכולה להסכין איתו זו האפליה של הבנות הספרדיות בבתי ספר חרדיים. ויותר מכך, אוזלת ידה של ש"ס, שראשיה רוצים שילדיהם יתקבלו לבתי הספר היוקרתיים, הנשלטים בידי הליטאים. "ש"ס אימצו את הרוח הליטאית, וזה כואב לי", אומרת בר שלום. "בשביל מה הוקמה ש"ס?"

היא מאמינה יותר בשילוב, ולא בהפרדה. "לא רציתי מפלגה ספרדית", היא אומרת. "בשנה הראשונה לא הצבעתי ש"ס. רציתי להביע עמדה ואמרתי לאבי שזו טעות להקים את המפלגה הזאת, 'יבזו אותך'. גם אמי אמרה לו. אבל הוא אמר, מה לעשות עם הילדים המסכנים שלא מתקבלים למוסדות? מה לעשות עם עולם התורה? אחר כך כבר הצבעתי ש"ס כדי לכבד אותו".

לדבריה, כל שנה נכדותיו של הרב עובדיה יוסף נדחות מהסמינרים ויש להפעיל פרוטקציות כדי שיקבלו אותן. "קרה שנכדה שלו ישבה בבית במשך שלושה חודשים, הוריה חשבו שצריך להצניע את העניין. אני חושבת שצריך לעלות על בריקדות".

אמא כעסה עלי

כשהיתה בת 17 וחצי הציע לה אביה שלושה בחורים והיא בחרה את הרציני שבהם, תלמיד ישיבה. "הייתי בוגרת, ידעתי מה אני רוצה", היא אומרת. "רציתי מישהו כמו אבא. לא הייתי מוכנה להתפשר. בפגישה הראשונה קראתי לבעלי 'כבודו' והוא נרעש: 'מה פתאום?'" אחרי שישה חודשים הם התחתנו.

בעלה ישב ולמד בכולל. לאחר שנה נולד בנה הבכור והיא יצאה לעבוד בתפירה. "אמא שלי כעסה עלי. זה עולם הפוך. אבל אני הייתי חניכה טובה של בית יעקב. הרגשתי שזו זכות שיש לי בן-תורה בבית".

אחרי שנתיים היא פתחה סלון לכלות ועבדה מבוקר עד ערב. "לא טיפלתי בילדים שלי", היא מגלה. "היו לי מטפלות, אבל לאט לאט ראיתי את הנזק והחלטתי שבעלי יקבל על עצמו משרה של הוראה וקיצצתי בשעות העבודה שלי". בהפוגה שנטלה כדי לגדל את ילדיה, היא המשיכה לתפור בבית. כשבעלה נהיה דיין ובתה השלישית נולדה, היא רצתה ללכת ללמוד פסיכולוגיה. אבל אביה ובעלה הטילו וטו. "לא כעסתי כשאמרו לי 'בשום אופן לא', זה היה בגלל שבאוניברסיטה אין הפרדה בין נשים וגברים".

לפחות מן השפה ולחוץ, בר שלום אינה מתקוממת על הגישה הזאת, שרואה באשה ילדה קטנה שאינה יכולה לעמוד בפני פיתויים. "אני מאמינה גדולה בכוחה של אהבה", היא מסבירה. "אם את יושבת כתף אל כתף עם אותו בן אדם במשך כמה שנים, לא יעזור לך כמה שתהיי חזקה. הכל יכול לקרות". היא בחרה בפשרה: ללמוד עיצוב אופנה במכללת שנקר, ובזמן הלימודים עבדה אצל האופנאי יהודה דור. "חיפשתי כל הזמן דרך ביטוי לכישרונות שלי, ליצירתיות שלי, ואבא שלי שיכנע את בעלי שהלימודים האלה הם בסך הכל לימודי תפירה".

ואז, אחרי כמה שנים, צץ עניין המכללה האקדמית. התברר שהרב יוסף חושב שנחוצות עובדות סוציאליות חרדיות והיו ניסיונות להקים מסלול הכשרה בשיתוף עם האוניברסיטה העברית, שנכשלו. "כשבאתי אליו עם הרעיון להקים אוניברסיטה חרדית, הוא שמח ובירך אותי", היא מספרת. "כנראה לכל דבר הזמן שלו. אולי אם הייתי מתעוררת קודם, אבי לא היה מסכים".

כל סיפור החיים שלה כאילו הסתדר כדי להביא לצדק הפואטי בסוף. שהיא, שלא הרשו לה ללמוד, תפתח את שערי ההשכלה לנשים וגברים חרדים. המכללה פועלת בירושלים כבר שמונה שנים, עכשיו לומדים בה 700 סטודנטים חרדים, 200 מהם גברים והשאר נשים, הלומדים בהפרדה גמורה בין המינים. נדבנים וקרנות כמו "אבי חי" ו"קרן הידידות" מסייעים לה לחלק מלגות. היא מאמינה בכל לבה שלימודים אקדמיים הם לפני הכל מפתח לפרנסה, מכשיר להתמודדות עם העוני החברתי.

"אני לא יכולה לעצום את עיני מפני מה שמתרחש בחברה שלנו", היא אומרת. "העוני, הפחד, החרדות מפני איך לקיים משפחה, איך לחתן את הילדים. אני חושבת שהחברה החרדית צריכה להיות בנויה על לימוד התורה, אבל במקביל צריך לאפשר לכל מי שרוצה ללמוד מקצוע. לא להגיד מלמעלה 'אתם חייבים לעבוד', אלא לפתוח את הדלת כדי שיוכלו להתפרנס בכבוד".

בשנה הראשונה של המכללה הרבנים האשכנזים נלחמו בה, הקירות כוסו בפשקווילים נגדה והיה חשש שהמכללה לא תעמוד בזה. "אבי הבין את העניין ולכן בא כל חודש למכללה", היא אומרת. היא שמחה גם בבחורים החרדים שבאים ללימודים אחר הצהריים, לאחר לימוד תורה מהבוקר. אבל דומה שהיא מתרגשת יותר מהנשים.

"לא מדובר במהפכה", היא מסייגת. "ההורים של הבנות האלו חרדים מכך שהן יהפכו ליותר חכמות מהבעלים שלהן. אני לא מאמינה שהלימודים שלהן יביאו לכך שהחברה החרדית תשתנה, או שנשים ייעשו יותר מעורבות בחברה ובפוליטיקה. אני שמחה שאשה חרדית יכולה ללכת לעשות מה שהיא אוהבת בתמיכת בעלה ומשפחתה, ואני בטוחה שההסתייגויות החברתיות ילכו ויפחתו. הייתי שמחה אם ראשי ש"ס ישלחו את בנותיהם ללמוד במכללה".

שלושה מחזורים של עובדות סוציאליות כבר סיימו את הלימודים, ובמכללה לומדים גם הפרעות תקשורת, מחשבים ומדעי המעבדה הרפואית. באחרונה היא התגברה על המכשלה העיקרית והצליחה להביא אל המכללה, בשיתוף עם אוניברסיטת בן גוריון שנענתה לאתגר, את המקצוע שהחרדים חששו ממנו ביותר - פסיכולוגיה. התוכנית היא אותה התוכנית והסטודנטיות יעברו טיפול תוך כדי הלימודים, בהבדל אחד: אצל מטפלות ולא אצל גברים. למרות חששה, אביה נתן את ברכת הדרך והמסלול יתחיל לפעול כבר בשנת הלימודים הבאה. בר שלום מתכוונת לשבת בשיעורים כשומעת חופשית.*

***

שני גברים, שתי נשים

דרך הצגת העימותים הפנימיים בחברה החרדית מנסים במאי הסדרה לנתץ סטריאוטיפים

כשיוחאי חקק ורון עופר, במאי הסרט "חרדות", החלו לעבוד לפני כשנתיים על סדרת הסרטים שלהם אודות החברה החרדית (שהופקה בעבור "קשת" בתמיכת קרן "גשר" וקרן "אבי חי"), הם כבר ידעו שהם רוצים להציג אותה דרך דמויות מפתח. "מה שחיפשנו היה לנתץ סטריאוטיפים ולייצג את החברה הזאת באופן הכי עמוק ומכבד", אומר חקק, עיתונאי בעבר והיום דוקטור לסוציולוגיה המרצה באוניברסיטת פורטסמות. "אין כמו סיפורי החיים של האנשים כדי להעביר את המורכבות".

שני סרטים מהסדרה, בהפקת "בלפילמס", כבר הוקרנו וכיום הם עובדים על הסרט השלישי. בסרט הראשון "גוואלד", על היחס למדינה, עימתו הבמאים את דמותו של שמואל-חיים פפנהיים, עורך ביטאונה של העדה החרדית הקיצונית "העדה", המפיק הפגנות נגד המדינה וחושש מהשפעתה המסוכנת על ילדיו, עם הח"כ לשעבר אברהם רביץ, ששירת בצה"ל ונוטל חלק פעיל בדמוקרטיה הישראלית.

בסרט השני בסדרה, "חרדות", שהוקרן השבוע, מוצגות שתי נשים: עדינה בר שלום, בתו של הרב עובדיה יוסף ורחל שלקובסקי (במבי), מיילדת מיתולוגית במגזר החרדי. לדברי רון עופר, "בניגוד לדעה שלנשים החרדיות אין קול ושהן מדוכאות, רצינו להציג שתי נשים אמיצות שיש להן עמדה משלהן והן מבטאות אותה".



עדינה בר שלום. אני אוהבת מאוד לתפור, לא היה לי רע, אבל חיפשתי לעשות בחיי משהו שיחולל שינוי


הרב עובדיה יוסף ובתו עדינה בחתונת בתה לפני 14 שנה. רציתי לפנק אותו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות