בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בגיל 85 אורי אבנרי לא מתחרט על כלום: לא על הציצים ולא על האובססיה לשלום

בגיל 85 אורי אבנרי עוד לא מתפנה לסיכומים: הוא מפגין, מרצה, כותב (בעיקר באינטרנט) ואינו מופתע מנהירת העיתונאים לפוליטיקה. הוא מודה באשמה לגבי חלקו בהצהבת העיתונות, אבל בעולם בו המטרה מקדשת את האמצעים, אם נשים חשופות חזה היו הדרך להביא את השלום, אז שיהיה

תגובות

בני מזל שזוכים לציין את יום הולדתם ה-85 בצלילות דעת ובבריאות טובה, נוהגים להביט אחורה ולסכם, מי בזעם ומי בסיפוק, את השנים שניתנו להם בנדיבות. אורי אבנרי, חד כנער, מעדיף בעליל להסתכל קדימה באופטימיות בטוחה. "אופטימיות גנטית", כדבריו.

צל של חיוך אינו עולה על לחייו המזוקנות למשמע השאלה באיזו מדינה ניפגש בעוד עשר שנים. אמו חיה עד גיל 95, והוא נחוש בדעתו לשבור את השיא של משפחתו, ששורשיה, הוא אומר ספק ברצינות, מגיעים עד יוליוס קיסר. "לוחם השלום" הוותיק ביותר בישראל משוכנע שבעשור הבא של חייו הוא יזכה להניח את כלי נשקו: העט והלשון. אבנרי מאמין שעוד יחגוג את מסיבת הסיום של הסכסוך.

"בימי חיי ראיתי כל כך הרבה דברים לא צפויים קורים, כמו עליית היטלר לשלטון, וכמו סופו המר של רומל באל עלמיין", הוא מסביר, "אבל אם נמשיך להביט למטה, לרגליים, נמות מיגון. לכן תמיד אני מביט למעלה". את האופטימיות הוא שואב מהדרך הארוכה שהישראלים עשו מתמיכה בארץ ישראל השלמה לסלידה הגוברת מהמתנחלים ומהדרך הארוכה לא פחות שהאמריקאים עשו מג'ורג' בוש, השמרן הלבן, לברק אובמה, הליברל השחור.

בשעה שבני גילו משתעשעים עם הנינים, מוביל אבנרי את חבריו ל"גוש שלום" להפגנות נגד הגדר בבילעין, מרצה ברחבי העולם, ובעיקר כותב. מאמרו השבועי מתורגם לארבע שפות, כולל ערבית, ומופץ באינטרנט לרבבות מנויים ברחבי העולם. אשתו רחל, תמיד אתו, אומרת שהם אינם מצרים על כך שוויתרו במודע על חוויית ההורות. בערב העיון שהתקיים השבוע לכבוד אבנרי בסינמטק בתל אביב, היא חשבה שהיה נחמד אילו מצאו נכדה קטנה שתגיש לאורי זר פרחים. אבל אילו היו להם ילדים, היה לו קשה יותר לשכב מתחת לגלגלים של ג'יפים צבאיים, או לנסוע לביירות בעיצומה של מלחמת לבנון הראשונה.

איש של ערפאת

כמו אצל פורצי דרך, קשה לאבחן אצלו את מידת הספקנות ("אני מחזיקה בחופן של כמעטים ושופכת אותם על הדברים המוחלטים שלו", אומרת רחל). כך, אין לו ספק שישראל של ממשלת שרון רצחה את חברו הטוב, יאסר ערפאת. כשרחל והוא פגשו אותו, שבועות אחדים לפני כן, הראיס נראה מצוין. עד היום איש לא קיבל הסבר מוסמך למחלה המסתורית שלו ולגמרי ברור לו למי היו מניע, יכולת והזדמנות לסלק את ערפאת בלי להשאיר עקבות, באותה שיטה שבה המוסד ניסה לחסל את חאלד משעל והרוסים רצחו את המרגל אלכסנדר ליטוויננקו. מעולם לא חלף במוחו הרהור, שמא ערפאת הוליך אותו שולל באשר לכוונותיו האמיתיות ואולי אף גייס אותו לצרכיו. אבנרי טוען שהוא הכיר את ערפאת יותר טוב מערפאת עצמו, ומשוכנע שאלמלא הוא ויצחק רבין היו נרצחים, הם היו הופכים את הסכם אוסלו להסכם שלום.

רחל מציגה תמונה גדולה של אבנרי וערפאת מניפים את ידיהם השלובות אל על. אין לו תמונה משותפת עם אבו מאזן. אבנרי נחשב ל"איש של ערפאת" ולכן, הוא אומר, מאז לכתו שערי המוקטעה ננעלו בפניו. אבו מאזן הצטייר בעיניו תמיד כמנהל בית ספר יותר מאשר כמנהיג כריזמטי. לדעתו, צריך וגם אפשר להגיע להסדר עם חמאס. המודעות של "גוש שלום" קוראות כבר שנים לדבר עם אסמעיל הנייה. אבנרי מוותר על ההכרה שלו במדינת היהודים. הוא לא זקוק לכך. אילו זה היה תלוי בו, הוא היה פותח ערוץ גם לנשיא איראן, מחמוד אחמדינג'אד, וזה עוד יקרה. מי האמין שהאימפריה הסובייטית תקרוס וחומת ברלין תיפול?

מרפסת דירתם הצנועה שבלב תל אביב צופה מערבה, לעבר הים, אך עיניו הבהירות של אבנרי צופות מאז ומתמיד מזרחה - אל המרחב השמי. חלונו של הסלון הקטן משקיף על המבנה המרובע של משרד הביטחון, מקום מושבו של אהוד ברק, האיש המכונה בפיו "פושע השלום". האיש שהקדיש את חייו הפוליטיים והתקשורתיים לשינוי התודעה של עם ישראל באשר לסיכוי לשלום עם הפלשתינאים ("שינוי התודעה זה 80% מהסיפור") לא סולח לברק על חטא ה"אין פרטנר". כשמישהו מעז לפגוע בציפור נפשו, איש השלום נהפך באחת לאיש מלחמה. כמה מתכונותיו דוקא מזכירות את הנוקשות, היהירות והניכור שמקרין ברק.

"השמאל מעריך רעיונות והימין מעריך כוח", אומר אבנרי. "כוח בלי רעיון אינו שווה הרבה, אך גם רעיון בלי כוח אינו מספיק". כך, אין ערך לרעיון השלום אם אין לך כוח פוליטי לשכנע את הבריות שכדאי לשלם עבורו את המחיר. ה"אין פרטנר" שברק החדיר בכוח לציבור הרחב הופך את האתגר הזה לקשה במיוחד. הוא טוען שהשמאל סומך יותר מדי על ההיגיון וסובל מליקויים באינטליגנציה הרגשית שלו. הכישלון של השמאל נעוץ, לדעתו, בקושי שלו לפצח את התמיכה הלא רציונלית של השכבות החלשות - בעיקר עדות המזרח והעולים מרוסיה - במפלגות הימין.

"אי אפשר להנחיל את השלום לעם ישראל בלי עם ישראל. המסר חייב להיות יותר רגשי", אומר אבנרי, שקנה לעצמו עצמו מוניטין של נרקיסיסט חסר רגשות. "אנחנו חושבים שנבשל את הדייסה יותר טוב מהם ונאכיל אותם. הגיע הזמן להחליף את ההתנשאות האשכנזית בשפה ובמושגים שידברו אליהם". השמאל זקוק, לדבריו, למנהיג מזרחי (אך לא לעמיר פרץ, עליו הוא אומר: "תמיד לפני כל נביא אמת יש נביא שקר"). "התרבות היהודית משולבת בתרבות האיסלאם, מהרמב"ם ועד יהודה הלוי", ממשיך אבנרי, "ומסר השלום נקלט בטבעיות רבה אצל המזרחיים שחיו בקרב החברה המוסלמית".

מעירום למאמר מערכת

בשעה ששוחחנו על פוליטיקה ועיתונות, על כל אחד לחוד ועל שניהם ביחד, ועידת מרצ הציבה את ניצן הורוביץ במקום השלישי ברשימתה לכנסת. עם כל הכבוד שאבנרי רוחש לעיתונאי המוכשר, הוא אינו מאמין שישועת השמאל תבוא משניים-שלושה כוכבים שיוסיפו, או לא יוסיפו, קומץ מנדטים. "היעד של השמאל צריך להיות לכבוש את השלטון במדינה. זו הדרך היחידה להגשים את הרעיונות שלנו. אחרי אובמה אפשר לדבר על כך בלי להיחשב לאוטופיסט הזוי", הוא אומר. ניצחונו של הדמוקרט השחור מהווה עבורו הוכחה לכך שיש לכך סיכוי. כנראה שגם במדינה שמרנית שהנוער שלה מאס בפוליטיקה ומאמין שכל הפוליטיקאים מושחתים, קיימות אנרגיות פנימיות והן פורצות החוצה ברגע הנכון.

אבנרי אינו מבין את ההתרגשות שמעורר גל הגלישה מהעיתונות לפוליטיקה. "העולם הזה" - העיתון והמפלגה - היו בעיניו שני כלים ששירתו מטרה אחת: סיום הסכסוך בין ישראל לפלשתינאים. מבחינתו, היה זה טבעי לחלוטין לנאום בבוקר בכנסת ובערב לערוך את העיתון ולכתוב את מאמר המערכת.

כן, הוא מודה באשמה: "העולם הזה" היה אבי העיתונות הצהובה בישראל. השער האחורי של השבועון, עם הנשים החשופות, היה בעיניו כלי לגיטימי למשוך את הדור הצעיר לשער הקדמי, עם המאמרים הפוליטיים והתחקירים על פרשות השחיתות. משם הדרך למשרדי המפלגה ולפתק שלה בקלפי היתה קצרה יותר.

"נהנינו לשבור טאבו אחרי טאבו בחברה הישראלית", מחייך אבנרי, "לא היה אז שום עיתון בעולם ההמונים שקרא תיגר כמעט על כל מוסד שהיה בקונצנזוס, והיה מונח במספרות ובחדרי המתנה של רופאים. כשם שפעם פוליטיקאי שהטיף למשא ומתן עם אש"ף על חלוקת הארץ נחשב לאוונגרד מוקצה והיום הוא שוחה לבטח בזרם המרכזי, כך שבועון שחבט בראשי ממשלה ושחט בלא רחם אנשי ציבור וגנרלים, היה תופעה חריגה".

אבנרי זוכר במעורפל שהוא פסל ידיעה בלעדית על פרשת הדולרים של יצחק רבין (אותה פירסם אחר כך דן מרגלית ב"הארץ"), מאחר שלא ייחס חשיבות לכך ששגריר שכח לסגור חשבון בנק בחו"ל. הוא גם זוכר את הפגישה שבה ראש הממשלה יצחק רבין נזף בו שהוא מחסל את כל היונים במפלגה (פרשיות ידלין, עופר ולווינסון באמצע שנות ה-70' שבישרו את נפילת המערך). אבנרי מיאן להרפות. גם אילו היה משוכנע שאהוד אולמרט עומד לחתום על הסכם שלום עם כל מדינות ערב, הוא היה תובע למצות את הדין עם ראש הממשלה. יותר משהעיתונות של היום מזכירה לו כלב שמירה, היא מצטיירת בעיניו כפודל שמגיש בשיניו את הרצועה לגברת.

מעטים הישראלים שהשפיעו כמו אורי אבנרי על הפוליטיקה ועל התקשורת בישראל. דמויות לא פחות שנויות במחלוקת זכו להכרה ממלכתית וקיבלו את פרס ישראל למפעל חיים (למשל, יצחק שמיר וגאולה כהן). עיתונאים שתרומתם אינה עולה על שלו זכו בפרס ישראל לתקשורת (למשל, חיים יבין ונחום ברנע). מצד אחר לא בטוח שאבנרי היה רוצה את הפרס הזה.


מלחמה ושלום

1923 נולד בגרמניה בשם הלמוט אוסטרמן. בגיל 10, לאחר עליית הנאצים, עלה עם הוריו לישראל

1937 עזב את הלימודים והחל לעבוד עקב מצבה הכלכלי הקשה של משפחתו

1938 הצטרף לאצ"ל והיה פעיל בה במשך שלוש שנים

1948 השתתף במלחמת העצמאות כחייל בחטיבת גבעתי ונפצע קשה בקרבות

1950 רכש את השבועון "העולם הזה", יחד עם שלום כהן, והפך למו"ל ולעורכו הראשי. העיתון דגל בקו אנטי-ממסדי, וכלל מדורי רכילות ותמונות עירום

1965 הקים את מפלגת "העולם הזה - כוח חדש", וכיהן כחבר כנסת בכנסת השישית והשביעית. כיהן גם בכנסת התשיעית כחבר מפלגת של"י

1982 נפגש עם יאסר ערפאת בביירות, בזמן מלחמת לבנון

1990 מכר את העיתון "העולם הזה", שנסגר זמן קצר לאחר מכן

1993 הקים את תנועת השמאל הרדיקלית "גוש שלום", שבמסגרתה הוא פועל עד היום

2004 ביקר את יאסר ערפאת הנצור במוקטעה ברמאללה. זכה בפרס סוקולוב לעיתונות על מפעל חיים



אבנרי במסיבת יום הולדתו השבוע. אדם של סתירות גדולות ניגודים גדולים ובלורית איתנה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו