בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מנשר חדש מול מדרש ישן

בית הספר הצעיר מנשר בתל אביב והמדרשה הוותיקה בבית ברל מבקשים, כל אחד בדרכו, להציב אלטרנטיבה אמנותית. אבל רק עבודות הבוגרים במנשר מפגינות בשלות ורעננות

2תגובות

השינוים הרבים בשדה האמנות, שנהפך זה מכבר לפרוץ, למונע על ידי מוטיבציות כלכליות ומסחריות, מתבטאים בין השאר באינפלציה במספר הגלריות לאמנות עכשווית, במספר הפתיחות השבועיות, המחלקות החדשות לאמנות וקורסי האוצרות.

כשם שסיור גלריות נהפך בשביל רבים למסע מפרך ומייאש, כך גם המסע בין תערוכות הבוגרים בכ-15 המחלקות לאמנות הפזורות ברחבי הארץ. וכשם שמעמד המוזיאונים השתנה בעקבות התחזקותן של הגלריות, שנהפכו למעודכנות יותר בנעשה בעולם ובעלות יכולת תגובה מהירה יותר - כך נדמה שקורה בבתי הספר: המוסדות הוותיקים, הגדולים, בעלי הפלטפורמה הציבורית והכלכלית היציבה, מצטיירים כבתי חרושת חסרי ייחוד. ואילו הפריפריה - הגיאוגרפית וגם המעמדית - עם המכללות והמוסדות הקטנים, מצטיירת כאלטרנטיבה אמיתית. בית הספר לאמנות "המדרשה" בבית ברל ובית הספר "מנשר" לאמנות הם דוגמה מובהקת לתהליכים אלו.

מנשר

"מנשר" הוא מוסד קטן שהקימו ב-2005 הצלם עודד ידעיה והסופרת רונית ידעיה. לצד האפשרות לקורסים בודדים ולימודים חלקיים, ישנה גם תוכנית ללימודי המשך ולימודים לתואר ראשון, המתקיימים בשיתוף עם האוניברסיטה הפתוחה.

השנה, למשל, מציגים שמונת בוגרי המחזור הראשון של המחלקה החדשה לאמנות, בראשותה של הציירת טליה ישראלי, הנמצאת בתפקיד מאז אשתקד. במחלקה לצילום זהו המחזור השישי והשנה סיימו 17 בוגרים. היות שהמחלקות האחרות הציגו מחוץ לתחומי בית הספר, הממוקם בדרום תל אביב, יכלו בוגרי שתי המחלקות האלה לנצל את כל שטח הבניין ולהעמיד תצוגה משותפת בגלריה המרכזית לצד הצגה בחללים נפרדים.

על אף גילו הצעיר של "מנשר", ולמרות מדיניותו לקבל כל סטודנט - רמת התצוגה של הבוגרים היתה גבוהה ביותר. ניכר שקדמו תהליכים אינטנסיביים וממוקדים לפרויקטים שהציגו התלמידים, שהיו מגובשים ומנוסחים ביותר. גם שאלות של תצוגה והצבה זכו לטיפול יצירתי מצד רבים מהמציגים.

זהו המחזור הראשון לצילום שסיים ארבע שנות לימוד תחת ראש המחלקה החדש, ארז גולן, ושנת הגמר שלהם לוותה בהנחייתו של אורי גרשוני. ישנו פער מובהק בין בוגרי המחלקה לצילום, שנחשבים בעיני רבים למחזור הטוב ביותר השנה, לבין בוגרי המחלקה לאמנות, אבל כאן מדובר כאמור במחלקה חדשה.

תצוגות הבוגרים משתי המחלקות היו מעורבבות זו בזו, מה שמייתר את הדיון אודות דיספלינה, שממילא מתייתר בשיח התרבותי העכשווי. שלושת הבוגרים שנבחרו לכתבה זו אמנם באו מהצילום, אבל לא מפתיע לגלות ששניים מהם בחרו להרחיב את הפרדיגמות המסורתיות ולקחת חלק בשיח תרבותי הנעזר בשפה וערכים פנים-אמנותיים. הבוגרת השלישית מייצגת קצה אחר - צילום תיעודי במובן הקלאסי, הלא אמנותי כביכול, כזה שלא תמיד או לא מספיק זוכה לייצוג בתערוכות הבוגרים בצילום.

שלושת הבוגרים האלה מספרים על חוויית לימודים ייחודית, ועל יתרונות הפתיחות וההנחיה האישית שיש בבית ספר קטן.

אסף שחם: ראוי לתערוכה

פרויקט הגמר "דקדנס גרפי" של אסף שחם, בן 27, יליד ירושלים שגר כעת בתל-אביב, יכול היה להיהפך לתערוכה בחלל תצוגה עצמאי, ולא בכדי הוא זיכה אותו בפרס שפילמן לצילום לשנת 2011, הכולל מענק בסך 10,000 שקלים. לולא היה הדבר ידוע מראש, אפשר היה לחשוב גם כי מדובר כאן בתערוכה קבוצתית, שכן שחם מנסח שיטות עבודה שונות מתוך רצונו לבחון את הצילום ככלי, כאמצעי מבע וכיצרן דימויים.

ובכל זאת יש נקודת מוצא משותפת למתודות השונות שמפעיל שחם, שהתגבשה בארבע שנות הלימוד. את עולם הצילום, כולל היצירה והשיח על היצירה, הוא משווה לחברה שבעה שכבר לא מסוגלת להכיל את השפע. לכן הוא בחר במושג דקדנס. "אני מזדהה עם המונח בהקשר לצילום ולתפקיד הצלם", הוא אומר.

על כן עומד בבסיס הפרויקט, לדבריו, "ניסיון לחשוף את המובן מאליו המתקיים בתוך צילום. מנגנון ההתבוננות שלנו כיום הופך את הצילום לשקוף לחלוטין. כאשר אנו מתבוננים בו, פעולת הצילום עצמה כמעט לעולם אינה נוכחת ואנו נותרים רק עם האובייקט המצולם".

כדי לבטא זאת הפעיל שחם שתי מתודות עיקריות: הראשונה בוחנת את הצילום כפאסדה, כפני השטח, "כשכבה חיצונית שהתרוקנה מתוכנה הממשי". סדרה זו, הקרויה "Reflect Light", כוללת תצלומים על רקע שחור של אובייקטים שונים שעליהם ישנה מדבקה מחזירת אור. "הוספת החומר שמגיב אך ורק להבזק של אור חזק וישיר, משטיחה את האובייקט ויוצרת מעין פוטוגרמה הפוכה שבה החומר (אשר נחשף לאור) מלבין עד כדי אובדן 'הפרטים', ואילו יתר מצע הצילום נותר כמעין ריק שחור". בסדרה הזאת חותר שחם לבחון את הפרדיגמה הכי שגורה בצילום: ייצוג אשליית המציאות והתלת ממד.

המתודה השנייה מתייחסת לצילום כחומר לכל דבר ומבצעת בו שלל פעולות פיסוליות ופרפורמטיביות. בעבודה "איי שוט מסדה" ירה שחם בספר והשפיע על הטופוגרפיה ותחושת הממד בנוף הצילומי שהיה בתוכו. בסדרה הקרויה "דקדנס גרפי", כמו שם התערוכה כולה, התערב שחם בדימוי המצולם על ידי גזירת הדימוי המקורי וחשיפה של שכבות דימויים מתחת לו. בעבודה "Time After Time and Again" הוא יצר מעין שעון שמש תוך משחק בכלים הצילומיים הקלאסיים - אור וזמן.

מתן מיטווך: אנשים הרימו גבה

מתן מיטווך, בן 29, במקור מרמת גן וכיום מתל אביב, מציג סדרת תצלומים בגדלי מסגור שונים שצולמו כולם בפורמט גדול. מרבית הפריימים שלו סגורים. הוא מתעכב במבט מתמשך על החיבור בין חומרים שונים - כדוגמת עץ וזכוכית, פלסטיק ובטון - ועל פונקציות עיצוביות ואדריכליות, מודרניסטיות ברובן, בעלות אסטיקה מסוימת מאוד.

מיטווך חודר לתבנית של המבעים האלה ולא לפונקציונליות שלהם. עם זאת, עינו הבוחנת והממסגרת מייצרת גם חללים חדשים, לעתים בלתי אפשריים. "הפעולה שלי עוסקת ביחסים שבין חלל לאובייקט ובאופן שבו אנחנו מתייחסים למרחב מוכר. מה קורה לנו כשהמקום המוכר מקבל פנים שונות?" הוא שואל בעבודתו.

מיטווך מבקש גם להחדיר לצילום ממד נוסף, רביעי - הזמן. והוא בוחר לעשות זאת דווקא באמצעות פעולת הקפאה. לכן, הוא אומר, בחר להשתמש במצלמות הקלאסיות הכבדות, שאתן אפשר לצלם בפורמט גדול. "אף על פי שדרך העבודה הזו נתפשת כיום כאנכרוניסטית, הרי בשדה הצילום היא היחידה שמספקת לי את האינפורמציה שאני מבקש. דרך נקודת מבטה של המצלמה אני יוצר פעולות פיסוליות, הבנויות על שיבוש, התערבות ושינוי, וכך מציע תצפית חדשה של מקום".

הבחירה ללמוד במנשר, הוא מספר, לוותה בחששות רבים. "התעוררו לעתים ספקות, כמה שמות גדולים בשדה האמנותי הרימו גבה כשהזכרתי את השם מנשר". עם זאת הוא מודה שלאחר סיום ארבע שנות לימודים "אני מרגיש שעשיתי את הדבר הנכון: הקולגות החריפים, צוות המורים המוקפד וההנהלה בעלת הראש הצעיר הם חשובים לא פחות מהילה של מוסד ותיק ומבוסס. מכאן והלאה, הזמן יאמר את שלו".

אלי זוטא: הייעוד הוא בתיעוד

במידה מסוימת תואם הפרויקט התיעודי של אלי זוטא, בת 30, ירושלמית לשעבר המתגוררת ועובדת כיום באיביזה, את המנשר של בית הספר, שחרת על דגלו מעורבות פוליטית, חברתית וכלכלית. הצלם עודד ידעיה, שהקים את בית הספר, ידוע ביצר האקטיביסטי שלו המתבטא גם בצילומיו. עם זאת טוענת זוטא, שבאופן כללי מתעלם שדה האמנות מהצילום התיעודי וגם בבית הספר לא היה לדעתה דגש מספיק על צילום מסוג זה. ועל כן, משעה שהבינה את ייעודה, היא התקשתה למצוא את עצמה בקורסים האחרים.

הפרויקט "ימין אורד" נולד מתוך הצורך וההרגל של זוטא לצאת לשטח ולבחון אירועים שונים - חגים של בני שלושת הדתות, חיי הפליטים, מצעדי גאווה ועוד.

בדצמבר 2010 צפתה זוטא במהדורת החדשות ולמדה כי כפר הנוער ימין אורד היה בין הנפגעים העיקריים בשריפה הענקית שהתחוללה בכרמל. "הגעתי לכרמל, הערפל היה כבד וריח חזק של עשן עמד באוויר. ההמולה והבלגן בכפר הנוער היו בעיצומם", היא נזכרת. היא לא הורשתה להיכנס ובהמשך גילתה כי ממילא הילדים כולם פונה לנווה עמיאל, והיא יצאה בעקבותיהם.

התערוכה חושפת את פניהם וסיפורם של ילדי כפר הנוער ימין אורד, באמצעות טיפולה הרגיש של זוטא במצלמה, וחשיפה של מידע בסיסי כמו שם וארץ מוצא. סיפורו של כפר הנוער מעניין עם ובלי קשר לשריפה: זהו כפר נוער דתי פלורליסטי שנוסד ב-1953 ומאז מאמץ לחיקו עולים חדשים, פליטים, נוער בסיכון ויתומים, רובם ככולם מרקע סוציו אקונומי קשה. לצד כל אלה הוא מחזק ערכים של מנהיגות ומעודד גיוס ותרומה למדינה ולצה"ל.

התהליך שליווה את הפרוייקט היה ארוך ולא תמיד נשא פירות: "בשבועות הראשונים הגעתי מדי שבוע לכמה שעות וחזרתי בלי תוצאות, כי לא הצלחתי לפרוץ את המחסום ולהיות חלק מהם", היא מספרת. לכן ביקשה זוטא מהאחראים במקום חדר ונשארה במקום שלושה ימים בשבוע, "ואז הגיע השינוי". אל הפליטים מדרפור ששהו במקום היא התקרבה במיוחד: "נוצר קשר עמוק, היינו מדברים בטלפון, עזרתי לרבים בשיעורי הבית, וכשהם יצאו לסופי שבוע בתל אביב הייתי פוגשת אותם בבתי החברים שאצלם הם לנו. כך נחשפתי לכל קהילת הפליטים ואני שומרת אתם על קשר גם היום".

זוטא, שמתגוררת כעת באיביזה, מתפרנסת מצילום מסחרי, אבל חולמת להיות צלמת עיתונות ולהמשיך בפרויקטים תיעודיים.

המדרשה

"המדרשה" בבית ברל, לעומת "מנשר", היא מוסד ותיק הקיים כמה עשורים, ידוע בהיסטוריה המכובדת שלו ובהשפעה הגורפת שלו על שדה האמנות הישראלי. המדרשה התל-אביבית אל מול בצלאל הירושלמי. זה שלוש שנים שאת המוסד מנהל דורון רבינא, אמן ואוצר שהחליף בתפקיד את יאיר גרבוז. חילוף הדורות הזה לבטח משפיע ואף ישפיע יותר עם הזמן, אבל בינתיים אין לתקווה הזאת ביטוי בתערוכת הבוגרים.

מדובר במחזור המונה 55 בוגרים המציגים במדיות שונות. השנה, יותר מבשנים עברו, בולט העיסוק בווידיאו ובמיצב גם בקרב סטודנטים לפיסול וצילום. אלא שמרבית הפרויקטים המוצגים לא עברו את הטרנספורמציה ההכרחית בין פרוייקט בתהליך, המוצג בסביבה לימודית, לבין פרויקט גמר העומד בפני עצמו ומוצג לקהל הרחב.

שתי הבוגרות שנבחרו לכתבה זו מציגות מיצבים המשלבים פיסול ובנייה יחד עם שימוש ב'רדי מייד', תוך יצירת מרחבים מדומיינים אך מוכרים.

קרן שקד: חוויה של זר-מוכר

העבודה של קרן שקד התל-אביבית, בת 27, מתחילה מחוץ לחלל התצוגה. ברחבה החיצונית של בית הספר היא הציבה מעין מבנה, ספק בית ספק מכולה, המוחזק בתופסנים שמגביהים אותו מעל במת עץ שבנתה שקד עבורו. בחלל עצמו תופסים את העין חלקיו השונים של המיצב: מצד ימין מונח משטח דק הנדמה כמזרון מאולתר, לצדו שמיכה מגולגלת, וגם פוסטר צבעוני של כלב על רקע הר מושלג, קופסאות שיבולת שועל ופינג'ן מונח על גזייה.

ממש מול דלת הכניסה לחדר נתקל הצופה בקונסטרוקצית עץ המחובר באמצעות חוטים וקליבות, ומזכיר במעט את המבנה החיצוני שהציבה שקד. בין דופנותיו תחובות חבילות של קפה ושטיח.

בקצה החלל משמאל יש מעין פרגוד עשוי פורמייקה ובתוכו שמיכה מגולגלת, קשורה, חנוטה וכמו מסתתרת. תצלומים וגלויות קטנות מציצים ממקומות לא צפויים. שקד מסבירה כי בפרויקט הזה עניין אותה הקשר בין דימוי לאובייקט, ובעיקר "איך האחד מצליח להרחיב את השני במפגש ביניהם. הבחירה בהדפסי פורמייקה, בשמיכות, בתצלומים ומוצרים נבעה מכך שכולם הם חומרים בפני עצמם המייצגים בה בעת משהו אחר. המוצרים מעבר לאריזה ולדימוי מכילים גם את הדבר עצמו, חומר שממנו אפשר להתקיים פיסית בחלל ובכך הוא מקיים את האפשרות להישרדות - "הישרדות אסתטית".

שקד מסבירה כי היא שאפה ליצור חוויה של זר-מוכר, ועל כן בחרה לשמור גם על הזהות המקורית של המוצרים. על הארעיות ועל סוג החיבורים הטכניים שהיא יצרה בין הדברים, אמרה: "כל מה שיש מונח ומתפרק בקלות. הכל בר תזוזה ושינוי".

ליאת איריס: ממלכה אבודה

המיצב של ליאת איריס, תושבת נס ציונה בת 26, מורכב מכמה חלקים שיחד יוצרים מעין עולם היברידי, בלתי אפשרי, פנטסטי. נראים כאן עשרות נציבי חול בתפזורת המשרטטת מעין ממלכה אבודה, אלא שבשונה מעולם שטבע - כאן נדמה כי דווקא המים שהיו סביבה יבשו. בהמשך החלל מוצב אקווריום עם חול, מים ואובייקטים המוצגים בתצוגה סמי-מוזיאלית, משומרים כמו בפורמלין. האובייקטים האלה הם כלי נשיפה - חצוצרה וחליל השקועים בתוך החול.

בקרבת מקום ניצבת ספק שידה ספק תיבה, עשויה עץ ודופנותיה זכוכית כהה שבקושי ניתן לראות בעדה. מימין לה ובצמוד לקיר מתגלה שובך עשוי חלקי עץ דקים, בנוי בהשראת דימויים מעולם הפנטסיה והסרטים המצוירים. מגגו של השובך יוצאת כמעין ארובה, מין שנורקל הקושר אותו עם התעתוע שיצרה בין ים ליבשה. מימין לשובך מוצגת הקרנת וידיאו קטנה על הקיר.

איריס רואה בנוף המדברי של ארמונות החול ובמבנה העץ והזכוכית צוהר לעולם שיצרה, המכיל בתוכו את המצולות. "דרך גילויי העולם הזה מתאפשרת חשיפת תהליך החזרה לתמימות, ליסודות, חזרה אל הנפש הסובייקטיבית". באובייקטים עצמם, היא מספרת, "אני מבטאת את הרצון ללכוד עונג ויזואלי, תוך כדי שימורם הנצחי כמתווכים בין פנים וחוץ".



מתן מיטווך


אלי זוטא



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו