בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

החוקר הבריטי ג'ון בראדשו טוען שמה שחשבנו על כלבים, הוא פשוט לא נכון

לא זאבים ולא להקה. הכלב אינו זאב מבוית, וגם הזאב אינו מה שחשבנו. הכלב הוא פשוט חלק מהמשפחה, וככה הוא גם מתייחס אלינו. ג'ון בראדשו, ביולוג בריטי, כתב עכשיו ספר שמפריך הרבה אמונות מקובלות על כלבים ובני אדם

תגובות
רויטרס

יש ספרים שמוקדשים לבני משפחה, חברים או שותפים. ספרו של ג'ון בראדשו מוקדש לחבר ושותף לדרך ממין אחר, שעזר להפנות את הקריירה האקדמית שלו לייעודה. "להגנת הכלבים" (In Defence of Dogs), ספרו של בראדשו שיצא לאור החודש בבריטניה, מוקדש לאלכסיס, "כלב אמיתי".

"הוא היה הכלב הראשון שלי", מספר בראדשו, ביולוג מאוניברסיטת בריסטול. "כשהייתי סטודנט קיבלתי אותו מצועני שביקש ממני להשגיח עליו לכמה ימים שהפכו ל-14 שנים. הוא היה לברדור מעורב עם ג'ק ראסל טרייר והוא היה איתי כשילדי נולדו ועבר איתי מעיר לעיר ומאוניברסיטה לאוניברסיטה. לא התעמקתי בתחום הכלבים באותה תקופה ובעשר השנים הראשונות שלי כמדען חקרתי נמלים ועש והתמקדתי בחוש הריח, ואז החלטתי לחקור את חוש הריח בקרב יונקים. איש כמעט לא חקר את העניין והיה ידוע מעט מאוד, והתחלתי להסתכל על אלכסיס. בכל פעם שיצאנו לטיול הסתכלתי איפה הוא מרחרח ומה הוא עושה, התחלתי לערוך ניסויים ואחר כך התחלתי לעבוד עם חברה לייצור מזון לבעלי חיים והכלבים הפכו לתחום המחקר העיקרי".

אלכסיס כבר מזמן אינו בחיים, אבל אפשר להניח שהוא מתמלא גאווה בגן עדן לכלבים שבו הוא מתרוצץ. הספר של בעליו זכה לתהודה גדולה מאוד בהתחשב בכך שזהו ספר מדעי דחוס וזהיר (אך עדיין מאלף) וחשוב מכך - הוא קורא למהפכה באופן שבו הבנו כלבים והדרך שבה התייחסנו אליהם. כמעט כל בעל כלב שהתעמק מעט בתחום מכיר את התיאוריה הרווחת: כלבים הם בעצם זאב בפרוות כלב. הכלב הביתי התפתח מהזאב האפור, עבר ביות וחי עם בני אדם יותר מ-10,000 שנה, אבל בתוכו הוא עדיין זאב שירצה להוכיח מי שולט בבית ולכן יש להראות לו בכל הזדמנות מי הבוס. כל ויתור עשוי לערער את סדר היסוד הזה ולהביא לאנרכיה. בראדשו טוען ומוכיח בהרחבה את מה שרוב בעלי הכלבים מרגישים מזמן: כלבים הם חברי משפחה וכך הם גם רואים אותנו.

זאב לזאב אדם

"התחלתי ללמוד התנהגות כלבים באמצע שנות ה-90", אומר בראדשו. "אחד מתפקידי היה לפקח על פרויקט מחקר של זאבים בהרי איטליה וכלבים עזובים שם. ישנה בעיה של עירוב גזעים ביניהם ומכאן בעיה של שימור אוכלוסיית הזאבים. צפינו בחברה של הכלבים, איך הם מאורגנים, איך מוצאים מזון, מה קורה כשכלבה ממליטה ואם הקבוצה עוזרת לה. כל הספרים אמרו שכלבים מתנהגים כמו זאבים, עם מבנה היררכי של דומיננטיות, ובעבודות הראשונות שלי באמת השתמשתי בתבנית הזאת כי לא היה משהו אחר. כשערכנו תצפיות על כלבים בבריטניה אחד הדוקטורנטים שלי אמר לי שהוא לא רואה שום התנהגות זאבית אצלם. ערכנו תצפיות עם גזעי כלבים שונים, כאלו שיותר קרובים לזאבים, כמו האסקי ולברדור, והוא לא מצא שום התנהגות זאבית.

"אחרי שלוש שנים תהינו אם המודל הזאבי באמת נכון. פיתחנו מודל אחר, שבעיקרו הוא שכלב זקוק למזון, מים, מקום לנוח, אבל יש לו גם צרכים פסיכולוגיים, שהחשוב בהם הוא להיות בסביבה פסיכולוגית בטוחה. הוא רוצה להיות בטוח מבלי לתקוף או להיות מותקף.

"ואז פתאום החל שינוי במחקר הזאבים. עד אז כל המחקרים נערכו בגני חיות, שם להקות הזאבים קובצו באופן מלאכותי. הם מצאו זאב אחד פה, אימצו זאב אחר וקיבלו עוד אחד ממקום אחר - וכל הזאבים הובאו לסביבה קטנה אחת מוקפת גדרות. ההתנהגות הזאבית הטבעית היא שאם אתה לא מכיר זאב אחר הוא יריבך, ובגני החיות נוצרה מערכת של אגרסיביות ופחד - הזאב התוקפני ביותר שולט ואילו האחרים, שבטבע פשוט היו בורחים, נאלצים לחיות בפחד תמידי ולחץ. הסביבה הכפויה הזאת הביאה לתצפיות שהיו מדויקות, אבל למסקנות שגויות לחלוטין".

בשנים האחרונות נעשו מחקרי הזאבים מתוחכמים יותר. אמצעי ניווט לווייני וצילום הקלו על המעקב אחרי להקות זאבים בשמורות טבע, ושם גילו החוקרים שזאב לזאב אדם. אלו היו חדשות רעות למחברי האגדות שבהן מלוהק הטורף כיצור הרע והמפחיד, אבל חדשות מצוינות לכלבים. "החוקרים דיוויד מיטץ' ולואיג'י בויטני פירסמו את ממצאיהם ב-2003", אומר בראדשו. "הם טענו שלהקת זאבים היא משפחה עם הורים, הרמונית בדרך כלל ולעתים, כשיש מספיק אוכל הצעירים יעזרו להורים, וכשהם גדלים אולי הם יעזבו. כל המערכת מתבססת על קרבה וחום. הצעירים שופעי חיבה כלפי המבוגרים כי הם זקוקים להם ולומדים מהם כמעט הכל על איך להיות זאבים. במקום לדבר על התנהגות כנועה אנחנו מעדיפים לתאר התנהגות מלכדת".

כל אותן התנהגויות מוכרות שתוארו כהכנעה, מקיעור הגב והרכנת הראש לפני אדם או כלב, ליקוק פיו של הכלב הדומיננטי לכאורה או שכיבה על הגב וחשיפת הבטן והצוואר, קיבלו פרשנות חדשה. אין זה עוד כלב (או אדם) דומיננטי וכלב כנוע, מערכת שיש לשמר בכל אמצעי אם רוצים לקיים חיים משותפים תחת קורת גג אחת, אלא יחס בין ילדים להורים, שבו הילד מבקש וזקוק לתשומת לב וקרבה. המשמעות היא שאלפי ספרים ומומחי כלבים טלוויזיוניים אינם רלוונטיים יותר, כמו גם כל אותן עצות בנוסח "לעולם אל תיתן לכלב לאכול ראשון או לעבור בדלת לפניך". המלצות לענישה תקיפה ועמידה בלתי פוסקת על משמר המעמד הדומיננטי איבדו את בסיסן המדעי.

למרות הפרסומים המדעיים בשמונה השנים האחרונות, הציבור והתקשורת עדיין חיים בעידן הכלב כאיום. "נכון, זה לא הגיע לציבור הרחב כפי שראוי שיקרה", אומר בראדשו, "ואני חושב שזו שאלה פסיכולוגית וסוציולוגית מדוע, למרות העובדה שישנו מידע חדש ומוכח, הוא לא חולל שינוי מקיף. מיטץ' עצמו קם ואמר שהוא טעה בעבר והיום יש לנו ידע טוב בהרבה והוא מצטער על העובדה שכל מומחי הכלבים משתמשים בידע שהוסק בטעות. אנשים שמבינים בתקשורת הסבירו לי מדוע כל אותם מטפלי כלבים טלוויזיוניים מפורסמים לא שינו את גישתם: עימות יוצר טלוויזיה טובה, למרות שאילוף שמבוסס על חיזוקים (Rewards) אפקטיבי הרבה יותר".

בעשור האחרון, אומר בראדשו, הוא השקיע זמן במחקר בבריטניה ואמריקה על כלבים שנמצאים בחזקת גופים כמו הצבא, המשטרה, בתי סוהר. "לאחר ה-11 בספטמבר, מספר הכלבים בגופים האלו עלה פי שישה, וערכנו מחקר איך לאלף כלבי הרחה וגם כלבי סיור גדולים. בעשור האחרון כל הגופים האלו עברו מאילוף שהתבסס על עונשים לאילוף מבוסס חיזוקים, וזה כולל גם את כלבי התקיפה האגרסיביים ביותר. השאלה שלי היא: אם סוכנויות שמאלפות כלבים לסיטואציות ותנאים קשים מאוד השליכו לכל הרוחות את הגישה המבוססת על דומיננטיות, למה לא כולם מעדכנים את הגישה שלהם".

לטעום את הריח

זהו ספר מדעי אבל כתוב היטב וקריא להפליא. אין זה מדריך או אוסף אנקדוטות על הכלב השובב אך האהוב, או האהוב אך שובב, ולמרות זאת הוא זכה לחשיפה מרשימה בבריטניה ועורר דיונים על מסקנותיו. לא מעטים נזעקו להגנת "הלוחשים לכלבים" ושאר המטפלים הסלבריטאים. "בוא נראה את הפרופסור הזה מטפל בבעיות התנהגות של כלבים", כתב קורא זועם באמזון.

בראדשו אינו מופתע. "כן, שמעתי את התגובות האלו הרבה פעמים במשך הקריירה שלי. את אלכסיס, אני חייב להודות, אילפתי בשיטות שהיו מקובלות, עירוב של ענישה וחיזוק על פי הספרים של אותה התקופה, אבל מאז התקדמנו. יש יותר מדרך אחת לטפל בכלבים. ראשית, על פי החוק הבריטי אסור להכות כלבים. אסור להשתמש בשיטות אכזריות כדי לאלף כלבים ואדם הורשע השנה אחרי שהשתמש בשוקים חשמליים. אני גם הראשון להודות שאני לא מאלף טוב במיוחד. מאלפים רבים באים אלי ואומרים לי, 'היי, אני רוצה לראות אותך מאלף רועה גרמני שנשך אנשים, מה תעשה אז?'"

בראדשו טוען שזאת שאלה בלתי רלוונטית. "זו הרי המומחיות שלו. אני לא מטפל בכלבים. אני ביולוג. זה כמו שאני אגיד לו, 'היי, אני רוצה לראות אותך יושב ומנתח מידע מעשרות מאמרים ועורך ניסויים ותצפיות'. אלה שני מקצועות שונים. אני מנתח מידע שחלקו יקר מאוד ובעשור האחרון יש קפיצה אדירה בכמות המידע ומאות אנשים חוקרים את התחום, שהפך לאופנתי מסיבות רבות. אני מספק את הידע המדעי ומציג אותו בספר ואומר: הנה המחקר המדעי שמסביר מה כלבים מרגישים, מה הם אוהבים ומה לא, ואתה יכול לעשות בו שימוש".

בראדשו מכיר היטב את נפש כלבו. הוא מסביר שהעולם הכלבי מבוסס בראש ובראשונה על חוש הריח וממליץ שבפגישה הראשונה עם כלב ירשה האדם לכלב להריח וללקק את ידו. כל התנהגות אחרת תהיה דומה לאדם המסתיר את פניו במפגש הראשון עם אדם אחר. "הליקוק נובע מהעובדה שיש לכלבים אף נוסף בחלל הפה", הוא מסביר. "הם רוצים יותר מאשר את הריח, הם רוצים לטעום אותו. זהו איבר מסתורי".

קנאת כלבים

בפרק המרתק ביותר בספר הוא בוחן באופן קר ומדעי מה כלבים בעצם מרגישים ומגיע למסקנות שיאכזבו אנשים רבים. יש לכלבים רגשות בסיסיים של פחד, כעס, שמחה, חרדה וגם אהבה אדירה לבני אנוש, אבל בניגוד לגישה הרווחת - הם לא מסוגלים להבין מה קורה לבעליהם, אם כי הם ניחנים ביכולת מרשימה לקרוא שפת גוף ולהגיב אליה. "לעולם לא נדע במאה אחוז מה כלבים מרגישים", הוא אומר, "אבל אנחנו בהחלט יודעים על אנטומיה של רגשות בקרב יונקים, בעיקר חולדות. אנחנו יודעים היכן רגשות ממוקמים במוח ואנחנו יודעים שהרגשות הבסיסיים ממוקמים בחלק הפרימיטיבי של המוח. לעולם לא נדע מה זה בדיוק להיות כלב, אבל אנחנו כן יודעים שישנו קו משותף ליונקים רבים.

"ישנו טיעון בביולוגיה, שאי אפשר להסביר התנהגות ללא רגשות. לנו יש הרי רגשות ומה הבעיה לייחס רגשות לבעלי חיים? היו כאלו שהתייחסו לחיות כאל קופסאות שבהן מידע וגירויים הגיעו למוח ועברו לאיברים השונים; זה עבר מהעולם. ישנו הסבר אבולוציוני לעובדה שבעלי חיים משחקים: הם משחקים כי כך הם לומדים. אבל הם ישתמשו בידע הזה רק בעתיד הרחוק, אז מדוע הם משחקים עכשיו? הדרך הפשוטה ביותר להסביר זאת היא שהמשחק משמח אותן. האבולוציה יצרה את המנגנון שבו חיה, אם היא לא רעבה או שאין לה משהו טוב יותר לעשות, תשחק וזה יגרום לה עונג, ואז הן יחזרו על המשחק וילמדו איך למצוא מזון ואיך להתנהג עם כלבים אחרים. כמדען אין מקום להתכחש לרגשות. יש הוכחות לקיומם וברור שזה מועיל לבעל החיים".

התמונה מסתבכת עם רגשות מורכבים יותר. "אנשים מאמינים שבעלי חיים מסוגלים לחוות רגשות רבים, מכיוון שהם משליכים מעצמם על החיות הקרובות להם", אומר בראדשו. "אם יש בעל חי שאתה אוהב, הדבר הטבעי הוא לדמיין את עצמך בסיטואציה שבו הוא נמצא, אבל לדעתי לכלבים אין תודעה שמאפשרת להם תחושות זהות. בספר התייחסתי בעיקר לקנאה ואשמה. יבוא יום שנוכל לשים מיני אם-אר-איי על ראשי הכלבים ואז נדע איזה חלק של המוח מופעל, אבל כבר היום ברור שיש התנהגות שדומה לקנאה. אם כלב זר יבוא לביתך ואתה תכרכר סביבו, הכלב שלך ינסה לחצוץ בינך ובינו. זהו מנגנון אבולוציוני. הכלב תלוי בבן האדם לקיומו והוא צריך לשמר את המעמד הזה. בני אדם, לעומת זאת, נושאים קנאה לאורך זמן. אם מישהו יחשוק באשתי, הקנאה תתעורר גם כשהאיש הזה לא יהיה בחדר. אני לא חושב שכלבים חושבים באופן דומה. הם יקנאו כשהם יראו את בעליהם משחקים עם כלבים אחרים, אבל ברגע שהבעלים יפסיק הם ישכחו מהקנאה הזאת. זו לא קנאה אובססיבית".

נקיפות מצפון

"אני יודע שבעלי כלבים רבים יחשבו שזה חילול הקודש", אומר בראדשו כשהוא בא להפריך את מיתוס "הכלב יודע שהוא עשה משהו רע". כמעט כל מי שחזר הביתה ומצא נזק שגרם הכלב יודע לספר, שהכלב ידע שהוא התנהג בצורה לא ראויה. "אנשים רבים חושבים שכלבים מתנהגים כאילו הם אשמים לאחר שהם עשו משהו אסור", אומר בראדשו. "המחקרים מוכיחים שזה לא כך. אין שפת גוף כלבית שניתן לייחס לתחושת אשמה. ישנה התנהגות שניתן לייחס ללחץ, או לחשש וחרדה מעונש.

"מחקר שערך מדען אמריקאי גילה שהדרך שבה הכלב מתנהג אחרי שעשה משהו שנאסר עליו, קשורה יותר לאופן שבו בעליו מתנהג ולדרך שבה הוא חושש שבעליו יתנהג. כל המחקרים מראים שכלבים חיים ברגע, בהווה. מחקרים בנוגע לתחושת הזמן של כלבים מחזקים את הגישה הזאת: הם זוכרים דברים, אבל לא יודעים מתי הם קרו והם שוכחים דברים שהתרחשו בעבר הרחוק יותר. הם יזכרו טראומות, אבל לא מתי הן קרו. אם כלב שחור תקף אותם בעבר הם לא יזכרו את זה עד שייתקלו בכלב שחור אחר ואז הזיכרון יתעורר והמוח ישלח הודעה להסתלק משם.

"כלבים לא מתכננים דברים באופן דומה לבני אדם והם לא משייכים עונש למעשה שהם עשו לפני כמה שעות. הכלב יחשוב שבעליו לעתים שמח לקראתו כשהוא בא הביתה ולעתים הוא מעניש אותו - והוא לא מבין את זה ולא אוהב את זה, כי זה לא צפוי. ככל שהעונשים מתרבים גדלה אי הנוחות של הכלבים ולכן כשהם לא נענשים הם משתוללים בהקלה. המסקנה היא: אל תעניש את כלבך בשל משהו שהוא עשה לפני שעה או יותר. זה רק יחמיר את הבעיה".

ומה בדבר אבל? הרי יש דיווחים רבים על כלבים ששקעו בדיכאון אחרי שאדם או כלב קרוב להם מת.

"הם בהחלט משנים את התנהגותם כשהבעלים נעלם, אבל אני חושב שהם לא מבינים את רעיון המוות. יש רמזים לכך שפילים קולטים משמעות מוות אבל אין לנו סיבה להאמין, לפחות על סמך הידע הנוכחי, שזה המצב אצל כלבים. יש להם תמונה מנטלית של הסובב אותם והתנהגותם תשתנה בהתאם, ואם בני האדם אבלים הם ירגישו זאת. עוד לא נערך מחקר מקיף בעניין זה, אבל אני חושב שהכלבים מתנהגים בצורה לא נורמלית כי בני האדם הסובבים אותם מתנהגים באופן שונה, ובעצם הם מפגינים חרדה".

עובדה אחרת שהיתה ידועה לחוקרים, אבל לא לציבור הרחב, היא שגורים אינם נולדים כאוהבי בני אדם אלא זקוקים לחשיפה. למרות אלפי שנים משותפות וביות שיצר תבניות רגשיות אצל הכלבים, הם עדיין זקוקים לחשיפה מוקדמת חיובית. "גורים נולדים עם דחף גדול לאהוב בני אדם", אומר בראדשו, "אבל הם חייבים להיות במגע עם בני אדם עד גיל 12 שבועות, אחרת הם לא יתרגלו לחברת בני אדם. יש להם תבנית במוח שגורמת להם להימשך לבני אדם והם צריכים ללמוד ליצור קשר עם בני אדם.

"רוב הכלבים יגדלו לאהוב בני אדם דומים לאלה שטיפלו בהם כשהיו גורים, אבל זה לא מספיק בחברה מודרנית. הם צריכים ללמוד בתקופה הזאת לבנות תמונה של כל המין האנושי, הם צריכים להכיר גברים ונשים וילדים. גורים רבים לא נחשפים לילדים בפרק הזמן הקריטי ואז עשויות להופיע שתי תופעות: יתכן שהם יפחדו מילדים, כי הם בגודל שונה, הם בעלי ריח שונה והם אינם צפויים, או שהם לא יזהו אותם כבני אדם ויחשבו שהם מזון ויתקפו אותם. רוב הכלבים שתוקפים תינוקות לא מבינים שאלה בני אדם. לכן חשוב לחשוף גורים לכל הקשת האנושית, ולחשוף אותם לגורים אחרים כי הם צריכים ללמוד להיות כלבים.

"יש לחשוף את הגורים גם לתנאים שונים. כלב כפרי שהעביר את החצי שנה הראשונה לחייו בכפר יתקשה להסתגל לעיר, לעומת כלב שגדל בעיר בסביבה רועשת אופיינית, של מכשירים ביתיים, כלי רכב ומספרים גדולים של בני אדם. הכלבים העירוניים קשוחים יותר ויודעים להתמודד עם סיטואציות חדשות. כלבים צריכים לדעת לבנות ביטחון עצמי; לדעת שהם יודעים להתמודד עם דברים חדשים, והסוציאליזציה קריטית ליכולת המנטלית".

מה קורה אם מחמיצים את החלון הזה?

"אם הם מחמיצים את החלון הזה, וזה נדיר, אז הם יסבלו מתופעות קשות ולא יתאימו לחברת בני אדם. יש דרכים לטפל בכלבים וזה דורש זמן רב ומומחיות, ולא כולם יכולים להעניק טיפול כזה".

מה שטוב לכלב

עתיד הכלבים בחברה האנושית מעורר חרדה אצל בראדשו. הוא חש שסדר העדיפויות בקרב מגדלי הכלבים וחלק גדול בציבור השתבש. אם בעבר כלבים טופחו כדי לעבוד, ומכאן שבריאותם היתה חשובה לבעליהם, היום מגדלי כלבים רבים יוצרים גזעים שעונים על דרישות אסתטיות, על חשבון רווחת הכלב. התקן של בולדוג אנגלי קובע ירכיים צרות מאוד ולכן אין מניחים לנקבות להמליט בדרך טבעית, אלא בניתוח קיסרי. קווליר קינג ספניאל מועד למחלות קשות וכלבים גדולים רבים סובלים מבעיות מפרקים.

ועדיין לא דיברנו על אופנות. צאו לפארק תל-אביבי בערב ותגלו להקות לברדורים יפהפיים אך זהים. הרגע שבו הבעלים מנסים לזהות את הכלב הגזעי שלהם מבין החבורה הוא רגע קומי-טרגי צרוף. המראה של כלב דלמטי על נקודותיו בשלג יכול להמיס לב של כל חובב כלבים, אבל הטרנד בעקבות "101 דלמטים" הביא להרביה בלתי מבוקרת ומזיקה, ומשפחות רבות אימצו כלב שאינו מתאים למחיה עם ילדים.

"אנחנו צריכים לשנות את סדר העדיפויות שלנו", אומר בראדשו. "עלינו להביט על כלבים כעל חברים. מעט מאוד מגדלים מנסים לטפח כלבים כדי שיספקו חברה טובה לבעליהם. אם אתה רוצה לגדל היום כלב בלונדון יש לך שתי אפשרויות: אתה יכול לקנות ממגדל כלבים או לאמץ. מגדלי הכלבים מתרכזים בעיקר בטיפוח המראה, כדי שהכלבים יזכו בתחרויות. ברור שרובם המוחלט לא יהיו אלופים ורובם יהיו חיות שעשועים.

"היום כלב צריך להיות קל לאילוף, לא רגיש לשינויים, לא זקוק לפעילות גופנית רבה והוא צריך להיות רגיל לחיות בבית לבד שעות רבות. עלינו לשכוח מגזעים, ואולי בעצם הכלב האידיאלי הוא הכלאה של כמה גזעים. המצב היום הוא שישנם גזעים שבהם המאגר הגנטי קטן מאוד ובגזעים רבים השוני הגנטי בין כל הכלבים בבריטניה הוא כמו בני דודים בקרב בני אדם. האם אתה יכול לדמיין סיטואציה שבה כל תושבי לונדון הם בני דודים שלך? זה לא מומלץ, אבל אנחנו מעודדים את זה בקרב מגדלי כלבים. כדי לגדל אלופים אנחנו בעצם מצמצמים את המאגר הגנטי.

"יש לנו אחריות לומר שחלק מהסטנדרטים הגזעיים לא תואמים התנהגות ראויה כלפי בעלי חיים. אנשים צריכים לבחור את הכלב שמתאים להם, ולא את הכלב היפה ביותר. אנשים מתקשרים אלי באופן קבוע ומספרים שהם בחופשה וראו גורי בורדר קולי יפהפיים - והם באמת נהדרים, הלב מחסיר פעימה כשאתה רואה אותם - ואני אומר להם: כבו את הלב לרגע; הכלב הזה יגדל למשהו שאתם לא רוצים לטפל בו. אני יודע שאתם גרים בעיר ואין לכם הרבה זמן פנוי ולכן תוותרו על הכלב הזה, כי אתם תצטרכו להעביד את הכלב כמה שעות ביום, אחרת הוא ישתגע. הם יהיו כלבים נהדרים אם יש לך חווה או אם אתה גר באזור כפרי ואתה רוצה ללכת 25 קילומטר ביום".

טרנד מטריד במיוחד, אומר בראדשו, הוא גידול כלבי תקיפה. "ישנן שכונות בלונדון שבהן מסתובבים צעירים עם כלבי תקיפה מסוכנים, לעתים זה סמל סטטוס, לעתים כלי נשק לכל דבר ולעתים השקעה לצורך קרבות כלבים. המקלטים של עמותות האימוץ מלאים בכלבים כאלו שהובאו מרוסקים או נזנחו על ידי בעלים שגילו שאינם מסוגלים לטפל בהם. עלינו לזכור שאנשים שמחזיקים כלבים כאלו רוצים שהם יהיו אגרסיביים והם מאלפים אותם להיות תוקפנים. כלבים שלא אולפו כראוי נושכים כי הם מפחדים, או שהם לא מבינים את הסיטואציה. אחרים אומנו להיות כלבי תקיפה".

השפעה הדדית

כלבים, אומר בראדשו, מעדיפים את חברת בני אדם על חברת כלבים אחרים, שגם היא חשובה להם כמובן. הקשר יוצא הדופן הזה בממלכת הטבע הוא הבסיס לספר וגם לשיתופי פעולה מרתקים בין שני היצורים. כל אוהב כלבים יודע לספר על הרגע שבו כלבו הבחין שמשהו אינו כשורה, והגיב באופן נוגע ללב ולפעמים אף הציל את בעליו ממוות, וישנם גם דיווחים על כלבים שהתריעו על גידולים סרטניים והתקפי אפילפסיה. "אני עובד עם עמותה שמטפחת כלבים לעבוד עם אנשים שסובלים מאפילפסיה או סוכרת", אומר בראדשו. "כלבים יכולים לעורר את תשומת הלב של בעליהם לפני שהם נכנסים לקומה סוכרתית או חשוב יותר, כשהם ישנים ועלולים להיכנס לקומה שממנה לא יתעוררו".

האם הכלבים האלה עושים זאת מדאגה לבעליהם?

"זה ספונטני, אבל בעזרת חיזוק אתה יכול להפוך את זה לתכונה מועילה, או להפוך את זה למשחק, ואז הם יחזרו על זה שוב ושוב. אנשים מתחו עלי ביקורת ושאלו: מתי הכלבים האלו שמתריעים לפני אפילפסיה נחים, מתי החופשה שלהם? ובכן, הם לא עובדים, זה חלק מהאהבה שלהם לבעלים שלהם. הם לא זקוקים לחופשה, הם אוהבים את הפעילות הזאת והכל במסגרת המשפחה".

אתה מנסה לענות בהרחבה על השאלה איך שינו בני האדם את הכלבים. איך לדעתך השפיעו הכלבים על בני האדם?

"זה נושא לספר אחר. כלבים עזרו להכחיד מינים אחרים של בעלי חיים. כשבני אדם הגיעו לאזורים חדשים, בעלי חיים גדולים הושמדו באופן מהיר ואני משער שכלבים עזרו לאתר את בעלי החיים האלו ולצוד אותם. הם שינו את הסביבה והאיצו את החקלאות במזרח התיכון, ישנה תיאוריה שהם עזרו לגרש את החיות המקומיות ולביית את שאר חיות הבית. האם זה שינה את מוחנו? זו שאלה מעניינת ומורכבת. האם הקשר הפך את בני האדם לטובים יותר? כדאי לזכור שהיטלר אהב כלבים, אבל לא הבין אותם לחלוטין. הנאצים חשבו שכלבים יכולים לדבר והשקיעו מיליונים בניסיון ללמד אותם לדבר, כך שכדאי להתעלם מהעובדה הזאת".*

shaul.adar@gmail.com

***

שכחו אותי בבית

מה מרגיש הכלב כשבעליו משאירים אותו בבית לבדו

ספרו של ג'ון בראדשו אמנם אינו מדריך לגידול כלבים, אבל מדי פעם מופיעות בו עצות מעשיות, והחשובה שבהן היא כיצד להרגיל את הכלב להישאר לבד בבית. ממחקר שערכו בראדשו ועמיתיו בבריסטול התברר, שכמעט חמישית מהכלבים סובלים מחרדת פרידה ומתקשים להעביר את הזמן לבדם. הם משחיתים רהיטים, עושים את צרכיהם בבית או נעים בתוכו במעגלים. הפתרון הוא להרגיל אותם בהדרגה לעזיבה ולחזרה: להתחיל באיסוף המפתח והמעיל, תחילה אף ללא יציאה מהבית; אחר כך לפתוח את הדלת, אך לא לצאת; לצאת לפרקי זמן זעירים, ולחזור; אחר כך לצאת לכמה דקות, ואז לשעות - ובכל פעם לספק חיזוקים לכלב.



משפחה מאושרת. הכלב רוצה להיות בטוח מבלי לתקוף או להיות מותקף


ג'ון בראדשו וכלבו אלכסיס. אלפי ספרים ומומחי כלבים טלוויזיוניים אינם רלוונטיים יותר

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו