בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סייד קשוע | גיבורי מעמד הביניים

משהו במחאה הזאת מפריע לי, אני לא מצליח להסביר מה. זה לא חלילה שאני נגד, או לא תומך. להפך. אז למה, לעזאזל, יש לי תחושה שזה לא המקום הטבעי שלי?

180תגובות

"טוב", הכרזתי בנחישות באותה שבת אחר הצהריים, מחליט שדי לאדישות, "אני יוצא הערב להפגין".

"אתה בטוח?" שאלה אשתי ועירערה כהרגלה את ביטחוני.

"כן", עניתי לה, "אין סיבה שהשכן שלי ייצא להפגין ואני אשאר בבית. זה למען העתיד של כולנו".

"אין סיבה?" היא שאלה בטון הזה שלה, הטון של עובדת סוציאלית. למה אני מקשיב בכלל לעובדת סוציאלית? שאלוהים ייתן להם בריאות ופנסיה, העובדים הסוציאליים היו היחידים שיצאו לשביתה, אירגנו הפגנות וסיימו את המאבק שלהם רק כשהממשלה הבטיחה להם הרעה בתנאים.

"לא", עניתי לה וספק התחיל לחלחל לנימת קולי, "אין שום סיבה שתמנע ממני להשתתף בהפגנה".

"טוב", היא ענתה, יודעת היטב שניצחה, "אז שתהיה לך הפגנה נעימה".

אבל למה לעזאזל אני מבולבל נוכח המחאה החברתית ששוטפת את המדינה? זאת אומרת, ברור לגמרי שאני בעד מדינת רווחה, תמיד החזקתי בעמדות סוציאליסטיות על גבול הקומוניסטיות, סביר להניח שאנחנו נמנים עם אותו מעמד ביניים שקורס תחת הנטל של חינוך ילדים, תשלומי מס, חבילות טלוויזיה, טלפון, ארנונה ודיור. אוי, והמשכנתה, האיום הזה שנקרא המשכנתה, המושג הזה שקיבל צורה שתוקפת גם בחלומות. המשכנתה הזאת, עם היד הגדולה שלה והאצבע המאיימת שמזהירה אותך שאם תפספס עוד תשלום אחד היא תכה אותך בשוט עד זוב דם. כן, אתה העבד שלה, ואתה לא יכול באמת לראות את הסוף, והיא רק הולכת וגדלה ומקבלת יותר עוצמה.

רק שלא יורידו עכשיו את מחירי הדירות בעקבות המחאה. עכשיו, כשכבר החלטנו לקפוץ למים העמוקים, הם הולכים ומורידים את המחירים? הרי אם יש נחמה כלשהי לבעלי המשכנתאות המנופחות היא העובדה שמחירי הדירות עולים. מדי סוף שבוע אני פותח את העיתונים הכלכליים ומעלה חיוך עם כל ידיעה כלכלית שמבשרת על "עלייה במחירי הנדל"ן". "את רואה", אני תמיד מציין באוזני אשתי ומעמיד פנים כאילו אני מבין דבר מה בכלכלה. "מזל שקנינו, הדירה שלנו בטח עלתה כבר בעשרה אחוזים", אני אומר ומתעלם מהעובדה שהבנק הוא הבעלים האמיתי.

אבל עדיין, משהו במחאה הזאת מפריע לי, אני לא כל כך מצליח להסביר מה. זה לא חלילה שאני נגד, או לא תומך. להפך, אני עוקב ומקווה בכל מאודי שהיא תצליח לשנות את המדיניות הכלכלית, ותביא לשינוי אמיתי בסדרי העדיפויות. אז למה, לעזאזל, התחושה היא שזה לא המקום הטבעי שלי? אולי בגלל הסיסמה הזאת: "העם רוצה צדק חברתי". מהי בדיוק ההגדרה של "העם"? האם אני ארגיש נוח לצעוק יחד עם המפגינים את המילה עם? אמנם זה נלקח מכיכר תחריר, שם צעקו "העם רוצה להפיל את המשטר". אבל במצרים המילה עם מתייחסת לעם המצרי. המשמעות שלה היא כל מי שחי במצרים. וכאן? האם "העם" כולל את כל אזרחי ישראל?

לא, לא, לא... ניערתי את עצמי. אל תחשוב כך. המאבק הזה הוא אחר, שונה, ואני לא יכול להרשות לעצמי לפספס את המהפכה שבדרך. זה דבר מבורך ויש להתעלם עכשיו מדקויות כגון עם והגדרותיו. הוויכוחים האלה לא רלוונטיים ואולי דווקא מחאה כזאת תכתיב מחדש את המושג עם, תנחיל משמעות אחרת למדינה אזרחית. אני חייב לקחת חלק, הערבים חייבים לקחת חלק, זו הזדמנות למאבק על אזרחות שווה. אבל מה אם ישירו את "התקווה" בסוף, כפי שקרה לא פעם בתהלוכות שבהן השתתפתי? ומה אם יעלה נואם ויכריז: "אנחנו עם מאוחד, יהודים, שמאלנים, ימנים, דתיים וחילונים נאבקים על הבית"?

בסוף זה היה אחד הפעילים, שדיבר על כך שהוא מצביע ליכוד ולא מתחרט, ואמר שהם שירתו את המדינה, עושים מילואים ומוכנים להקריב את עצמם למען ישראל והם מצפים מהמדינה להכרת תודה. "טוב", הודעתי בתבוסתנות לאשתי בערב שבת, "הפעם אני לא אלך, אבל תדעי לך - זה עניין מעמדי, זה המאבק של מעמד הביניים, אנשים בדיוק כמונו, הם לא פוליטיקאים והם לא מנוסים ואת תראי, ייקח להם זמן והם יידעו לנסח את זה קצת פחות לאומי".

כמה שמחתי לפתוח את העיתונים של יום ראשון בבוקר ולגלות את ההצלחה האדירה שגורפת המחאה. הרגשתי צביטה בלב על שלא השתתפתי, ולא הייתי חלק במה שהולך לעצב מחדש את פני החברה הישראלית. הסתכלתי על ילדי וחייכתי, יודע שיהיה להם עתיד יותר טוב. הם יכולים להיות גאים שהם נולדו לתוך מעמד הביניים. הכל הולך להיראות הרבה יותר נוח, הרבה יותר נסבל. בטלוויזיה מדברים עכשיו, ובצדק, על מחירי המוצרים לתינוקות. עגלה עולה בארץ 6,000 שקל כשבחו"ל ניתן להשיג בחצי מחיר. אחת האמהות ממעמד הביניים מספרת על העגלה שהיא קנתה ב-4,000 שקל...

רגע, רגע, רגע, אמרתי לעצמי, מה 6,000 שקל ומה 4,000 שקל? זה מחיר העגלות? רק לפני שבוע נכנסתי לחנות באזור התעשייה בתלפיות ומוכר ערבי המליץ לי על עגלת תינוקות ב-1,200 שקל. חיפשתי מיד בארנק ומצאתי את הקבלה. כן, 1,199 שקל לעגלה, והחרא הזה עוד אמר לי שהיא עגלה מצוינת שמגיעה עם אמבטיה, סלקל והופכת בקלות לטיולון.

הרגשתי מושפל עד עפר. מה הוא חשב לעצמו, המוכר הזה? לא רואים עלי שאני ממעמד הביניים? למה הוא דוחף לי עגלה בפחות מ-4,000 שקל? מה זה יעשה לילד, שירגיש חלילה שהוא שייך לאיזה משהו מטומטם כמו מעמד הפועלים.

"איפה העגלה", צווחתי בקול, נכנסתי לחדר השינה ומיהרתי לצאת איתה.

"לאן?" צעקה אשתי.

"להחזיר את העגלה המחורבנת", אמרתי כשיצאתי מהבית, "מעמד ביניים לא יכול להרשות לעצמו עגלה במחיר נמוך כזה".

ירדתי עצבני עם העגלה לכיוון האוטו ופגשתי בשכנה שלנו כשהיא דוחפת עגלה שעלתה לפחות 5,000 שקל. "כל הכבוד", היא אמרה.

"תודה", עניתי לה, "על דבר כזה אסור לשתוק".

בינתיים התקהלו עוד כמה אמהות ואבות בשכונה, כולם דוחפים עגלות עם תינוקות, ואני הרגשתי כל כך נבוך עם העגלה הזולה שלי וניסיתי להסתיר בגופי את הלוגו הלא מוכר שמודבק עליה.

"אני כל כך שמחה לראות שגם אתם משתתפים בהפגנת העגלות", אמרה שכנה טובה.

"אהההה... כן", עניתי, "זה בלתי אפשרי... זה פשוט ביזיון".

"אתה לא יודע כמה זה חשוב", היא הוסיפה, "להוכיח שהמחאה הזאת חוצה מגזרים".



איור: עמוס בידרמן



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו