בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המחאה החברתית | חירות שאין שנייה לה

הסופרת איריס לעאל חקרה את מצבו של מעמד הביניים לצורך כתיבת רומן. ואז המסקנות שלה קיבלו חיים ויצאו לרחובות. עדות מהאוהל

תגובות

"אנשים אינטליגנטים חסרי השפעה חשים השפלה עצמית מסוימת לנוכח הזלזול שמפגינים אלו שבידם עוצמה פוליטית או חברתית" מתוך "הרצוג", מאת סול בלו


הקיץ בתל אביב הוא בן זונה חסר סנטימנטים.

הלחות עושה דברים שונים לאנשים שונים אבל אני לא מכירה אחד שהדיף בזכותה ריח טוב יותר. הצטופפות בשטח קטן, הביל ושוקק אדם - כמה מהם די קולניים, אחדים מטהרים לעתים תכופות את גרונותיהם אל תוך מגאפונים ואחרים עולים על גדותיהם מאהבת הזולת - עונה פחות או יותר על התיאור שהייתי מוסרת אילו התבקשתי לצייר כיצד נראה לדעתי הגיהנום. ועם זאת, כתובתי החדשה היא שדרות רוטשילד פינת נחמני, ליד בית הגבס עם גג הרעפים האדום.

זוהי רק שכירות משנה אמנם, האוהל שייך לחברה טובה שבנה בן השבע הוא צעיר בעל תחושת קניין עזה, כך שאנחנו מתגנבים אליו כשהוא מבלה בקייטנה או ישן. ולמרות שהדבר תובע מאיתנו נחישות מסוימת, אנחנו משתדלים לפקוד אותו הרבה, ככל הניתן. כמו כל שכנינו במאהל, אנחנו יודעים שמה שמוטל על כף המאזניים הוא עצום וגורלי כל כך, שאם נעיז להרפות אף לרגע, אם בהיסח הדעת דבר אחר ילכוד את תשומת לבנו, עלול המומנטום היקר שנוצר יש מאין בתוך שגרה אפתית, קטנונית ועצובה, להתפוגג ולהפוך לאנקדוטה בלבד.

בשנתיים האחרונות כתבתי לסירוגין מחזה (עם אמנון דנקנר) ורומן, שניהם מתייחסים לשני הפגעים המטרידים והמכוערים של החברה הישראלית: מצד אחד ערכיות משובשת וסגידה לכסף שאיפשרה את צמיחתן של קבוצות-כוח כל-יכולות, ומהצד השני חרדה קיומית כרונית שהפכה חברה דינמית לאוסף של זומבים האוכלים ברצון הבלים ומרמה. לכן למה שמתרחש כרגע בארץ יש עבורי את המשמעות המבהילה של הזיה, שהיקיצה ממנה מתממשת במציאות המשותפת.

מתברר שהתעוררות גורפת זו לא פסחה על סביבתי הקרובה וכך, ביום שישי, שבועיים למניין המחאה החברתית, התקשרה אלי הבמאית עדנה מזי"א ואמרה לי: "יותר כיף אצלכם, אני רוצה להחליף מעמד". ובאמת, לרגע, היה הרבה יותר כיף אצלנו. וכך הזמנתי את עצמי לבשל אצלה, ואותה הזמנתי לארוחת ערב באוהל.

אמנם אילוץ ספרותי הוא הקורא לי לייצר תמה חברתית מובהקת מההרכב האנושי המקרי של אותו הערב, אבל הוא לא לגמרי מלאכותי: בשבע וחצי הצטרפו אלינו ידידינו גידי וענת גוב; קים, סטודנט שלי הפעיל במחאה מיומה הראשון ומתגורר מרחק שלושה אוהלים מאיתנו; רחל, גם היא סטודנטית שלי, בחורה עם רצון ברזל שהתחשל באולפנה, שבשנים האחרונות המירה אידיאולוגיה ימנית בספרות קוסמופוליטית; ורד ורועי, היסטוריונית של הצילום עם תואר שלישי מקולומביה ופרופסור לארכיטקטורה באוניברסיטה בבוסטון, שחוו את כל גלי ההדף הבלתי מסתיימים של המשבר הכלכלי באקדמיה האמריקאית; יואב, קיבוצניק לשעבר בעשור הרביעי לחייו, שנאלץ בעצב לנופף לשלום לחלום המתרחק של קניית דירה דווקא כשנולד ילדו הראשון; ואחרים שהצטרפו במהלך הערב.

האם היינו מיקרוקוסמוס של משהו? תחליטו אתם. על כל פנים, בשטח המטר-וחצי שבין המדרכה לכביש, אכלנו בכלים חד פעמיים תבשיל אורז ומרק יוגורט ומלפפונים, והרמנו כוס יין מפלסטיק לחיי המהפכה.

אחד המאפיינים המגוחכים והנוגעים ללב של הבורגנות הישנה ומעמד הביניים כפי שאנחנו מכירים אותו כיום הוא העמדת הפנים. למעמד הפועלים גאווה היסטורית, בשלה הוא מברבר באופן חופשי, ואילו האריסטוקרטיה, יהיו פניה אשר יהיו, אקסצנטרית ומרוצה מעצמה מכדי לטרוח. אלוהים ישמור, אנחנו חושבים בכל פעם שמישהו שזה אך פגשנו נכון לספר פרטים מצמררים על חייו מבלי שגילינו בהם כל עניין. תודה לאל על עכבות, אנחנו חושבים כשהרצון לעשות רושם טוב מתגבר על הרצון לשתף. אבל שתי הפרקטיקות ההפוכות, הסתרה והדחף להתוודות, מתקיימות תמיד זו לצד זו בעוצמות משתנות. אנחנו טווים רשת סבוכה העשויה מכיסוי וגילוי, שכן במתח שבין שני הדחפים הללו מתנהל המסחר הזהיר בעובדות חיינו: אנו נגלה טפח אך נכסה טפחיים, לעולם לא נודה בדברים שיבזו אותנו ונשתדל לעצב את העלילה כך שתתאים לשומע, ועם זאת ננסה לבטא איזו אמת.

זהו בעיני סיפורה האמיתי של המחאה החברתית הזאת, ואחת מתופעות הלוואי המשמחות שלה. זו גם הסיבה העיקרית לגילם הצעיר של המובילים אותה: לצעירים אין חשש לומר שמצבם רע. הם אינם נגועים בבושה כי עתידם לפניהם, ולכן אינם מסכמים את חייהם ככישלון כלכלי מוחלט. מסיבה זו הם אלו שהציתו את האש, אך לא היחידים ששומרים עליה בוערת.

האמת שהתקיימה במחתרת מתחילה לקלוח אט-אט, בזרם מתעצם ומתרחב. זו טיבה של האופוריה המסרבת לדעוך, וזה הגב המתיישר לאטו. אמנם עדיין יש לנו מה להפסיד, לא בטוח שעברנו את נקודת האל-חזור, אנחנו צריכים לוודא שבלהט הסטריפטיז לא שכחנו להניח בהישג יד מגבת גדולה, אבל הרבה יותר קשה לסתום לנו את הפה.

"אף אחד לא מוכן להודות בזה", אומרת אחת הדמויות בספרי הנכתב, סוכן נדל"ן ישראלי שעושה את הונו בלונדון, "אבל הרוב הגדול חי בפחד מתמיד, המונים אומללים ואכולי דאגות, שוחקים את השטיחים מקיר לקיר וחורצים את הפרקטים המהודרים שלהם בצעדה עצבנית באישון הלילה, כשאי אפשר יותר להשהות את האמת המקפיאה של מצבם. אבל בבוקר הם מתניעים שוב את המכונית החדשה שאין להם כל דרך ממשית לשלם עליה ומסיעים אותה, תשושים ומחוסרי שינה לאחד ממרכזי הקניות ולרכישה נוספת שתקרב אותם צעד אחד נוסף וגורלי אל הרחוב".

אז הבא נודה בזה: פחד, בדידות והסתרה הם התפריט העיקרי שמגישה לנו המדיניות הכלכלית של 25 השנים האחרונות. הפחד מלווה אותנו בקומנו ובשוכבנו לישון, והוא זה שמעודד את האלימות החרישית והתרבותית המאפיינת בעשורים אלו את מעמד הביניים. לרמוס בטרם נירמס, לעבוד שעות מטורפות, לצחוק מבדיחות הקרש של המעסיק, ולטוות רשת של קשרים מועילים כמו עכביש על סטרואידים על חשבון השהות עם ילדינו, ואם צריך על חשבון שלמותה של המשפחה. הפוליטיקה במקום העבודה או בשדה הפעילות המקצועית נעשתה הביטוי הדארוויניסטי הטהור ביותר: הכשיר, לא המוכשר, הוא שישרוד. היש קיום ברוטלי וקודר מזה?

בשלב מסוים באותו הערב הצביע עלינו אחד העוברים ושבים שזיהה פנים מוכרות ואמר לחברו: "אתה רואה, זה לא רק של המסכנים". כבר היינו שתויים מספיק להאמין שהניצחון אצלנו בכיס - גם זה הסיפור של המחאה, התנודה המאני-דפרסיבית שהיא מייצרת בנפש הקולקטיבית - ולא הרגשנו מסכנים כלל ועיקר. שלל וידויים בנוסח נגמלים אנונימיים כגון "אני איריס לעאל ואין לי תוכנית פנסיה", התחילו להישמע. אל תדאגו בבקשה, זו לא היתה השתכשכות במימיהם הפושרים של הרחמים העצמיים וגם לא צורה פרוורטית של דינמיקה קבוצתית. אף אחד מאיתנו לא קיווה לחון את נפשו בריפוי ספונטני באמצעות דיבור. חשנו בכורח המשותף לרבים בעת הזאת לתת משמעות פרטית לחוויית הקיום היומיומי שלנו, של ילדינו, של מכרינו, של מעמד הביניים בכללותו, ולציירה בצבעיה האמיתיים.

וזו היתה הקלה עצומה שכמותה, כך אני שומעת, חווים רבים. מה שהוליך אותי בכתיבת הרומן היה תחושה מתעצמת של חיים בשקר, של הונאה מאורגנת היטב. ככל שניסיתי לחדד את המודעות הכלכלית הביקורתית שלי ולחדור את קלישאת הקפיטליזם, חדל השוק להיראות לי חופשי. להפך, הוא נראה לי סוג חדש וערמומי של עריצות היוצר את הביקוש תוך הקרבת החירות של החברה ושיעבודה לאשראי תופח. זו, אני טוענת, הבנה המשותפת עתה לאלפי בני החורין החדשים שיוצאים לרחובות.

הסטודנטים השקועים במאבקם אולי אינם ערים לכך אבל רבים מהמרצים שלהם מכונים "הפרולטריון של האקדמיה". מחוסרי תקן הם עומדים מולם, עם התואר השלישי שלהם וחוזה לדירה שכורה העומד להסתיים עוד חודשיים. אמנם הם מלמדים אותם היטב ומשתדלים לא לשקוע בייאוש מוחלט, אבל מצבם קשה ובגיל ה-40 המוקדם הם כבר עוסקים בחשבונות נפש ובחרטות. בקיץ יפוטרו, בתחילת שנת הלימודים יחדשו את חוזה העבודה איתם, ובחמשת החודשים הנותרים הם יכרסמו בנגיסות גדולות את מה שאולי הצליחו לחסוך בשנת הלימודים, שבה התרוצצו בין המכללות שקיבלו אותם.

ומה שיושבי האוהלים הצעירים אינם יודעים הוא עד כמה מצבם טוב יותר משל מרבית המוזיקאים והסופרים המבוססים הבאים לתמוך - המילה המתנשאת הזאת מסתירה לפחות ארבע צורות שונות של זוועה קיומית - במאבקם. גם העיתונאים המסקרים אותם חיים דרך קבע באי-ודאות מקצועית, והסוד הגדול מכולם אולי הוא החרדות הקשות של הוריהם שבאין להם רכוש יורישו להם רק פחד, בושה וצייתנות. כולנו מכירים את ההבעה השחוקה, המבט ההמום, הקול הכבוי שבו מספר לנו מי ממכרינו שהוא ומשפחתו נאלצים לעזוב את דירתם השכורה אחרי שנים כי בעל הבית הקפיץ את מחירה, או החליט למכור אותה או העביר אותה לאחד מילדיו. זו שגרת החיים כאן בשנים האחרונות.

והמרווח הזה, שבין המהלומה הניחתת לבין סידור הבגדים במגירות ותלייתה של התמונה האחרונה על הקיר בדירה החדשה, הוא התהום האפלה שמעמד הביניים צועד הלוך ושוב על גדתה.

"בית זה חירות. קטנה אמנם אבל מהותית", אומר רע, סוכן הנדל"ן שלי. בכל מקום הוא ראה חסרי בית, כאילו ישב לו בתוך הראש רדאר שקלט כל מי שלא התקלח מעל שלושה ימים וניזון משאריות של מקדונלד'ס: על ספסל בשדרה, בדרך לקולנוע, חזרה מהעבודה, בפתח הסופרמרקט. אני, כמו רבים אחרים, לא הבחנתי בהם כלל. עבורי הם היו הדברים הדוממים והמטושטשים בשולי המדרכה אבל רע הביט בהם בפחד לא מוסווה, כאילו היו התגלמותו של עתידו הבלתי נמנע.

"בית", רע אמר, "זו התשוקה הגדולה של הציוויליזציה המערבית, ובית בלי משכנתה זה כרטיס יציאה מהכלא. אם יש לך בית, איך ובמה יוכל מישהו לאיים עליך? אם יש לך בית תוכל לשרוד; תוכל לשמור על שאריות כבודך העצמי; תהיה קצת פחות צייתן".

למרות שערכתי תחקיר מקיף לצורך כתיבת הספר אני עדיין יודעת מעט מאוד, ועם זאת דפוס ברור, קודר ומייאש, מתחיל להצטייר בראשי. הראשון שפגשתי היה הפרשן הכלכלי של עיתון "הארץ", נחמיה שטרסלר. בסבלנות רבה הוא הסביר לי את הכרוניקה של המשבר הכלכלי, ספקטקל מרהיב של תאוות בצע וטמטום הנמשך גם בימים אלו. התחנה השנייה היתה אצל מירב ארלוזורוב, כתבת "דה מרקר". ציפיתי לראות כיצד מתרגמים את השחיקה המצטברת במעמד הביניים למספרים וגרפים, אבל כאן ציפה לי הלם לא קטן: הבעיה האמיתית של מעמד הביניים היתה לדעתה בעיקר עניין של דימוי עצמי פגוע. בניגוד לעמיתינו באירופה, אמרה, רמת החיים שלנו נופלת בהרבה מרמתן של תשוקותינו הצרכניות. הנתונים שהיו בידה הראו שמלבד עשירון אחד, מצבם של כל השאר נותר ללא שינוי או אף השתפר. וכך נשמטה האדמה התיאורטית תחת רגליו של הסיפור שלי.

השפה הזאת, עם תקרות הגירעון שלה והמסים העקיפים והתוצרים לנפש, נשמעה זרה לאוזני ומאיימת מאי-פעם ועם זאת עדיין האמנתי ביכולתי לזהות היכן נמצא הסיפור של התקופה, ושמי שרוצה בו צריך להפשיל את שרווליו ולשקע את ידיו עד המרפקים בבוץ של הכלכלה העולמית. וזה מה שעשיתי.

אחרי יומיים של כניעה לייאוש תיאמתי פגישה עם ד"ר איציק ספורטא, ובתום שלוש שעות מרתקות בחברתו של הכלכלן החריף הזה עם גינוני ערס ורטוריקה נקייה מבולשיט, שבה אלי שמחת החיים: חשדותי התאמתו. המצב היה קטסטרופלי!

וכך, כמו הילד ב"החוש השישי" שראה רוחות רפאים ברחובות ניו יורק מפני שהוא עצמו נמנה עמן, התחלתי לזהות סימפטומים של חיים בפחד ותחת דיכוי כמעט בכל מקום. הסם שהפיצה הדיקטטורה הסמויה הזאת שאנו חיים תחתיה היה אשליית המוביליות הכלכלית ושוויון ההזדמנויות, והכלי היעיל ביותר שעמד לרשותה היה חוסר ביטחון תעסוקתי. הצירוף של עלייה בתוחלת החיים מצד אחד, וחוסר יכולת להשתלב בשוק מעל גיל 50 מהצד השני, יצר את אחד מכלי הדיכוי המרהיבים והאכזריים ביותר בתולדות האנושות. פחד מתמיד שולל את היכולת לשמוח. הוא מדכא את התיאבון לחיות. הוא מכתיב מחשבות ופעולות מבזות. היינו חברה מכנית, מהופנטת, ולא ידענו כיצד לשים לזה סוף, עד השבועות האחרונים.

פעם חייתי חיי נוחות בלונדון בבית ג'ורג'יאני גבוה וצנום בנקודה הגבוהה ביותר במקום הגבוה ביותר בלונדון. חופשות פעמיים בשנה, מסעדות יוקרה, ביקורים קבועים בתיאטרון ורכישות מיותרות הרכיבו את שגרת חיי. עזבתי את כל זה כי התאהבתי באמן חסר כל הצעיר ממני בשבע שנים. המרתי חירות אחת באחרת והייתי מוכנה לגמרי לשלם את מה שחשבתי שהוא המחיר. אז, לפני יותר משני עשורים, קראו לזה רומנטיקה והצמידו ערך מסוים למונח הזה. כיום קוראים לזה טיפשות שערורייתית.

בנקודה הזאת צדקה ארלוזורוב. יש לנו בעיה קשה של דימוי עצמי. זה שנים שהתמונה הרחבה יותר, הלאומית והכלכלית, דוחקת הצדה את חיי הפרט. אושרנו ורווחתנו הוקרבו לטובתה האמורפית של המדינה. הצליחו לשכנע אותנו שתפקידנו הוא להיות הפילים הנושאים על גבם את העולם, אך כשנשאנו את חדקינו למעלה התברר לנו שהעולם הוא לא יותר משכבה צרה מאוד של בעלי פריבילגיות מפליגות. הערכיות המשובשת שלנו העניקה לעשירים ולאורח חייהם מעמד נחשק.

האמת חייבת להיאמר: אנחנו מעריצים את בעלי הנכסים וסוגדים לעושי הרווחים. באקט מזוכיסטי הפנמנו את סרט המדידה הניאו-ליברלי הזה גם כשהגדרותיו הורידו את גאוותינו לשפל שבגללו סבלנו משנאה עצמית.

אבל עכשיו אנחנו יכולים לחדול לרגע להסתכל מאחורי גבנו, מצדדינו או מעלינו. המילה עוברת מפה לאוזן: זה לא אנחנו, זו השיטה! השכן שלנו לא חכם יותר, הוא רק ירש את הדירה. ההורים שלנו לא היו צנועים יותר, הם פשוט חיו בתנאי שוק אחרים. אין פסול בחיים מקצועיים של ביטוי עצמי, זו היתה דרכם של מעמדות הביניים מאז ותמיד, התגמול הכספי הוא שהשתנה. וזו לא טיפשות קולוסאלית לבכר אהבה על פני שגרה של תסכולים קטנוניים.

החלטנו לחשוב מחדש על האפשרויות הקיימות בפנינו, לנער מעלינו את הפחד, להסיר את הרתמות ולהגדיר בעצמנו את אופיין של החירויות האישיות שלנו. נדמה לי שלראשונה זה שנים אנו בוחרים לראות את זולתנו, להקריב עבורם, להתאחד באין-ספור דרכים, שאף אחת מהן אינה כוללת התעשרות מהירה. אולי התאשרות.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו