בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"אף אחד לא אמר שאי אפשר לבנות שם"

דני דנקנר, לשעבר יו"ר בנק הפועלים, הקים וילה ענקית בשטח מפעל המלח בעתלית, היכן שעמדו צריפים ישנים לפועלים. כבר שנים שהוא מנסה לקבל אישור רטרואקטיבי לבנייה ומנהל מאבק מול רשויות החוק והתכנון, שהפרוטוקולים שלו נחשפים כאן לראשונה. התיק, שמסמכים רבים בו חסרים ואחרים לא ברורים, מונח כעת לפתחו של בית המשפט המחוזי. בצד של דנקנר האמת ברורה, והיא מופיעה בכותרת

118תגובות

בווילה דנקנר, השוכנת בשטח מפעל המלח בעתלית, אין אמנם צריחים כמו בווילה גלנט בעמיקם, אבל גם אותה אפשר לכנות "מבנה מונומנטלי בקנה מידה ישראלי". ההסבר לכך פשוט: משפחת דנקנר הפכה צריפים קטנים, שנבנו בתחילת שנות ה-60 כמגורי פועלים בשטח כולל של כ-80 מטרים רבועים, לאחוזה ובה מבנה של כ-600 מ"ר וחצר בת שלושה דונמים. המשפחה ניסתה לאורך השנים לקבל אישור לתוכנית הווילה, ואף הגישה בנושא עתירה מינהלית שהגיעה השבוע לשלב הסיכומים.

עיון בחומרים מהדיונים בערכאות השונות, שהגיעו לידי "הארץ השבוע", מאפשר הצצה לטיעוניו של יו"ר בנק הפועלים לשעבר, דני דנקנר, שנאבק בשלטונות תוך תלונות על קיפוח, אפליה וביש מזל. את המלחמה על הבית, בו מתגוררים כיום גרושתו שושנה וילדיהם, מנהל דנקנר זה שמונה שנים. התיק עבר בערכאות רבות, וההחלטות בו שונו פעם אחר פעם - יש שהיטיבו עם דנקנר והכשירו את המבנים, ויש שביטלו את חוקיותם ומתחו ביקורת על הערכאה הקודמת.

במסמכים שהוגשו לבית המשפט המחוזי בחיפה, טוען בא כוחו של דנקנר, עו"ד יוסי בנקל, ש"הגיעה העת כי יתאפשר לעותרים (הדנקנרים), אזרחים שומרי חוק, להסדיר את ענייני הרישוי של הבית, מבלי להיות מוטרדים עוד על ידי הרשויות. מדובר באזרח שחי למעלה מ-20 שנה בבניין, משלם מסים, ואף אחד לא אמר לו שאי אפשר לבנות שם".

עופר וקנין

ללא תכנון

בבסיס המחלוקת בין דנקנר למדינה עומדת השאלה האם הווילה תואמת את התוכניות שאושרו לקרקע באזור, מהן ניתן לגזור היתר בנייה. עם השנים התרחשו מספר מקרים תמוהים בפרשה. בין היתר, אבדו מסמכים הקשורים לנכס וחוקיותו במועצה, ובידי משפחת דנקנר אין העתקים. כמו כן, הצבעים של מפות תוכנית המתאר מ-1978 דהו, כך שקשה להבין מה היה ייעודו המקורי של השטח עליו נבנתה הווילה.

מבני המגורים הראשונים נבנו במקום ב-1962, בצמוד למפעלי חברת המלח בעתלית, כדי לשכן בהם את פועלי החברה. בתוכנית המתאר כונו המבנים "צריפים מפוזרים ללא תכנון על הגבעה". הבקשה לשלב בצד המפעלים גם מגורים לפועלים הוגשה כבר ב-1953 וזכתה לאישור הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה, אולם לא הושלמו בה השלבים הנדרשים והתוכנית לא קיבלה תוקף רשמי. כך שלמעשה, גם לצריפים לא היה אישור בנייה.

משפחת דנקנר, שהחזיקה בעבר בחלק מהמניות בחברת המלח, התיישבה במקום בסוף שנות ה-80, והחלה לבצע במקום שינויים נרחבים, מבלי שהיה בידה היתר לכך. למבנה הקיים נוסף שטח בנוי של 600 מ"ר, הכולל קומת מרתף ובריכת שחייה. את הבקשה להכשרת הבנייה בדיעבד אישרה הוועדה המקומית חוף הכרמל, שעתלית נמצאת בשטח שיפוטה, ב-2008.

לצורך הכשרת הבנייה דרשה הוועדה המקומית מדנקנר מספר תנאים: העיקרי שבהם היה שהוועדה המחוזית תאשר את תוכנית הצריפים מ-1953. ואולם, בשל השנים שעברו, החליטה הוועדה המחוזית, באוקטובר 2007, לבטל את התוכנית כליל. כשנודע לחברי הוועדה המקומית כי התוכנית בוטלה בידי הוועדה המחוזית, הם החליטו, ביוני 2008, לחזור בהם מדרישתם, ובכך סללו את הדרך להיתר הבנייה שביקשה משפחת דנקנר.

מוטי קמחי

בוזגלו הפוך

בפרוטוקול הדיון בו התקבלה ההחלטה, מצוטט גלי הוס, חבר מועצה מעין הוד, שאמר כי "המועצה קיבלה תרומה מבנק הפועלים לפני מספר חודשים. עלי להדגיש כי המבקש הוא יו"ר בנק הפועלים והוא והבנק בעלי עניין בבקשה שלפנינו. נוצר פה ניגוד עניינים שלא מאפשר לנו לדון בבקשה ועלינו להעביר את הבקשה לוועדה המחוזית".

ראש המועצה, כרמל סלע, התנגד ואמר כי "המועצה לא קיבלה את התרומה אלא 'כפר גלים', אשר הינה עמותה עצמאית".

מהנדס המועצה, דניאל סנרמן, אמר בדיון כי "אנו ועדת תכנון מקצועית. אסור לנו להיות מוסד שמפחד בגלל תרומות כלשהן. מדובר על 'מבחן בוזגלו הפוך'. רמיזה כזו, על העדפת בכירים, יש לפסול על הסף".

מבדיקת "הארץ השבוע" עולה כי עמותת בנק הפועלים, "פועלים בקהילה", שדנקנר שימש בשנת 2008 כיו"ר הוועד המנהל שלה, תרמה לעמותת כפר גלים 350 אלף שקל, בשני תשלומים. התשלום האחרון שולם כשבועיים לפני הדיון בו אישרה הוועדה המקומית את היתר הבנייה.

יתרה מכך, כפר גלים רשומה כעמותה המפעילה חטיבת ביניים וחטיבה עליונה ופנימיית נוער, אך קשורה באופן הדוק למועצה האזורית חוף הכרמל. על פי דו"ח העמותה ל-2008, בין חברי הוועד ניתן למצוא את ראש המועצה האזורית כרמל סלע, סגנו אז, ירון רם, מנכ"ל המועצה ירון פרידמן, מנהלת אגף החינוך במועצה אז, נינה לביא, ומזכיר הוועד המקומי בעתלית מטעם המועצה האזורית, חגי עטיה. במועצה האזורית טענו השבוע כי "לא התקבלה תרומה כזו במועצה", אולם סירבו להתייחס לתרומה לכפר גלים ולסכום שנתרם.

נציגת משרד הפנים בוועדה המקומית, שרון ברקת, ונציגת המשרד להגנת הסביבה, יהודית מוסרי, לא נכחו בדיון. כשנודע להן שהתנאי בוטל וכי הוועדה המקומית פעלה בניגוד לעמדת הוועדה המחוזית, הן עירערו לוועדת הערר המחוזית בחיפה.

מורן מעיין

בדיון בוועדת הערר התייצבה הוועדה המקומית לצד משפחת דנקנר וטענה כי נציגות המשרדים (ברקת ומוסרי) פועלות בחוסר תום לב, משום שהן מייצגות משרדים ממשלתיים ומשום שלא נכחו בדיוני הוועדה. עורך דינו של דנקנר טען טענה דומה: "הבקשה של השתיים הינה דוגמה קיצונית של שימוש לרעה בסמכות מינהלית, התנהלות חסרת תום לב, תוך פגיעה קשה בשלטון החוק. את כל זאת עושה ברקת במטרה לקדם אג'נדה עלומה על גבם של המשיבים - אזרחים המבקשים להסדיר אחת ולתמיד את רישוי בית המגורים שלהם... (ש)מוחזק על ידם למעלה מ-30 שנה... לו היה אזרח מן היישוב מגיש בקשה מעין זו, על נימוקיה, היתה ועדת הערר מוצאת מקום לדחותה על הסף".

ברקת ומוסרי הסכימו תחילה לפשרה בערר, שתקנה לבית אישור בנייה, אולם ברקת חזרה בה וביקשה שהוועדה תקיים דיון חוזר בערר. על כך הגיבה משפחת דנקנר: "הדעת לא סובלת מצב בו נציגת משרד הפנים חוזרת בה מהסכמה, כאשר לא חל שינוי בנסיבות". לדברי ברקת, השטח עליו משתרעת הווילה מיועד בתוכנית המתאר של עתלית לתעשייה ולא למגורים, וממילא לא ניתן להוציא עבורו היתר בנייה כפי שהחליטה הוועדה המקומית.

ועדת הערר קיבלה לבסוף את עמדתן של ברקת ומוסרי ובאפריל 2009 קבעה כי לא ניתן יהיה להוציא את ההיתר המבוקש מתוקף התוכניות הקיימות. על החלטה זו הגישה משפחת דנקנר את העתירה המינהלית.

גרסת דנקנר

לגרסתם של הדנקנרים, השטח שבמחלוקת מיועד בכלל למגורים. פער הגרסאות בין הצדדים נזקף לחובתה של תוכנית מתאר של עתלית מ-1978, שהצבעים בה דהו וכיום, מסכימים שני הצדדים, קשה לזהות איזה שימוש נקבע לקרקע. הבעיה החריפה כשהתגלה שהתוכנית המופקדת שונה בצבעיה מהתוכנית שאושרה. הראשונה מייעדת את האזור לתעשייה והשנייה - למגורים. עם זאת, עמדת משרד הפנים, שהתקבלה על ידי ועדת הערר, היא שהאזור מיועד לתעשייה.

לדעת דנקנר, "אם ישנם הבדלים בתשריטים (במפות), היה על הוועדה לדבוק בפרשנות המקלה עם משפחת דנקנר". הסיבה לכך, לדבריו, היא סעיף 3 לחוק יסוד: כבוד אדם וחירותו - ההגנה על הקניין הפרטי.

בשלב זה ביקשו בית המשפט המחוזי בחיפה וועדת הערר מדנקנר להוכיח כי המקום שימש בעבר למגורים. משפחת דנקנר העבירה לבית המשפט העתק של מפת מדידה של בריכות המלח, בה הוגדר אזור הווילה כ"אזור מגורים" וכן תצהיר של מוניר ווטפה, שמשפחתו התגוררה במקום מ-1962 ועד 1986. על כך השיבה הפרקליטות כי העובדה שבמקום גרו אנשים, אין פירושה שייעוד הקרקע היה למגורים.

העניין הסתבך יותר משום שהחומר התכנוני אבד כשעתלית סופחה למועצה האזורית חוף הכרמל ב-2003. דנקנר מבקש שאובדן המסמכים ישמש לזכותו ולא לרעתו, וטוען כי אובדנם הוא בגדר "נזק ראייתי מהותי". לדברי משפחת דנקנר, הבקשה להיתר בנייה אושרה בוועדה המקומית עתלית ועל כן לא מדובר בבנייה לא חוקית, אלא רק באובדן מסמכים. עם זאת, הדנקנרים מודים כי בסופו של דבר תנאי הבקשה להיתר הבנייה לא מולאו והוא לא ניתן.

בסיכומי הפרקליטות ישנם ציטוטים של ועדת הערר, הקובעת כי "השימוש במבנה עבור מגורי פועלים אינו עולה בקנה אחד עם השימוש המבוקש בו כיום, שהינו שימוש למגורים 'רגילים' לכל דבר ועניין".

ועוד: "ברור כי במקום בו נעשה שימוש מסוים לאורך שנים, ניתן לאפשר מיצוי השימושים הקיימים למשך תקופה מסוימת. אולם אין הדבר יכול להוות פתח להגדלתם והרחבתם של השימושים האסורים (...) העותרים (משפחת דנקנר) יכולים להמשיך ולקיים את אשר היה במקום, בהיקפים דומים לאלו שהיו שם, אולם תוספות בנייה, בוודאי בהיקפים המבוקשים בבקשה, לא ניתן לאשר".

בפרקליטות לא מבינים את הרעש הגדול סביב "אחוזת דנקנר", כלשונם. "המצב התכנוני, ובעקבותיו המצב המשפטי, פשוט". כותב עו"ד עמית קורן, סגן בכיר לפרקליט מחוז חיפה, בסיכומיו לבית המשפט. "התוכנית לא פורסמה מעולם למתן תוקף, ואם היתה הופכת ביום מן הימים לתוכנית תקפה, היא מקסימום היתה מאפשרת בניינים למטרת שיכון לפועלי חברת המלח ולא לאחוזת מגורים לבעליה", נכתב.

בסיכומים נכתב עוד כי "הדנקנרים כותבים כי מדובר במקרה של 'עניין פרטי', הנעדר חשיבות ציבורית. היתר בנייה הנחזה כבלתי חוקי בעליל אינו עניין פרטי. היתכנותו ככזה מקפלת חשיבות ציבורית מרובה. החזקה ארוכה ונמשכת בבית המגורים, כשלעצמה, אף אם תוכח, איננה מעידה כשלעצמה על הקמתו של הבניין בהיתרים כדין. הטענה כי יש להתיר את המבנה כיום רק מאחר שהוא עומד על תילו במשך שנים בעבר, משמעה שאין כלל צורך בבסיס נורמטיבי ודי בתפיסת השטח וניצולו".

העתירה המינהלית הוגשה על ידי דנקנר לפני שנתיים וחודשיים ועד היום התקיימו בה שני דיונים וארבע דחיות. קדמו לה דיונים ארוכים בוועדות התכנון השונות והשבוע נדמה היה שהיא מתקרבת לשלב הסיום, כששני הצדדים הגישו את סיכומיהם לעתירה.

התיק יועבר בשבועות הקרובים להכרעתה של שופטת בית המשפט המחוזי בחיפה, ברכה בר-זיו, שתצטרך להכריע האם להעניק לווילה של דנקנר היתר בנייה. כל צד מצהיר כי במקרה שיפסיד יערער לבית המשפט העליון, כך שהסוף לא נראה באופק.

בד בבד, מינהל מקרקעי ישראל, ממנו חוכרת חברת המלח את הקרקע שעליה הוקמה הווילה, לא מתנגד למתן אישור (ליגליזציה), אך טוען שבבנייתה נעשתה עבירה על הסכם החכירה. ואולם, אין בכוונתו לדרוש מדנקנר תשלום חוב כלשהו על השנים שעברו. במינהל הבהירו ל"הארץ" כי אין ביכולתם לתבוע בגין בנייה לא חוקית.

עם זאת, לדנקנר אין סיבה לחשוש מהרס המבנים, שכן באופן אבסורדי, על עבירת הבנייה חלה התיישנות. *

תגובות

מהמועצה האזורית חוף הכרמל נמסר כי "הוועדה המקומית פעלה בהתאם לתוכניות החלות על המקרקעין. לדעתה, התוכנית איפשרה הקמת בית מגורים ולפיכך הוועדה המקומית לא פעלה בניגוד להמלצת הוועדה המחוזית. אין ולא היה כל רלוונטיות לטענת מר גלי הוס. יש חוסר תום לב של נציגי השרים שבוחרים שלא להשתתף בישיבות הוועדה המקומית למרות חובתם על פי החוק, אבל יחד עם זאת בוחרים להגיש ערר לאחר קבלת החלטת הוועדה. אילו נציגי השרים היו ממלאים חובתם על פי דין, ייתכן שהחלטת הוועדה המקומית היתה אחרת והיה מתייתר הצורך בהגשת הערר". נציגות שני משרדי הממשלה מסרו כי "על פי החוק שמורה לנו הזכות להגשת ערר גם בלי להיות נוכחות בישיבות".

בא כוחה של משפחת דנקנר, עו"ד יוסי בנקל, מסר כי "על פי תוכנית שאושרה עוד ב-1953, הבניין כשר למהדרין. הרשויות התרשלו בעניין טכני - פרסום התוכנית למתן תוקף - וכל הדיון המתנהל עוסק בזוטות של הזוטות. מדובר בהתעללות בירוקרטית לשמה. אנחנו בהחלט מרגישים מקופחים ונדמה כי היחס אלינו שונה כי רק משום שמדובר בדני דנקנר. אלמלא היה מדובר בו, העיתונות היתה רואה בסיפור הזה סיפור של התעללות באזרח הקטן.

"זה נכון שהיסטורית הבניינים נועדו למגורי פועלים. גם אם הווילה התרחבה, השאלה היא האם יש זכויות על הקרקע. כרגע על הנייר זה נראה לא חוקי כי כל התיקים שהתנהלו בוועדה הקודמת של עתלית אבדו. אין בכלל ויכוח על כך שהתוכנית של הבית עברה את כל האישורים בוועדה המקומית של עתלית עוד ב-2003. אם בסוף כל הסופים, בתי המשפט לא יושיטו יד ולא יבינו את האבסורד, נפנה להגשת 'תוכנית בניין עיר' מסודרת. לגבי ההליכים מול מינהל מקרקעי ישראל, מדובר בדרישה לתשלום חוב, שהמינהל מעולם לא דרש. בכל מקרה מדובר בחוב של חברת המלח, שלקחה עליה את האחריות לשלמו". לעניין התרומה, מסר בנקל: "על פי הפרוטוקול, התרומה נמסרה לעמותה עצמאית ולא למועצה. אם זה כתוב, אז זה כתוב".

רויטל חובל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו