בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הנינג'ה מביאליק-רוגוזין יוצאת לדרכים

קארן טל מנסה עכשיו לקחת את השיטות שהנחילה בבית הספר לילדי עובדים זרים וליישם אותן בבתי ספר אחרים. עם מעט רוח גבית של אנשי עסקים וגופים פילנתרופיים, זה גם עשוי להצליח

37תגובות

בביאליק-רוגוזין מזהים אותה לפי המקצב הנחוש של נעלי העקב. ביום ראשון שעבר, בעשר בבוקר, הקמפוס היה די שקט עד שנשמעו נקישות הסטקטו המוכרות. תחילה זיגזגנו במסדרונות. היא אצה ואני אחריה. היה קשה לחצות את החללים מבלי לעצור למשמע הקריאות "קארן, קארן". והיא בכלל כבר לא שם, נפרדה מכל אחד באופן אישי, ויש לה מחליף ראוי, אלי נחמה, שניהל את בית הספר גורדון. ובכל זאת, "קארן, קארן" מכל עבר.

בקרוב ימלאו לה 47. היא נולדה בפס שבמרוקו, וכשהיתה כבת שלוש עלו הוריה ארצה והתמקמו בירושלים. היא שירתה כקצינת חינוך בבית הספר הטכני של חיל האוויר והיתה סגנית מנהל בית הספר שבח-מופת בתל אביב לפני שהתמנתה למנהלת ביאליק-רוגוזין ב-2005. היא גרושה ואם לשתיים.

כשאומרים לה שבחודשים האחרונים היא הפכה לכוכבת-על בתחום החינוך, זו שמעתירים עליה שבחים כמנהלת שחותרת למצוינות, היא צוחקת במבוכה. לדבריה, אין לה אגו ("מה זה אגו, זה טוב או רע?") והיא לא חובבת פרסום. היא מתנאה בפרס החינוך הארצי שהוענק לקמפוס ביאליק-רוגוזין ביוני השנה יותר מאשר ב"לא עוד זרים", הסרט התיעודי של HBO שצולם בבית הספר וזכה בפרס האוסקר בפברואר השנה. ביאליק-רוגוזין היה לביתם של ילדים מרקע סוציו-אקונומי נמוך, בהם עולים חדשים, פליטים, ילדי עובדים זרים ובני סייענים. תוך שש שנים היא הכפילה את מספר התלמידים ובשנת הלימודים הקודמת למדו בו 828 תלמידים שמוצאם מ-48 לאומים. טל הובילה מהלך שהבטיח לכולם את "הזכות וההזדמנות לחינוך איכותי ושוויוני". היא קיבלה מוסד שעמד בפני סגירה וכמנהלת הצליחה למזג שני בתי ספר לקמפוס יוקרתי ומושקע ולחולל מהפכה - לייצר מקום שחרת על דגלו מה שהיא מכנה "ערכים של מצוינות, הישגיות, סולידריות ומתן כבוד לאדם באשר הוא אדם".

ועכשיו נוחת עליה פרס צ'רלס ברונפמן שיוענק לה באוניברסיטת תל אביב ב-7 בספטמבר על שהשכילה להציב מודל חינוכי ייחודי בביאליק-רוגוזין. פרס ברונפמן, ואני מצטטת, שואף להביא להכרה ציבורית באנשים ש"ערכיהם היהודיים מניעים את הישגיהם ההומניטריים ומעניקים השראה לדורות הבאים". כבוד גדול, אבל לא רק. טל תזכה בסכום של 100 אלף דולר שחלק ממנו, רמזה במהלך הראיון, היא תקדיש "למטרה חשובה" בעיניה. היא וכסף זה לא השידוך הכי מוצלח. היא עדיין סוחבת משכנתה, וכשהמחאה החברתית עברה לפריפריה, היא יצאה להפגין במודיעין עם בן זוגה, ד"ר אבי בנבנישתי (עד שבוע שעבר מנהל עירוני ט', שהתמנה לתפקיד מנהל אגף חינוך ורווחה בעיריית הרצליה). אין עליה תכשיטים בעלי ערך והיא לא עטופה במותגי אופנה, אבל היא מטופחת טיפ-טופ בדיוק כמו אמא שלה.

למה פרשת מתפקידך בביאליק רוגוזין?

"זה המקום שאני הכי אוהבת. הייתי כאן שש שנים, ניהלתי בית ספר שלומדים בו מהגן עד סוף י"ב, ופעלתי כמו בסיירת מטכ"ל. 20 שעות עבודה ביממה. פתחנו את בית הספר בשבע בבוקר וסגרנו בשבע בערב. כשאת עובדת עם אוכלוסייה בסיכון, מבחינת ההוויה שלך את זמינה גם בשבתות. כמו רופאה במיון, שהיא בבית אבל בכוננות".

קיבלת שלל פרסים לצד כמויות של אהבה והערכה.

"קיבלתי המון אהבה שזה יפה, אבל בניהול יש גם הרבה בדידות שהיא לא מזהרת, כי את צריכה תמיד להיות במקום שבו את נותנת לאחרים ואת החזקה. היו לא מעט צמתים של התמודדויות בהוויה הזאת. מצד אחר, יש המון מקומות ומקורות שמטעינים אותך בתוך המסגרת, כמו הילדים הקטנים, שיודעים לבטא רגשות בלי פילטרים, שמחבקים ואומרים 'קארן, כמה את יפה היום'. כשנפרדתי מהצוות הם אמרו שיחסרו להם הפסיעות האנרגטיות שלי כשאני נכנסת בבוקר עם הבוקר טוב הגדול והחיוך".

איך נכנסים עם חיוך גדול כשהבוקר שלך מחורבן?

"אלה מודעות והבנה שאת צריכה לבוא עכשיו, להיכנס למקום שבו את נותנת את עצמך לאחרים. כל השאר מוסט הצדה. אם אגיע לבית הספר בלי הוויטאליות הרגילה שלי, זה ייראה מוזר. זאת לא פעולה אוטומטית, אבל אולי לגנטיקה יש כאן קצת חלק. כשאני מסתכלת על אבא שלי יש דבר מה במימיקה של הפנים שלו שמשדר שמחת חיים בכל מצב. לקחתי ממנו את החיוניות ואת הפתיחות שלו לבני האדם. מאמי ירשתי את היכולת להספיק גם וגם וגם. והכל מתבצע מהר ובצורה הכי טובה. ברור שזה מחייב משמעת פנימית. בחרתי להיות כזאת".

היא בחרה להיות כזאת בגיל תשע. זה היה ב-76', כשעוד היתה ילדה דקיקה עם צמה ארוכה. המשפחה התגוררה ב"בלוק של הצרפתים" בשכונת מצוקה, עיר גנים ג' בירושלים, שהוקמה ב-57' כשפינו את המעברות. כדי להגיע לבית סבתה מעבר לרחוב היה עליה לחצות צומת ש"נשלט על ידי הפושטקים", היא אומרת. "חבורה גדולה שהחליטה מי יעבור איפה ומתי. אמרתי לעצמי 'לעזאזל, הם לא יגידו לי מה לעשות'. בפנים מתי מפחד כי הם היו מרביצים לילדים עד זוב דם. כשעברתי על ידם הייתי מזדקפת ומסתכלת להם בעיניים, אומרת שלום וחוצה לאט את הכביש. בפעם הראשונה זה הכה אותם בהלם כי מי שפחד מהם עשה איגוף כדי לא להיתקל בהם. הורי קראו להם בצרפתית 'הפושעים', ואני החלטתי לא לפחד. אומרים לי שאני סוג של נינג'ה. לוחמת בדרכים. הדימוי הפנימי הזה התפתח אז, מול הפושטקים. זה היה ביטחון עצמי פנימי שהתחבר לנטייה שהיתה לי כבר ביסודי להיות רודפת צדק".

נדרש טיפול שורש

הראיון נערך בספרייה של ביאליק-רוגוזין. חלל גבוה ויפה שעוצב ונבנה (במימון קרן תל אביב לפיתוח) כך שהתלמידים יוכלו להביט החוצה דרך החלונות ביושבם עם הספרים ליד שולחנות העץ. הספרייה היא אחת הפינות שטל גאה בהן, לצד הקפטריה ואולם הספורט, שנבנו בתקופתה כמנהלת.

אבל אי אפשר לומר על טל שהיא נחה על זרי הדפנה. היא למדה על החיים בדרך הקשה, והחיים לטעמה הם סוג של קרב. היא מרבה להשתמש בביטויים כמו "חשוב לי, כמו בקומנדו, להיות כל הזמן בשטח ולעשות עבודה לעומק". עכשיו היא ניצבת מול אתגר חדש. "אני רוצה לחלוק את הידע ואת הניסיון המקצועי שלי ולעזור למנהלי בתי ספר לפתח את התפיסה שלהם כמנהלים חברתיים".

כל כולה במיזם החדש. היא מקימה מרכז ליזמות חינוכית ניהולית בבתי ספר, שיחיל את העקרונות הניהוליים שרכשה ופיתחה במשך כשני עשורים בשני בתי ספר יוצאי דופן, שבח-מופת, שניהל אבי בנבנישתי והיא שימשה כסגניתו, וקמפוס ביאליק-רוגוזין.

"לפי החזון שלי, בטווח של חמש שנים נוכל לצפות במאסה קריטית של בתי ספר ברחבי המדינה שיהפכו למוסדות לעלייה לרגל בזכות רמת ההישגים החינוכיים והחברתיים שלהם. אני מאמינה בצורך שלנו לחזק את מערכת החינוך הציבורית ולעבוד בשיתוף פעולה.

"כשם שביאליק-רוגוזין הפך למקום מעורר השראה ושבח-מופת הוא מוסד ייחודי, בכוונתנו ליישם את הידע ועקרונות התפיסה הניהולית שפותחו במהלך השנים תוך שימור של שיתופי הפעולה עם רשויות המדינה, צוות של מתנדבים והאקדמיה, כדי להביא לשיפור ההישגים החינוכיים והחברתיים של אותם בתי ספר. במקום שאנשים ימשיכו לצקצק בלשונם ולגנות את מערכת החינוך, שיבואו לתרום ולעזור. מרגע שאתה פועל בתוך המערכת, הפרספקטיבה שלך משתנה".

תיכנסי לחדרו של מנהל בית ספר בלוד ומה תעשי, תתחילי ללמד אותו את העבודה?

"כל העשייה היא של המנהל. הבעיות שאיתן הוא מתמודד - כמו צוות מורים לא הכי מוצלח, ילדים מבתים קשי יום, עוני, מצוקה, פשע וכו' - אלה הם נתוני הפתיחה. אני אשאל את המנהל: מה החלום שלך בטווח של שלוש שנים? זה הכרחי שההגדרה של החלום תבוא ממנו, ואחר כך צריך להמשיג את החלום ולראות איך הופכים את בית הספר למוסד שמכבד את באי שעריו. כשבאתי לביאליק-רוגוזין עשיתי מיפוי של המצב ואחר כך יצרתי נייר עם תוכנית עבודה והתחלתי לשווק אותה לעיריית תל אביב, למשרד החינוך ולפורום של ועד הפעולה של בית הספר. אמרתי להם שזה החזון שלי ואלה היעדים וברחל בתך הקטנה".

לפני כעשר שנים, כששימשה טל כמנהלת החטיבה העליונה בשבח-מופת והיתה שותפה לבנבנישתי במהפך החינוכי שחולל בבית הספר, אירע הפיגוע במועדון הדולפינריום. שבעה מבין 21 ההרוגים ופצועים רבים היו תלמידי שבח-מופת. חלפו כמה ימים ובבית הספר התייצבו ד"ר יוסי ורדי, אבי הטכנולוגיה המתקדמת בישראל, ואיש העסקים אברהם ביגר ששימש אז כסגן יו"ר קרן קיסריה. "הם שאלו במה הם יכולים לעזור", מספרת טל. "אמרנו שהאתגר הגדול של בית הספר הוא האוכלוסייה של עולים חדשים מדהימים שאין להם זיקה לישראל והם חולמים להגיע לעמק הסיליקון בארצות הברית. לנו יש עניין לשמר אותם בארץ. ביקשנו שיעזרו לנו ליצור קשר עם אנשי היי-טק, שנעשה פרויקטים עם הנוער הזה שלומד באוניברסיטת תל אביב ומייצג אותנו באולימפיאדות כדי שהם יראו שיש מוביליות תעסוקתית בארץ. לא ידעתי אז מי זה יוסי ורדי, ולא הבנתי שהוא מנהל יחסים עם רבים בצמרת הכלכלית והפוליטית. גם שמו של אברהם ביגר היה זר לי. ד"ר ורדי אמר בסדר, יש לו קבוצה של חברים והם ישמעו מה הצרכים של בית הספר. כך החל הקשר.

"ורדי הביא קבוצה של 18 אנשי עסקים ובנקאים ובהם אילן בירן, מכבי קרסו, שלמה נחמה גליה מאור ועוד, ובנבנישתי מינה אותי להיות המתאמת של ועד הפעולה. אמרנו להם מה אנחנו צריכים. בירן היה מנכ"ל בזק והיה חשוב לקדם את התשתיות של בית הספר; מכבי קרסו וקרן קיסריה הקימו את המעבדה, ועוד. המודל של ביאליק-רוגוזין התפתח שם. פורום של אנשי עסקים שנפגשים ארבע פעמים בשנה כשאנחנו מתווים את דרכי העבודה".

כמה כסף הושקע בביאליק-רוגוזין?

"במהלך שש השנים האחרונות הוקצו כתשעה מיליון שקל לבית הספר ומקורות ההקצאה היו עיריית תל אביב וקרן תל אביב לפיתוח - ביישום תוכנית לשיפוץ בית הספר כמו חדרי שירותים, אודיטוריום, חדר מורים, ספרייה, קפטריה ומעבדת מדעים. תרומות נוספות שגויסו בסיוע ועד הפעולה הוקצו לטובת חדר מוזיקה, מעבדות למדעים, מגרש הספורט, ארוחת צהריים לתלמידי חטיבות הביניים והעליונה, תוכניות העשרה ותוכניות הכשרה בתחום ניהול רשתות, אולפן הורים ועוד.

"הכסף הוא מרכיב אחד. הוא לא חזות הכל. ועד הפעולה מביא את ההון ואת הניסיון האינטלקטואלי, הוא מאפשר כניסה של משאבים כספיים והוא מנגיש הון אנושי. למשל, אין מי שיממן שיעורים פרטיים לתלמידי מתמטיקה חמש יחידות. כ-60 חיילים מיחידת המודיעין 8200 באו פעמיים בשבוע ללמד ולעזור. זה משאב אדיר שוועד הפעולה אירגן".

כלומר, בלי ועד הפעולה קשה היה לבנות מוסד כה מפואר?

"ועד הפעולה העניק לי רוח גבית וסייע לי ולצוות המורים לממש את החזון החינוכי. הוועד מהווה נדבך נוסף, ואינו מתיימר חלילה להחליף את פעילות משרד החינוך או הרשות המקומית - הוא בא לחזק את המערכת ולפעול בשיתוף פעולה. תרומתו נעשתה מאחורי הקלעים לאורך כל השנים מתוך רצון והבנה שמי שעומדים במוקד העשייה, הסמכות והאחריות הם מנהל בית הספר והצוות החינוכי".

ברשימת המייסדים של המיזם החדש שטל עומדת בראשו: יעל ורמי ליפמן, נירה ושלמה נחמה, משה ינאי, ד"ר שמואל חרל"פ, ד"ר יוסי ורדי, חברת אורמת - יהודה ודיתה ברוניצקי, יו"ר בנק הפועלים יאיר סרוסי, קרן יד הנדיב, קרן גוטסמן, קרן גלייזר.

בשנה הראשונה של המיזם החדש תידרש טל למעגל של חמישה בתי ספר, בהם שבח-מופת וביאליק-רוגוזין, תיכון ברנקו וייס בית שמש, התיכון הערבי לוד ובית ספר תיכון "ראשית" עירוני ח'. "נמשיך לחזק את חמשת בתי הספר הללו לפי החזון המקורי. במקביל אבחר שלושה בתי ספר נוספים משני מחוזות. בשנה השנייה יהיו שישה בתי ספר ובהמשך עשרה. בתי הספר יהיו פריפריאליים. נפעל בכל המגזרים של החינוך הממלכתי, כולל הערבים והבדואים, ואני רוצה להיות בבתי הספר הן בממלכתי-דתי והן בממלכתי-חילוני. נדרש טיפול שורש כולל ומקיף".

רק לא פוליטיקה

הוריה של קארן טל, מקס ומסודי אביטבול, נולדו למשפחות דתיות, וחיו ברווחה כלכלית בעיר פס שבמרוקו. שניהם למדו באליאנס. אביה היה צורף אמן, ואמה תופרת. שלושה ילדים נולדו להם, שני בנים ובת, קארן. המשפחה עלתה ארצה רק ב-67', כי האב לא רצה לנטוש את הוריו בפס. אירועי ואדי סליב והתארים המפוקפקים שהודבקו לעליית מרוקו לא הרתיעו אותו. "אבא אמר שהערך של הגשמת החלום לעלות ארצה היה הכי חשוב, והוא הסתכל על המהלך הזה באופן שכלתני. הוא ידע שכל עלייה משלמת את המחיר שלה. מה גם שבעקבות מלחמת ששת הימים היו בפס התנכלויות ליהודים".

המשפחה קיבלה דירת שלושה חדרים במסגרת דיור לעולה בירושלים. בתחילה הם דיברו צרפתית אך די מהר עברו לעברית, וכאן נולדו לקארן עוד שתי אחיות. "המצב הכלכלי היה רעוע. אבא עבד בבוקר כדוור, מ-12 בצהריים הוא היה מלצר במסעדת הכנסת, ומארבע עד חצות הוא מילצר באירועים. הוא היה בן 34 וראינו אותו רק בסופי שבוע. אמא עבדה חצי משרה כעוזרת גננת. בבוקר היא היתה מבשלת והבית היה מדוגם. מסדר המפקד קראנו לזה. כולם היו יוצאים לבתי הספר ובאחת היא חזרה מהעבודה וחיכתה לנו. היא היתה הדמות הדומיננטית בחיינו. לכל אחד היה תפקיד, אני ניקיתי וסידרתי וגם הלכתי לעזור לסבתא, אבל עיקר הנטל היה עליה".

טל למדה ביסודי-דתי, שם הקפידו על קוד לבוש ועל תפילות. "אף פעם לא הייתי דתייה. גם אחי לא היו, והורי ידעו זאת. אבי אדם סבלני". להיות ילדה טובה היה חלק מהחינוך אבל גם העיד על רגישות. הוריה עבדו קשה ומעולם לא התלוננו. גם היא עצמה עבדה מגיל תשע, ונתנה בין השאר שיעורים פרטיים.

"הייתי ילדה עם הרבה אמביציה. התלמידה הכי טובה בכיתה, והיה חשוב לי גם לזכות במקום טוב בחידונים של ידע. ראיתי אז את מה שאנחנו מגדירים היום 'שונות חברתית': היו הרבה ילדים שגדלו כמו פושטקים וידעתי שאהיה אחרת. זה גם היה המסר שפימפמו בבית".

הם התגוררו חמישה ילדים בחדר. הטלוויזיה היתה שחור-לבן, וקארן נשאבה לספרייה השכונתית. כשההורים רכשו אנציקלופדיה חדשה, זו היתה "התממשות של חלום". אבל המהפך התרבותי בחייה התחולל כשהחליטה ללמוד בתיכון הדתי לבנות פלך בירושלים, בניהולה של פרופ' אליס שלוי, שטיפחה את אופיו ההומניסטי-דמוקרטי. "ידעתי שאם אלך לבית ספר חילוני זה יכאיב להורי, אז עשיתי חצי מרד. פלך היה מקום פתוח ופלורליסטי, ואפשר היה מצד אחד לשמור על גבולות ומהצד האחר לא כפו עלייך דבר ומותר היה ללבוש מכנסיים ולצאת עם בנים. למדנו ספרות העולם וספרות ישראלית, תנ"ך, פילוסופיה, אמנות ומוזיקה. הרגשתי שעולם רחב נפתח בפני.

"יצאתי מגבולות השכונה שהיתה מקום סגור ומוגן. בפלך למדו כל המי ומי של בנות ירושלים, הבת של השופט הזה ובתו של הפרופסור ההוא, תושבות רחביה, בית הכרם ובית וגן. אני הייתי היחידה שבאה מכוכב אחר".

איך קיבלו אותך?

"בחרתי לעבוד קשה וללמוד. ידעתי שהמיצוב שלי והמקום ממנו באתי לא מאפשרים לי להתחרות בשאר התלמידות לא בקוד הלבוש ובטח לא בנסיעות לסקי בשווייץ. אני חושבת שאז החלה להתעורר התודעה שלי שיש מגוון יותר רחב בחברה. לא הייתי היחידה ממוצא מזרחי וזה אף פעם לא הפריע לי, אבל הרגשתי את הפער הסוציו-אקונומי. לא יכולתי להגיע בגיל 17 עם מכונית לבית הספר".

את התיכון סיימה בהצטיינות. היה ברור לה שהיא מתגייסת לצה"ל, והיא שירתה כמורה חיילת בגבעת אולגה. פרויקט נערי רפול ריתק אותה, ושם פיתחה הרגלי עבודה משונים, כמו יום עבודה שנמשך עד שתיים לפנות בוקר. "כחיילת וכמפקדת היה רגע שהרגשתי כעס גדול כלפי מערכת החינוך. לא ייתכן שילדים שגדלתי איתם בשכונה, מערכת החינוך ויתרה עליהם, ובצבא, תוך שלושה חודשים הם למדו קרוא וכתוב, ארבע פעולות חשבון, קצת אקטואליה וכישורי חיים. חרה לי לראות את ערימות הילדים בשכונה שלנו בירושלים שלא הולכים לבית הספר. אחרי קורס קצינות עשיתי קורס השלמה של קציני חינוך והגעתי לבית הספר של חיל האוויר כקצינת החינוך של השוחרים. בניתי שם תוכנית והייתי סג"מ שמתפקד כמו רב סרן. היה לי ראש גדול עם רעיונות יצירתיים. הצעתי שנפתח שם מתנ"ס. הקמתי מועדון סרט ועשיתי גם ערבי מורשת קרב".

ב-86' היא השתחררה מצה"ל. את עמי בן-עיון, צנחן, היא הכירה בכפר נופש צבאי בעכו והשניים התאהבו. היא חזרה לירושלים ולמדה לתואר ראשון בחוגים לחינוך ולשון עברית. הוא החל ללמוד ראיית חשבון באוניברסיטת תל אביב. ב-88' הם נישאו ועברו להתגורר ברמת גן. טל ריכזה את מערכת השעות באוניברסיטה העברית בשלושה ימים, ונסעה הלוך חזור בקו 400 לירושלים. היא גם החלה ללמד בשבח-מופת. "אני זוכרת את עצמי עם בטן תפוחה יוצאת בבוקר וחוזרת בתשע בערב. במקביל נתתי עשרות שיעורים פרטיים. גרנו באזור טוב ברמת גן ובעלת הבית אמרה שכל 50 דקות יש אצלי צלצול בדלת והשכנים יכולים לחשוד. צחקנו, אבל כך זה היה. נתתי שיעורים עד אחת לפנות בוקר".

ב-91' כשנולדה הבכורה דניאל, קארן היתה בשלהי התואר השני ובעלת תעודת הוראה. כשנולדה עדי ב-94' היא כבר עבדה במשרה בשבח-מופת. "היה קשה", היא אומרת. "עוזרת לא היתה, אבל עשיתי מה שצריך. עומס מטלות אף פעם לא הרתיע אותי. תגידי לי עכשיו לנקות עשר שעות, אני אנקה. יש לי כושר עבודה".

אך הנישואים שלה עלו על שרטון. הוא היה אב נפלא, אבל לא הכיל את האמביציה שלה. התקשה להבין למה היא משקיעה כל כך הרבה אנרגיה תמורת שכר מורה כה ירוד. "היה לי חשוב להצליח בעבודה ושהתלמידים יגיעו להישגים. הכיתות מנו 35 תלמידים וצריך לבדוק מבחנים ולהיות יצירתית. לא היה אכפת לי כמה שעות אני עובדת. אהבתי לעבוד ובגיל 29 ניהלתי חטיבת ביניים של 600 תלמידים". בני הזוג התגרשו.

באותה תקופה היא למדה באמצעות מלגה במכון מנדל למנהיגות בירושלים. "זו היתה מתנה אדירה של למידה. קיבלתי מלגת קיום של כ-8,000 שקל בחודש ובמקביל המשכתי לתחזק את הפורום של ועד הפעולה בשבח-מופת. רציתי לעשות את הפעימה הבאה של חיי, ובמנדל מיקדו הן את הזהות שלי והן את תפיסותי החברתיות".

מה הכוח שמניע אותך?

"אני אוהבת ליצור. זה מאתגר וממלא אותי. זה מה שאני יודעת לעשות - לייצר מעגל של השפעה ממקום שהוא לא של דיבורים בעלמא אלא יש לו נראות של תוצאות. קיים בי הרצון שמה שאני עושה יצליח, כי זה מניע אותך לעשייה הבאה. זה כאילו מזין את עצמו".

ומתי תלכי לפוליטיקה?

"לא ולא. גם לא משרה במשרד החינוך. אני מעריכה את מאבקו של השר גדעון סער למען ילדי המהגרים. הוא היה לעזר רב וגילה עמידה מנהיגותית. במפה הפוליטית אני רחוקה ממנו מרחק רב אבל זה לא קשור. כשלמדתי במכון מנדל היינו צריכים לתצפת ובחרתי לעבוד במשרדה של רונית ארבל, אז מזכ"ל משרד החינוך. חשבתי שזו משרה שעשויה לעניין אותי. תירוש פתחה לי דלת רחבה ודי מהר הבנתי כמה המנגנון גדול.

"במיזם שאני מייסדת עכשיו איישם את ההשפעה מלמטה, כמו בביאליק-רוגוזין. עבדנו בשקט-בשקט ולא על מנת לקבל פרס, ואחרי שש שנים היה פיק וזה הפך למקום שואב מבחינת ההתבוננות בו, שמייצר שיח על מהות הישראליות. גם במיזם החדש נעשה את העבודה מלמטה".

אז הפוליטיקה לא בשבילך?

"אני תוהה מה הפריע ל-120 חברי הכנסת בממשלה הכי רחבה שאפשר, לקחת את התחום שנקרא החברה הישראלית ולהחליט מהם סדרי העדיפויות ומה אפשר לעשות למען סקטור זה או אחר. אני אולי חולמת, אבל כשאת רואה היום שהתהליך המחאתי צומח מלמטה, ייתכן שהוא יניע אותם לייצר מדיניות אחרת. אני רוצה לקוות כך. אם הייתי מצטרפת לפוליטיקה הייתי עושה מהר מאוד שלום. אם מול החבורה המאצ'ואיסטית הזאת היתה עומדת חבורה של נשים, הכל היה נראה אחרת. אין שלום בגלל קיבעון מחשבתי ואין מי שרוצה לקדם את השלום בצורה אמיתית. לעשות שלום משמע להכיר בזכויותיו של העם השני, לחלק את הארץ, והשבירה תהיה משותפת כמו בהסכם גירושים".

בישולים לפנות בוקר

כשהיא השתלמה במכון מנדל, יחסי העבודה שלה עם בנבנישתי, מנהל שבח-מופת, שינו כיוון והתפתחו לקשר של אהבה. הוא היה גרוש כבר כמה שנים ואב לשניים. היא התגרשה לא מזמן. לפני כחמש שנים הם מיסדו את הקשר והם חיים בכפר אורנים. "הוא בן אדם מדהים ולפעמים אני לא יודעת איך הוא מכיל אותי. אני הרי עסוקה כל הזמן ומאוד אינטנסיבית ואפשר להתעייף ממני".

את אף פעם לא יושבת בשקט?

"היינו עכשיו בחופשה בכרתים ולא יצאתי מהמלון. קראתי ארבעה ספרים, שחיתי, נרגעתי. בלי הנייד והמחשב, נתק מוחלט. אני יודעת להביא את עצמי גם למקומות האלה. אני גם עושה יוגה. חייבים לשמור על קורטוב של שפיות. אני אוהבת תיאטרון וזקוקה לחברים ואני מתפלאה איך הם נשארים חברים שלי כי אף פעם אין לי זמן. יוסי ורדי קורא לי 'המתקתקת'. יש בזה קצת מהכישרון והרבה מיומנות, ואם את צריכה לעשות כמה דברים בעת ובעונה אחת, את מפתחת אסטרטגיות. אני מעריכה אנשים שיודעים לפסל ולצייר. אני לא יודעת לעשות דברים בידיים. למדתי תכשיטנות במשך שנה ובשיעור הראשון התעקשתי לסיים עיצוב של טבעת. אמרתי למדריכה שאני חייבת שבסוף השיעור יהיה לי מוצר מוגמר. קצת כמו טעונת טיפוח".

במהלך הראיון טילפנה בתה דניאל שמשרתת בחיל האוויר. פניה של האם קורנים. "היא כל הזמן יוזמת פרויקטים. היא טילפנה כי יש להן יום חופשי והן רוצות להתנדב. אפגיש אותן עם תלמידי י"ב כדי שהם יראו שאפשר לעשות תפקידים ראויים במהלך השירות הצבאי".

עכשיו נושא האמהות רגוע. כשהיא הגיעה לביאליק-רוגוזין, דניאל היתה כבת 14 ועדי כבת 11, וגירושיה היו טריים. "הילדות הסתדרו", אומרת טל. "הן באו הביתה והיו לבד בבית ואחר כך היו להן חוגים ותודה לאל שיש תנועת נוער. פעמיים בשבוע אביהן לקח אותן מבית הספר. יש מחיר שאת משלמת, וברור שגם הילדים משלמים. את יודעת שאת עושה רבות למען ילדים אחרים ואת עוצרת רגע ושואלת: ומה אני עושה למען ילדי?

"הרבה פעמים הבאתי הביתה סיפורים מבית הספר וזה יצר אמפתיה ושינה את החשיבה של הילדות כלפי האחר. משהו מהעבודה שלי חילחל בתודעה שלהן. הילדות שלי נהדרות והן אומרות שהן מקוות שכסבתא אהיה פחות עסוקה. מצד שני, כשאני מסתכלת עליהן ולא כדי למרק את המצפון המיוסר שלי, הן איכותיות. דניאל עושה שירות של שלוש שנים ותרמה שנת שירות נוספת. עדי מדריכה בתנועת נוער וגם היא מתכוונת לעשות שנת שירות לפני הגיוס. הן יודעות שאני תמיד זמינה גם עמוק לתוך הלילה".

אפשר לרצות את כולם?

"שיחררתי את עצמי מהמחויבות לרצות את כולם. הרבה מזה בראש שלנו. ייתכן שבגלל שסביבת העבודה שלי היא מול ילדים ומול מטרות חברתיות, הבנות היו סלחניות. אם הייתי מושקעת במקום עבודה למען עשיית כסף זה לא היה עובד. בן זוגי מקבל את אורח חיי, כי גם הוא מנהל בית ספר".

ועדיין אנו נושאות במטלות הבית.

"כשהן היו קטנות נקרעתי עד הסוף. בישולים עשיתי בחמש וחצי בבוקר כשארבעת המבערים של הגז פועלים בעת ובעונה אחת. יש לי יכולת הספק גבוהה ואני מסתפקת במעט שעות שינה. עניין מולד כנראה. את אומרת שקוראים לזה אמביציה, מקובל עלי. יש לי ממד גבוה של מחויבות ואנרגיות שמניעות אותי. את באה לבית הספר אחרי שישנת שלוש שעות וסכנת גירוש הילדים יכולה להתפוצץ לך בפנים, והקטנים רצים לקראתך ורוצים חיבוק, ואת מתעוררת כמו קפיץ".*

d_karpel@haaretz.co.il

***

הסיפור מאחורי

הפקת הסרט זוכה האוסקר "לא עוד זרים", כך מספרת קארן טל, נועדה לשפר את תדמיתה הרעועה של ישראל בעולם לאחר עופרת יצוקה. את הרעיון קידמו בין השאר בקרן תל אביב לפיתוח. "בעצה אחת עם חולדאי, הזמינה הקרן את לין אריסון (רעייתו השנייה של המיליארדר תד אריסון, ממייסדות הקרן הלאומית לקידום אמנויות) כדי לבדוק מה ניתן לעשות למען הדימוי של ישראל", אומרת טל. "הודיעו לי שהיא תבוא לבקר בבית הספר ושיש לה כחצי שעה". הביקור נגמר במילותיה של אריסון: "נעמוד בקשר".

לאחר כחודש וחצי קיבלה טל מייל מקארן גודמן וקירק סיימון, במאי הסרט, שהם רוצים לבקר בבית הספר. הם נשארו כשנה וחצי, מצלמים שבוע כל פעם.

מה חשבת על הסרט?

"הוא מביא סיפור רגשי עז כי הוא מכוון את הזום למקום אנושי ונוגע. הסרט היה אחד הגורמים שעצרו את גירוש הילדים. לדברי היוצרים הוא הוקרן בכמאה פסטיבלים".

אז הוא השיג את מטרתו, שיפור הדימוי של מדינת ישראל?

"אני חיה עם זה בשלום למרות שזה מנוגד לתפיסתי הפוליטית. אני רוצה לראות את ישראל עוברת שינוי. הסרט עשה טוב לילדים שחיים בתחושה של הדרה חברתית. אנחנו חברה שמוקפת בגזענות, והילדים סובלים ממנה כשהם הולכים ברחוב. כשאני רואה בסרט את פני הילדים ואנשי הצוות, אני גאה.

"אנשים התעסקו באוסקר ואילו אני חזרתי להתעסק בג'יפה של היום-יום, מה גם שאז השר אלי ישי יצא עם בשורת הגירוש. הסרט הזה לא בנה אותי. העשייה שלי בנתה אותי. היום-יום מפגיש אותך עם כל כך הרבה מעשי עוולה וקשיים, שרייטינג ופרסום לא מעסיקים אותי".

ד"ר מגי נבון, סמנכ"ל צפון אפריקה בקרן תל אביב לפיתוח, סיפרה השבוע סיפור קצת אחר על הולדת הסרט. לפני כשלוש שנים החליטה הקרן לגייס כספים בארצות הברית לרגל מלאת 100 שנה לתל אביב. בין השאר, הם פנו ללין אריסון. כשהגיעה אריסון לארץ, היא יצאה לסייר במרכזי תרבות כמו סוזן דלל, ואז חולדאי ואנשי הקרן הציעו שהם יסורו לביאליק-רוגוזין. מה שאמור היה להיות ביקור של רבע שעה נמשך שעה, ואריסון נשבתה בקסמם של טל והילדים.

"שבועיים לאחר מכן התקשרו במאי הסרט לטל. אריסון מימנה את ההפקה מכספה ורק בשלב הסופי רכשה רשת HBO את הסרט. הוא היה מוכן בדיוק כשבארצות הברית הכריזו על שבוע האפרטהייד הישראלי. בשבוע זה הוטחו האשמות במדינת ישראל שהוגדרה כמדינת אפרטהייד, והסרט הציל את כבודה. אם רק אפשר היה לשכפל את קארן טל, המהווה מודל למנהיגות אולטימטיבית, מצבה של המדינה היה טוב לאין שיעור".



חגיגות האוסקר בביאליק-רוגוזין. במקום שאנשים ימשיכו לצקצק בלשונם ולגנות את מערכת החינוך, שיבואו לעזור


קארן טל בת 4



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו