בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אלישע פורת | הדבר גובל בשערורייה

ייסוריו של יעקב שבתאי כסופר מתחיל

2תגובות

בראשית אוגוסט 1981 הייתי מגויס לשירות מילואים פעיל. פעיל מאוד. שירתתי כסמב"ץ במפג"ד, מפקדת הגדוד, במחנה בירנית שעל כביש הצפון. בימים נאבקתי ביתושים ובזבובים וברעשי המנועים שמסביב, ובלילות ישבתי בגופייה אל מול מכשירי הקשר. החלונות היו פתוחים והקרירות הגלילית המיטיבה זרמה מבעדם, בלוויית ריחות נפלאים של השזיפים המבשילים במטעים. מדי פעם היו צעקות בוקעות מהמכשירים, או שהטלפון הזניק אותנו למרדפי גדר פתאומיים.

זה היה בקיץ, שנה שלמה לפני שפרצה מלחמת לבנון הראשונה. התעניתי בחדר המבצעים של היחידה, במוצב הפיקוד הקדמי בגבול הצפון. בימים החמים התעניתי בלחות ובזיעה, וכדי להעסיק את עצמי שרקתי לי נעימות של ואלסים עצובים. ולפתע נקטעו השידורים של גלי צה"ל, והקריין הודיע על התקף הלב הנורא שלקה בו הסופר יעקב שבתאי.

"אהובתי שלי, לבנת צוואר" - שרקתי בהפסקות של הדיווחים. הסופר האורבני הזה, יעקב שבתאי, שלא היה עירוני ממנו בין הסופרים, הערה את נפשו החקלאית דווקא בפזמוניו. פזמוני הנעורים שלו מקיבוץ מרחביה. כל הטופוגרפיה הלילית של מרחביה קמה לנגד עיני. המסעף של הכביש הבא מעפולה, שער הכרמים היוצא אל הגבעות מוצפות אור הירח, צללי הברושים הארוכים בשדרות החרישיות, בריכות המים, פרחי האביב, וכמובן חמדת בשרה הלבן והבוהק של אהובתו.

אבל באותו זמן חשתי בדריכות העצומה ובחרדה לחייו. השדרן של גלי צה"ל עקב אחרי הניתוח המאולתר שערך ד"ר סטפן לנדס האמיץ. במבוא הבית בתל אביב, הוא פתח את חזהו של שבתאי, ובידיו ממש עיסה את לבו החולה. אני הייתי כולי שם. השתקתי את כל ערוצי הגבול הלבנוני שהייתי מופקד עליהם. חבר'ה, רציתי לזעוק אליהם, הניחו לרגע את המארבים, את הסיורים ואת התצפיות. משהו גדול מאלה וחשוב מאלה מתרחש ממש כעת, במבואה של בית מגורים, בעיר המחניקה והמהבילה תל אביב.

צוותי הסיור נכנסו בהמולה לחדר המבצעים, כל הנשק קירקשו והם צעקו מרוב התרגשות. היסיתי אותם בנזיפה, ואמרתי להם שאחד הלבבות הכי חשובים בארץ נאבק כעת ממש על חייו. הם לא הבינו ממה אני מתרגש. מוטב שתשרוק, אמרו לי, ואל תבלבל את המוח עם ניתוח החירום בתל אביב. ואני לא יכולתי להירגע.

אחרי שנים רבות מצאתי באיזה ארכיון כמה מכתבים של יעקב שבתאי אל הוצאת הספרים ספרית פועלים, שבהם הוא מנסה לדחוק בראשיה להוציא את ספרו הראשון, ספר ילדים דווקא, "המסע המופלא של הקרפד". יעקב שבתאי הצעיר והנלהב השיב כך על מכתב ההזמנה של ההוצאה:

"קיבוץ מרחביה, 13.4.1964

לכבוד ספרית פועלים, ההנהלה,

ח.י., הודעתכם שימחה את לבי מאוד, ואני מודה לכם עליה. אני מקווה מאוד שהקרפד וידידיו ישמחו אף הם את לבם של הילדים, כאשר יצאו לאור. אשמח מאוד להיפגש עם נציגיכם בעניין זה.

בברכה, שבתאי יעקב".

כמה רשמי ומגוחך: שבתאי יעקב, הוא עוד לא היה מתורגל בהליכות העולם הגדול. אבל הוא השתפר, הוא התפרסם ושרידי הגמלוניות של הקיבוץ ושל תנועת הנוער נמחקו עד מהרה. נזכרתי איך יצאתי אל הלילה בבירנית, כשהרדיו הקטן עם גלי צה"ל אחוז בכפי. בחדר המבצעים שבו להרעיש מכשירי הקשר, וחיילי הסיור נדחקו אל הזחל"מים.

הצייר דני קרוון, ידידו של יעקב שבתאי, הוסכם כמי שילווה את הספר בציוריו, והמחבר - שהיה להוט לראות את ספרו הראשון יוצא לאור - קיווה בוודאי שלא יארכו החודשים וזה יקרה. למרבה צערו חלפה כמעט שנה מחילופי המכתבים שלעיל, והפקת הספר התעכבה מאוד. הנה מה שכתב שבתאי לאפרים בן-דור, איש הביצוע של ספרית פועלים:

"קיבוץ מרחביה, 1.3.1965

"לכבוד הח' א. בן-דור

"ספרית פועלים

"שלום רב,

"לפני כשבוע התקשרתי עם דני קרוון, ומפיו נודע לי, לגודל תדהמתי, כי עדיין לא העברתם לידיו את החומר שביקש לשם סיום עבודתו. גם במשך השבוע הזה לא זכיתי לשמוע מילה מכם או מדני, ולא קיבלתי לידי את דפי ההגהה השנייה. הובטח לי כי הספר יופיע לפורים, אך אני חושש מאוד, נוכח הסחבת הזאת, כי הוא לא יופיע אפילו לפסח. עד כה כבשתי את עצמי והתאזרתי בסבלנות, אך מרגע זה נראה לי כי הדבר גובל בשערורייה ובעיקר שהוא גורם לי נזקים. שכן הוצאת הספרים הצרפתית 'האשעט' מעוניינת לקבל את הספר בהקדם. אילו הייתי מעלה בדעתי כי בדרך זו יתנהלו העניינים, יתכן כי הייתי מחשב את דרכי אחרת. מכל מקום, אני דורש לקבל לידי ללא דיחוי את דפי ההגהה השנייה, ולהביא את כל התהליך הממושך הזה לידי גמר.

"בכבוד רב יעקב שבתאי".

כמעט 30 שנה לאחר ליל החרדות שלי בבירנית שעל גבול הצפון, למדתי על ייסוריו של סופר מתחיל. איך התעללו בו בהוצאה, איך דחו אותו בלך ושוב, ואיך זילזלה ההוצאה גם בחברו הטוב, האמן דני קרוון, שגם הוא עלה לימים לגדולה. אפילו זריקת השם המפוצץ של הוצאת הספרים הצרפתית הידועה "האשעט" לא עזרה.

אני זוכר גם מה אמרה אלמנתו, עדנה שבתאי, "אהובתו לבנת הצוואר", לאחר שנים. בראיון (מוסף "הארץ", 15.6.2007), היא סיפרה על הקרפד: בשנתו התשיעית במרחביה, קרוב לגיל 30, התחיל שבתאי לכתוב מחזות ולהתייחס אל מלאכתו ברצינות. "ב-63' הייתי בהריון שני", אמרה, "והוא היה הולך להשכיב את חמוטל בבית הילדים והיה מספר לילדים סיפורים לפני השינה. כך נולד המחזה הראשון שלו 'המסע המופלא של הקרפד'".

בקיץ ההוא, של 81', שנה לפני המלחמה הארורה בלבנון, אספתי את גיבורי הסיפור. ד"ר לנדס האמיץ, נהרג כעבור שנה במלחמת לבנון. יעקב שבתאי נכנע להתקפי לבו, ומת בו בלילה. לא יכולתי לבוא להלווייתו. המרחק מבירנית לתל אביב היה אז עצום. הקרפד המופלא עשה קריירה מדהימה במחזות זמר ועל הבמה ובחנויות הספרים. עדנה שבתאי כתבה בספר את תולדות אהבתם המיוחדת. ספריו של אבי הקרפד נידונים, מדוברים, מבוקרים ונקראים.

האורבניסט הזה, המאהב האולטימטיבי של תל אביב, הותיר לנו, משוררי וחובבי הטבע, רק כמה פזמונים יפהפיים מחייו במרחביה. וכשאני נזכר בלילה ההוא במחנה בבירנית שעל כביש הצפון, ובשריקת הוואלסים שלי, שהומרה לפתע בשריקה של "אהובתי שלי לבנת-הצוואר", אני מופתע באיזו מהירות חלפו להן 30 השנה הללו. ואיזו אבידה גדולה איבדנו במותו. *

elisha.po@gmail.com



עטיפת ספרו הראשון של יעקב שבתאי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו