בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ליגת העל בכדורגל: הצלקת הוסרה

שובצתי כחלוץ בצד שמאל, מהלך שנראה טבעי לכולם לנוכח העובדה שמדובר בעיתונאי מ"הארץ". הדופק, שניות לשריקה, כבר באזורים שבעולם שפוי מחייבים פינוי מוסק לחדר מיון. המחשבות רצות: ימסרו לי? ואם כן, כמה מביך זה יהיה? מה הסיכוי שלי לשרוד תיקול? והכי חשוב, כמה זמן יינתן לי? ואז מתערב בורא עולם. שריקה לפתיחת המשחק והלחץ משתחרר. כל דבר מעבר לשנייה הזאת הוא בונוס. שלומי ברזל חווה את התיקון הגדול של חייו, בשלושה ימי אימונים עם הפועל ראשון לציון

9תגובות

זאת בכלל לא היתה אמורה להיות הכתבה שלי. נכון, כעורך מדור הספורט יש לי פריבילגיה לחטוף כל דבר אטרקטיבי, אבל זה אמור היה להיות הרגע של אודי שרבני - סופר, משורר, איש הגות, ובין השאר גם כדורגלן עבר. אבל הפראייר נפצע, ועוד בטורניר תקשורת שארגנו ברגע האחרון החבר'ה מ"ידיעות אחרונות". צירפנו אותו לנבחרת "ספורט הארץ", שכרגיל סיימה את חלקה כבר בשלב הבתים, ובמהלך סרק הוא מתח משהו ברגל.

לעמוד הפייסבוק של ספורט הארץ

על פי רוב, פציעות מהסוג הזה לא מטרידות אותי, האיברים הרלוונטיים של אודי מבחינתי הם המוח והידיים. אלא שיומיים קודם לכן ליהקנו אותו לתפקיד כדורגלן בליגת העל במסגרת פרויקט רחב יריעה למוסף פתיחת העונה, ועכשיו, כשאני מלווה אותו לרכב בסיום הטורניר, הוא מבהיר באופן חד משמעי: "זה אבוד". האם היה כאן ריגול תעשייתי מחוכם? האם אנשי "ידיעות" חיבלו בכוונה במיזם שלנו? האם עורך מדור הספורט של "הארץ" לא יקריב עצמו למען מטרה נאצלת? האם מישהו יאזור אומץ להפיל עלי את התיק?

מימין: שלומי ברזל. כמה מטרים לפניו: מקצוענים

לאביעד סגל, אחד מעורכי המוסף שאתם קוראים, אין מצפון. גם לא יראת כבוד. ובעיקר, כך מתברר, יש לו נטייה להתעמר בקשישים. "סגרתי את העניין עם ניסן יחזקאל, מאמן הפועל ראשון לציון. בעוד יומיים אתה מצטרף אליהם לשבוע אימונים. אסור לוותר על הכתבה הזאת, ואתה היחיד שיכול לעשות את זה". הוא לא התכוון ליכולת הכתיבה שלי, המנוול. נקרתה בפניו הזדמנות חד פעמית לסגור חשבון עם העורך שלו, עם ההערות שהוא שומע ממנו כבר שנים, עם הסיפורים שלו על תצוגות הכדורגל בימי שישי, עם המשפטים שדפקתי ביותר מדי הזדמנויות ובפני יותר מדי שומעים - "אני יכול לתת חצי שעה טובה בליגת העל, בקלות". יש שאומרים כי בטמטומי אף השמעתי דברים דומים במהלך שידורי הליגה האנגלית. סגל לא יחמיץ ממצב כל כך קורץ.

**********

אני שחקן בכלל לא רע. שיחקתי בנוער, הרשמתי בשנות ה-90' את דב רמלר במבחני הקיץ שערך בתקופתו כמאמן הכח רמת גן בלאומית, ובמהלך לימודי התואר הראשון שיחקתי בהצלחה לא מבוטלת באימפריה שענתה לשם אליצור בר אילן. ליגה ג', למקרה שפיספסתם. יגאל מנחם, כוכב מכבי נתניה בעבר, היה מאמן-שחקן, אלון נתן בקישור, דוקטור איציק רם בשער, עופר צמח קשר הורס. 15 משחקים הספקתי לרשום במדים הירוקים, בהם הבקעתי שמונה שערים.

ואז הגיע יום שישי הארור ההוא בכפר שלם, המשחק נגד בית"ר עזרא.

ניגשתי לכדור סתמי במרחק 40 מטר משער היריבה, כשלפתע נשמעה חבטה אדירה. מחסל מקצועי שיגר בעיטת וולה לרגל ימין שלי, פירק את מגן העצם לשניים וקרע כל רצועה אפשרית בברך שלי. שניות אחר כך החלו להישמע זעקות שבר: "יגאל, הוא גמר לי את הרגל". אחר כך הגיעו הפינוי למיון, גבס לחודשיים, ארבעה ניתוחים וסבל בלתי אפשרי.

המשחק הראשון שלי כצופה מגובס היה אמור להיות חוויה היתולית. קבוצת הדייגים הנורווגית, בודה גלימט, הגיעה לארץ, והחברים מהשכונה עלו לטדי. הבדיחה היתה על חשבוננו. בפיגור שלושה שערים אמרתי לאריק לוי, חברי הטוב, שאם אלי כהן, מאמן בית"ר ירושלים אז, קורא לי לדגל, אני מוריד את הגבס, יורד לדשא ועדיין נראה טוב יותר מלפחות 80% משחקני בית"ר שנטבחו באותם רגעים. אריק לא צחק. בגלל שהוא חבר אמיתי, או בגלל שכבר שמע את הרפליקה הזאת לא מעט פעמים.

הוא לא באמת נשרך מאחור, אלא מוביל על כולם בסיבוב. ברזל חי את החלום

הסיפור שלי עם קריירת הכדורגל המוחמצת לא ייגמר לעולם. מעשית, לפחות מהבחינה המקצוענית, הוא נגמר בגיל שבע. בעצם, כבר ברחם. נולדתי עם מום בלב, ובגיל שבע וקצת, אחרי ניתוח לב פתוח, הובהר לאמי ולי שקריירה מקצוענית אינה אופציה. לא משנה כמה טוב הייתי, הדרך היחידה שלי לשחק כדורגל מקצועני חייבה שימוש בדרכי רמייה. תמיד ידעתי לאתר רופאים חפיפניקים ומעולם לא סיפרתי לאף מאמן או חבר לקבוצה את האמת. והאמת היתה שזה יעבוד רק בליגות הנמוכות.

**********

זאת לא משובת נעורים, אלא מחלת נפש אמיתית. חוסר יכולת של אדם בוגר להשלים עם מר גורלו. הנה, אני מתוודה, עבדתי גם על ניסן יחזקאל, מאמן הפועל ראשון לציון, על שרון מימר, עוזרו, על רוני בראון, מנכ"ל המועדון, על כל אחד מהשחקנים הנפלאים והאנשים שמרכיבים את הקבוצה הזאת. סיכנתי את עמרי ועלמה ילדיי, כמעט הגשמתי לאשתי את שאיפת חייה להיות אלמנה צעירה. אתם יכולים לבוז לי, אולי לרחם עלי, גם כעס יתקבל בהבנה. בשורה התחתונה - שלומי ברזל הגיע לליגת העל. בשעה שכל שחקן שפוי בורח מכאן, אפילו לפולין או לקזחסטן, עדיין יש משוגעים אמיתיים שיסכנו את חייהם לטובת כמה דקות בפרומו של עונת 2011/12.

על פי המידע שמסר העורך, ראשון לציון תאפשר לי להתאמן איתה כשחקן מן המניין בימים שלישי, רביעי וחמישי, רגע לפני שהקבוצה ממריאה למחנה אימונים בהונגריה. אני יודע, זה נשמע מטורף, אבל מיד לאחר שסיימנו את השיחה מיהרתי לבדוק את תוקף הדרכון שלי. תקף. כל מה שנשאר לי עכשיו זה להתמודד בהצלחה עם ילדים בני 21, בשיא כושרם, להיכנס לדינמיקה שבה כל אחד מנסה לשרוד את הניפוי הגדול, להרשים את יחזקאל ומימר ולגרום להם להבין שגם בגיל 41 שווה להעלות אותי על המטוס. למה שיחמיצו הזדמנות לרשום על שמם את תגלית העונה?

**********

בערב יום שני אני מדבר עם יחזקאל בטלפון. מודה לו על הנכונות לשתף פעולה עם הרעיון שלנו, ומבקש יותר מדי פעמים לא לשפוט אותי מוקדם מדי. לא אביך אותך, אני מבטיח לו. למזלי, ניסן התברך בהומור משובח. הוא זורם אתי, מתחייב להתייחס אלי כאל שחקן מן המניין ומבטיח שיש סיכוי שייתן לי כמה דקות במשחק ההכנה מול עירוני רמת השרון.

זה יכול להיות ענק. אלון עידן, חברי המוכשר, אמור במסגרת הפרויקט להפוך לעוזר המאמן של מומי זפרן ברמת השרון. אם אני משחק והוא על הספסל של היריבה זה סיפור מצוין לנכדים. שנייה אחר כך אני מתחיל להיות מוטרד. אלון משחק אתי לא פעם ומכיר את התנועות ואת המהלכים שלי. האם כעוזר מאמן של היריבה הוא ימכור אותי ויספר למומי ש"צריך לסגור רק את רגל ימין שלו. הוא תמיד חותך ימינה כדי לבעוט. חוץ מזה, מומי, אין לו אוויר ליותר מחמש דקות". אלון? לא יכול להיות. למזלי, זפרן הבריז לנו.

בנתיבי איילון, בואכה ראשון לציון, מתקשר רוני בראון, בעבר עיתונאי מוביל והיום מנכ"ל הקבוצה. "איפה אתה?", הוא שואל, ואני משיב שבתוך חצי שעה אגיע לאיצטדיון. "משוגע, עכשיו רק שלוש והאימון מתחיל בחמש וחצי". חשבתי שיעריכו את ההשקעה שלי, אבל אני עדיין גימיק. בעיקר בעיני עינת, אשתי. לילה קודם לכן סרבתי לקיים עמה יחסי מין. ממש התחננתי בפניה שתניח לי. אני לא יכול לעשות בושות, אמרתי לה, וזה כלל ידוע ששחקני כדורגל לא אמורים לתנות אהבים ערב משחק. גם אם מדובר במשחק אימון ובשחקן סרק.

**********

שעה ורבע לפני כולם אני מתדפק על דלת בית המקדש. או חדר ההלבשה. עדיין סגור. אני משוטט באזור, נושם ומריח כל ארומה אפשרית של ליגת העל מהצד האחר. כן, זה ברור לי עכשיו יותר מתמיד, הייתי ממיר כמעט כל דבר בחיי לטובת החלום הגדול הזה, על כל הקשיים שבו. זה מה שתמיד רציתי להיות, כל השאר הם לא יותר מנחמות קטנות.

יחזקאל ומימר מתייצבים ראשונים. "אצלי אף שחקן לא מגיע עם עגיל באוזן וכפכפים", יורה עלי המאמן הראשי. דביל שכמותי. לתומי חשבתי שזה הלוק הטיפוסי ואפילו השקעתי מחשבה. העגיל באוזן שמאל, זה שנמצא בה תמיד כבר 20 שנה, כולל שמחות, לוויות, חדרי מיון ומה לא, מוסר בשנייה. את הכפכפים כמעט אכלתי.

אני הראשון להתיישב בחדר ההלבשה, אליו מתחילים לזרום שאר חברי הסגל. אני מזהה את קובי מוסא, דודו אברהם, אוהד כהן, אסי בלדוט, ינון ברדה, רובי רגב ודייויד גומז. כהן ובלדוט מכירים אותי, אבל עדיין לא מבינים מה קורה כאן. אני מספר להם על המוסף העתידי, על האתגר המקצועי ועל החלום הגדול. יהיה בסדר, הם מבטיחים. הצעירים עדיין מתלחשים, מנסים להבין איזה איום חדש נחת עליהם.

ניסן יחזקאל הוא מאמן מהחלומות. אחד שהצליח למצוא את הקו המאוד ברור בין להיות חבר של השחקנים לבין איש מקצוע שאף אחד לא מעז להתעסק אתו. מעבר לכפכפים ולעגילים, מתברר שיש לו אויב נוסף - טלפונים סלולרים. המצב היחיד בו הם מקובלים עליו הוא כבוי. חדר ההלבשה גועש, שחקנים מתלבשים, מרעישים עם נעלי הפקקים על הרצפה, מזיזים כיסאות והוא שומע סלולרי רוטט. מפחיד. אחר כך אני מספר לו שבמסגרת עיסוקי האחר, כמרצה באקדמיה, עדיין לא מצאנו פתרון לנטייה של הסטודנטים לשחק במהלך ההרצאות עם הסלולרי, לגלוש או לסמס. אצלו זה לא היה קורה.

"שורד את אימון הכושר, הרבה בזכות חלוקת כוחות נכונה (הנחות משמעותיות, בגרסה מכובסת פחות)"

תדריך קצר בחדר ההלבשה לקראת המשחק, הודעה דרמטית שבהרכב יפתח אחד בשם שלומי ברזל ויוצאים לחימום. אני עדיין על רטט. מרחק של 150 מטר עד המגרש, ובדרך חולפים על פניי שחקני רמת השרון. הנה אורן נסים, גל ניר, אלן מסודי ובפינה אני מזהה את ברוך דגו. הקאמבק שלו לליגת העל לא יכלול דקות משחק מול ראשון לציון. הפסד שלו.

יחזקאל, שגם לו קשה עם משחק התפקידים שכפיתי עליו בתחינותיי הממושכות, מתבלבל לרגע ומספר לי שאסור לו לנצח היום. "יש לנו ארבעה ניצחונות במשחקי האימון עד כה, בין השאר נגד באר שבע, בית"ר ירושלים ומכבי תל אביב. המנהלים שלי עוד יחשבו שאנחנו חייבים להיאבק העונה על אחד התארים. מתאים לי להפסיד היום, ואז לבוא ולבקש שני שחקני חיזוק". פתאום השילוב שלי בהרכב נראה אחרת לגמרי. אני שחקן מרכזי, מתברר, בתכניות של יחזקאל. אלה שמכוונות להפסד.

אבל זה לא ישבור אותי. החימום, לעומת זאת, הוא סכנה ברורה ומיידית. שחקני כדורגל אוהבים לשחק. פשוט כמו שזה נשמע. שונאים את האימון, מתעבים את החימום. יודעים שהם הכרחיים, אבל רואים בהם סיוט. אורן מחנאי, מאמן הכושר, מאתגר אותי. זה התחיל מוקדם יותר כשסיפר לי שלאחר שנים רבות ביטל לאחרונה את המינוי שלו ל"הארץ", אם כי הבטיח לחזור למוטב כבר בקרוב (לתשומת לב מחלקת המינויים). האם עלי לתפקד כמיסיונר ולהפציר בו לחזור אלינו, או ששיחה על איוולת הביטול וחוכמת חידוש המינוי לעיתון אינה הדבר הטבעי ביותר בקבוצת כדורגל שהמגרש הביתי שלה אינו הטכניון?

אנחנו מפתחים בכל זאת שיחה קצרה על האופי של "הארץ", על סגנונו, וברור לי כי אין טעם להרגיז את אורן. בעוד קצת פחות מ-50 מטר אני הופך להיות חניך שלו, והוא יכול לסגור אתי חשבון על כל טקסט של גדעון לוי או עמירה הס שהרגיז אותו. אלה השמות שהוא הזכיר. עוד ספרינט, עוד הקפה של מגרש האימונים, ועוד יומיים לאחר המשחק בהם תינתן לו האפשרות לקרוע לי את הצורה. סיכמנו להשאיר את העניין הזה בצד.

טוביה, האפסנאי היקר, האיש ששובר את הראש בכל יום במחשבות איך לפנק את השחקנים שלו (אבטיח? מלון? עוגה? שתייה קרה?), נותן לי סט מדים למשחק. מספר 22, נעים להכיר. אני מתלבש, מקפיד להכניס חולצה למכנסיים ועולה על כר הדשא. נשבע - או לפחות כך נוח לי להאמין - שלמרות כל החושים העיתונאיים בהם התברכתי, לא הייתי מזהה בתמונה הזאת שום דבר חריג. שרירי מספיק, חטוב, בלי עודפים, רק עם נעליים לא מקצועיות במאת האחוזים, קרחת בוהקת וכמה קמטים שמאפיינים את מי שמוגדרים שחקני עבר.

**********

אני צולח את החימום, לא דופק את הפרטנר שלי במשחק המסירות, בועט היטב לשער (קורה וכדור שעד היום מחפשים בחולות ראשון לציון) וכל הזמן מנסה לחמוק מהמבטים של השופט דניאל בר נתן. זה מה שחסר לי, שמישהו ישאל שאלות ועוד אודח מההרכב. יחזקאל ומימר מפצירים בי לשמור כוחות. 28 מעלות בחוץ, לחות מהגיהנום, אני מגיר זיעה בכמויות והמשחק אפילו לא נפתח. יכול להיות שלאנשים בחוץ זה נראה כמו ניסיון התאבדות.

צלם "הארץ", שרון בוקוב, מלווה כל תנועה של השחקן החדש, והאוהדים מעבר לגדר מתחילים לחשוד. ביניהם יש שניים שמכירים אותי לא רע. גיל ויטל, סגן העורך, ואייל גיל, רכז הכתבים שלנו. אלה לא יחמיצו אף אפשרות לחזות בי בשיא עליבותי. אם כי הם הצרה האחרונה שלי כרגע. אוהדים אמיתיים של ראשון לציון מתחילים לתהות אם מדובר בנבחן חדש בקבוצה. שלושה מהם מתקרבים לעבר יחזקאל, שמסביר כי מדובר בשחקן סרבי. בהזדמנות הראשונה, כשאני מזהה שהוא לבד, אני אומר לניסן: "ניגרי יישמע אמין יותר".

שובצתי כחלוץ בצד שמאל, מהלך שנראה טבעי לכולם לנוכח העובדה שמדובר בעיתונאי מ"הארץ". הדופק, שניות לפני השריקה, כבר באזורים שבעולם שפוי מחייבים פינוי מוסק לחדר המיון הקרוב. המחשבות רצות בקצב מהיר עוד יותר: בכלל ימסרו לי? ואם כן, כמה מביך זה יהיה? מה הסיכוי שלי לשרוד תיקול? והכי חשוב, כמה זמן ייתן לי הצוות המקצועי? ואז מתערב בורא עולם. בר נתן שורק לפתיחת המשחק והלחץ משתחרר. כל דבר מעבר לשנייה הזאת הוא בונוס.

בסופו של דבר היו לי 600 כאלה. זה נשמע ארוך יותר מעשר דקות. שבעה כדורים נמסרו לעברי, כולם הגיעו לכתובת הנכונה. לא דפקתי אף התקפה, לא ברחתי ממגע, עצרתי כדור, התקדמתי, שחררתי מסירה, ביצעתי לפחות שש פתיחות נכונות, לא נתפסתי בנבדל, לא נולד אפילו גיחוך אחד מעבר לגדרות. נכון, לא הגעתי למצב בעיטה, אבל מעולם לא הייתי שחקן שחושב רק על הסטטיסטיקה האישית שלו. לאורך 600 שניות חשבתי מה אוכל לעשות למען הפועל ראשון לציון ולא מה ראשון לציון יכולה לעשות למעני.

ניסן יחזקאל טוען שרק בפעם השלישית הבחנתי שהוא מסמן לי מהספסל. נשבע שלא ראיתי את הפעמיים הקודמות. אני, שחקן של מאמן, תמיד מציית. הגיע הזמן לחילוף. מיד כשירדתי מכר הדשא הוא ניגש ללחוץ לי את היד. "תגיד", אמרתי לו מתנשף בכבדות, "אני אמור לבעוט עכשיו באיזה שלט מרוב תסכול?". נשבע שרציתי לבעוט. הייתי בסדר גמור, הרי, הקבוצה לא ספגה, אז למה להחליף? למה החלום הזה חייב להיגמר מוקדם כל כך?

עד המחצית תיקלע הקבוצה שלי לפיגור 0-2, גם בגלל היעדרותי, אבל במחצית השנייה כבר הצלחנו להשוות. תודו שזו פתיחה לא רעה. ראשון לציון לא מסוגלת להפסיד גם כאשר משחק בשורותיה קשיש בן 41. וזה מזל גדול בהתחשב בעובדה שבדיוק באותם ימים התפוצצה פרשת "הכדור המרכזי". עוד הייתי גומר בחקירה תחת אזהרה, בה הייתי מפליל את עצמי מרוב טמטום לאחר שהתעקשתי לומר לחוקר כי אני שחקן בליגת העל.

**********

על מקלחת בחדר ההלבשה אני מוותר, כפי שנהגתי לאורך כל הקריירה. כל עוד לא רואים את הצלקת האימתנית שמעטרת את בית החזה שלי, אני מסוגל להתחזות לכדורגלן באופן מושלם. זו כנראה שריטה שאין לה מרפא. המקום שלא מאפשר לי להשלים עם מה שנמנע ממני. באותה מידה בה אני מעריץ את הרפואה שהצילה את חיי, אני שונא אותה על שמנעה ממני לחיות את חיי. ואין שום כדור, למעט אחד, שיוכל לרפא זאת.

היום השני שלי עם ראשון לציון הוא יום כיף. ככה הגדירו זאת ניסן ומימר. הדרכה בחדר הכושר, אימון שחרור וארוחת צהריים משותפת. חמוש בנעלי התעמלות, לבוש בבגדי אימון, אני מתיישב בטבעיות גמורה בחדר ההלבשה. נפתחנו. אני ובלדוט מדברים על החיים בגילי 30 פלוס, רובי רגב משוחח אתי על האקדמיה ולחבר'ה הצעירים כבר יש כינוי בשבילי: "כתבוס". נכון, פינטזתי יותר על "העיט", "הסופה" או "קילר", אבל גם "כתבוס" זה בסדר גמור. לעזאזל, יש לי אפילו כיסא משלי בחדר ההלבשה.

רגע לפני העלייה לחדר הכושר, מכנס אותנו צוות המאמנים לשיחה. ניסן נותן את נאום האני מאמין של הצוות. הגבולות מוצגים בצורה ברורה, הוא מודיע שחלק מהיושבים לא ייצאו למחנה האימונים בהונגריה (נדמה לי שהוא מגניב אלי חצי מבט), ומבהיר שלא ינהל רישום מדויק, אבל לא כדאי להגיע חמש דקות לפני האימון ולברוח חמש דקות אחריו. זה לא יעבוד. הכל נעשה בחצי חיוך, אבל כולם מבינים את המסר.

את הדרכת חדר הכושר אני עובר בהצלחה יתרה. תמיד הייתי חזק בהבנת הנשמע. אורן מסביר לנו על חשיבות העבודה בחדר הכושר עבור כדורגלן, ובאותה נשימה מזהיר מאימון לא מבוקר. אם הצטיינות בחדר הכושר או הקשבה לתדריך חדר כושר היו קריטריונים לעלייה לטיסה למחנה האימונים, שלומי ברזל היה יושב במחלקת עסקים בואכה הונגריה. לצערי, הקטנוניים הללו מייחסים חשיבות דווקא לפרמטרים אחרים.

הבעיות מתחילות ביציאה מחדר הכושר אל טמפרטורה של 30 מעלות ואחוזי לחות לא אנושיים. המנה הראשונה היא ריצה בקצב מתון במשך 20 דקות. בהקפה החמישית אוהד כהן דואג לסגור אתי חשבון. "קשה, אה? אבל לכם קל לכתוב עלינו שאנחנו לא בכושר או לא מתאמנים מספיק". היתה לי תשובה נהדרת, באמת, אבל לא מספיק אוויר כדי לומר לו אותה. בהקפה העשירית אני מביים פציעה קלה ופורש הצדה לטובת שיחה עם משה מרכוס, שוער העבר של מכבי תל אביב ונבחרת ישראל, וכיום מאמן השוערים של ראשון לציון.

מרכוס ואני נפגשנו לראשונה לפני יותר מ-25 שנה. הייתי מקפיד לפקוד באותם ימים את אימוני נבחרת ישראל באיצטדיון רמת גן ולהביא כדורים. מרכוס היה צריך לעצור אותם. באחד המקרים נבעטו לעברו שני כדורים. אחד נעצר ברשת והאחר חמק ליד הקורה. וליד בני, חברי הטוב, שלא השכיל לעצור אותו. בטבעיות גמורה צעקתי לבני "אידיוט, איך לא עצרת את זה?", ושנייה אחר כך חשכו עיניי. מולי נעמד הר אדם עם קול בריטון משתק. "ילד, למי קראת אידיוט?". גמגמתי משהו, הסברתי עם תנועות ידיים היסטריות שהתכוונתי לבני, וניצלתי. התנצלתי שוב על התקרית הזאת חצי יובל לאחר שאירעה. הקול העמוק נותר, הגובה כבר פחות מאיים. מרכוס, עמוס ידע, פדגוג בנפשו ואיש שיחה מרתק, פורש את משנתו לגבי הכדורגל שלנו. אופטימי בסך הכל.

בדרך חזרה לחדר ההלבשה אני סוחב ציוד כמו כולם, ומקטר כמובן על אימוני טרום העונה. תקופה ארורה. עד מתי נסבול, אנו, שחקני ראשון לציון, בקיץ 2011? את הנחמה מריחים כבר במגרש החנייה. טוביה הוציא גריל והחל להתקין ארוחת מלכים - לחמניות, בשרים על האש, ירקות ושתייה. אני ממהר להתארגן, נפרד מכולם ומבטיח לחזור מחר. "לא כדאי לך", אומר לי הבלם גל ספיר, "זה יהיה גיהנום". בירור קצר מעלה שמחר יתקיים אימון כושר תובעני ולאחריו כמה משחקונים. אני יכול להשיג בקלות אישור הגעה למשחקונים בלבד, אבל ברור לי שהחוויה עומדת לפני סיום ואסור לי לוותר על אף רגע.

**********

יום חמישי הוא האחרון שלי עם החבורה הנפלאה הזאת. בבוקר, לפני שכולם הגיעו, נתתי לטוביה שלוש עוגות טובות שקניתי במאפייה נחשבת בתל אביב. אני רוצה שבכל זאת יישאר להם ממני זיכרון מתוק, אמרתי לו, דאג לפנק אותם אחרי האימון. השרירים כבר מכווצים, הגב כואב, אבל אני עדיין מצליח לנצח את החלוץ הברזילאי דייויד גומז במשחק של אחד על אחד רגע לפני תחילת האימון. 6-5 לי. בכדורגל שולחן. שמחה גדולה, אלא שפתאום אני מבחין כי חסר לי מישהו. רובי רגב, הקפטן בעונה שעברה ואחד האנשים הכי נחמדים בעסק. בערב הקודם, כך מתברר, יחזקאל הודיע לו שהוא לא בתכניות לעונה הבאה. אני עדיין כאן. למחרת רגב יסכם בהפועל כפר סבא, ואני אחזור לשבת מאחורי מקלדת. שיחק אותה.

אני שורד את אימון הכושר, הרבה בזכות חלוקת כוחות נכונה (הנחות משמעותיות, בגרסה מכובסת פחות), ועכשיו כבר מתחיל הכיף. תרגול נגיחות, אחריו עצירת כדור ובעיטה, בהמשך משחקון בו שני שחקנים במרכז מנסים להשתלט על הכדור שמניעים חמישה אחרים. מי שמאבד נכנס פנימה. אפשר לסכם ולומר שביליתי יותר במרדף אחרי הכדור, אבל בהחלט לא ייסרתי אף אחד מהחברים.

החלק הבא הוא משחק של 11 על 11 מרחבת 16 אחת לאחרת. שוב הכל זורם, אני בקצב הנכון, מקבל כדורים, מוסר, מתקל, רודף אחרי כל דבר שזז ועדיין לא מגיע למצב בעיטה. אבל היי, העמדתי את חברי גומז פעמיים מול שוער. הפעם אני סוחב 20 דקות ופורש. אלה הרגעים האחרונים שלי כאן, ברור לכולנו, והעניינים חוזרים למצב הצבירה הטבעי בעוד כמה שניות.

אחרי שעשה כל כך הרבה למעני, אני נותן ליחזקאל טיפ קטן, אנטי עיתונאי בעליל, בשיחה סמוך לספסל. הוא מספר לי על השחיקה שלו בעבודה עם התקשורת. על מבול הטלפונים, על הכורח לתת לכל אחד את ליטרת הבשר שלו, על כך שבהתחלה רצה שכמה שיותר אנשים יידעו מי ומה הוא ועכשיו זה מאיים להשתלט עליו. תיזהר מעיתונאים, אני מייעץ לו, זו מפלצת שלא יודעת שובע. בעיקר עיתונאי ספורט. תתראיין לאלה, האחרים יפתחו איתך חשבון, תן סקופ לאחד, השאר ירדפו אותך. נסה למצוא את המינון הנכון. ברור לי שאני דופק במובן מסוים גם את המדור שלי, אבל אני חייב לך כל כך הרבה. נסה למסד מסיבת עיתונאים אחת לשבוע, שמור על פרופורציות בריאות. ועכשיו, ברשותך, אלך לחדר ההלבשה.

**********

אני מסדר את התיק, מכין את הבגדים ומבקש מטוביה מגבת. בנוער חשבו בוודאי שאני פצצת סירחון מהלכת, באליצור בר אילן העריכו מן הסתם שאני מאוד ביישן. לך תסביר להם שלי, לצלקת שלי ולאמת שהסתרתי כל כך הרבה שנים לא היתה שום ברירה אחרת. כל כך הרבה פעמים הייתי מת למקלחת טובה בחדר ההלבשה, אבל אז הסוד הגדול היה נחשף. עכשיו, בליגת העל, כבר אין לי יותר מה להסתיר. המשימה הושלמה.

ועכשיו לזווית מעט יותר אובייקטיבית: "סחב, מה שנקרא"

מאמן הפועל ראשון לציון, ניסן יחזקאל, על הנבחן שלומי ברזל: "הוא בחור חיובי שהתאמן אצלי חזק מאוד. עשה רושם שהוא נהנה כמעט מכל רגע באימון. מבחינה פיסית הוא הראה עמידות גם במבחן הדופק בסיום. סחב, מה שנקרא. לא נגמר לו האוויר. הוא יודע גם לעשות הגנה אם צריך, והשתדל לא להיות אגרסיבי יתר על המידה.

ניסן יחזקאל

"לזכותו ייאמר כי הוא הקפיד לא להיכנס ברגליים של שחקני המפתח שלי. ברמה המקצועית רואים שהוא מבין כדורגל ושיש לו מושג בתחום. אגב, לא לכל העיתונאים יש. הוא מילא הוראות טקטיות והפגין הבנה של המשחק בתפקידים בהם הוצב, רובם תרגילי התקפה. בסך הכל הוא די הרשים אותי, ואם היה היום נגיד בן 25, עם ארבעה קילו פחות, הוא יכול היה למצוא קבוצה בליגה הלאומית. אבל העונה, למי ששכח, אני מאמן בליגת העל".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו